31.12.2012

ואלה הרשימות המתמודדות

7.12.2012

דם הוא דם הוא דם. כולם שווים. אבל, כשאתה בסכנת חיים, האם אמנם תחזיק באותה השקפה ?

בהמשך לפוסט "לחזון המדינה היהודית יהיה עתיד ראוי, רק אם נדע להצטער, בכל הלב, כשאנחנו מביטים על התמונה שלמטה", ביקש אלמוני בעל הכינוי "סתם אחד" להגיב עם הדברים הבאים. אומנם אינני מסכים לכל מה שהוא כתב (במיוחד חלוקות דעותינו בכל הנוגע לקשר בין שמירה על מוסר ושרידות ארוכת-טווח), אבל אין לי ספק שמדובר בדברים נכוחים, שקולים, שראויים להישמע ושיש לקחתם בחשבון, בכל דיון על מלחמה ומוסר:

"מוסר ...
מוסר מלחמתי ...

קל להיות מוסרי כשאתה יושב לשתות קפה באחד הערים האירופאיות למשל.
קצת יותר קשה להיות כזה כשאתה שותה את הקפה בתל אביב, אבל עדיין אפשרי (או לפחות היה כך עד לא מזמן). סה"כ המלחמה היא "שם".
הרבה יותר קשה לעשות את זה כשאתה תחת אש יומיומית, אינסופית. כשקרוביך וחבריך נפגעים ומתים, אם בהם לוחמים ואם בהם יושבים בבתיהם.

מוסר מלחמתי - מהו בעצם ומתי התחיל ? האמנם אלו שלחמו בחרבות היו "נאורים" יותר, כי הרגו רק את מי שמולם ? או "ברברים" יותר, כי מחזה שכיח היה תופעות הלוואי של הרג נשים וטף, אונס, שריפה וביזה ?
מי יותר מוסרי - זה שהורג ומסתתר מאחרי גן ילדים, או זה שרוצה להרוג אותו תוך סיכון "נזק עקיף" או איך שלא קוראים למושג המכובס הזה ?

דם הוא דם הוא דם.
לא משנה של מי הוא. כולם שווים, כולם אנשים.

אבל,
כשאתה בסכנת חיים, האם אמנם תחזיק באותה השקפה ? האם דמך שווה באותו רגע לדם התוקף ?

עצוב מאד לראות תמונות של אנשים שמתו בעצם, סתם כך.
עצוב לי באותה מידה אם הם ילדים או מבוגרים,אזרחים או חיילים, מהגבול הזה או מהשני.

דם הוא דם הוא דם.

אבל,
אם אני חייב להחליט האם זה יהיה דמי שלי או דם האחר ?
אם האחר יורה עלי אש במטרה ברורה להרוג ככל האפשר ?

בעיניי, אין שום זכות לאף אחד לירות טילים סתם כך.אין לזה שום הצדקה.
בעיניי, לא ניתן להשוות טילים המיועדים להרג רנדומלי של חפים מפשע, לבין "סיכול ממוקד" שלעתים יוצא מכלל שליטה.
אני גם חושב שלסוג תגובה כזה אין שום תקדים. ההסטוריה רוויה בדם ומלחמות. הכלל הבסיסי תמיד היה - יורים עליך כדי להרוג כמה שיותר, אתה יורה כדי להרוג כמה שיותר. מי ששובר ראשון את השני הוא ה"מנצח". ככה זה תמיד היה. ככה זה תמיד יהיה. כך אנחנו, האנשים. אני רוצה להאמין שאולי יום אחד זה יראה אחרת, אבל בינתיים, לאורך כל ההסטוריה, כך זה תמיד עבד.
מוסר הוא דבר מצויין. מוסר הוא דבר חשוב מאין כמוהו. ללא מוסר, איך בכלל יראו החיים שלנו ?
אבל, עם מוסר גם לא הולכים למכולת. ועם מוסר אתה לא מנצח במלחמה. אתה יכול לנסות, אבל באמת שקשה לי למצוא את המצביא המוסרי המהולל מן העבר. אולי כי אני לא מכיר אותו. ואולי כי הוא לא קיים ?

כי אם לשים את הקלפים על השולחן -

יש כאן מלחמת הישרדות. העולם הערבי בכללותו לא ממש שמח מקיום מדינת ישראל. שכנינו הקרובים מצפון (חיזבאללה) מדרום (חמאס) וממזרח (הרשות) אפילו לא מכירים בזכות מדינת ישראל להתקיים. אלו הם קלפי הפתיחה. איתם, בוא נודה, קצת קשה לעשות משהו.

מדינת ישראל לעומת זאת, גם כן אשמה. למדינת ישראל ,על כל דורותיה הפוליטים, מעולם לא הייתה שום אסטרטגיה או משהו שקרוב לזה בכל הקשור לנושא. מה שיש זאת מדיניות מסוימת, שהולכת ומשתנה עם השנים, ולא לטובתנו. כי מי שיוזם,פועל ומשנה זה לא אנחנו. אנחנו רק נגררים. ועד שלא נחליט מה אנחנו באמת רוצים ואיפה אנחנו מוכנים לוותר ואיפה לא (ירושלים למשל היא דוגמה לא רעה לנושא), לעולם ניגרר אחרי הצד השני, ולעולם ניתפס כחלשים יותר.וכך, לעולם אין לנו סיכוי אמיתי "לנצח" במלחמה הזו.
כי גם אם הפצצות שלנו יהיו פחות חכמות או יותר - כל אחד והשקפתו - אם לא נדע מה אנחנו רוצים ביום שאחרי, אם אנחנו לא יודעים לאן אנו רוצים להגיע, איך נגיע לשם ?

ובמצב הנוכחי, מה שיש זה בעצם מלחמת התשה ארוכה.
ומי מתיש את מי כבר 25 שנה זה לא סוד.
ואי אפשר לקרוא לזה בשם אחר חוץ ממלחמה.
ועד שלא נדע מה אנחנו באמת רוצים,
ועד שלא נדע מה אנחנו מוכנים להקריב בשביל זה, אם זה מדיני, צבאי, דמי או מוסרי,
ועד שלא נצליח לשכנע את הצד שני, אם מדינית או צבאית, עם או בלי דם ו/או מוסר,

המלחמה הזו תימשך.

ובמלחמה הזו אסור לנו להפסיד."

6.12.2012

עמיר פרץ מסמל את השינוי המתרחש לנגד עינינו בפוליטיקה הישראלית: לא עוד ימין ושמאל מדיניים !

בעוד הגשת רשימות המפלגות לוועדת הבחירות המרכזית בעיצומה, ממשיכה הדינמיקה של רה-ארגון בפוליטיקה הישראלית להפתיע באלסטיות ובגמישות שבה. השאלה האם המחאה החברתית שינתה את התודעה הישראלית יכולה להיענות בחיוב: שינתה גם שינתה. 


מי היא המפלגה השמאלית יותר ? התנועה שלא תשב עם נתניהו באותה ממשלה, והמחוייבת לקידום הסדר מדיני של שלום עם הפלסטינים ? או העבודה, שכנראה, בנסיבות מסויימות, תשב אף תשב עם נתניהו, שמפגינה פאסיביות  מרשימה לגבי השאלות המדיניות (בשילוב ניציות נחושה כשהתותחים יורים), אך מפרטת באופן יוצא-דופן את תוכניותיה החברתיות-כלכליות לשיקום מדינת הרווחה ?

מהו שמאל בישראל ? מהו ימין ?

תקשיבו למסיבת העיתונאים של לבני ופרץ. די לשמוע את ציפי לבני מתייחסת למשנתו החברתית-סוציאלית של ז'בוטינסקי המאפשרת לה ולעמיר פרץ ללכת בדרך משותפת גם בדרך החברתית, בנוסף להשקפותיהם המשותפות בנושאי אופיה היהודי-דמוקרטי של המדינה ויחסי-החוץ והביטחון שלה, כדי להבין שהתהליך של המיפוי מחדש עודנו בעיצומו.