29.4.2011

על פוליטיקה כתוכנית ריאליטי, ועל התפקיד העצוב שישראל בחרה לעצמה

לפעמים זה נראה כאילו ממשלת ישראל משתתפת בתוכנית ריאליטי, בה התפקיד שלה הוא לשחק את השלומיאל המוזר שתמיד, אבל תמיד, יגיד את הדבר הלא-נכון, באופן שיגרור עליו את זעמם של שאר המשתתפים. חמאס ופתח מגיעים להסכם שמאפשר חזרה לממשלת אחדות, וישראל בוחרת שלא לברך על כך שהפלסטינים שוב מסוגלים להתנהג כאילו הם עם אחד ומפגינה בפומבי שהיא איננה שמחה על כך שהיא איננה נדרשת להתמודד מול פלגים שונים בעם הפלסטיני, כל פלג ושגיונותיו.
במקום זאת, ישראל פועלת להחרמת הממשלה הפלסטינית העתידית, כל עוד זו לא תתנער מטרור ותכיר בישראל.
ישראל כזכור לא הצליחה להתמודד עם ההישגים המדיניים המשמעותיים של הרשות הפלסטינית, במאמציה לגיוס תמיכה לקראת הכרזתה של מדינה פלסטינית.
אבל זה לא מפריע לממשלה לחשוב שאולי היה מקום לשנות אסטרטגיה.

הרי במצב הדברים הנוכחי, ייתכנו שני נתיבים מרכזיים:
האחד, במסגרתו חמאס יושב במושב האחורי, בולם את פיו, ונותן לאש"ף לנהל את הבמה עד להקמת המדינה. אחר-כך, סביר להניח, יפעלו הצדדים במסגרת הסדר של חלוקת-כוח (power-sharing) כשכל צד ינסה להדיח את השני ולהגיע לשליטה מלאה.
השני, במסגרתו, חמאס יושב ליד ההגה, מדבר, ומקלקל את כל הישגיו של אש"ף עד כה בתחום מדיניות החוץ.

אם הנתיב הראשון הוא זה שבו תבחר ההנהגה הפלסטינית המאוחדת, הרי שכל שישראל צריכה הוא להתקדם במו"מ כשהיא מעבירה את המסר לפלסטינים באמצעות התקשורת העולמית, שוב ושוב - זה מה שההנהגה שלכם - המאוחדת - הסכימה לו. אם יש דבר אחד שהמזרח-התיכון לימד את כולם בחודשים האחרונים, זה שהעמים כאן לא פראיירים. אין סיבה להניח אחרת לגבי החמאס.

אם הנתיב השני הוא זה שבו תחבר ההנהגה הפלסטינית המאוחדת, הרי שכל ישראל צריכה לעשות הוא לשתוק. חמאס כבר ידאג לכך שלא תקום מדינה פלסטינית.

מאחר והאינטרס הישראלי, בסופו של דבר, הוא כמו של כל אחד מאיתנו - שהשכנים שלנו יהיו אנשים שפויים שיפעלו ברציונליות - כלומר, שלפלסטינים תהיה הנהגה מאוחדת, רציונלית, הרי שהנתיב הראשון עדיף לישראל.

כיצד על ישראל להוביל אליו ? פשוט מאוד. לברך על הקמת ממשלת האחדות. להביע שמחה על כך שסוף-סוף הפלסטינים הצליחו להתגבר על המפריד ולמצוא את המאחד. ולשבת עם ממשלתם למשא-ומתן, שתכליתו הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, מהלך שישראל תוביל באו"ם לצד הפלסטינים. מהלכים שכאלה יועילו לעתיד יחסי ישראל-פלסטין, ולרציונליות של הנהגת הפלסטינים, יותר מכל מהלך אחר, של נסיון לתקוע מקלות בגלגלים, מהלך שממילא נראה כאילו נכשל עוד לפני שהצליח.

אבל לממשלת ישראל, כאמור לעיל, יש כנראה תפקיד אחר. היא מסורה לתפקיד השלומיאל המוזר.

אם זה לא היה כל-כך עצוב, זה היה נורא מצחיק.


28.4.2011

Hamas and Fatah have reached a reconciliation agreement

The report about the reconciliation agreement signed in initials between Fatah and Hamas has caught many by surprise. This surprise was the result of Hamas denying Mahmoud Abbas' call for a joint decision on elections only two months ago, and the fact that it appeared as thought recent regime changes in Egypt were in Hamas favor.

Now, in attempt to explain Hamas decision to cooperate, many suggest that the developments in Syria have raised Hamas to act before Assad's regime, one of the movement most loyal supporters may fall down.

I tend to believe that this analysis is incomplete, at best.
Hamas has shown in the past that it is very capable of using democratic processes to get to power, and has no inhibitions when the time comes to throw away all democratic pretenses and take power by force. That is how the movement got its control over the Gaza strip in middel 2007, remember ?

Remembering that Hamas, like other extreme movements in history has no respect for agreements or democracy, one has to wonder why Fatah has chosen this route. The  answer is simple - without a unity government, it will be much harder for the Palestinians to demand a recognition of their coming state from the world. But under a unified government, there will be less moral objections and a clearer cause - recognizing the Palestinian's right of self determination, which has been denied from them since 1948.

I believe that both Hamas and Fatah believe that the future, following the declaration of the independent state, is a future in which their side will be stronger. The declaration, which will most probably take place on September, is anticipated to receive support from the vast majority of the international community, and it will take place in what will probably be a changing middle east.
Hamas probably assumes an Egypt with the Muslim brothers having a dominant and improving position, a Syria whose regime, whatever it may be, under heavy pressure from Iran, and who knows what may happen until then in Jordan and other countries, in the age of revolutions.
Fatah probably assumes an Egypt with a democratic regime roughly supported by the army, a new secular leadership in Syria supported by the west, and a middle east which is more similar in ideology, world-views  and perceptions to Fatah's modern views, than to the extrenen Muslim movements, of which Hamas can be counted.

Considering the fact that both sides are well aware of the events that took place in 2007, and that the army wing of Hamas, unlike its civilian wing, have not yet come to terms with the concept of power-sharing, I fear that the agreement shall not remain valid in the years to come, and that both sides, captured in their own version of the prisoner's dilemma, shall try to be the one to make the best out of this agreement, before making the first move on the other side.

One can only hope that such unilateral moves shall not take place before  the establishment of an independent Palestinian state. If that will be the case, it might just be that  Palestinians and Israelis will be able to use this opportunity to reach a peace agreement, and following that, the political dynamics, together with thoseof the middle east age of revolutions, will take all sides involved to a better future than they are even able to imagine right now.

Is it a fool's dream ? Only time will tell. 

27.4.2011

the Dalai-Lama steps down from his political role

The Dalai-Lama has announced that he will step down from his role as the political leader of the exile Tibetan government.
Only time will tell if this is only a preparation for the interval-period expected after his Holiness moves on from this life and until a 15th Dalai-Lama is found (and we wish the 14th Dalai-Lama  many more years with us on this planet), or if this is a fundamental change in the political struggle of the Tibetan people for independence from the Chinese occupation. 

Syrian officers defect: is it the beginning of the end for the Ba'ath regime ?

Lebanese news blog, Ya Libnan, has reported about more defections of senior officers from the Syrian army. Apparently these officers object the violence used by the Syrian security forces to bring the demonstrations to their end. The source is the Syrian Facebook group assisting in the coordination of the demonstrations. If these reports are true, these  might be the first real signs for the end of the Ba'ath regime in Syria.

The rising objection of persons in the armed persons to be used as a tool against the Syrian people, is an indication for people keeping their senses or returning to them. Armies, as most of us remember, are theoretically meant to protect the civilians of their countries from all threats - external and internal. Too many Arab tyrants and dictatorial regimes seem to have forgotten that.

Egypt has been an excellent example where many of the ruling regime remembered the real role of security forces, and where the army did not take part in the political struggle between the top of the regime and the civilians demonstrating. This was a key part in the survival of most of the Egyptian old regime, at least until current time. Syrian regime has taken a different direction, and it is good to see that parts of that regime are coming to their senses.

Let us hope that these will at least save the lives of the brave people of Syria who demonstrate for their freedom. Maybe it will even help bring the change they fight for. 

25.4.2011

the Guantanamo files

The guardian has an excellent series covering Wikileaks recent discovery of documents telling the secrets of the notorious U.S anti-terror prison in Guantanamo. You can read an introduction here. The documents reveal some interesting data, which is worth a peak in my mind. Among the highlights:

  • Profiles of all 779 detainees (past and present; some containing significant data, others almost empty); The important and sad data is that not all of those held in Guantanamo have been verified as terrorists. It would appear that this ongoing facility of human rights violation has hurt the lives of too many persons whose innocence has never been undermined. Is security really worth that price ? 
  • a significant part of those released from Guantanamo have resumed Terrorist activities; Seems like Saudi and American specialists argue whether recidivism of Terrorists is impacted by a stay at Guantanamo. Apparently, Americans, who are used to an approximate 60% recidivism in their jail system, are not impressed by a 6% recidivism among Guantanamo past guests. Saudis, as can be understood from this data, are accustomed to a much lower recidivism rate, less than 3%, of suspects of terror activities who were treated by them. Reading about this debate, one cannot avoid the thought that  the Saudis should advise the Americans regarding the entire U.S penal system (this last sentence was a joke, people. As much a farce as the current rehabilitation system of the U.S is, no person in his sound mind, with the smallest dignity to human rights,  would suggest to replace it with the Saudi's system). 
  • It also turns out that some of the current detainees appear to be extremely dangerous persons; of the types we should all feel better if they are kept behind bars;  considering recent reports about an ingenious escape of 480 Taliban prison from a jail in Kandahar, an escape timed just before the beginning of the annual summer "fighting season", one has to feel that Guantanamo has some positive appeal as well, despite all this new data... 

Syria joins Libya: uses heavy weapons against civilian demonstrators

World media reports that Syrian armed forces have escalated their oppression efforts against the civilian protests held all across Syria, against the current regime, and in favor of the protection of human and political rights in the country. In plain words: they are using Tanks against civilians. While matters in Libya are still complicated, it is clear that the international community's intervention, has prevented the end of the protests and the end of the rebellion. Now the question that was relevant to Libya, is becoming relevant to Syria: is the world going to stand aside ? with all due respect to the fears to the stability of the region, and fears from Al-Qaeda, these cannot be legitimate arguments which enable a tyrant to slaughter his own people. The time has come for international involvement in Syria.  

24.4.2011

Armenian Genocide memorial day - יום הזיכרון לשואה הארמנית

Today we remember the Armenian Genocide. On the 24th of April 1915, it commenced with the murders of 250 leaders of the Armenian people in the Ottoman empire. After the murder of the leaders, the Turks began to exile the Armenians to different areas of the empire, and the marches became death marches. Villages were burned with the residents; Children, women and men were concentrated on boats that were then sunk;  even poisonous gas was used for the killing.

As is always the case with genocides, the historical account of the number of murders is difficult to reach. Reliable estimates run between 800,000 to 1,500,000 slaughtered women and men, boys and girls, toddlers and babies.

It should be mentioned that the Armenian holocaust did not take place out of the blue. It was planned  and had a Historical background. Among other events, the Armenian holocaust was preceded by wide-scale ethnic-motivated murders of Armenians by Turks and others  (what we Jews call a 'Pogrom') near the end of the 19th century.

Genocides have deep roots in the Human history. The Armenian genocide, more than any other murderous event with ethnic motives which took place in the modern age, is under the risk of being erased from human memory, by the initiative of the descendants of the murderers.

It is the moral duty of all of us, as human beings, to  remind and to remember.

Letting the Armenian holocaust to be forgotten, is to let the genociders win.



היום אנו זוכרים את השואה הארמנית. ב-14 באפריל 1915 החלו האירועים ברציחתם של 250 ממנהיגי הארמנים באימפריה העות'מנית. לאחר רצח המנהיגים החלו הטורקים להגלות את הארמנים לאיזורים שונים באימפריה, כשהמצעדים הופכים למצעדי מוות. כפרים נשרפו על תושביהם; ילדים, נשים וגברים רוכזו על סירות שהוטבעו; ואף נעשה שימוש בהמתה בגז רעיל. 

קשה להגיע להסכמה היסטורית על מספר הנרצחים, כפי שקורה תמיד אחרי השמדות-עם. הערכות אמינות נעות בין 800,000 ל-1,500,000 נשים, גברים, ילדות וילדים, פעוטות ותינוקות.

יש להזכיר שהשואה הארמנית לא נפלה כרעם ביום בהיר. מדובר במהלך מתוכנן שהיה לו גם רקע היסטורי. בין היתר, קדמו לשואה הארמנית רציחות רחבות היקף על רקע אתני של ארמנים על ידי טורקים ואחרים  (מה שאנחנו היהודים קוראים 'פוגרום') עוד בשלהי המאה ה-19.


להשמדות-עם יש שורשים עמוקים בהיסטוריה האנושית. השואה הארמנית, יותר מכל אירוע רצחני אחר עם מניעים אתניים שהתרחש בעידן המודרני, נמצאת בסכנה של מחיקה מהזכרון האנושי, ביוזמת צאצאיהם של הרוצחים. 

זו החובה המוסרית של כולנו, כבני-אנוש, להזכיר ולזכור. 

אם ניתן לתת לשואה הארמנית להישכח, כאילו איפשרנו לרוצחים-המשמידים לנצח. 

22.4.2011

U.S armed forces featuring britney spears

Following brilliant clips of Kesha's music made by soldiers in the Israeli armed forces and by soldiers of the U.S armed forces in Iraq, a group of U.S soldiers in Afghanistan joined the creative effort of young people in uniform, this time with Britney Spears' "will You Hold it Against Me". It might has to do with me being an Israeli, but I feel the IDF still has first place for creativity...


20.4.2011

19.4.2011

'מצב החירום' בסוריה לקראת ביטול !

התקשורת בעולם מדווחת כי הקבינט הסורי העביר חוק  לביטולו של מצב החירום, אשר היה בתוקף בסוריה מאז עליית מפלגת הבעת' לשלטון ב-1963. שינוי זה, במקביל לירי על מפגינים, הוא חלק מתגובות המשטר הסורי למחאות האזרחיות הנמרצות הנמשכות למרות התגובה הממשלתית האלימה, ויחד עמו אושרו כמה שינויים אחרים המבשרים טובות, לפחות ברמה הפורמלית, לזכויות האזרח בסוריה.

בישראל הוכרז מצב חירום בסמוך להקמת המדינה, והוא בתוקף גם בימינו אנו, מסיבות שונות ויש להודות - משונות. עכשיו, בעקבות סוריה, נותר רק לשאול מתי יבוטל מצב החירום בישראל....

17.4.2011

two Palestinian teenagers are responsible for the Fogel's slaughter

Israel security forces reveal: the two Palestinians responsible for the slaughter of the Fogel family have been caught.  The two, residents of Awarta, a village near Itamar, are Hakim Mazen Awad (aged 18), a high school student, and Amjad Muhammad Awad (aged 19), a university student. The two admitted they murdered the Fogels, seeking to kill Jews and die as martyrs. According to their confession, they first entered another house, which was empty, and found a M-16 rifle which they took along. Then they entered the Fogel's house, knowing there are children in the house. They first slaughtered 11 year old Yoad and 4 year old Elad, using knives they brought with them. Then they entered the parents bedroom and killed the parents, Udi and Hadas, with the help of the knives and the stolen gun, as the parents fought back. Then they left the house, but Amjad returned to seek weapons, and as the little baby, Hadas (less than 4 months old) was crying and he feared neighbors will hear, he slaughtered her as well.

These are the facts as published. These horrible murders have been done by people who have received education and influence from their near family, friends and environment. Any person who took part in their raising should take a good hard look in the mirror, and ask himself whether he shares the blame.

Anyone who expects Israel to take responsibility for violence caused by Israeli soldiers and civilians, should not expect less from the Palestinian side, if a true decent peaceful  solution is to be reached.


13.4.2011

על מחאה לא-אלימה, קשיים בהבנת-הנראה ומבוכות אחרות: סיפורו של המעיין (הגזול) של הכפר נבי סאלח

עידן לנדו כתב בבלוג שלו, "לא למות טיפש", פוסט חשוב ומאיר עיניים על המחאה הלא-אלימה בכפר נבי-סאלח. חלק מהבהירות שבפוסט שלו נובע מהתמונה שבראשיתו, שצולמה מהפגנה בכפר מיום שישי האחרון, תמונה בה נראה חייל חמוש מאיים על מפגין לא-חמוש באקט כוחני, אקט שקשה להבין איזו תכלית יש בו, מעבר לרצון הברור של החייל להשפיל את המפגין.

המחאה בנבי-סאלח זוכה ל-3 נרטיבים מרכזיים באינטרנט העברי. האחד, מטעם השמאל הישראלי, בדמות חדוה ישכר הכותבת ב'גדה השמאלית', מציג מאבק של ההתנגדות העממית, שתכליתו שחרורו של מעיין הנמצא על אדמות הכפר, שעובר תהליך של השתלטות על ידי ההתנחלות הסמוכה נווה-צוף (לשעבר חלמיש). תהליך ההשתלטות התחיל בימי האינתיפאדה השניה, כשלתושבי הכפר נאסרה הגישה למעיין הסמוך לשטח ההתנחלות, ועבר תאוצה במסגרת פרוייקט שיקום המעיינות שמקדמת מועצת יש"ע. בהתאם לנרטיב זה, הגבלת הגישה של תושבי הכפר נבי-סאלח ופלסטינים אחרים למעיין, נעשית בתמיכה ובעידוד של הרשויות.
הפוסט שהזכרתי בראשית דבריי נמנה על הנרטיב הזה, והוא הביטוי הטוב ביותר שאני מכיר לנרטיב זה.

הנרטיב השני, של "המרכז" הישראלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבה בואלה!, הגדיר את המניעים למאורעות נבי-סאלח של השנה ומשהו האחרונות בכותרת "למתנחלים ולפלסטינים יש סיבה חדשה לריב". לפי נרטיב זה, המתנחלים טוענים שלמרות שבני נווה-צוף מטפחים את המעיין כבר שנים, אף אחד לא הפריע לפלסטינים לעבד האדמות שליד המעיין. איציק שדמי מנווה צוף צוטט כאומר: "הפכנו אותו לפנינת טבע. גם הפלסטינים הגיעו לשם ונרגעו מהעבודה, רק שלפני שבועיים הגיעו למקום אנשי שמאל שחיממו את הפלסטינים, שהשתלטו על המעיין, הורידו את השלט ששמנו במקום ושמו שם דגל פלסטין, כאילו לומר שמעכשיו זה השטח שלהם". "אם יש פלסטיני שטוען שזה שלו שילך לבית משפט, אבל עד אז הוא שייך לנו...שתבין, אנחנו יושבים שם כבר 4 שנים, ואם אף אחד לא תובע בזמן הזה בעלות. לנו אין בעיה, אנחנו מזמינים את כולם לשבת ומבחינתנו שיהיה שלט בעברית ושלט בערבית ושכל העולם ייהנה מהמעיין, אבל להגיד שזה שלהם, לבוא ולשרוף את הסככה שהקים הנוער שלנו ולהכריז שזו פלסטין? לזה אנחנו לא מוכנים".

על פי נרטיב זה, הגירסא הפלסטינית פחות נעימה לאוזניים הישראלית. מחמוד אבו טארק, בעל אדמה באיזור, מסביר ששנה קודם לתחילת ההפגנות התחילו נערים מנווה-צוף להגיע למעיין באופן קבוע והקימו שם סככה. "הגיע מצב שהתחילו לגרש אותנו. לפני שבועיים הגענו למקום אבל המתנחלים גירשו אותנו והצבא הכריז על המקום כשטח צבאי סגור. אנחנו במעיין כבר מאות שנים והמתנחלים פשוט רוצים להשתלט על המקום. הם עכשיו הפכו אותו למקווה כאילו זה מקום קדוש. אחר כך הם גם באו וכרתו לנו עצי זית, כאילו "תג מחיר" על שריפת הסככה. הם חושבים שאנחנו נשב בשקט?"

איכשהוא, מבין השיטין, כשמעמתים את שתי הגירסאות, מתחילים להבין שהעימות בין השכנים כוחני מעט יותר מכפי שהוא מוצג על ידי הנרטיב של השמאל. נראה שהיו מבין השכנים הפלסטינים שנפגעו מנסיון ההשתלטות של המתנחלים על השטח, ומצאו לנכון לפגוע ברכוש שהוצב על אדמתם הפרטית. המתנחלים, שנפגעו עד עמקי-נשמתם מהתגובה לפעולתם לטובת-הציבור הגיבו בפעולת תג-מחיר, ומכאן העניינים התחילו להתגלגל.

נרטיב שלישי, מביא הימין הישראלי. לפיו נוצר הרושם כי מטרת ההפגנות היא לפגוע ביישוב וברכושו. כך למשל, ניסו המפגינים בהפגנות סביב יום האדמה להצית את שדות נווה-צוף. הלזה ייקרא מאבק לא-אלים ? נרטיב זה מוצא גם ביטוי בדיווחים הקצרים על הפגנות ימי-השישי של הכפר. למשל דיווח על מצעד לעבר מעיין בשליטה ישראלית ויידוי אבנים לרגל יום האדמה, הופך בכלי תקשורת אחר לדיווח על יידוי אבנים לרגל יום האדמה. דיווח אחר, על ההפגנה בה צולמה התמונה המזעזעת שהוזכרה בראשית פוסט זה, מדווח על 5 עצורים בהפגנת שמאל ליד הכפר נבי סאלח. המניע להפגנות האלה, למקרה שלא שמתם לב, לא מעניין את המדווח.

התבלבלתם ?
לא נורא. זה רק יהיה יותר גרוע.

אל הנרטיבים האלה מצטרף נרטיב מקביל המוצע על ידי כוחות-הביטחון של ישראל. קשה לסווגו לאחד משלושת הנרטיבים. מצד אחד, בכתבה בואלה! שהזכרתי לעיל, צוטטו כוחות הביטחון באומרם:"הפלסטינים כבר הציגו מסמכים המוכיחים לטענתם שהם הבעלים של המקום. מאז שיא האינתיפאדה נאסר על הפלסטינים להגיע למקום, ורק ב-2006 הם חזרו לפקוד אותו באופן קבוע. המתנחלים בינתיים הספיקו להכיר את המקום ולטעון לבעלות עליו."

כלומר, כוחות הביטחון מאשרים את הטענה הבסיסית של המפגינים - המעיין נמצא על אדמה פרטית פלסטינית, ומכאן שנראה שאין דרך אלא להכיר בכך שהמעיין נמצא בתהליכי סיפוח זוחל שמקדמים תושבי נווה-צוף.
מאידך גיסא, הנרטיב הצה"לי מתאר את הפגנות תושבי נבי-סאלח כמבצע צבאי מאורגן שכל תכליתו לחבל בפעולות צה"ל .... אבל חדי-הענין שבינינו לא יוכלו שלא לשים לב, שעל פי הנרטיב של צה"ל, תכלית הארגון הכמו-צבאי של התושבים הוא להתמודד עם מאמצי צה"ל לדכא את הפגנות התושבים. נשמע קצת כמו ביצה ותרנגולת, לא ?
(שמתם לב, אגב, שבנרטיב הזה, הופך נבי-סאלח לנבי-צאלח או נבי-סלח ? כמה מוזר.)

מה יעשה אדם מבולבל ? ינסה לחפש עוד מידע (כאילו עודף מידע יכול לעזור לנבוכים)
הפוסט של עידן לנדו הציע סרט ביו-טיוב, המתאר את היצירתיות הלא-אלימה של המפגינים בנבי-סאלח. שווה צפייה. איתרע מזלם של מעלי הסרט ליו-טיוב ובין המלצות יו-טיוב לצפיה לאחר מכן, גם סרט של ה-Palestinian Media Watch העוסק בתוכניות הטלוויזיה של פתח, המלמדות את צופיו על זהותן הפלסטינית של הערים ירושלים, רמלה, יפו, חיפה ועכו (נכון, אולי זה לא הגוף הכי אובייקטיבי בעולם, אבל את התכנים שהוא מעלה ליו-טיוב, לא הוא יצר).

אז מצד אחד רואה הצופה הנבוך כיצד חיילי צה"ל ניצבים עם נשקיהם אל מול מפגינים לא אלימים שמורחים אותם בצבעים ויורים עליהם צבעים באקדחי-מים (כמה שמחתי לראות שהאקדחים לא יכולים להראות, גם בחושך, כאילו הם כלי-נשק. רק חסר היה חייל היסטרי אחד כדי להפוך את המחאה הלא-אלימה הזו לאירוע אלים ועצוב). מצד שני הוא רואה באותם סרטים עצמם כמה החיילים חרדים, אפילו מהילדים הקטנים שעומדים מולם. ואז הוא נחשף לסרטים שרואים תושבי השטחים מטעם פת"ח, הנציג הרציונלי ורודף-השלום של הפלסטינים, ויכול להבין שלחלק מחרדותיהם הקיומיות של החיילים, אולי יש בסיס כלשהוא במציאות.

מאחר והצפייה לא סייעה מאוד בהפגת המבוכה, ממשיך לו האדם הנבוך ומחפש עוד מידע.

וכך הוא נתקל בידיעה המשמחת כיצד פרמדיק צבאי המוצב בנווה-צוף הציל תינוקת פלסטינית, בתה של יולדת מנבי-סאלח. תשאלו מדוע הידיעה האופטימית והנעימה הזו, רגע של שמחה יהודית-פלסטינית משותפת על התגברות על סיבוך בלידה שאפשרה את בואה לעולם של תינוקת בריאה פורסמה רק במקומון אשדודי ולא בעיתונים הגדולים ? פשוט מאוד. העיתונים הגדולים כנראה לא מאוד מתעניינים ברגעים האלה, אבל המקומון התעניין כי הפרמדיק היה מאשדוד...

אבל לא כל המידע הנוסף הוא חיובי. האדם הנבוך נתקל לו בצעדים, איך נאמר, אגרסיביים משהו שנוקט צה"ל במלחמתו במיידי-האבנים מנבי-סאלח, שאם להיות כנים, מזכירים מעט משטרים אחרים. והוא נתקל גם בתוצרים של הצעדים האלה - העמדה לדין, שהליכיה נעשים תוך זלזול בסיסי בחירויותיהם של הנערים המואשמים ביידוי-אבנים, כל עוד לא הורשעו.

ולמרות שהאדם הנבוך עדיין הינו נבוך, הוא גם נתקל במאמר המצויין של עמירה הס, המספר על הרוחות החדשות הנושבות בקרב הנוער הפלסטיני, בראותו את המהפכות המתחוללות סביב במזרח-התיכון, וככל שהוא הופך בה והופך בה, אין הוא יכול להתעלם מדמותו שלו הנשקפת כלפיו במראה.

זה לא נעים, חברות וחברים, אבל אין מנוס מהמסקנה שלפחות במקום אחד בארץ המשתרעת בין הנהר לבין הים, אנשים תמימים נאלצים להילחם על מעיין שהיה שלהם ואינו עוד, והם בחרו לעשות זאת באופן שהוא בעיקרו אינו אלים.

אין ספק כי הכוחות העומדים מולם פועלים בצורה כוחנית יותר, שיש בה כדי לדרדר את המלחמה על המעיין לכדי אלימות ונדמה שיש לכוחות האלה אינטרס בכך.

עם כל המבוכה שבדבר, אני לפחות השתכנעתי שמהסיפור הזה לא ייצאו מרוויחים, כל עוד כבשת הרש של נבי-סלאח לא תשוב לרשות בעליה החוקיים.

ויפה שעה אחת קודם.

זוכרים את פרשת קו 300

אתמול ציינו 27 שנים מאז השתלטו 4 מחבלים, 4 נערים פלסטינים חמושים בסכינים, מחמוד קבלאן, מחמוד בראכה, מגד'י אבו-ג'אמע וסובחי אבו-ג'אמע (שני האחרונים בני-דודים) על אוטובוס בקו 300 של אגד, שהיה בדרכו מתל-אביב לאשקלון וניסו להובילו אל רצועת עזה, מתוך מטרה לנהל משא-ומתן לשחרור 500 מחבלים שהיו כלואים בישראל, תמורת 40 נוסעי האוטובוס.ההשתלטות נעשתה בעזרת מזוודה שנטען לגביה כי היא מזוודת-נפץ.
זמן קצר לאחר החטיפה שוחררה אחת הנוסעות, שהיתה בהריון, והיא הזעיקה עזרה. הדרך היתה רצופת נסיונות של כוחות הביטחון להביא את האוטובוס לעצירה, אבל רק יום לאחר מכן, עם אור השחר, השתלט כוח של סיירת מטכ"ל על האוטובוס, בפאתי מחנה הפליטים דיר אל בלאח'. בפעולת ההשתלטות נהרגה נוסעת, החיילת החובשת אירית פורטוגז, ונפצעו 5 נוסעים נוספים. מבין המחבלים נהרגו  שניים, מחמוד קבלאן ומחמוד בראכה. השניים האחרים הוכו, כדי למנוע מהם להפעיל את מזוודת הנפץ, נכבלו והובלו לשדה סמוך, שם הוכו שוב בידי אנשים שונים מכוחות הבטחון שהתקבצו סביבם בנסיון לשכנע אותם להסביר כיצד מפרקים את מזוודת הנפץ. בין המכים היו ראש אגף המבצעים של השב"כ,דאז, אהוד יתום, וקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, דאז, יצחק מרדכי.  לאחר מכן התברר שהמזוודה היתה ריקה.

משם הובלו השניים ברכב למקום חקירה, על ידי אהוד יתום וכמה מפקודיו. במקום להגיע ליעדו, סטה הרכב לפרדס, שם הורידו יתום ואנשיו את המחבלים מהרכב, והיכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. משם הביאו יתום ואנשיו את גופותיהם של בני-הדודים אבו-ג'אמע לבית-החולים, כשהם מסבירים שמצבם התדרדר בנסיעה ויש לטפל בהם. בבית החולים נקבע מותם של מג'די וסובחי אבו-ג'אמע.
לאחר מכן נמסר לציבור כי כל המחבלים מתו בהשתלטות.

הודות לתקשורת נודע כבר כמה ימים לאחר ההשתלטות כי שניים מן המחבלים שעל מותם דווח, ירדו חיים מהאוטובוס. אך נדרשו יותר משנתיים לאחר מכן, ועדת בדיקה פנימית וצוות חקירה לתחילת הבירור  האמיתי של העובדות. זאת בעיקר מאחר והליכי החקירה שובשו בידי אנשי שב"כ, ביניהם יוסי גינוסר (אז ראש האגף לענייני זרים בשב"כ), שישב בועדת הבדיקה הראשונה.
שלושה אנשי שב"כ אמיצים וישרים, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדאי, התעמתו עם ראש השב"כ דאז,אברהם שלום, ומשסירב ראש השב"כ לדרישתם להביא האמת לידיעת הציבור, התפטרו, והביאו הסיפור האמיתי לידיעת  ליועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר.

כך קרה שהממשלה נדרשה לעסוק בנושא לעומקו, עיסוק שבמסגרתו מצא עצמו זמיר מוחלף ביוסף חריש. העיסוק היה בעייתי במיוחד נוכח העובדה שהיתה זו תקופת הרוטציה, והנושא בעצם העסיק הן את הממשלה ה-21 והן את הממשלה ה-22.

בסיומה של הפרשה התפטר ראש השב"כ דאז,  והתברר שהוא נתן הוראה לאהוד יתום, להרוג את המחבלים, כדי למנוע מצב שבהשתלטות על אוטובוס שמטרתה פיגוע-מיקוח או המתת כל נוסעי האוטובוס, יצאו טרוריסטים חיים.
כן התברר שהשב"כ הוביל מהלך של תיאום גירסאות בין אנשיו, שיבוש ראיות והעדת עדות שקר בפני גופי החקירה השונים, באופן שהיה בו כדי להסיט את אשמת המוות למכות שהנחית יצחק מרדכי על ראשי השניים.

אברהם שלום, אהוד יתום, יוסי גינוסר, וכמה וכמה מטובי בנינו קיבלו חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג, במסגרת ההסדר שגובש, בלא שנערך משפט.

רק לאחר החנינה נערכו עוד חקירת משטרה, וכן ועדת בדיקה בראשות יהודית קרפ, שבעקבותיהם התבררו העובדות כמעט במלואן. מאז חלפו שנים רבות, ניתנו ראיונות רבים לעיתונות, ולמרות שהעובדות כנראה כבר ידועות כולן, נדמה שהמשמעויות טרם עוכלו.

כשבוחנים את האירוע הזה,  קשה מלהשתחרר מחשיבותו -
  • בנוגע להשלכותיו על דרך הפעולה של חלק מהטרוריסטים לאחר מכן (לא כולם. חלקם הקצינו קודם לכן, וללא קשר);
  • בנוגע לאמת שנחשפה בנוגע לערכיו של שירות הביטחון הכללי של ישראל (וראו פרשת עיזאת נאפסו כדוגמא נוספת שהשתלשלויות קו 300 סייעו לבירורה);
  • בנוגע לנחישותה של מדינת ישראל להגיע לחקר האמת;
  • בנוגע לקושי של מדינת ישראל באכיפת הדין בנוגע למיטב בניה, כאשר הם נתפשו בעשייה קלוקלת (קושי שרק החריף מאז); 
  • בהדגימו את הקושי של מדינת ישראל להפיק לקחים ערכיים

הבחירה להתעמק בשיטות-החקירה, ולא בערכים של השב"כ ובערכים של המדינה, היא חלק מבחירה מודעת ונוראה של מדינת-ישראל, שלא לקיים דיון ערכי-ציבורי בשאלות הקשות באמת.

27 שנים לאחר מכן, וישראל עדיין מעדיפה שאחרים ינהלו בשבילה את הדיון הערכי.

לכל המעוניין להמשיך ולקרוא, אפשר לקרוא תיאור של הפרשה בערך על הפרשה בויקיפדיה, באתר חדר המידע של חלמו, בכתבה בYNET לרגל 20 שנה לפרשת קו 300 ובכתבה על הפרשה שכוללת ראיון עם אחד המעורבים הזוטרים באתר YNET.

עלייתה של המעצמה הצרפתית הפוסט-קולוניאלית ?

הולכות ומצטברות עדויות לכך שהעידן החד-מעצמתי אליו התרגלנו לאחר נפילתה של ברית-המועצות מגיע לסיומו. הסתפקותה המסורתית של סין במתרחש בגבולותיה היא (תוך שימת-לב ערנית למניעת תקדימים שעלולים לשמש כנגדה), ירידתה של ארה"ב מגדולתה עקב מצבה הכלכלי, ובעיקר - התעקשות העולם להמשיך ולהיות מקום מסובך ומסוכן שזקוק לשריף, הביאו לכך שאל הואקום הזה נמשכים שחקנים חדשים.
חדשים ? יותר נכון לומר, חדשים-ישנים.

מעצמות העבר הלא-רחוק, אלו שבמאה ה-19 היו בשיא גדולתן, ובראשית המאה ה-20 עדיין היו אלו שנתנו את הטון, עד שבאה מלחמת העולם השניה והפכה את הקערה על פיה, שבות ונוטלות על עצמן תפקיד מוביל בניהול המשברים בעולם.

צרפת, על פי דיווח "הארץ", מעורבת בשלושה קונפליקטים בעולם -

  • מלחמת האזרחים בחוף השנהב
  • מלחמת האזרחים בלוב 
  • המאבק כנגד הטליבאן ואל-קאעידה באפגניסטאן 
בעוד שמעורבותה של צרפת באפריקה נמשכה לכל אורך המאה ה-20, והיא היוותה, במידה רבה, נציגה של העולם המפותח באפריקה הצרפתית, ושוטר-מטעם-עצמה במאבק כנגד ברית-המועצות במלחמה הקרה, הרי ששלל החזיתות בהן היא בחרה להתערב, לשלוח כוחות-צבא ולהשקיע ממשאביה כיום, מעיד על תפישה עצמית חדשה של צרפת. 

מאמר דומה היה יכול להרשם גם לגבי בריטניה, שצבאה המתמודד עם קיצוצים עקב המשבר הכלכלי, מעורב אף הוא באפגניסטאן ובלוב. 

רק הזמן יגיד האם מדובר במעורבות זמנית של מדינות, לפני ש"העולם השלישי" לשעבר ייקח על עצמו את הדומיננטיות בהתערבות במשברים שהיתה עד כה בידי העולם המפותח, בדמות מערב אירופה וארה"ב,  או שמא, אכן, אנו חוזים בחזרתן של המעצמות של המאה ה-19 אל מרכז הבמה. 

11.4.2011

Egypt: the time of truth is nearing

The revolution in Egypt was perceived by many as a process that is more similar to an autocracy in which leaders are replaced, than a true reformation in the identity of those holding  power in the country. Now, as the recent shooting incident suggest that army has an agenda of its own, and is not completely committed to the changes advocated by protesters, it appears that the time when the truth about the current regime in Egypt shall be revealed to the world, to egypt, and maybe even to itself. Is it a regime leading to a true democracy, or is it just another leader among the "young officers", rising to power ? 

10.4.2011

An exemplary weekend

It is rare that events organize themselves in a fashion that is self-explanatory. But the last 3 days of the Israeli-Palestinian conflict have set such a fashion. Following Hamas choice to escalate, as I've previously anticipated, violence has reached a new peak (at least considering the time since the first Gaza War).

On Thursday, Hamas has intentionally fired an Anti-Tank missile at an Israeli school bus. This was no mistake. the color of the bus and the color of the IDF vehicles are so different that there can be no other conclusion - this has been an intentional attack on school children.

This is not the first time when Palestinian Terror is aimed at school children, and it is typical of the Palestinian Terror organizations'  history. Israel's reaction, at least up until now, has been well aimed and accurate. Considering the past, one would hope that Israel will also be smart enough to reduce the level of fire, having reached its goal of not leaving a heinous terror act unanswered.

Considering the high density of population in Gaza and Hamas' cynical defensive tactics (which sum up to hide-behind-the-most-sensitive-civilian-shelters-found), each Israeli attack that ends without civilian casualties of a Palestinian origin is something to rejoice about (at least in Jerusalem). One sadly fears that in Hamas headquarters the feeling about this lack of civilian casualties in Gaza is different.

In a way, this weekend has been one of the best summaries of the current  Gaza conflict we've seen in years. 

6.4.2011

תרגום מלא לעברית של מאמרו של ריצ'רד גולדסטון: מחשבות חדשות על דו"ח גולדסטון בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה

בהעדר תרגום מלא ומדוייק בעברית של מאמרו החשוב של ריצ'רד גולדסטון על מחשבותיו החדשות בנוגע ל-'דו"ח גולדסטון' ולאור בחירתה של התקשורת הישראלית שלא לתרגם את המאמר במלואו, ובמקום זאת להביא ממנו ציטוטים חלקיים, לעתים מחוץ להקשר, לעתים בתרגום  שנוי במחלוקת, לקחתי על עצמי לתרגם לעברית את המאמר. הפרסום הוא ברשות מאת המחבר. בכל מקום בו נדרשתי להכריע בין נאמנות למקור לבין עברית פחות זורמת או מסוגננת, העדפתי את הנאמנות למקור:
"
         מחשבות חדשות על דו"ח גולדסטון בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה / ריצ'רד גולדסטון
אנחנו יודעים הרבה יותר היום על מה שקרה במלחמת עזה 2008-2009 מכפי שידענו כאשר ישבתי בראש משלחת בירור העובדות שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם אשר הפיקה את מה שנודע כדו"ח גולדסטון.
אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה. 
הדו"ח הסופי מאת ועדת האו"ם המורכבת ממומחים עצמאיים - בראשה השופטת בדימוס מניו-יורק מארי מקגואן-דייויס - שעקבה אחר ההמלצות של דו"ח גולדסטון מצאה ש"ישראל הקדישה משאבים משמעותיים לחקירת יותר מ-400 האשמות בדבר התנהגות מבצעית בלתי-הולמת בעזה" בעוד ש"הרשויות דה-פקטו (כלומר חמאס) לא ביצעו חקירות כלשהן בנוגע לשיגור טילים  והתקפות מרגמה כנגד ישראל".  
הדו"ח שלנו מצא ראיות לפשעי מלחמה פוטנציאליים ול"מעשים שייתכן והם פשעים כנגד האנושות" הן בנוגע למעשים שנעשו על ידי ישראל והן בנוגע למעשים שנעשו על ידי החמאס. העובדה שהפשעים שלכאורה בוצעו על ידי חמאס היו מכוונים היא מובנת מאליה - הרקטות של חמאס כוונו במזיד וללא הבחנה כלפי מטרות אזרחיות.  
ההאשמות בדבר כוונה תחילה של ישראל התבססו על מקרי המוות והפציעה של אזרחים במצבים בהם למשלחת בירור העובדות שלנו לא היו ראיות מהן ניתן היה להסיק מסקנה הגיונית אחרת. בעוד שהחקירות שפורסמו על ידי הצבא הישראלי והוכרו בדו"ח ועדת האו"ם ביססו את תקפותם של כמה אירועים שחקרנו במקרים בהם היו מעורבים חיילים יחידים, הרי שהן גם הצביעו על כך שאזרחים לא היוו מטרות בכוונה תחילה, כעניין של מדיניות.  
למשל, ההתקפה הרצינית ביותר בה התמקד דו"ח גולדסטון היתה הריגתם של כ-29 בני משפחת אל-סימאוני בביתם. הפגזת הבית היתה ככל הנראה תוצאה של פרשנות שגויה של צילום מזל"ט בידי מפקד ישראלי, וקצין ישראלי נמצא בחקירה מאחר והורה על ההתקפה. בעוד שמשך החקירה הוא מתסכל, נראה שמתנהל תהליך הולם  ואני בטוח כי אם יימצא שהקצין היה רשלן, ישראל תגיב באופן הולם. המטרה של החקירות האלה הינה, כפי שתמיד אמרתי, להבטיח נשיאה באחריות עבור פעולות לא ראויות ולא למתוח ביקורת לאחר מעשה על מפקדים המקבלים החלטות קשות בשדה הקרב, עם יתרונותיו של המבט לאחור. 
בעוד שאני מברך על חקירותיה של ישראל את ההאשמות, אני שותף לדאגות שהשתקפו בדו"ח מקגואן-דייויס בנוגע לכך שרק מעטות מהחקירות שישראל מנהלת הגיעו לכדי סיום ואני מאמין שההליכים היו צריכים להתנהל בפורום פומבי.  למרות שהראיות הישראליות שהופיעו מאז פרסום הדו"ח אינן שוללות את האובדן הטראגי של חיי אדם, אני מצטער על כך שלמשלחת בירור העובדות שלנו לא היו ראיות שכאלה המסבירות את הנסיבות שבהן אמרנו שאזרחים בעזה היוו יעדים מכוונים, מאחר וסביר שהיה בכך להשפיע על ממצאינו בנוגע לפעולה במזיד ולפשעי-מלחמה.   
משמעות העדר שיתוף הפעולה מצד ישראל עם חקירתנו היתה שלא היינו יכולים לאמת כמה מהעזתים שנהרגו היו אזרחים וכמה היו לוחמים. המספרים שהצבא הישראלי מסר התגלו כדומים לאלו שסופקו לאחרונה על ידי החמאס (למרות שייתכן ולחמאס יש סיבה לנפח את מספר לוחמיו).

כפי שציינתי כבר בהתחלה, הייתי מקבל בברכה את שיתוף הפעולה של ישראל. המטרה של דוח גולדסטון מעולם לא היתה להוכיח מסקנה מתבקשת כנגד ישראל. אני עמדתי על שינוי המנדט המקורי שקיבלה מועצת זכויות האדם, אשר היה מוטה כנגד ישראל.  מאז ומתמיד הייתי ברור בנוגע לכך שלישראל, כמו כל אומה ריבונית אחרת, הזכות והחובה להגן על עצמה ועל אזרחיה כנגד התקפות מבחוץ ומבפנים. מה שלא זכה להכרה מספקת היא העובדה שהדו"ח  שלנו מסמן את הפעם הראשונה שבה מעשי טרור לא חוקיים מצד החמאס נחקרו וגונו על ידי האומות המאוחדות. קיויתי שחקירתנו בנוגע לכל ההיבטים של הסכסוך בעזה תפתח עידן חדש של העדר משוא פנים מצד מועצת זכויות האדם של האו"ם, לה עבר שאינו יכול להיות מוטל בספק, של דעה קדומה כלפי ישראל .  
היו שטענו כי התהליך שיישמנו לא עמד בסטנדרטים שיפוטיים. למען הבהירות: משלחתנו לא היתה, בשום דרך, הליך שיפוטי או אפילו מעין-שיפוטי. לא חקרנו התנהגות פלילית בנוגע לחלקו של איזה-שהוא אינדיבידואל בישראל, עזה או בגדה המערבית. הגענו להמלצותינו בהתבסס על הנתונים שהיו לפנינו שלמרבה הצער לא כללו כל ראיה מאת הממשלה הישראלית. אכן, המלצתנו העיקרית היתה לכל צד לחקור, בשקיפות ובתום לב, את האירועים אליהם התייחס הדו"ח שלנו. מקגואן-דייויס מצאה שישראל עשתה זאת במידה ניכרת; חמאס לא עשה דבר.  
היו שהציעו שהיה זה אבסורדי לצפות מחמאס, ארגון בעל מדיניות של הריסת מדינת ישראל, לחקור את מה שאמרנו שהם פשעי מלחמה רציניים. היתה זאת תקוותי, גם אם לא ריאליסטית, שהחמאס יעשה כן, במיוחד אם ישראל תנהל את חקירותיה שלה. לכל הפחות קיוויתי שנוכח ממצא ברור שחבריו ביצעו פשעי-מלחמה רציניים, חמאס יפחית את התקפותיו. למרבה הצער, זה לא היה המקרה. מאות טילים ופגזי מרגמה נוספים כוונו לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל. העובדה שיחסית מעט ישראלים נהרגו על ידי התקפות הטילים והמרגמות הלא-חוקיות מעזה איננה מורידה מחומרת הפשע. מועצת זכויות האדם של האו"ם צריכה לגנות מעשים נתעבים אלה באופן החריף ביותר. 
בסופו של דבר, ייתכן והפניית הבקשה לחמאס לחקור היתה יוזמה שגויה. גם כך מועצת זכויות האדם צריכה לגנות את הטבח הבלתי-נסלח בדם קר של זוג ישראלי צעיר ושלושה מילדיהם הקטנים במיטותיהם אשר אירע לאחרונה. 
אני ממשיך להאמין בעקרון של קיום ויישום המשפט הבינלאומי בנוגע לסכסוכים קטלניים ומתמשכים. הדו"ח שלנו הוביל להרבה "לקחים שנלמדו" ולשינויי מדיניות, לרבות אימוצם של נהלים חדשים בצבא ההגנה לישראל שמטרתם הגנה על אזרחים במקרים של לוחמה עירונית והגבלת השימוש בזרחן לבן באיזורים אזרחיים. הרשות הפלסטינית קיימה חקירה עצמאית בנוגע להאשמותינו בדבר פגיעה בזכויות אדם - התנקשויות, עינויים ומעצרים בלתי חוקיים - אשר בוצעו על ידי פת"ח בגדה המערבית, במיוחד כנגד חברים בחמאס. רובן של האשמות אלה אושרו על ידי חקירה זו. באופן מצער, לא נעשה כל מאמץ על ידי חמאס בעזה לחקור את ההאשמות בדבר פשעי מלחמה ופשעים אפשריים כנגד האנושות שבוצעו על ידו.  
אם לנסח בפשטות, חוקי הסכסוך המזויין חלים על ישויות לא-מדינתיות כמו חמאס לא פחות מאשר על צבאות לאומיים. אחד מהאתגרים המשמעותיים ביותר לפניהם עומד משפט הסכסוך המזויין הוא לוודא שישויות לא-מדינתיות יכבדו את העקרונות האלה, ושהן תחקרנה כאשר הן כושלות מלעשות כן. רק אם כל הצדדים לסכסוכים חמושים יידרשו לעמוד בסטנדרטים אלה נוכל להגן על אזרחים אשר נקלעו למלחמה שלא מבחירתם ורצונם.  
הכותב, ריצ'רד גולדסטון, שופט (בדימוס) של בית-המשפט החוקתי של דרום-אפריקה ולשעבר התובע הראשי בבתי-הדין הבינלאומיים ליוגוסלביה לשעבר ולרואנדה, ישב בראש משלחת בירור העובדות של האו"ם לעניין הסכסוך בעזה.  " 

סוף ציטוט.

המסקנה העולה מהסיפור הזה היא המסקנה הישנה - תמיד שווה לקרוא בעצמנו.

כמה קישורי עזר לקורא החרוץ-


הבהרה: בניגוד לנהוג בבלוג, תוכנו של פוסט זה מפורסם תחת רשיון Creative Commons Attribution Share-Alike. כלומר: בנוסף לקישור ולציטוט, מותר גם להעתיקו ולפרסמו במקומות אחרים, בכפוף לתנאים המפורטים של הרשיון. 

5.4.2011

האם טירה היא חלק ממדינת ישראל ?

התקשורת המקומית מדווחת על  דוגמא נוספת לאוזלת ידה של מדינת ישראל בשמירת החוק ביישובים הערביים בתחומי מדינת ישראל, הפעם בטירה. קשה להבין למה ישראל כל-כך מתעקשת לא לנהל משא-ומתן על שטחים מסויימים, כשהיא לא מצליחה להסתדר עם מה שיש לה.

[עדכון, 14/4/2011: עוד לא יבש הדיו הוירטואלי ברשימה הזו, וכבר התפרסמה הידיעה על הרצח של מנכ"ל עיריית קלאנסווה, וויאם זמירו. הוא התלונן למשטרה על האיומים על חייו. זה לא עזר לו במיוחד. ] 

what Richard Goldstone did write, and what he didn't

The honorable Richard Goldstone wrote an important article to the Washington Post, sharing some of his recent thoughts, following new data gathered regarding the post Gaza investigations regarding allegations of crimes against humanity and war crimes, allegations raised against Israel and Hamas by the fact finding team headed by Goldstone.

Israeli media only brought excerpts of the article, misinterpreted key parts of the article, and for reasons not entirely clear to me, chose not to completely translate the article to hebrew. I wrote about the problematic nature of the interpretations in Israeli media elsewhere in hebrew.

Although I've been critical in the past regarding the UNHCR's teams approach toward Israel, and Goldstone's fact finding mission included, I do not concur with the current descriptions of Goldstone's statements, which somehow appear in the English blog-sphere as well, despite the difficulty to misunderstand should have been greater.

So, lets make some things clear.
What Goldstone did not say, was that the report was erroneous, that it was baseless, or that it should be revoked.

What Goldstone did say, was that due to Israel's choice of not cooperating with his fact-finding mission, the sad result was that the team did not have several facts, which Israel later presented before the United Nations. Had these facts been presented earlier, his fact finding team would have formed a different report.
As a result, the Team's allegations against Israel, describing it as having intentions to attack civilians, have been proven false. But at the time of writing the report, all that the fact finding team had, was the high number of civilian casualties and injuries, and the only logical explanation was intent. The current explanation, following Israel's numerous investigations and findings, is that in most cases these were sad and tragic war mistakes. In a few cases events are still being interrogated, and in several cases I know of, Israeli soldiers have been sentenced to imprisonment, as their conduct has been found to be improper or illegal, thanks to these investigations.
Israel has also changed its combat procedures in urban and populated areas, following the Goldstone report, aiming to minimize future  damages to civilian life and property.
Considering the chronological order of these events, one cannot help but feel that Goldstone's report has been important, maybe even monumental, in Israel's post war self scrutiny.

The allegations regarding intent to hurt civilians were unbased, and Goldstone came forth and made sure everybody knows that this is the case. But civilians were hurt, and that is something we should all aspire to prevent or minimize.

Which brings us to the other part of Goldstone's article, just as important as the one referring Israel, and erroneously described by too many people as naive and foolish.

Goldstone has expected, and still calls for Hamas to perform similar investigations into the attacks against Israeli civilians performed by Hamas forces and other armed forces in Gaza, mainly by usage of missiles and mortars. As much as this initiative may appear unrealistic, it has an immense importance in modern international law, aiming to put some responsibility on the shoulders of non-state organizations, including dual-identity organizations like Hamas, which are both Terror organizations, and civilian organizations managing a part of the future Palestinian territory in the territory of Gaza.

This initiative should have been accepted by all his critiques, and by the state of Israel, as the really important lesson of the Goldstone report, and as a leverage against Hamas, especially in this time, when attacks against Israeli civilian population have significantly renewed, with a clear motive behind

אז מה בעצם כתב גולדסטון ?

ריצ'רד גולדסטון כתב מאמר מעניין וחשוב לוושינגטון פוסט, בו שיתף במחשבות חדשות שלו בנוגע לדו"ח הידוע כדו"ח גולדסטון, בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה. התקשורת הישראלית ציטטה חלקים מהמאמר, באופן מגמתי למדי. אפילו הארץ, עיתון שבדרך-כלל מאופיין באמינות גבוהה, חטא לאמת. למרות שבדיווח (במהדורה המודפסת דובר בכותרת ראשית בעמוד הראשון) על  מאמרו של גולדסטון הדברים העיקריים הובאו בצורה מדוייקת למדי,הרי שבצד הכתבה, בתמונה, נעשה תרגום שגוי שהשלכותיו מרחיקות לכת. מדובר במשפט המפתח מהמאמר -
"Although the Israeli evidence that has emerged since publication of our report doesn’t negate the tragic loss of civilian life, I regret that our fact-finding mission did not have such evidence explaining the circumstances in which we said civilians in Gaza were targeted, because it probably would have influenced our findings about intentionality and war crimes."
בכתבה עצמה המשפט תורגם באופן הבא -
"בעוד שעדויות ישראליות שפורסמו מאז צאת הדו"ח לא שללו את מותם הטרגי של אזרחים, אני מצר על כך שלא היו בידנו עדויות אלה המסבירות את הנסיבות בהן הותקפו אזרחים בעזה, שכן סביר להניח שהן היו משפיעות על הממצאים בדבר פשעי מלחמה". 

אבל בכותרת, לצד התמונה, המשפט צוטט באופן חלקי ומוטעה -
"אני מתחרט שלא היו לנו בידינו עובדות שהיו כנראה משפיעות על ממצאינו בדבר פשעי מלחמה".

שמים לב להבדל ?

נראה שהעיתונאים בישראל (ובעולם) נתפשו למשמעות האפשרית של regret כחרטה, והתעלמו לגמרי מההקשר, ממנו ברור שגולדסטון דווקא התכוון למשמעות של regret כעצב. עצב שמכוון לבחירה של ממשלת ישראל שלא למסור נתונים, ולא עצב על הדרך בה פעלה הוועדה.

יתרה מכך,  לא מצאתי דיווח אחד בו ההתייחסות למאמרו של גולדסטון התאימה לרוחו ולמהותו. נדמה היה שבכל מקום נתפש הכותב למשפטים שעניינו אותו ולמה שהוא רצה להבין, והוא כלל לא ניסה להקשיב למה שרצה גולדסטון להגיד.

חבל.

[עדכון, 6/4/2011: קיבלתי את רשותו של המחבר לתרגם ולפרסם את מאמרו. הוא מובא בקישור הבא]

Can there be an agreement between sides in Libya ? Should there be ?

Amazingly enough, some think that the west should push for a ceasefire and mediation in Libya. Seems like they have not done their history lessons, have not listened to recent news regarding atrocities by Gaddafi's forces, and have not realized the nature of this struggle between a tyrant and people who wish to be free.

So let me try, again, to present matters as I perceive them, this time with the help of a courageous woman, Eman al-Obeidy:
"we are a peaceful people and we are not members of al Qaeda. We are a simple people and moderate Muslims -- not extremists -- and we are not asking for anything expect for our freedom and dignity and the most basic human rights which are denied to us,"  
let us all listen to this eloquent summary of the Libyan nation's position, being stated despite the horrible violence this woman has known and the risks and dangers to her own well-being she is being exposed to, following this statement.

Should the developed world push a peaceful, simple, moderate people who seek freedom, dignity and their own human rights, to reach some kind of agreement with a tyrant whose forces have displayed their disrespect towards human values ?

I have stated earlier - it is not realistic to expect the developed world to fight for the freedom of every oppressed people. Especially in countries where the ethnic map is complex. But the develop world must make a stand supporting people who fight for their own freedom. It may take many forms, and I, for one, believe that if the developed world has sold weapons to Gaddafi for years, it might as well supply arms to his uprising people, just to set the score straight. But even before the Issue of what form of concrete support, there lies a more important issue: moral support.

Let us support the uprising nations of the middle east. not cripple their struggle for liberty. 

ג'וליאנו מר

1.4.2011

חדשות טריות שהיינו רוצים שיהיו מתיחה ל-1 באפריל... אבל לא ... Fresh news that we'd like to be an April Fool's prank, but no...


חדשות מהזמן האחרון שהיינו רוצים שיהיו מתיחה ל-1 באפריל... אבל הן לא... כמה חבל... 

הייתי יכול להביא עוד, אבל ה-1 באפריל בכל זאת צריך להיות יום נעים יותר.

Some news items of recent time that we'd like to have been an April Fool's jest, but they are real... what a shame....
I could bring more, but the 1st of April should be a happier day  than other days, after all.