29.6.2011

משטים ומהומה רבה על-לא מאומה

המהומה על גל המשטים הממשמש ובא, שגודלו משתנה תכופות, מטרותיו, חרף ההצהרות הפורמליותשנויות במחלוקת, מתנהלת, רובה ככולה, מבלי שהעובדות מוצהרות באופן ברור מספיק:

אבל ספינות ששטות אל מול סגר, מצטלמות טוב ומאפשרות לאנשים להרגיש שהם עושים מעשה טוב. לו רק הם היו מתבוננים באותו להט במעשיהם של שותפיהם, אולי הם היו למדים לראות את מה שאנשים מכובדים רבים בקהילה הבינלאומית לא מצליחים להסביר להם.  

25.6.2011

the Friday of the end of legitimacy

As the ongoing protests in Syria reflect the resolve of the people of that oppressed country to achieve freedom, despite the strength and viciousness of the ruling regime, it appears  more and more that the people of Syria should expect no one to come and help them, and therefore need to prepare themselves for a long struggle, of uneven odds, based on  lessons that may be learned from the history of the Cuban revolution.  The fact that the Syrian regime has lost its legitimacy in the eyes of its citizens and the world at large is only a first step, in the long and rough struggle for that regime's end.

The Syrian regime is not alone. Iran's regime, for example, has long lost any shame in its unscrupulous struggle against freedom activists. But the regime of Iran, like Syria's, and the other tyrannical regimes of the Middle East are not afraid, because they see the steps taken by the United States in Afghanistan. Obama's recent declaration of the coming withdrawl, the negotiations between the democratically elected government of Afghanistan from one side, and the Taliban on the other side, and the lack of internal consensus in the U.S even regarding the extremely-limited involvement in Libya, are perceived by the Bullies of the Middle East as a clear indication that their might will suffice.

What is really clear, facing this grim reality, is that slowly and clearly, the International community is losing its credibility and legitimacy. Demonstrators are killed and brutalized by cruel regimes, and the world is practically sitting and watching. 

21.6.2011

ישראל אישרה הכנסת חומרי-בנייה לרצועת-עזה

התקשורת מדווחת שישראל אישרה הכנסת חומרי-בנייה לרצועת-עזה. קירבת הזמנים בין איומי-המשטים השונים לבין ההחלטה הזו איננה נראית מקרית. בהתחשב בכך שלא פורסם שהאישור נעשה במקביל למנגנוני פיקוח חדשים על השימוש בחומרי-הבנייה, נראה שישראל פשוט נכנעה ללחץ הבינלאומי, וירדה מהעץ הגבוה עליו טיפסה.

כשזוכרים שההתנהגות הזו מאפיינת את ממשלת ישראל, במיוחד בממשל הנוכחי, פלא שכל מי שמתנהל מול ישראל מנסה להפעיל עליה לחץ ? בסוף היא הרי מוותרת ללא כל תמורה בדרך ובצורה שמוציאים כל טעם מעמדתה המקורית. 

15.6.2011

Che Guevara's 'a diary of a combatant' is finally published

CNN reports that Cuba is finally publishing Ernesto 'Che' Guevara's 'a diary of a combatant', telling of his life and experiences at the days of the Cuban revolution from its beginning.

In this day and age of Middle Eastern protests and revolitions, this diary may well help to serve young protesters and the people who wonder about their chances. I'm always astonished at the amazingly small beginning of the Cuban revolution, and how despite horrible failures at first, 20 people were able to bring an end to a tyrannical regime.  

Arab League condemns violence in syria

The Guardian reports that the Arab League has (finally) condemned the violence against civilians in Syria. Took them some time, don't you think ?

But lets not be unfair towards the Arab League.

After all, measures of violence have been used elsewhere in the Arab world.
Some Arab countries appear to be better than others in the cover-up of their style of cracking-down on freedom-protesters. It also seems that the developed world is strongly committed to limiting its intervention in the revolutions of the Middle East, as the Libya struggle demonstrates well.

In such a reality, the choice of politicians to avoid forming and expressing opinions too quickly, is understandable. And let us not forget that the Arab League is made up of countries in which the regimes fera to be the next in line, if the revolutions in Syria and Libya turn out to be successful.

The fact that despite all that the Arab League has reached the consensus of reproaching the Syrian regime is a clear indication to the Syrian revolutionaries: You are making progress. Slowly, but steadily, the regime you are fighting against is losing ground and support.

Let us all hope that the people of Syria shall have the upper hand, the courage and resolve to stand this long and bitter struggle, against a ruthless regime.

Let us all hope that the developed world shall stop sitting still, and move to a more active position in the support of the Syrian revolution.

When people are fighting for freedom, even if you are not sure who will be the final victor, you cannot sit aside silent. Freedom has to be spoken for. How I'd wish Israel's government to exercise that policy as well, instead of its current awkward silence. 

7.6.2011

נכסה, נכבה, מה זה כל המילים האלה ?

יום הנכבה, בערבית يوم النكبة, הוגים יאום א-נאקבה (Yawm an-Nakbah), הוא יום האסון, יום הקטסטרופה או יום השואה (בערבית המונח نكبة מקיף שלל משמעויות ובהן  חרפה, תאונה, מוות, גורל, אסון ושואה... הפועל نكب משמעו בהקשר זה להתעקם... באנגלית מכונה the day of the catastrophe).
זה הוא יום הזיכרון הפלסטיני לתוצאות המלחמה המוכרת בישראל בשם מלחמת העצמאות. הוא מצויין מדי 15 למאי, יום שלאחר הכרזת הקמתה של מדינת ישראל, כלומר יום לאחר יום העצמאות של מדינת ישראל, שהוא גם יום פלישת צבאות ערב למדינת ישראל.  הגדרה בויקיפדיה אפשר לקרוא כאן בויקיפדיה האנגלית וכאן בויקיפדיה העברית.

יום הנכסה, בערבית  يوم النكسة, הוגים יאום א-נאקסה (‎, (Yawm an-Naksa הוא יום התקיעה, או יום העיכוב (בערבית
نكسة היא התדרדרות, עיכוב או מפלה. הפועל نكس משמעו להיתקע; למשל המחשב שלי נתקע... באנגלית מכונה the day of setback).
זה הוא יום הזיכרון הפלסטיני לתוצאות המלחמה המוכרת בישראל בשם מלחמת ששת-הימים. הוא מצויין כיום ביום פתיחתה של המלחמה מדי 5 ביוני. הגדרה בויקיפדיה אפשר לקרוא כאן בויקיפדיה האנגלית וכאן בויקיפדיה העברית. המונח נטבע על ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר ומטרתו היתה להגדיר ההפסד במלחמה ככשלון קטן. עבור הפלסטינים האבל הוא הן על הציפיות שנכזבו, הן על השטחים שאבדו, והן על הפליטים שנוספו לפזורת הפלסטינים בעקבות המלחמה.

היסטורית מדובר במועדים שלא צוינו בסמוך לאירועים עליהם הם נסובים. במהלך התגבשות הנרטיב הפלסטיני המודרני, ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות, הם הפכו אט-אט לקונצנזוס בקרב החברה הפלסטינית, אך לא זכו לתשומת-לב תקשורתית רבה במיוחד עד השנה.

השנה,  עם הציפיות הגוברות לקראת אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית בספטמבר השנה, לוו התהלוכות והאירועים לציונם של מועדים אלה במחאות חסרות-תקדים בגבולות ישראל על ידי פליטים פלסטיניים.

אין ספק ששוני לא קטן השנה נגזר מהתמורות העוברות על המזרח-התיכון ומהציפיה של כל בני-האדם השוכנים במזרח-התיכון, לשינויים ברי-קיימא בחייהם.

בנרטיב הישראלי, נתפשת הבחירה הפלסטינית לציין את המועדים האלה, בצדק או שלא בצדק, כביטוי להמשך השאיפות להכחדתה של מדינת ישראל ולתום העצמאות הריבונית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. גם הבחירה של רבים בשמאל הישראלי ובקרב הפלסטינים לתרגום "יום הנכבה" למונח העברי "יום השואה", תוך שימוש במונח "שואה" המיוחד בתודעה הישראלית לשואת יהדות אירופה וצפון אפריקה, רק מוסיף שמן לדליקת-הנרטיבים השונים.


הפגנות, תהלוכות, ומי יודע מה עוד... נכון, זה מפחיד, אבל למה לירות ?

התוצאות הקשות של ההפגנות אתמול בגבול הסורי, הפגנות שלהן לא היה המשך דרמטי היום בצד הישראלי, אלא דווקא בלב סוריה בהלוויות ההרוגים, מחייבות חשבון-נפש ישראלי, למרות הקונצנזוס מקיר לקיר בנוגע לזכות ישראל למנוע כניסות לא-חוקיות אליה.

חשבון-הנפש נדרש מסיבה פשוטה: התופעה של הפגנות אזרחיות, באלימות מוגבלת או כלל ללא-אלימות, היא תופעה שמחייבת תגובה של כוחות שיטור, לא כוחות צבא. אדם הנכנס באופן לא-חוקי לישראל כשאיננו חמוש ואיננו מהווה איום לחייהם או לבטחונם של בני-אדם, צריך לקבל יחס של בן-אדם. אין שום סיבה לירות בו, אם הוא אינו מסכן אחרים. הפתרון המתבקש הוא פתרון אזרחי: מאסר, חקירה וגירוש בחזרה לסוריה.

זה כמובן מחייב החלפה של דיסק - הן ברמה האסטרטגית והן ברמה הטקטית, הן בראשם של מקבלי ההחלטות והן בראשם של מבצעי ההחלטות. אבל הדיסק הזה חייב להיות מוחלף, כי משהו משתנה במזרח התיכון. האנשים שנפגעו אמש, גם אם חלק לא מבוטל מהם נפגע בגלל פעולות מטופשות שלהם ליד שדה-מוקשים, וגם אם חלק מהם נפגע בעודו מיידה אבנים, צריכים להיתפש כפי שהם - אזרחים שמנסים להפגין, וגם אם הם גולשים לפעולות אסורות, וכמובן כל עוד אינם מסכנים חיי אחרים, הם אינם צריכים לשלם בחייהם על רצונם להפגין. לא ייתכן שישראל, המדינה שיכולה להדגים לאיזור כיצד פועלת דמוקרטיה אל מול מחאה אזרחית, תאמץ את שיטותיהם של הטיראנים שמסביבה.

בקיצור, לא יורים על אזרחים רק בגלל שהם מגיעים מהצד הלא נכון של הגבול.
  • זה לא דמוקרטי; 
  • זה לא מוסרי; 
  • זה גם שגוי מבחינת האינטרסים הפוליטיים של ישראל.


5.6.2011

Libyan rebels willing to recognize Israel

 Bernard-Henri Lévy says he carried a message from Libya’s rebel National Transitional Council (NTC) to Israel's government: the rebels are ready to recognise Israel.

No words of commentary are needed.

דמוקרטיה בפעולה

לפעמים כשמתלוננים על חסרונות הדמוקרטיה, שוכחים את היתרון העיקרי שלה - האפשרות להחליף שלטון שהעם מאס בו, ללא שפיכות דמים.

השינויים הפוליטיים האחרונים באיטליה מעידים על תהליך שכזה המתחולל שם. קשה להחליט במה בדיוק מאס העם היושב באיטליה. האם זו הצבעה שמונעת משיפוט מוסרי, משיקולים כלכליים, מהתקשורת, או פשוט מהתחושה שהגיע הזמן לשינוי.

כשמשווים את מה שקורה באיטליה למה שקורות ברודנויות של המזרח התיכון, אין ספק שגם כאשר מרגישים שהדמוקרטיה לא מתפקדת, אם יש לה שורשים עמוקים והיא מאפשרת חילופי שלטון שלווים, היא עדיין החלופה הגרועה פחות, מכל שאר החלופות. 

Here comes Yemen

The reports of Ali Abdullah Saleh's leave of Yemen, for medical treatment in Saudi Arabia, following an artillery attack on his palace compound by opposition forces, even if accepted at face value, are more than likely the final accord of his era of rule in Yemen.
When observing the situation in Yemen, one cannot waive the the suspicions that Saleh was killed in the attack and that his supporters are hiding his death, in a manner similar to the incidents following the successful assassination of Laurent-Désiré Kabila, past leader of the Democratic Republic of the Congo. Only time may reveal what really happened.
Saleh's death, if indeed he did not survive that attack, does not necessarily mean a peaceful time for Yemen. Just the end of his rule. It is impossible to estimate whether or not Yemen will reach peace in the coming months, or if it is doomed for a long civil war between tribes, groups and external powers.

There is also no doubt that more than any other Arab state of this day and age, Yemen may be the first state in which a extremist Islamic stream of reaches power (and lets put aside for a minute the issue of Afghanistan and the streams of Taliban and El-Qaeda there, at past and at present). 
Still, one can hope that even such a change takes place, considering Yemen's place in the Arab world, and real-politic considerations, may lead even an extremist group to seriously consider democracy, especially if power was reached by cooperation with other, less extreme streams. 

2.6.2011

העדפה או שימור עצמי ?

אבירמה גולן מצטרפת לאחרים וטוענת שתיקון החקיקה לפני שבוע שקבע העדפה מתקנת למי ששירת בצבא, בכל קבלה למשרה בשירות הציבורי, הוא תיקון מקלקל הפוגע בסיכויי ההשתלבות בעבודה של " ערבים, ובמיוחד נשים ערביות, אבל גם של נשים חרדיות וגברים חרדים ונשים אתיופיות - בקיצור, כל אלה שלכבודם מקיימת הממשלה ירידי תעסוקה ומבטיחה להם ייצוג הולם בשירות הציבורי".

היא גם סבורה שה"צרכים הביטחוניים המשתנים, שיעור הגיוס היורד ושבירת עקרון השוויון במתן הפטור לאוכלוסיות שונות - כל אלה מחייבים היערכות שונה. אפשר היה, למשל, לטפח, כמובטח, "צבא קטן וחכם" של אנשי קבע וסדיר בתנאי שכר משופרים, ובמקביל ליצור שירות אזרחי מגוון ומתגמל. "

הבעיה היא כמובן שנדמה שאבירמה גולן, והדומים לה, חיים בעולם משלהם. כל מי שקורא הבלוג הזה בקביעות, יודע שאני נוטה להתמקד בחצי המלא של כוס ההערכות באשר לאפשרי במזרח התיכון, בעקבות עידן המהפכות המתחולל אל מול עינינו. למרות זאת, ברור שכל הציפיות לרפורמה, הנדרשת לכשעצמה, בשירות הצבאי הישראלי, ובפתיחת מסלול שוויוני של שירות אזרחי, צריכות להישקל מחדש. שירות אזרחי כמובן צריך להתקיים, אבל חלום הצבא הקטן והחכם יידחה בכעשור לפחות. הסיבה היא פשוטה - בעידן של מהפכות אי אפשר לדעת מה יקרה. הן בעבר הקרוב, במהפכה האיראנית, והן בעבר הרחוק, למשל במהפכה הצרפתית, תהליכים שנראו מאוד מבטיחים בראשיתם הצמיחו פירות באושים, בדמות המשטר מדכא זכויות-האדם הנוכחי באיראן ובדמות משטר האימים של המהפכה הצרפתית שהתדרדר בסופו של דבר לקיסרות של נפוליאון. אותה קיסרות שפתחה במלחמת שחרור של כל אירופה. גם המהפכה האיראנית, כזכור, מבטיחה בימים אלה שחרור של חבל ארץ מסויים. אם אליה יצטרפו המשטרים העתידיים בחלק משכנותיה של ישראל או בכולן, ישראל עלולה למצוא עצמה שוב אל מול מציאות בטחונית שתזכיר מאוד את הימים שקדמו למבצע סיני או למלחמת ששת-הימים. למי שלא זוכר - אלה לא היו ימים בהם אפשר היה לצפות לשרוד עם "צבא קטן וחכם".

כפי שכבר כתבתי, צריך לקדם שירות אזרחי, ובמסגרתו, יש לתת העדפה מתקנת לכל מי שמשרת את המדינה - שירות צבאי או שירות אזרחי. עד שזה יקרה, השוויון - בפועל - נשמר גם היום. ישראל איננה מונעת מערבים, חרדים או אתיופים מלשרת בצבא. כל מי מהם שחפץ להינות מהעדפה מתקנת בתחרות על משרות בשירות הציבורי, צריך רק לשרת בצבא. אם יעשה כן -ייהנה מהעדפה מתקנת כפולה - הן כיוצא צבא, והן כבן קבוצה שהחקיקה בישראל, כבר עתה, מתעדפת בהעסקה בשירות הציבורי.

לולא היתה מדינת ישראל עושה את התיקון שעשתה, היא היתה ממשיכה בתהליך פירור הלכידות של הציבור הישראלי, ונכונותו לשאת בעול אל מול האיומים הבטחוניים על מדינת ישראל ואוכלוסייתה. הגיע הזמן לשוב ולהבין שהמציאות החדשה מאפשרת הזדמנויות אדירות וסיכונים אדירים, וצריך לדעת להערך לאפשרות המימוש של כל אחת מהאפשרויות. 

full text (english) of the Fatah-Hamas agreement

Following repeated conversations in which people complained the Fatah-Hamas agreement was not published by the press,  here is a translation to English of the agreement, by a Palestinian journalist, Mohammed  Omer Mogaza. I've learned of this translation thanks to the blog Elder of Ziyon, who duplicated the translation, and unlike Mogaza's site, supplies it under a fixed link.

[remark: another English translation can be found at the Palestine Monitor website]