15.9.2011

תג מחיר של מתנחלים נגד ישראל ? זה בסה"כ פרומו

חייל מילואים ישראלי שיתף בחוויותיו משירות המילואים האחרון שלו. הסכנה האמיתית באבטחה-שוטפת ביהודה-ושומרון, מתברר, נשקפת מצד המתנחלים. פעולת תג המחיר בבסיס חטיבת בנימין השחיתה כלי-רכב שעשויים היו להידרש לפעילות מבצעית. נראה שהרציונל של מאמיני תג-המחיר קצת ירד מהפסים, ולצד קולות שמבקרים את הקו החדש אפשר למצוא גם את מי שמצדיקים אותו.

החשוב בסיפור הזה, עם כל הכאב על חיילי-צה"ל שנאלצים להגן גם על גבם מצד אלה שעל חייהם הם שומרים, הוא התבהרות הערפילים. ציבור יהודי מסויים ביהודה ושומרון רואה במדינת ישראל אוייבת. גם הוא שותף למה שכולנו (חוץ מממשלת ישראל) כבר רואים כבר זמן רב -   בואה הקרב של פלסטין, וברור לו שלאחר ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ישראל תנהל מו"מ כזה או אחר עמה, גבולות כאלה או אחרים יותוו, ואז תעלה שאלת פינוין של ההתנחלויות שמעבר לגבול. מאחר וברור לו שישראל לא רק שלא תגן על ההתנחלויות האלה, אלא תפנה אותן בדיוק כפי שפינתה יישובים בסיני ובעזה, הוא כבר פועל כנגד האויבים החדשים. בלי שמץ מודעות היסטורית, בלי שמץ של פרופורציה בין החשוב (יישוב א"י בעת הזו) לחשוב באמת (מדינה יהודית ברת-קיימא לדורות), ועם נכונות לדקור אחים בגבם, מצית הציבור הזה את הניצוצות הראשונים של מה שעלול להתפתח למלחמת-אחים.

האסימון צריך לרדת לכולנו.
לכל מי שמאמין שמדינת-ישראל ברת-קיימא חשובה יותר מיישוב זה או אחר.
לכל מי שמבין שרוב יהודי מוצק וקו מוסרי נחרץ דחופים יותר מהכרעות לטובת ארץ-ישראל.
לכל מי שרואה שחוסר-יכולתה של ישראל להתנתק מהשטחים הובילה אותה בנתיב של התבהמות מוסרית .
לכל מי שחי בשטחים אבל יודע שהעם חשוב יותר מן הארץ.
לכל מי שראה שמאז 1992 כל ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, מימין ומשמאל, נכנסו למשא-ומתן כדי לסיים את הקשר הסבוך  בין היהודים והפלסטינים, באופן שיאפשר רווחה לכל אחד מהצדדים, וחופש מהשני.
ובעיקר לכל מי שעתיד למצוא עצמו נדרש להקריב את ביתו, המקום בו גדל, מרכז חייו למען הסדר קבע עם האויב, או שעתיד למצוא עצמו חי קרוב מאוד לגבול עם האויב הזה, שאולי יהפוך לידיד ואולי ימשיך להתמיד בחלום השלכתנו אל הים - אחדותו של העם היושב בציון חשובה יותר מסוגיות טקטיות של יישוב כזה או אחר. האחדות הזו לא נתונה בידיהם של פלסטינים אלא רק בידיהם של יהודים. היהודים המבקשים לפורר את האחדות הזו, מכחידים במו ידיהם את חלומו של בנימין זאב הרצל.

העצוב הוא שגם אם האסימון יירד, הוא עלול לרדת מאוחר מדי. אם הוא לא יירד, הרי שבקרוב, בקרוב מדי, ישראל תידרש להכריע האם לפנות התנחלויות בכוח, או להותירן בשטח המדינה הפלסטינית, לרחמי הפלסטינים. וכך או כך, מלמדים אותנו המאורעות האחרונים, צפויה שפיכות-דמים.

[קרדיט נאות: הגעתי לפוסט הזה לראשונה הודות לבלוג החברים של ג'ורג'.]

[עדכון, 9/10/2011: אני חייב להודות שלמרות ההערכות שלי, הופתעתי לגלות כמה מהר הפכה סוגיית תג המחיר לרלוונטית בכל שטחי מדינת ישראל. אישית, למרות הצער על גילויי הגזענות והפגיעה שבהם, אני רואה בהתפתחויות האחרונות מהלך שיש בו יותר מן הטוב מאשר מן הרע. קשה להאמין שאדם כלשהו שאמון על ניהול מדיניות יוכל להמשיך ולטמון את ראשו בחול, אל נוכח הפיכתה של התפישה הגזענית-אלימה הזו לחלק אינטגרלי מסדר היום במדינת ישראל. עדיין נותרת השאלה האם יבינו האמונים על קבלת ההחלטות, שהגיע הזמן להפסיק ולהתענג על כך שעדיין מדובר במיעוט מבוטל,  והגיע הזמן להחזיר את שלטון החוק למדינת ישראל, גם במישור הזה] 

13.9.2011

ועדת הכספים עושה שרירים לועדת טרכטנברג

הכנסת, כידוע, בפגרה. אבל ועדותיה ממשיכות לעבוד, וועדת הכספים התבקשה על ידי משרד האוצר, באיחור (כמקובל במקומותינו) לאשר את העברות התקציב הנדרשות לצורך מימונה של ועדת טרכטנברג. הועדה, שמאשרת העברות תקציביות של מאות מיליוני שקלים כעניין של מה בכך, נזעקה על מיליון השקלים הנדרשים למימון ועדת טרכטנברג.

הסיפור, משעשע ככל שיהיה מאיר על כמה היבטים פחות נדונים של הדרך בה מנסה ממשלת ישראל להתמודד עם המחאה החברתית הדורשת צדק:
  • במדינה מתוקנת בית-הנבחרים היה אמור להיות זירת הדיונים העיקרית. אם בועדת העבודה הרווחה והבריאות ובוועדת הכספים, אם בוועדה משותפת, ואפילו בדיונים במליאה. הכנסת, כזכור, בחרה לצאת לפגרה, מה שמנטרל את המלאה, אך לא את הוועדות. ובכל זאת, אף וועדה לא בחרה לקחת על עצמה הובלה של הנושא. פגרה, בכל זאת, אתם יודעים. אבל הנה כשמגיע הקטע שאישורה הפורמלי של ועדת הכספים נדרש, יש לכנסת הזדמנות לתבוע את ליטרת תשומת-הלב שלה.
  • לא כל המיגזרים בישראל שותפים למחאה החברתית. יש בהם שאולי אף מתנגדים לכיוונים המוצעים על ידה. ובל נשכח - מדובר במחאה המנוגדת לתפישת-העולם השלטת בישראל כיום - ההגמוניוה הנאו-ליברלית, המאפיינת את כל פקידי האוצר ואת רוב הפוליטיקאים שבקואליציה (ובאופוזיציה). וועדת הכספים היתה ונשארה זירה שחשופה מאוד ללחצים על ידי לוביסטים ופוליטיקאים. ובל נשכח - זוהי ועדה קואליציונית. כותב דברים אלה לא יהיה מופתע כלל אם חלק מהגורמים הנסתרים שתומכים במהלך הזה נמצאים במשרד האוצר ובמשרד ראש-הממשלה. זה נראה מוזר שהממשלה יוזמת בקשה שהכנסת לא מאשרת, ואי-האישור בעצם מונע על ידי יוזם הבקשה. בהחלט מזכיר סצינות מהסדרה "כן אדוני ראש הממשלה". אבל כשחושבים מי מרוויח מהמהלך הזה, קשה להתנער מהאינטרסים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, יובל שטייניץ ושל פקידיהם. כשמכריחים אותך להגיב למאבק שאתה מתנגד לו, ואתה ממנה ועדה, אחת הדרכים לוודא שהיא לא תגיע למקומות שאתה לא רוצה שהיא תגיע, היא לשים מקלות בגלגליה.
  • אחרון חביב, ואולי המשמעותי ביותר: שוב מוכח שלועדת טרכטנברג אין שום כוח. כל עוצמתה אצל שולחיה, וכל שביכולתה להפיק הוא ניירת. ירצו - יהפוך 'דו"ח טרכטנברג" לאחד מהמסמכים החשובים בתולדותיה של מדינת-ישראל. לא ירצו - זה יהיה עוד אחד מהדוחו"ת הרבים (רבים מדי) שהציעו שינויים רבים וטובים, ונגנזו כלאחר יד, אחרי שמטרתה העיקרית של כינוס הועדה הושגה: הרגעתם הזמנית של הבלתי-מרוצים. כבר כתבתי את זה קודם, והאירוע הזה מחזק את מה שאמרתי שם  - אין טעם לנהל דיאלוג עם נציג של הממשלה שאין לו הכוח לשינוי מדיניות הממשלה.

12.9.2011

רגע איראני של מבוכה: סכנתם של מים

הארץ מדווח שהמשטר באיראן רודף את המשתתפים במלחמות מים. החשש של שלטונות איראן כי מפגשים שכאלה יערערו את הציות של הצעירים לחוק האיסלאמי ויתפתחו למחאה נגד השלטון, והטענה כי ידיים זרות מעורבות בארגון מלחמות המים מלמדות יותר מכל על התדרדרותו של השלטון האיראני. היה נחמד אם אפשר היה לראות בכך סימן קרב להתמוטטות השלטון, אבל לצערנו ההיסטוריה מלמדת שרודנים רבים הפגינו מוזרויות נפשיות מגוונות זמן רב לפני נפילתם. הצד החיובי של העניין, מנקודת-מבטם של שוחרי חירויות-האדם בכל העולם, הוא שכל גילוי כזה מקדם בכל זאת את הרגע בו העם האיראני יתנער ויראה שהמלך עירום. 

אין סיכוי לעזור לרעבים בסומליה

ד"ר אוני קרונקארה, ראש ארגון "רופאים ללא גבולות" שובר טאבו ומודה שבכל הנוגע למשבר ההומניטרי בסומליה ידם של ארגוני הסיוע הבינלאומיים קצרה מלהושיע לנזקקים ביותר.
לדבריו, הסוכנויות אומנם מסוגלות לספק סיוע רפואי ותזונתי לעשרות אלפים במחנות הפליטים בקניה ואתיופיה, אליהם נמלטו המונים מסומליה, אך  "אנשי רופאים ללא גבולות נאלצים לקבל הכרעות קשות בפרישת והרחבת הסיוע שלנו, בדבקות בעקרונות הניטרליות שלנו מול המציאות של אנשים שחיים ללא טיפול רפואי, ללא מזון. הצוות שלנו נתון בסכנת מוות. אולם הסתרת הגורמים מעשה ידי אדם של הרעב באזור והקשיים העצומים בהתמודדות אתו לא יעזרו במשבר. ארגוני סיוע אינם יכולים לפעול באזור".
הצירוף של מלחמת-האזרחים הבלתי נגמרת בסומליה עם אחת הבצורות הקשות ביותר הזכורות במזרח אפריקה, הוא מעל ומעבר לכוחותיהם של ארגוני-סיוע. הצורך בהתערבות בינלאומית מעולם לא היה גדול יותר. הסיכוי להתערבות שכזו מעולם לא היה קטן יותר. 

11.9.2011

? first real cracks in the European Union

Although it is not really news that senior british conservative, William Hague,  has little regard for the European Union, it is major news that the United Kingdom's Foreign secretary, William Hague, states that the UK has only to gain by loosening ties with the EU, and distancing itself from the rest of Europe.

Considering the current changes in world power, and the way economical dominance is slowly taken by developing nations, with China & India at the lead, these words should not be taken lightly.

Hague goes further and describes the implementation of the Euro, the common European currency, as a huge mistake, as this step has been taken before the member countries budgetary systems were initially aligned. This point, one has to concede, might very well be the basic flaw within the European Union, and the one that may cause countries like Greece (and others) to leave the EU.

If this is indeed a sincere statement of intentions, and not an attempt to put pressure on other member states, then the only question left will be - who shall be first to leave the European Union ? The strong nations, or the weak ones ?


עיתונאי של אל-ג'זירה עצור בישראל בחשד למעורבות בפעולות חמאס

העין השביעית מדווחת על כך שסאמר עלאווי, עיתונאי בכיר באל-ג'זירה ומנהל משרדי הרשת באפגניסטן, מוחזק ונחקר בישראל כחודש על בסיס חשד למעורבותו בפעילות של חמאס.

מצד אחד, אחרי שנכוויתי בעבר בביקורת חריפה שמתחתי על רשויות הביטחון בפרשת אמיר מח'ול, שהתבררה כלא-מוצדקת על בסיס הידוע, יש תמריץ מסויים להימנע מהתייחסות נרחבת לפרשיה החדשה הזו.
מצד שני, יש תחושה עזה של אי-נוחות כאשר שומעים על עיתונאי הנחקר על ידי שירותי-בטחון, בכל הנוגע לפעולות שהוא טוען שהן חלק אינהרנטי מעבודתו כעיתונאי. אין ספק שעיתונאי הפעיל בתחום המדיני-בטחוני צריך להיפגש גם עם נציגיהם של ארגונים כמו החמאס וכמו אל-קאעידה. פגישות כאלה הן חלק לגיטימי ממרחב הפעילות העיתונאי, והמידע שאפשר להביא לידיעת הציבור באמצעותן הכרחי לצורך ניהול הדיון הציבורי החשוב (גם אם הבלתי נגמר) בשאלת זהות הארגונים (לוחמי חירות/לוחמי טירור/מחק המיותר). 

החמור באמת בעיניי היה ונשאר חוסר-הרגישות של שירותי-הביטחון של ישראל לעצם מהות הפעולה שהם מבצעים. מעצר של אדם הוא פעולה חריגה. יש בה פגיעה קשה בחירויות שלו ושל הקרובים לו המושפעים עקב מעצרו. מעצר של אדם שבתפקידו יש היבט ציבורי, היבט שבוודאי קיים בעבודה כעיתונאי, טומן בחובו פגיעה קשה גם בקהל רחב יותר - ציבור הקוראים של אותו עיתונאי וציבור העיתונאים העלולים להיות מושפעים מהמעצר. יש כאן גם סכנה לפגיעה בעצם המנגנונים הרגישים שנועדו לשמור על תקינותה של החברה הדמוקרטית.
כאשר שירות ביטחון מוצא לנכון לבצע מעצר שכזה, עליו לפעול בזהירות רבה במיוחד. לדאוג למינימום של ימי מעצר לפני שמגיע שלב האישום הפורמלי. לדאוג לליווי צמוד של בתי-המשפט. להקפיד לתת לציבור את הידיעה הודאית שמדובר בתהליכים הנעשים בגלוי, באופן ראוי ותקין, ולא במחשכים. 

כל זמן ששירותי הביטחון נמנעים מלעשות כן, ומתמידים בדרכי-פעולה שרב הנסתר על הנגלה בהן, גם כאשר אין הכרח בכך, יצדק כל אזרח שירגיש מודאג. גם אם במקרים בודדים יש הצדקה לדרכי-הפעולה האלה, הרי שהתמונה הכוללת היא של מדינה דמוקרטית הנדחפת לה במורד המדרון החלקלק על ידי שירותי הביטחון שלה, באין מעצור.

[עדכון: העין השביעית מעדכנת שסאמר עלאווי נשפט, הורשע, ושוחרר לביתו, מאחר והעונש שנגזר עליו חפף לתקופת מעצרו וחקירתו. ההרשעה, על פי הודאה, במסגרת הסדר-טיעון, היא בקשירת-קשר לביצוע שירות עבור התאחדות בלתי-מותרת, ובשפת בני-אדם: עלאווי הודה בהסדר-טיעון בפעילות עם אחרים לשיפור תדמיתו של החמאס. אי-הנוחות שהסיפור הזה מותיר אחריו רק הולכת וגדלה, ככל שמבינים את הדמיון להליכים של משטרים אחרים, שכל תכליתם היא לאותת לעיתונאים שכדאי להם ליישר קו עם השלטון. ]

ממחאה למאבק על שינוי תודעה: גדול אינו יעיל וקטן הוא דווקא כן תחרותי


פרופ' דן כספי מתייחס למקרה המצער של ערוץ 10 המתנצל ומצביע על הבעייתיות המוכחת שבבעלות של בעל הון רב-אינטרסים על כלי תקשורת. הדוגמא הזו מצטרפת לשלל הראיות המצטברות המלמדות שהמשק הכלכלי הישראלי נפגע כתוצאה מתהליכי המיזוג וההשתלטות המייצרים קונגלומרטים.

אני סבור שהגיעה השעה בה אנשי מדע הכלכלה צריכים להבין שאין מנוס ממבט עצוב בראי: העיקרון שגדול הוא יעיל (בגלל יכולות איגום המשאבים) אולי נכון במבחן האינטרס הצר של הפירמה, אבל ברמת המשק,מבחן המציאות מלמד שהעיקרון הזה מביא יותר נזק מתועלת.

האם יבוא היום בו גם המדינה תבין שיש לעודד פירמות קטנות ולהגביל מאוד את יכולות ההשתלטות גם כשלא מדובר בחשש לפגיעה קשה בתחרות ההוגנת ?  האם מעבר לסיוע העקיף הניתן כיום, תגן המדינה על עסקים קטנים ובינוניים מהשתלטות ותמנע את היווצרותם של גופי-הענק העסקיים שאינם מועילים לחברה ולמשק, אלא רק לבעליהם ? האם תפעל המדינה לפירוקם של קונגלומרטים ?

המצב המשפטי כיום כנראה אינו מאפשר פעילות כזו מצידה של המדינה. הכלים הקיימים נועדו למנוע תחרות שאינה הוגנת בעוד שכאן נדרשת פעילות מצדו של הרגולטור שאיננה בוחנת את הדינמיקה בין שתי פירמות או יותר, אלא מביטה על כלל המשק, במבט-על. סוג כזה של התערבות נחשב לא נכון בעיניים נאו-ליברליות, בשל פוטנציאל הפגיעה הטמון בו בחירויות הפעולה של הפרטים. זו בדיוק השגיאה הבסיסית הטמונה בעומק המחשבה הנאו-ליברלית - כאשר נוצרים בשוק חופשי (עד כמה שיש שוק כזה במציאות) גופי ענק, כוחם של אלה פוגע בחירויות הפעולה של הפרטים - הפועלים כצרכנים, כאזרחים,  בפירמות המתחרות ובתוך גופי הענק - פגיעה שהיא עזה יותר מכל פגיעה שיכולה היתה להיגרם על ידי רגולטור.

כדי שישראל תשתחרר מכבלי-האינטרסים של הטייקונים, וכלל אזרחיה ייהנו מחירות רבה יותר שתאפשר מיקסום של הרווחה המצרפית של כלל האזרחים, ולא של מיעוט בעלי-ההון, נדרש שינוי בתפישות-העולם בקרב האנשים המהווים יחד את מנגנוני קבלת-ההחלטות והפעולה של המדינה: פקידים ופוליטיקאים. כדי להגיע לשינוי כל-כך רחב, חייבים שינוי יסודי בתודעה השלטת בחברה. קל לראות שישראל של היום היא חברה הנתונה בהגמוניה נאו-ליברלית, גם אם סבורים שנאו-ליברליזם הוא עיקר הישר והטוב. מי שסבור שיש דברים שצריך לתקן במציאות הקיימת, בוודאי מבין את חשיבות המהלך שהתחיל אמש על ידי תנועת המאבק לצדק חברתי. האירוע אולי לא זכה לסיקור תקשורתי רב כמו קודמיו, אבל אסור לזלזל בו. זו הנקודה שבה עצם העלאת הבעיות לתודעה, מיתרגמת לשינוי התודעה. זו הנקודה שבה יוכרע האם אכן פניה של התנועה הזו להצלחה, או שכמו תנועות חברתיות שקדמו לה, ענייני הביטחון השוטף יביאו עליה את השכחה. 

10.9.2011

Release of steam, loss of control or a deliberate and calculated step ?

As yesterday's turmoil in Egypt is relaxing, at least for now, it is still unclear whether the violent breaking into the Israeli Embassy was a part of wider protests against the current direciton of the revolution, an attempt by the current regime to enable release of steam that went sour, or a deliberate and calculated measure, aimed at sending a message both to the Egyptian masses and to Israel.
One thing is clear though: The Egyptian regime has demonstrated a lack of capacity to keep international norms. A foregin  embassey has not been kept safe from the random wrath of a mob. And not any embassey - the embassey of a country whose relations with Egypt are defined as Strategic by the Egyptians. The symbolic meaning of this attack is much wider than the events themselves.

But leaving Israeli-Egyptian relations aside (for now), Even if this was a deliberate attempt by the regime to release steam, this is a signal of weakness.
The positive aspect of the signal is that it may mean the coming of democratic elections in Egypt.
The negative aspect of this signal is the sad and hard implicated question: is Egypt prepared for democracy ? or will havoc spread after such elections ?

8.9.2011

הבידוק הבטחוני כהסבר קטנטן לאמת העצובה שמאחורי יחסי ישראל-טורקיה

בהמשך לחדשות על בדיקות בטחוניות קשות ולא-נעימות לישראלים בשדה-התעופה של איסטנבול בטורקיה, בכירים במשרד החוץ הישראלי מודים, שמדי שנה מתקבלות עשרות תלונות של אזרחים טורקיים על בדיקות בטחוניות חודרניות ומשפילות בנתב"ג.

די עצוב, כשחושבים על זה, לא ?

מה שעצוב יותר הוא העולה מדבריו של המקור של 'הארץ' במשרד החוץ שאמר:
"הסיפור בנתב"ג ידוע כבר זמן רב וכמה שמנסים לטפל זה לא עוזר".
שוב מתברר שמי שמעצב ומשפיע על מדיניות החוץ של ישראל איננו המשרד האחראי אלא  הגופים האחראיים על בטחון ישראל, שבמסגרת מסירותם ונאמנותם לסוגיות עליהן הם מופקדים, מצליחים להוסיף עוד קצת שמן למדורת  פירוקה של אחת הבריתות האסטרטגיות החשובות שהיו לישראל במרחב המזרח התיכון.

כמה חבל שהגופים האלה לא מסוגלים לעשות את המתמטיקה המשווה בין הנזק הפוטנציאלי שבבידוק מנומס יותר וחודרני פחות לבין הנזק הפוטנציאלי מהפיכתה של טורקיה למדינת-אויב.


7.9.2011

הטייקונים לא מועילים למשק

דה-מארקר מפרסם דו"ח חסוי של האוצר, שבו כמה וכמה נקודות מעניינות, שאצטט:
  • "נכון ל-2010, 40% מנכסי הציבור בסך 2.5 טריליון שקל היו בשליטתם של שמונת בעלי השליטה של הקבוצות הגדולות במשק. "
  • "שליש מהשקעות הציבור במניות נמצא בידי ארבע הקבוצות הגדולות במשק. "
  • "שתי הקבוצות הגדולות ביותר מתוך 13 הקבוצות האלה, חולשות על 50% מסך הרווחים."
  • "החלק הריכוזי בכלכלה הישראלית פשוט צומח יותר מכל שאר המשק... העוצמה שלהן בשוק משתלמת: בשנים האחרונות גדל הרווח הממוצע של החברות בקבוצות הגדולות פי 38 - בעוד שביתר המשק הוא גדל פי 4.5 בלבד."
  • "מתברר כי הטייקונים אחראים רק ל-7.8% מהמועסקים במשק, הם משלמים משכורות נמוכות ביחס לשאר החברות ולאורך העשור האחרון הם ייצרו פחות משרות חדשות וקלטו פחות עובדים בהשוואה ליתר החברות...הרווחיות המושגת באמצעות הריכוזיות במשק מופנית בעיקר כלפי בעלי השליטה והמנהלים, ופחות אל העובד הפשוט"
  • "השתייכות לקבוצה עסקית גדולה מעניקה כמעט ביטוח מלא מפני קריסה (בגלל שוק האשראי הפנימי)....חברות המשתייכות לקבוצות העסקיות הגדולות שורדות יותר גם אם הן מפסידות."
לא מספיק שכאשר הטייקונים נתקלים בקושי כלכלי הם מבקשים שהציבור הרחב יסבסד אותם, מתברר שהם פשוט מזיקים לאזרחי-ישראל. אולי הגיע הזמן לדה-הפרטה ? 

[עדכון: אליעזר פישמן סבור שבישראל חייבת להיות ריכוזיות. אולי כדאי שמישהו יזכיר לו שלפני 15 שנה היתה הרבה פחות ריכוזיות, היו הרבה פחות טייקונים ובכל זאת ישראל תפקדה לא רע ?]

מאהלי תל אביב מפורקים. זו לא נסיגה, אלא התפתחות: ממחאה למאבק

מאהלי תל-אביב מפורקים.
בכל הארץ מנסות העיריות לקדם צעדים דומים.
למרות התנגדות גופי זכויות-אזרח שרוצים להגן על זכות המחאה, חשוב להבין שהשינוי היה צפוי.

הפירוק התחיל בעצם בהודעה של מארגני המחאה עצמם,  על השינויים הצפויים באופן הפעילות .
מדובר במעבר שלב של הפעילות החברתית-אקטיבסטית הזו, שעונה יפה לקריאתו של  נחי אלון: הכרח להבין שלא די במחאה ויש הכרח להערך למאבק:
"הבה ננטוש את המושג המנומס, הנייטרלי ולחלוטין לא מתאים של 'מחאה' ונכריז בקול ברור שאנחנו נאבקים על מנת לגרום לממשלה לשנות את המדיניות, סדרי העדיפויות והמעשים שלה. אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים."
חשוב להבין שמי שאחראי בעיקר למעבר ממחאה למאבק היא הממשלה.
מי שלא הגיב לדרישותיהם של המוחים באוזן קשבת,
מי שניסה להסתתר מאחורי ועדת מומחים שסמכויותיה מוגבלות,
מי שלא רצה לשנות את דעותיו ודבק בערכיו הנאו-ליברליים בקנאות
ייאלץ להתמודד עם מאבק של ממש, ולא רק עם גילויים של מחאה.

ואולי אולי מה שנאמר בזמנו על אריק שרון, יתקיים (בפרפרזה) גם במחאה הזו - מי שלא רצה להיענות לשינויים שיביאו לצדק חברתי, עוד יקבל מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון שתביא את הצדק תחת הנהגתה.

[קרדיט נאות: נתקלתי לראשונה בטקסט היפה של נחי אלון העוסק בחשיבות הדגש על מאבק אצל "דהרמה אקטיביסטית בישראל"]

[עדכון, 10/9/2011:בניגוד לרושם הראשוני,  המאהלים לא מפורקים כל-כך מהר...]

4.9.2011

הערה על המחאה החברתית


בימים האחרונים, גיליתי להפתעתי, שרבים מחבריי הקרובים ביותר לא מבינים את המחאה החברתית המתחוללת עלינו לטובה. רבים מדי סבורים שבעצם הכל בסדר. גם אלה שמבינים שהמצב הנוכחי של החברה הישראלית רחוק מלהיות מיטבי, נוטים להפחית בחומרת הבעיות. גרוע מכך, מבין אלה שמבינים שההתדרדרות של החברה הישראלית חייבת להעצר, רבים מדי משוכנעים שהמחאה היא זו שצריכה לתת פתרונות.

אז בואו נחזור על כמה נקודות הבסיסיות:

  1. ישראל של 2011 היא מדינה שקשה לחיות בה. אפשר לקרוא כאן תקציר נאה של הסיבות לכך   (יש שם גם הפניות למסמכים רחבים יותר, למיטיבי לכת).
  2. המחאה מתמקדת סביב הדרישה שהמדינה תהיה אחרת. זהו החזון. האם יש משהו בחזון הזה שנראה לא הגיוני ? מופרז ? חסר-אחריות ? 
  3. במדינה דמוקרטית אין זה תפקידו של האזרח לפתור את הבעיות לפניהן החברה עומדת. תפקידו הוא להתריע עליהן, להתלונן, לזעוק לעזרה, להפגין, ולתמוך בפוליטיקאים שהוא סבור - מסיבות שבאידיאות המיוצגות על ידם או מסיבות שבאופיים -  שהם הנכונים להתמודד עם הבעיות ולהוביל את החברה הדמוקרטית לנתיבים של שפע ורווחה מצרפית מהם ייהנו כל החברים בחברה. רצוי כמובן שכל אזרח שמוטרד מהבעיות יהיה מודע למרחב הפתרונות האפשרי. אפשר לקרוא דיון נאה ומקיף כאן. אבל אסור לשכוח - התפקיד של המחאה הוא לא להציע פתרונות, אלא להגדיר את הבעיות. בשביל הפתרונות יש ממשלה. אחרת, התוצאה היא שאותו מאבק פוליטי בין הצרכים השונים שצריכה ליישב הממשלה, יתנהל בקרב המפגינים, ובמקום מחאה יעילה, נקבל אנרכיה חסרת-מיקוד.
  4. מה שהממשלה צריכה לעשות, לפני שהיא מתחילה לשקול פתרונות, הוא לשנות דיסק. כשציבור הבוחרים שלך מבהיר לך מהן הבעיות שמטרידות אותו, אתה צריך להבין שהאידיאולוגיה שלך מחייבת התאמה. הנאו-ליברליזם שנמצא בהגמוניה בישראל מאז 1985 (לפחות), צריך לסגת. אידיאולוגיה מאוזנת יותר, שפויה יותר, צריכה לקבל את השליטה בהגה. מדיניות כלכלית ששואפת למדינת רווחה מאוזנת, ולא לתאגיד מדיני-כלכלי יעיל שרוב-רובם של אזרחיו עניים מרודים. 
  5. אם הממשלה ושאר פוליטיקאי ישראל יתקשו בכך, האזרח האחראי אכן ייאלץ להיכנס לפוליטיקה: להתארגן במפלגה, להכין מצע, ולנסות לקבל את אמון העם. אם למישהו יש ספק שיש אפשרות לארגן מצע הגיוני, אחראי, שיש בו פתרונות, הוא מוזמן לנסות ולקרוא הצעות רציניות: למשל בנוגע לדיור.
ולמי שעדיין לא מאמין שזה אפשרי, בואו ניזכר - ככה זה התחילאתמול זה הגיע לזה, ותסלחו לי אם אני אקביל את מה שקורה כאן למה שקורה מסביבנו, ואתעקש על כך שזוהי רק ההתחלה. 

אל תזרוק אבן אם אתה מתגורר בבית זכוכית


במסגרת הפריימריס במפלגת העבודה, חברת הכנסת יחימוביץ' ועוזריה מפיצים השוואות של הצבעותיה לעומת אחרים בנסיון להסביר מי שווה יותר חברתית. המהלך נסמך על ניתוח על פי הצבעות בפועל שעשה  עפרי רביב, שהוא ניתוח מטעה, בלשון המעטה, בגלל התעלמות בסיסית מהדרך שבה פועלת הכנסת כיום, אבל לפני הבהרת ההחמצה בניתוח, כדאי להתייחס לדרך פעולתה של שלי יחימוביץ ברגעי האמת:
בשני התקציבים האחרונים רואים שחברת הכנסת יחימוביץ' סוף-סוף עומדת על שלה, כך בהצבעות במליאה בקריאה שניה ושלישית ב2009-2010 וכך גם בהצבעות במליאה בקריאות השניה והשלישית על תקציב 2011-2012.

אבל קודם לכן, אוי קודם לכן...


כלומר, לדעתי, אין מנוס מהמסקנה שהנתונים מלמדים שכל זמן שחברת-הכנסת פועלת בתוך הקואליציה, אין לה בעיה לאפס את עצמה ברגע האמת. רק כשהיא בפועל באופוזיציה, היא מרשה לעצמה לפעול כצו מצפונה.

וכאן ההחמצה בניתוח בולטת: אי-אפשר לקדם חקיקה בישראל בלי תיאום עם הרוב השולט בכנסת. הרוב השולט בכנסת - הקואליציה, נשלט על ידי הממשלה. ככה זה בישראל. כתוצאה, חבר-כנסת שמבקש לקדם אג'נדה, חייב לעבוד אל מול הממשלה. יתרה מכך, חבר כנסת שהוא חבר בקואליציה, צפוי לסנקציות חריפות בכל הנוגע לאפשרותו לקדם חקיקה, אם הוא שובר את המשמעת הקואליציונית. זה ההסבר להתאדויות של חברת-הכנסת יחימוביץ' ברגעי האמת של ההצבעות במליאה על תקציבי 2006, 2007 ו-2008. זה ההסבר להתאדויות של רוב המתנגדים ברגעים המכריעים או להסכמתם להחלפתם באחרים.

יתרה מכך, יש הבדל משמעותי מאוד בין ח"כ לבין שר. שר שיצביע בניגוד לעמדת-הממשלה צפוי לאבד את משרתו. לכן השוואות בין הצבעות של חברי-כנסת  שכיהנו כשרים לבין חברי-כנסת מן השורה הן חסרות-משמעות. חבר-כנסת שסבור שפעילותו כשר מועילה יותר מכל הצבעה ספציפית, תמיד ייצא גרוע יותר מחבר-כנסת שמוכן להסתכן בהפסד זמן דיבור או באפשרות להעלות הצעות חוק לדיון. כשמדובר בסיעה מפולגת שהתנהלה באופן המורכב בה התנהלה מפלגת העבודה עד לפיצולה , הסנקציות שחבר-כנסת סורר היה צפוי להן היו מינימליות או כלל לא-קיימות. במיוחד במציאות שבה הקואליציה היתה מודעת לבעיות הסיעתיות, ויכלה להסתדר רוב הזמן גם ללא חברי-הכנסת הסוררים. לעומת זאת, הסנקציות שלהן היה צפוי שר חמורות בהרבה, עד כדי אובדן תפקידו והאפשרות לקדם מהלכים שהוא מאמין בהם במשרדו.

מה שמפריע לי אישית הוא ההתדרדרות הזו למשחק מלוכלך.

לטעמי, לכל המועמדים בבחירות-המוקדמות של מפלגת העבודה -
יש רקורד מרשים של עשיה.

כל אחד מהם חווה הצלחות וכשלונות.
לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות.
כל אחד מהם יוכל לתרום תרומה משמעותית למפלגת-העבודה ביום שאחרי הבחירות-המוקדמות, כמנהיג המפלגה, או כאחד מחבריה הבכירים. אבל כדי שהמפלגה תפעל כקבוצה מלוכדת ולא כאוסף יחידים שמנסים להכשיל זה את זה, צריכים להישמר קוים ברורים של משחק הוגן.

קו אחד כזה, הוא לא למתוח ביקורת שמבחוץ נראית מהותית ונוקבת, אבל שכל מי שמכיר את פני הדברים מבפנים יודע שהיא בעצם תוצאה טבעית של כללי-המשחק, ואין בה שום אמירה מהותית לגבי התרומה והעשיה של המעורבים. 

כדי שהשחקנים המעורבים יוכלו לשתף פעולה ביום שאחרי, במקום להתייחס למחדליהם של האחרים ולהתעלם מעשייתם המבורכת, כדאי שכל אחד ידבר על מה שהוא עשה, ועל מה שהוא יעשה. 

ויפה שעה אחת קודמת. 

3.9.2011

looking for the day after

Following a turbulent period, the people of  Libya may be starting to plan for the day after with UN staffs coming to assist. But as the state of affairs is still far from being safe, and there are plenty of complicated issues to resolve, not mentioning the quite important question of Gaddafi's whereabouts and current strength, one has to hope that this struggle will see a happy end soon.

However unstable things may be in Libya, they are surely better than in Syria, where the death toll of citizens killed by the violent and oppressive regime keep rising. The international community is still lagging in a most frustrating manner. One has to doubt whether recent ban news will actually have any impact on the regime's current approach to Civil protests. Still, with or without the International community, Syria's citizens surely see the events in Libya. These events, as frustratingly-slow-developing as they may have been, and find encouragement in their brethren success. For what can be a stronger incentive for any citizen seeking freedom than the knowledge that it can be done.
Watching one's brothers succeed in the fight for their rights -
Watching the citizens of  Tunisia, Egypt and Libya, at their successes -
Watching others, like the people of Yemen, in their continuous effort to bring down the next brick in the falling wall of dictators -
 is moment of glory for any human being.

Seeing fellow human beings struggling,
taking back sovereignty from the hands of tyrants,
and  embarking on a new path for their country,
is a great and deep lesson all human beings on planet Earth are receiving.

Libya has taught us all that the ruthlessness of the tyrants is no shield.

May the citizens of Syria soon explain this lesson to their tyrant. For their success is the success of humanity.


1.9.2011

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" החברתית ?

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" ?

קודם כל בואו נבהיר - אם יפגינו יותר מ-400,000 איש ברחובות ישראל במוצאי-שבת הקרובים זו הצלחה מסחררת. קשה מאוד להוציא אנשים מישראל. בוודאי במחאה נמשכת. התואר "הפגנת המיליון" הוא תואר בעייתי, והיה עדיף לבחור תואר נכון יותר כמו "ההפגנה הגדולה של הקיץ" או משהו פחות מחייב אחר.

אבל כדי להוציא מאות-אלפים לרחובות, צריך שיהיו בודדים שיסכימו להשתתף בזרזיף שיהפוך לנהר האדם הזה.

האחריות לשאלה האם את/ה מצטרפ/ת בשבת - היא רק עליך.

לא תהיה הזדמנות טובה יותר להעביר את המסר לפוליטיקאים בישראל שהעם בישראל רוצה שינוי. שום דבר לא מטלטל תודעה של פוליטיקאים יותר טוב מהתובנה שהציבור כולו מעוניין במשהו מספיק כדי לצאת מביתו.

בהתחשב באירועים הממשמשים ובאים בספטמבר, יכול להיות שלא תהיה הזדמנות קרובה להעביר את המסר כמה הנושא החברתי-כלכלי חשוב לך. זו באמת פעם מאותן הפעמים של עכשיו או אולי אף-פעם (לפחות בדור הזה).

אפשר לראות איפה יהיו אירועים בעמוד הפייסבוק של המחאה . למקרה שאין לכם פייסבוק, המוקדים, נכון לזמן פרסום פוסט זה הם -




  • אילת - 21:00 צעדה ממתנ"ס שחמון לאום-רשרש.
  • הוד השרון - הצעדה תצא ב21:00 ממאהל  "גן הגיבורים"  (צמוד לעירייה)
  • חדרה - בשעה 20:30 בפיאצה. 
  • חיפה - 20:30 צעדה מכיכר מאירהוף, 21:30 עצרת בשד' בן-גוריון (המושבה הגרמנית).
  • ירושלים - 21:00 צעדה מגן הסוס, 22:00 עצרת בכיכר פריז. 
  • כפר יהושע - בשדה הצמוד לצומת כפר יהושע (פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך).
  • כרמיאל – 20:00 צעדה מהכניסה הראשית בצומת  כביש 85 לעצרת בפארק אופירה.
  • מודיעין - נפגשים להפגין במאהל ביציאה ממודיעין לצומת שילת בשעה 21:00 
  • מצפה רמון - 21:00 צעדה מרחבת השוק למרכז המסחרי שם תתקיים עצרת (למהלך שותפים היישובים דימונה, ירוחם והמועצה האזורית רמת הנגב) . 
  • נהריה - 20:00 צעדה מצומת נהריה על הגעתון, 21:00 עצרת ברחבת העירייה. 
  • נס ציונה – 21:00 עצרת ברחבת הקניותר.
  • עפולה -  20:30 צעדה מהמאהל במסלול ארלוזרוב - יהושע חנקין - אורנים - חטיבה 9 - גן הרכבת (הבמה הישנה), שם תערך העצרת בשעה 21:00. 
  • קלנסווה - תתקיים עצרת בכיכר המחאה. 
  • קריית מוצקין - 20:30 צעדה  מהמאהל בכיכר התותח, 21:00 עצרת בצומת צבר.
  • קריית שמונה - בשעה 20:30 מהמאהל בצומת נחמיה אל העצרת בפארק הזהב. 
  • ראש פינה - 21:00 צעדה מהמאהל לעצרת במגרש הכדורגל. 
  • תל-אביב - 20:30 צעדה מכיכר הבימה, 21:30 עצרת בכיכר המדינה.

יש הסעות. אפשר למצוא עוד פרטים וכן שלטים שיסייעו בהפצת הקריאה להצטרף, באתר המרכז את המחאה החברתית החשובה הזו. רוצים להגיע עצמאית אבל לא מכירים הדרך ? העזרו, למשל, בגוגל Maps.

אל תשכח. אל תשכחי. אם ההפגנה תהיה מאכזבת, זו עלולה להיות תחילת הסוף של המאבק הזה לאור אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. האחריות להצלחת המחאה החברתית מוטלת על כתפיו של כל אחד מאיתנו. עכשיו רק נשאר לראות מי באמת מבין מהי אחריות ומעורבות אזרחית - אזרחי ישראל, או שמא הם עדיין צריכים ללמוד שיעור מאחיהם במצרים, טוניס וסוריה ?