21.3.2013

למה הנשיא אובמה בא לבקר ?

כתבתי את זה כבר בינואר. האינתיפאדה השלישית כאן. 

מקבץ דיווחים, די אקראי, על התקפות על מטרות יהודיות בחודש מרץ - 

מספר את הכל. 

והמקבץ הזה הוא אקראי לגמרי.
רחוק מלהיות ממצה. 

נכון, אירועים כאלה היו גם במהלך השנה האחרונה (ראו למשל, דיווחים ברשת על אירועים בחברון בשנה האחרונה)
נכון, אי-אפשר להתעלם יותר מהפיכתה של אלימות גזענית על ידי יהודים כנגד ערבים למכת-מדינה  זו תופעה שמחייבת התמודדות, ולכן חשוב להקדיש גם לה לה משאבים ותשומת-לב. אבל צריך להבין את המציאות, שאיננה קשורה לכל אלה, והתקשורת שלנו מתעלמת ממנה. 

כשיודעים ש-
צריך להודות - יש לנו אינתיפאדה.

יכול להיות שזו הסיבה לביקורו של הנשיא אובמה ? האם ייתכן שאולי גם אובמה וגם נתניהו מבינים שבמצב הנוכחי של המזרח-התיכון, אינתיפאדה שלישית עשויה להעביר מציאות כלל-איזורית קשה, מתוחה ונפיצה אל מעבר לנקודת-הרתיחה ? האם הם הולכים לעשות משהו ? 

מי שחושב שלאובמה אין מה לעשות בחיים, צריך להיזכר כיצד נראה הלו"ז של נשיא ארה"ב, ואילו בעיות אחרות מונחות על שולחנו (קוריאה הצפונית, קיצוצי התקציב הכפויים, הפיקוח על הנשק בארה"ב, בתור 3 דוגמאות אקראיות). 
בניגוד לאחרים, לי ברור שהוא לא בא סתם
ואם הוא בחר לבוא דווקא רגע אחרי שמוקמת קואליציה חדשה, התזמון הזה נבחר בקפידה. 

יש כאן שתי אפשרויות: 
א. ביקור איראני 
ב. ביקור פלסטיני 

גם אם לא מסכימים לחצי הראשון של הפוסט הזה על אינתיפאדה בראשיתה, עצם הבחירה של אובמה לעשות דילוג לרשות ואבו-מאזן, אומרת אמירה ברורה. הביקור הוא פלסטיני בתוכנו. 

מדובר בעוד מהלך שתכליתו התנעה של הסדר-ביניים, עם דיאלוג אמריקאי-ישראלי המנסה לעשות מיסגור מחדש של חשיבות היחסים הישראלו-פלסטינים למכלול התהליכים (הסופר-מורכבים) שעובר המזרח-התיכון. 

האם יש ספק למישהו שהסדר ביניים או הסדר קבע, אשר יצליח, ישנה לטובה את כל המזרח-התיכון ? 
האם יש ספק למישהו שהצלחה כזו תשנה לטובה את מקומה של ישראל במרחב הזה ? 
האם יש ספק למישהו שיעד כזה עדיף בהרבה על חזון המזרח-התיכון המתגרען, עתיר הקונפליקטים והמשטרים האיסלאמיסטיים שמבטיחים לנו כאן רבים וטובים ? 

הצלחתו - הצלחתנו.
כשלונו יביא עמו צער, כאב, ושכול בבתים רבים מדי באיזור הזה ובמדינה הזו. 
נחזיק לו אצבעות. 
אבל נהיה ריאליים...

17.3.2013

אז יש לנו ממשלה ?

עכשיו רק נותר לראות אם ההבטחות יקויימו. 

אבל עוד קודם לכן, אולי כדאי שנחכה לראות את פרסום כל ההסכמים הקואליציוניים, עם כל הסיעות חברות-הקואליציה, כדי להבין מהן באמת כל ההבטחות שניתנו, וחשוב מזה - האם הן אכן הולמות זו את זו. 
שאלות שניתן לשאול כבר עתה ולחפש את התשובה בהסכמים, לכשיונחו על שולחן הכנסת (ראו לדוגמא את ההסכמים של הממשלה ה-32 ושל קודמותיה)- האם ההתחייבויות שקיבלה 'הבית היהודי' בתחום המדיני עולות בקנה אחד עם אלה שניתנו ל'תנועה' בראשות ציפי לבני ? ול'יש עתיד' ? ומה לגבי התחייבויות שניתנו בעבר ל'ישראל ביתנו' ? הרי גם היא, כידוע, איננה מפלגה אשר הסדר מדיני הוא בעדיפות העליונה בעיניה ? 

ובל נשכח עוד סיעה הקשורה בהסכמים הקואליציוניים - הליכוד. לא רק היבטים אידיאולוגיים משפיעים, כזכור, על הדרך שבה הסכמים מקויימים. ובליכוד, כבר עם הידיעות על חתימת ההסכמים, היו שהתחילו להפנות את האש לעבר השותפה הנאמנה מכל - ישראל ביתנו.

גם אם כל הפוליטיקאים המעורבים ידעו להתגבר על השיקולים האישיים וגם אם כל ההבטחות יישמרו בקפידה, דומה שברור לכולנו שהקואליציה הזו מושתתת על שתי סוגיות שעשויות לקרוע אותה בכל עת, ממש כאילו נבנתה על קוי-שבר גיאולוגיים שרעידת-אדמה צפויה עשויה להרחיבם בכל עת: 
  1. שאלת יחסיהם של החילוניים והחרדים בישראל. 
  2. שאלת יחסיהם של הישראלים והפלסטינים. 

בזמן שיש כאלה שכבר מתחילים להתעמק באשר יעשו שרי-הליכוד במשרדיהם תוך מבט שנה קדימה ויותר, יש הסוברים כי העימות בסוגיה הראשונה נמצא ממש מעבר לפינה - תקציב המדינה לשנת 2013. האם יבוא רגע של אמת, בו אכן יועברו תקציבים ממטרות חרדיות באופיין למטרות אזרחיות באופיין, כפי שמובטח, על פי התקשורת, בהסכמים הקואליציוניים ? או שמא, בדומה לממשלה ה-30, צפויים לנו בקרוב שינויים פוליטיים דרמטיים נוספים סביב השאלה של תקציבים לחרדים ? 

זהו מהלך שצפוי להתקפות פוליטיות ומשפטיות לרוב, ובכלל זה גם עתירות לבג"ץ על רקע הפגיעה בסמכות הכנסת, ובשינוי כללי-המשחק תוך כדי תנועה, אך קל לשער כי עתירות שכאלה יידחו , לאור מדיניותו המשפטית של בג"ץ בעתירות דומות בעבר, על כך שלכנסת יש גם את הזכות לשנות כללי-משחק תוך תנועה, וגם את הזכות להגביל עצמה ולהסיר מעליה סמכויות. כדבריו האלמותיים של כבוד השופט אליקים רובינשטיין: "לא נוכל לכבד את הכנסת יותר מאשר היא מכבדת את עצמה".

כך שהתוצאה הצפויה היא כי העימות על הקצאת התקציבים יוכל להידחות לפחות עד שלהי שנת 2013, ורק בזמן חקיקת חוק התקציב של תקציב 2014-2015 הוא עשוי להגיע לנקודת-רתיחה של ממש. 

היבטים אחרים ביחסי חילוניים וחרדים צפויים לעורר פחות חיכוכים, בגלל ההסכמה הרחבה בין כלל השותפות על שצריך לעשות בנוגע לגיוס החרדים וללימודי-הליבה - הסכמה המדברת על סנקציות כלכליות כדרך להתמודד עם התחמקות מגיוס לצבא ועם התחמקות מלימודי-הליבה.
הדרך הזו גם תאפשר לצדדים ללמוד להכיר האחד את השני לעומק, ולקבל הכרעות בשאלה החשובה באמת עבור בנימין נתניהו - עד כמה 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' מהוות איום עליו, לקראת הבחירות הבאות. 

עצוב ככל שהדברים נראים, רק תמים ימצא מנוס מן המסקנה שהשרידות האישית, ממש כמו בהתנהלותו לאורך כל ממשלתו השניה, תנחה את ראש-הממשלה בנימין נתניהו, גם בהתנהלותו לאורך ממשלתו השלישית. אם התחזית הזו נכונה, יהיו שיציעו שלממשלה החדשה צפויים בשלב מאוחר יותר שני משברים קואליציוניים גדולים - האחד בו תושלך מן הספינה 'הבית היהודי', על רקע שיאפשר לנתניהו להציג את הסיעה כ'קלריקלית'; השני בו תושלך מן הספינה 'יש עתיד' על רקע שיאפשר לנתניהו להציג את הסיעה כ'שמאלנית'. 

אך תחזית כזו מייחסת לנתניהו אומץ ויוזמה פוליטיים רבים יותר מזה שהפגין, מאז שלמד על בשרו, עם התפרקות ממשלתו הראשונה, שלפעמים הדברים לא מסתדרים, ובל נשכח את שני שותפיו, מימין ומשמאל - נפתלי בנט ויאיר לפיד - המודעים היטב לסדרי-העדיפות של נתניהו, אך גם לעקב האכילס שלו -העדפתו שלא להחליט ושלא להתעמת (כפי שהוכח שוב ושוב בהתנהלות ממשלתו מול עובדי הנמלים). 

ניגוד האינטרסים הבסיסי של הממשלה החדשה הוא בכך שראש-הממשלה שלה מעדיף אמירות גדולות ועם עשייה מינימלית, דוגמת הפער בין ההצהרות לתוצאות מבצע עמוד ענן, בעוד שמנהיגי שתי הסיעות הגדולות האחרות בה - 'יש עתיד' ו'הבית היהודי' נדרשים לשינויים של ממש בחייהם של אזרחי-ישראל, כדי שיוכלו להתייצב בבחירות הבאות נוכח הציבור עם דימוי ציבורי המכבד את יושרתם ואמינותם. 

אז יש לנו ממשלה שצפויה להיראות, בגלל ניגוד האינטרסים הזה, לפחות חלק מהזמן, כדוגמא מהלכת של המימרה הישנה על כך ש'גמל הוא סוס שתכננה ועדה ממשלתית'. ובכל זאת, כמו שכולנו יודעים, הגמל הוא אחד מכלי-התחבורה המיטביים לצליחתם של מדבריות. דווקא בגלל המורכבות הרבה שלה, עשויה הממשלה השלושים-ושלוש להפתיע את כל המתבוננים בה והמנבאים לקואליציה עליה היא מושתתת התפוררות מהירה. 

כך או כך, לחובבי הפרשנות-הפוליטית, ממשלה וקואליציה כאלה הן תענוג. עבור האזרחים, לעומת זאת, ריבוי הרעשים בגלל המתחים הפוטנציאליים, עשוי להיות קצת פחות נעים. משנפלה ההכרעה נקווה - לטובת כולנו -  שהממשלה הזו תפתיע לטובה, גם את החברים בה. 

6.3.2013

אלה אינם רגעי-הסוף אלא רק סופה של ההתחלה של המו"מ ?

הדיווחים התקשורתיים על ביטול פגישת המשא-ומתן בין נציגי 'יש עתיד' לנציגי הליכוד אינם סתם רגע קפריזי של אנשי יש עתיד המתעקשים על מספר השרים. ניתן להבינם רק על רקע הקמפיין הליכודי החדש-ישן למינויו של יאיר לפיד לשר האוצר. הויכוח הזה, בין 'יש עתיד' המבקשת את תיק החוץ לליכוד המבקש לתת ליש עתיד את תיק האוצר איננו חדש ואיננו בלתי-צפוי. אביגדור ליברמן העלה את ההצעה עוד בשלהי ינואר, זמן קצר לאחר הבחירות, וההתמדה בקו הזה איננה מקרית. היא משרתת כמה תכליות - 
  • מהלך שתכליתו לנסות ולדאוג לעתידו של אביגדור ליברמן תוך איתות למערכת המשפטית שלנאשם ליברמן יש חברים. 
  • מהלך שמשחיר את דמותו של יאיר לפיד, תוך שהוא מטשטש השאלה האמיתית שאיננה נדונה בגלוי: מי יעצב את מדיניותה הכלכלית של הממשלה הבאה ? האם 'יש עתיד' תקבל שליטה מלאה בנושא עם קבלת תיק האוצר, או שמא יאיר לפיד יצטרך לשרת את מדיניותו של נתניהו, תוך שהוא מקדם צעדים לא-פופולריים ?
  • ועיקר-העיקרים: מהלך שנועד לשסות את 'הבית היהודי' ב'יש עתיד', על ידי יצירת מראית-עין של תחרות בין שתי הסיעות על התיקים העיקריים, בעוד שלכל מי שמביט על ההתנהלות של שתי המפלגות, ברור שלפחות ברמת ההנהגה הנושא הוסכם כבר, אי-אז בראשית התיאום ביניהם. 
כמה שאלות עולות מהטיעונים האלה.
  1. האם יאיר לפיד או שלי יחימוביץ' נוהגים בחוסר-יושר כשהם דוחים את ההצעה לתיק האוצר? כיהודי טוב, אשיב בשאלה פשוטה: האם אתם חושבים שבנימין נתניהו מסוגל להפקיד בידי אדם אחר את ההגה הכלכלי של הממשלה שבראשה הוא יושב ? 
  2. מה הטעם השיסוי בין הבית היהודי ליש עתיד בסוגיות שבוודאי כבר תואמו ביניהן ? התשובה פשוטה ומצערת - כשאתה לא סומך על אף אחד, אתה חושב שגם האחרים כמוך. נתניהו לא מאמין באחרים, ויוצא מהנחה שגם האחרים, אם ישמעו שמועות מטרידות, יחשדו קודם, ויבררו אחר-כך. הרעיון של 'פוליטיקה חדשה' הוא זר לו לחלוטין. השאלה האם הוא טועה או צודק, מונחת לפתחם של האדונים בנט ולפיד. 
  3. האם נתניהו לא מבין שבהתנהלות הזו, אם ייכשל פיצול הברית בין 'יש עתיד' ל'בית היהודי' הוא מארגן לעצמו קואליציה חדשה, או אף גרוע מזה, בחירות חדשות שעל פי הסקרים יחזקו את 'יש עתיד' עוד יותר? התשובה פשוטה ומצערת. ראש-הממשלה הפגין בעבר שוב ושוב חוסר יכולת להביט קדימה. זוכרים כיצד קדימה הוכנסה לקואליציה בנקודת-זמן שבה היה עדיף לנתניהו ללכת לבחירות ? זוכרים איך זה נגמר ? למה אתם חושבים שהפעם זה אחרת ? הוא מנסה למקסם את המצב לתועלתו. להשיג את הקואליציה הרצויה לו על ידי שבירת הברית 'הבית היהודי'-'יש עתיד', ובניית ממשלה שבה נמצאים בני-בריתו הותיקים, החרדים, ואם זה לא יילך עכשיו, הוא סבור, נקים קואליציה עם השתיים, ואחר-כך זה כבר יילך.
האם באמת יש לנתניהו עמדה כל-כך טובה ? לדעתי, לא, אבל ככה זה כשאתה מביט על העולם דרך משקפיים ורודות שמניחות שיקרה רק מה שאתה רוצה שיקרה. הרעיון של אויבים מוכשרים בדיוק כמוך הוא משהו שראש-הממשלה שלנו מתקשה להפנים. בהתחשב בעובדה שכבר כיום הוא השני במשך הכהונה כראש-ממשלה בהיסטוריה של ישראל, אפשר להבין את יהירותו, אבל היהירות הזו, שכבר הביאה לנפילתו בעבר, עלולה להביא אותו למקומות שהוא מתקשה לדמיין כרגע. רוצים דוגמא ? ראש-הממשלה מניח שרק הוא יכול להקים קואליציה. הרעיון שבשלב מסוים המפלגות יבהירו לו שאין להן שום אמון בו ולכן אינן מוכנות להפקיד את ראשות-הממשלה בידיו כלל לא עובר במוחו. האם הוא עובר במוחן? שאלה טובה. אבל אם ראש-הממשלה לא יתעשת, ויגיע אל חג-הפסח בלי קואליציה מוכנה ועם צורך בארכה נוספת מטעם הנשיא, הוא עלול לגלות שלפחות לנשיא המדינה יש רעיונות אחרים.

4.3.2013

השאלה האיראנית החסרה: מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע ?

ספרו המצויין של עמרי אסנהיים, 'צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל', המתאר את תאונת-האימונים שאירעה במהלך היערכות לחיסולו של רודן עיראק דאז, סדאם חוסיין, הוא ספר שמומלץ לכל המתעניין בפוליטיקה הישראלית לקראו. לא רק בגלל חשיבותו ההיסטורית, אלא ואולי בעיקר, בגלל שהוא נותן לך אינסייט לאורח המחשבה של יוצאי סיירת מטכ"ל.

הספר מנסה לרדת לעומק התהליכים שהביאו לכך שחבורה של אנשים כל-כך מוכשרים, כל-כך שאפתניים, כל-כך שואפי-שלמות נכשלו בתקלה כל-כך אומללה, כל-כך מיותרת, שתוצאותיה כל-כך טראגיות. אפשר ללמוד ממנו הרבה, וכל קורא ייקח ממנו את החשוב לו. אני למדתי ממנו 3 דברים עקרוניים על מה שהיה אז -
  1. אנשים לקחו על עצמם יותר מדי, מתוך שילוב של תחושת-שליחות ושל חוסר-רצון להגיד 'זה גדול עלינו'/'אנחנו צריכים עוד זמן'. לא בפעם הראשונה.
  2. היה חסר את אותו דבר שהיה חסר ב-1973: מישהו שיוכל להצביע על כל הכשלים, בלי שיגידו לו - אתה עושה את זה מסיבות פוליטיות/אישיות. ה'איפכא מסתברא' של ביקורת-התכנון לא עבד. גם 20 שנה אחרי מלחמת יום-הכיפורים.
  3. אי-אפשר שלא להתבונן על תכנון הצגת המודל לפני צמרת צה"ל ולא להתרשם עד כמה היא הושתתה על הצורך להרשים. 'תראו אותי אבא ואמא!' איננה רק תסמונת של פעוטות שההתבוננות של ההורים מאשררת עבורם את העשייה. זו גם תסמונת אצל קצינים בדרגי-הביניים הצה"ליים שיודעים שהמחשבות של הפיקוד הבכיר עליהם תעצבנה את עתידם. לו היה עיצוב הצגת המודל נשען אך ורק על אדנים של הצורך המבצעי ולא בעיקר על האדנים של הצורך להרשים ולשכנע, הכל היה נראה אחרת. למרבה הזוועה, גם כאן - זו לא הייתה הפעם הראשונה.
ומה שעצוב לגבי כל 3 הדברים האלה, הוא שהודות להם אנחנו יכולים לדעת שאסון צאלים #2 גם לא יהיה הפעם האחרונה.

מה שאפשר ללמוד מהספר על מה שקורה היום -
כשאתה קורא את דרך עיצוב תהליך החיסול המתוכנן של סדאם חוסיין, אתה בהחלט יכול לדמיין כיצד תוכנן תהליך החיסול של מפעל הגרעין האיראני. משהו שיש בו הרבה ריאליזם מפוכח, אבל גם הרבה מאוד יומרנות. ובבסיס של כל העסק - ההנחה שמה שלא יהיה, נדע להתמודד עם התקלה. שיהיה בסדר.

בהתחשב בהיקפו של מפעל הגרעין האיראני, בהיקפי התקציב שהושקעו, ובשינויים ב-20 השנים האחרונות, אין לו לקורא אלא להניח שמדובר במהלכים שעיקרים הוא טכנולוגיה. פיתוח טכנולוגיה צבאית שמסוגלת להשמיד אתר פיתוח גרעיני, בלי קשר להיקפי המיגון שהושקעו בו. משהו שברגע שיש לך את המידע המודיעיני הרלוונטי, אפשר להפעילו בכל רגע נתון, כנגד כל אויב נתון.

בהחלט אפשר להתרשם ממי ששוקד על מהלכים כאלה.
אבל בהחלט גם אפשר להתחלחל ממי שלא מבין את המשמעות שלהם.

כי השאלה החשובה, תמיד, במבצעים שכאלה, היא לא רק האם נצליח לבצע, אלא מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע.

והתשובה העצובה היא שביום שאחרי, אחרי שהצד השני ילקק את פצעיו, הוא, או מישהו אחר שיבקש להיכנס לנעליו, יידע לזהות את נקודות הכשל שלו, וישתפר.

נקודת-הכשל המרכזית היא כמובן הדליפות המודיעיניות של הצד השני. בלעדיהן, שום נשק-על לא יועיל, כי כמו שלומד כל צבא במלחמה בגרילה, אם אין לך מטרה צבאית, מידת עוצמת-הנשק שבידיך היא כמעט חסרת-ערך.

האם יכולה מדינה לפתח נשק גרעיני בלי דליפות-מודיעין כאלה?

בואו נזכור - לא מדובר במניעת דליפות משמעותיות לנצח, אלא בדומה לדוגמא הצפון-קוריאנית - רק עד השלב שבו יש בידיך נשק גרעיני פעיל, בהיקף מספיק כדי למנוע מהצד השני את האשליה שביכולתו להשמיד את כל המאגר הגרעיני.

מכל מה שאנחנו שומעים, זה בהחלט אפשרי -

  • אם על ידי רכש מוצלח של חומרי ביקוע;
  • אם על ידי אתרי פיתוח קטנים שיופעלו בידי שומרי-סוד;
  • אם על ידי רכש מוצלח של התוצר הסופי.
היקפי המפעל הגרעיני האיראני מספיק גדולים כדי שיהיו פרוייקטים צדדיים ואתרים שוליים-לכאורה, שאינם על כוונת-המודיעין הישראלית, שבהם יתבצעו המהלכים המכריעים, שאחריהם, הרכבת-הפצצה, כפי שהסביר היטב ראש-הממשלה הישראלית, היא כבר עניין של עבודה בסדנה קטנה שכמעט בלתי-אפשרי יהיה לאתרה.

מה שמחזיר אותנו לשאלת המוצא: אז אולי ישראל יכולה לבצע. אולי היא אפילו כבר ביצעה. אבל האם היא מוכנה ליום שאחרי ?

אני שב ומביע את דעתי: הפתרון האמיתי היחיד לסכנת גרעון המזה"ת, הוא בשינויים מהותיים בפיזור הדמוגרפי-תעשייתי של ישראל. כל זמן שישראל איננה נוקטת במדיניות אפקטיבית בכיוון הזה, השאלה 'מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע' נותרת ללא מענה. ובלי מענה לשאלה הזו - לא רק שאין טעם לבצע, אלא שיש חשש סביר שהביצוע רק ירע את המצב.

אבל כשלא רק אנשי-הביצוע, אלא גם הדרג המדיני העליון נעול באותה קונצפצייה סיירת-מטכ"לית המוכלת כל-כולה בעצם הכמעט-נסיות שבאפשרות-הביצוע, לא נותר לו לקורא-החושב אלא לחרוד מהיום-שאחרי.

3.3.2013

תהליכים שלוקחים את הזמן שלהם


בארה"ב, משערים כולם, יעשה הזמן את שלו. עוד חודש ועוד חודש של פעולה במסגרת התקציב המקוצץ, יביאו ללחץ מספיק על הצדדים כדי לייצר הסכמות בנוגע לתחומי-תקציב שיוסכמו כחיוניים מספיק עד כדי הצדקת מקורות תקציביים שהרפובליקאיים מתנגדים להם מחד, ובנוגע לתחומי-תקציב שיוסכמו ככאלה שאפשר לקצץ בהם למרות התנגדות קודמת של הדמוקרטים.

גם בישראל, משערים כולם, יעשה הזמן את שלו. עם חודש מאחורינו, ועוד שבועיים של ארכה, מבינים כל המעורבים שהתמשכות תהליך המו"מ לא תועיל. נראה שהרושם הנדרש הופנם על ידי כל המעורבים - נתניהו יצר את מראית-העין הרצויה שאיננו נפרד מבני-בריתו מהעבר בקלות. בנט ולפיד יצרו את מראית-העין הרצויה שלא אצו-רצו אל תוך הממשלה תוך ויתור על ערכיהם. אבל כעת נשאלות השאלות הקשות, להן נדרשת להשיב רשימת ישראל-ביתנו: מה עמדות-הליבה שלה בנוגע לתהליך המדיני, לשוויון בנטל, ולגרעין האיראני. העובדה שהליכוד לא נדרש להכין מצע עד כה, הביא אותו למציאות מגוחכת משהו, בה לא הליבה הערכית הנחתה אותו במו"מ הקואליציוני, אלא עקרונות פרקטיים של מרחב מקסימלי של תנועה לראש-הממשלה. אחרי חודש, יידרשו מנהלי המו"מ מטעם הליכוד לגלות חוט-שדרה ערכי, או ללכת בכיוון המוזר משהו של מרחב מקסימלי של תנועה בכיוונים שבעצם לא היו החשובים ביותר עבור הליכוד בעבר.

אין ספק שנתניהו מביט בגעגועים אל מאי 2012. אז אפשר לו שאול מופז לקדם את סוגיות הנטל בשוויון והתהליך המדיני עם פרטנרית נוחה בהרבה. במציאות החדשה, של יש עתיד משמאל והבית היהודי מימין, המלחציים האלה לא מבשרות טובות להתנהלותו.

האם הוא עדיין מחזיק באשליה של ממשלת אחדות עם העבודה ? או בממשלה שתשנה כיוון תוך תנועה כפי שעשה בזמנו אריאל שרון ? מהלכים כאלה יחייבו אותו להכרעות ערכיות.

בנימין נתניהו מעולם לא ביצע הכרעות כאלה כראש-ממשלה. האם הוא סוף-סוף כבר בשל להתחיל ?