התגובות הפופוליסטיות להימנעותו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, משירת התקוה בטקס השבעתו של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, אשר גרוניס, היו מצחיקות, לולא העובדה האמורה להיות ברורה לכולנו: העדר הלכידות הפנימית של ישראל, על מיעוטיה, הוא האיום הגדול באמת על עתידה של המדינה.
כשחושבים על ההיסטוריה של ההימנון הלאומי, קשה שלא להשתחרר מהרהורי-כפירה. כאשר אנחנו כבר יושבים בציון, תקוותינו הלאומיות כבר הגיעו למימוש, האם לא הגיע הזמן, בכל זאת, לחפש הימנון אחר ? הימנון שכל אזרח בישראל, דתי או חרדי, יהא מוצאו הגאוגרפי אשר יהיה, תהא דתו אשר תהא, תהי השתייכותו האתנית אשר תהי, יוכל לשיר בלב שלם ?
אולי הגיעה העת שמשוררי ישראל יתחילו לעמול על אלטרנטיבה ראויה לתקוה ?
כשחושבים על ההיסטוריה של ההימנון הלאומי, קשה שלא להשתחרר מהרהורי-כפירה. כאשר אנחנו כבר יושבים בציון, תקוותינו הלאומיות כבר הגיעו למימוש, האם לא הגיע הזמן, בכל זאת, לחפש הימנון אחר ? הימנון שכל אזרח בישראל, דתי או חרדי, יהא מוצאו הגאוגרפי אשר יהיה, תהא דתו אשר תהא, תהי השתייכותו האתנית אשר תהי, יוכל לשיר בלב שלם ?
אולי הגיעה העת שמשוררי ישראל יתחילו לעמול על אלטרנטיבה ראויה לתקוה ?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה