24.5.2011

למי שמתקשה בהבנת המציאות

מרב מיכאלי, בכתבה בהארץ,  העלתה כמה טענות, שנראות לא בלתי-מבוססות, בנוגע לקושי של ממשל נתניהו לעשות שינוי. עם זאת, הדרך שבה היא מפשטת את המציאות, הופכת את תיאורה את המציאות, לבלתי-מציאותי.

הבדל יסודי אחד בין ימין ושמאל בישראל, הוא שבעוד שהשמאל חי ב-1967, הימין חי ב-1948. זה הזמן, אגב, שבו מתקיים בפועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נראה שלאחרונה, לחלק משמאלני ישראל, מתחיל לרדת האסימון למרות שזה לא פוגע להם בנרטיב. מיכאלי אינה אחת מהן. היא  סבורה כי "לפני תשע שנים הגישו לנו 22 מדינות הליגה הערבית הצעה לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולנורמליזציה מלאה עמן. המנהיגים של העם שמתעקש להיות נרדף, בחרו לא לבלבל את עצמם עם העובדה, ש-22 מדינות ערב מכירות בישראל ומקבלות את זכותה להתקיים בשלום לצדן. לכן המנהיגים שלנו פשוט התעלמו."

אבל היא מתעלמת מעובדה אחת קטנה ועצובה. ההצעה "לסיום הסכסוך" עם ישראל, כללה בתוכה דרישה להכיר בזכות השיבה של הפלסטינים - אל תוך גבולות מדינת ישראל. הסכמה ישראלית לכך, כמוה כהסכמה ישראלית לסגירת השאלטר ולסיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. לכן, זו איננה ממש הצעה, ובוודאי לא הצעה לסיום הסכסוך באופן שיאפשר שלום בר-קיימא.

השאלה כמה זכות השיבה היא עניין פרקטי ולא תאורטי, לא יכולה להימדד רק על פי מספרם של החוזרים בפוטנציאל (הגדול אך המבוסס לא מעט על ההגדרה הליברלית והבעייתית של אונר"א לפליט פלסטיני (הוכחת מגורים במשך שנתיים בא"י לפני 1948)), אלא על פי הנכונות בפועל לחזור ביום פקודה, אבל את זו אין אפשרות של ממש להעריך.
אם נלמד מההיסטוריה היהודית המודרנית - אין חשש להגירה גדולה של הפזורה בחזרה לגבולות א"י.
אם נלמד מההיסטוריה האפריקאית המודרנית - חלק גדול מאוד מן הפזורה של בני הטוטסי, למעלה מ-800,000 איש,  חזרו לרואנדה, אחרי ההשתלטות של ה-RPF, צבא הגרילה של הטוטסי, על המדינה. 

איך שלא מביטים על זה, מאחר והמו"מ עוסק בעיקרו על שאיפות תאורטיות, משני הצדדים, הדיון על זכות השיבה אינו יכול להיתפש כמשהו שולי או חסר חשיבות. מי שמבקש לטאטא את זכות השיבה מתחת לפני השטח, להתעלם מדרישות הצד השני, ולא מבין את הצורך בסיוג זכות השיבה של היהודים למדינת ישראל ושל הפלסטינים למדינת פלסטינים - לא מבין מהו שלום בר-קיימא ומציאותי. 

2 תגובות:

  1. מה עניין אפריקה, טוטסי ורואנדה להר-סיני וישראל ?

    השבמחק
  2. מאוד מסובך להסביר את זה, אבל הרלוונטיות רבה. רבה להחריד. למרות כל ההבדלים. בהפשטה רבה מאוד מאוד מאוד -
    * בשנות ה-60' ובשנים שלאחר מכן נוצרה פזורה של טוטסי שגלתה מרואנדה בעקבות עימותים ומעשי טבח שבוצעו בה בידי ההוטו.
    * בשנות ה-90' פזורת הטוטסי, שבעקבות מעורבותה בקונפליקטים אחרים ביבשת רכשה מיומנות לוחמה לא מבוטלת, פתחה במלחמה בגבול רואנדה והצליחה להביא את בני ההוטו לנהל עמה מו"מ על שיתוף בשלטון שאף הבשיל להסכם. להסכם התנגדו חלק מבני ההוטו הקיצוניים, והם התנקשו במנהיג שלהם (זה שהביא להסכם, ושיש הטוענים שאשתו היתה מעורבת בהחלטה לרצחו), ופתחו בג'נוסייד שנמשך 3 חודשים במסגרתו רצחו ההוטו הקיצוניים כ-800,000 בני טוטסי והוטו מתונים ברחבי רואנדה בברוטליות רבה (שואת בני הטוטסי ברואנדה היא ככל הנראה ייחודית באופן האישי לגמרי בו הומתו הקורבנות, שהומתו בנשק קר, זה אחר זה, באכזריות רבה).
    * בזמן שבני ההוטו היו עסוקים בלהרוג בני טוטסי, ה-RPF, צבא הגרילה של הטוטסי, חידש את המלחמה והצליח להשתלט על כל רואנדה. מאז רואנדה נמצאת תחת שליטה של בני הטוטסי (כאילו חזרנו לשנים טרום הקולוניאליזם, אם מקבלים את הנרטיב ההיסטורי הרלוונטי).
    * בעקבות נצחון הטוטסי חזרו רבים מהפזורה של הטוטסי לתוך רואנדה, בסדר גודל אשר (באופן מפתיע) נאמד אף הוא בכ-800,000 שבים.

    כמובן שכאשר מנסים להקביל בין הסיפור של רואנדה לסיפור הישראלי-פלסטיני כל צד יראה מה שהוא מבקש לראות. היהודים יראו את הדמיון בינם לבין בני הטוטסי והג'נוסייד בהחלט מחזק את הנטיה הזו. גם סיפור הגלות והשיבה מהדהד את הנרטיב ההיסטורי היהודי. מצד שני, הפלסטינים יראו בסיפור הטוטסי כדוגמא ומופת למה שהם חושבים שיכול לקרות כאן. שנים של גלות ודיכוי שהסתיימו בחזרתם לעמדה של כוח, העמדה שהפלסטינים חשבו שהם זכאים לה בזמן המנדט, העמדה שממנה לכאורה נהנה העולם הערבי בארץ ישראל בתקופה העות'מנית.

    מה שחשוב לענייננו זה שלהשקפתי, אפשר ללמוד ולהסיק מהתנהגותם של בני-אדם במקומות אחרים, במצבים אחרים, לנסיבות דומות. אם הפזורה של הטוטסי שבה לרואנדה אחרי עשרות שנות גלות - אפשר להסיק מכך משהו על מה שיכול לקרות באיזור שלנו, עם כל ההבדלים המתבקשים.


    * הערת אגב לסיום הטוקבק: בעקבות נצחונם של הטוטסי, נוצרה פזורה חדשה - של בני הוטו שגלו (שבתוכם הסתתרו מבצעי הג'נוסייד, אשר חלק גדול מהם עד היום לא הובאו למשפט, ושסביב מעמדם כפליטים או כמסתננים/תוקפנים עד היום מתנהלים מאבקים, חלקם אלימים. בהזדמנות אני אתייחס בבלוג לפסיקה האחרונה של ביה"ד לפשעי הלוחמה שנעשו ברואנדה ולמשמעויותיה הבעייתיות. יש לזכור שהסוגיה הזו של הפזורה החדשה היא עילה מתמדת לחוסר שקט בגבולות רואנדה, והיא אף היתה אחת הסיבות שהביאו בזמנו ל"מלחמת העולם של אפריקה". גם הלקח הזה עלול להיות רלוונטי לעניינינו המזרח תיכוניים.

    השבמחק