כמו שכבר כתבתי פעם בבלוג הזה, אני נמנה על אלה הסבורים שלהשמדות-עם יש שורשים עמוקים בהיסטוריה האנושית. שואת היהודים, כפי שאני סבור שיש לכנות את השמדת-העם שניסו לבצע הנאצים ביהדות אירופה וצפון-אפריקה היא להשקפתי עוד חוליה בשרשרת-הרצחנות הנוראה הזו.
לא חייבים להסכים איתי, אבל למי שלא מכיר, כדאי לעיין קצת בתולדותיהן של השמדות-עם אחרות (כמה דוגמאות פחות פופולריות - ג'נוסייד המאג'י מאג'י והג'נוסייד של ההררו והנאמה ; רצח העם הטסמני) ואולי גם לעיין בהיבטים פחות מוכרים של שואת היהודים כפי שלמשל באו לביטוי בקרואטיה העצמאית של מלחמת העולם השניה.
זו החובה המוסרית של כולנו, כבני-אנוש, להזכיר ולזכור את האירועים האלה, בהם הגיעה האנושות לשיאים של זוועה ושפל.
זו גם החובה המוסרית של כולנו לנסות ולהבין אותם, כדי שנוכל למנוע את הישנותם.
כאמור, אינני מסכים עם אלה הטוענים לייחודיות יוצאת-דופן של השואה לעומת השמדות-עם אחרות.
כל השמדת-עם מיוחדת היא, בדרכה שלה.
עם זאת, אף אחד אינו יכול להתכחש לכך שליהודים יש ייחודיות משלהם - בהיותם קורבן לשנאה רצחנית ועקבית במשך תקופה ארוכה מאוד בהיסטוריה האנושית.
הדוגמאות הן רבות מספור, אבל נזכיר רק כמה -
- טבח וגירוש האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל במהלך ובעקבות מרד בר-כוכבא
- טבח קהילות שלמות בקרב יהדות התפוצות במהלך ובעקבות מרד התפוצות
- טבח וחורבן קהילות שלמות במהלך פרעות תתנ"ו במסגרת מסע-הצלב הראשון
- פרעות חמלניצקי שעל פי האומדנים הממעיטים ביותר הביאו למוות אלים ונורא של בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא
- גירוש מוזע - הגלייה לשנה של יהדות תימן אל מחוזות קשים לקיום, שהביאה למות כ-90% מיהדות צנעא.
קל היה להמשיך את הרשימה, עוד ועוד. אבל אני חושב שהנקודה ברורה דיה.
אסור להתכחש לכך שהשנאה העומדת בבסיס גילויי-האלימות הקיצוניים האלה, האנטישמיות, לא נעלמה מהעולם.
לא זאת בלבד, אלא שהיא זוכה בתקופה הזו לעדנה, דווקא בקרב האנשים המגדירים עצמם כנאורים ביותר, בדמות האנטישמיות החדשה.
במסווה של התנגדות לפעולותיה של מדינת-ישראל על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני הלכה והתגבשה התופעה של הקדשת יחס שונה ומיוחד במינו למדינת-ישראל המאפשר הצגתה באופן שלילי וביקורתי ביותר, בכל נסיבות שהן. כתוצאה מעיגון התפישה של מדינת-ישראל כיישות חורשת-רע, נוצר היזון-חוזר של שנאת-יהודים ברחבי-העולם.
התופעה הזו, שרבים טוענים כי החלה בשנות ה-60' הולכת ומקבלת לגיטימציה ברחבי-העולם. יש בתהליך התגבשותה עליות ומורדות, ככל תהליך, אך אי אפשר להתעלם מכך שהמאה ה-21 היא תקופת-עדנה לאנטישמיות החדשה (למשל - ועידת האו"ם הראשונה נגד הגזענות; ועידת האו"ם השניה נגד הגזענות).
בדיוק כמו בנסיונות הויכוח עם האנטישמים "הישנים", אין למבקש להתווכח ולהתדיין עם מי לדבר. הם מחזיקים בדעותיהם גם כאשר מדדים אובייקטיביים מעידים על כך שישראל איננה בולטת לרעה כלל ועיקר בהשוואה למדינות אחרות. הם סבורים שהטיעון כי אולי ישראל איננה צריכה להתקיים כלל הוא לגיטימי, למרות שלא היו רואים אותו ככזה בנוגע לשום מדינה אחרת על פני כדור-הארץ, והם מצליחים ליישב את הסתירה בין התפישה העצמית שלהם כנאורים לבין הנכונות לשלול את הזכות להגדרה עצמית מהעם היהודי, ללא רגע של פקפוק או תחושת אי-נוחות.
אי-הרציונליות שבבסיס האנטישמיות החדשה, הוא הצריך לעמוד במרכז תשומת-לבם של אלה הגורסים כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יביא להעלמותה של האנטישמיות החדשה. נכונותם של אינטלקטואלים אירופאיים לדון באפשרות העלמותה של ישראל מעל מפת כדור-הארץ צריכה להדאיג את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לא-פחות משאלת הגרעין האיראני. בעוד ששאלת הגרעין האיראני איננה יכולה להיפתר באמצעות נאומים והסברים, האנטישמיות החדשה יכולה וצריכה להיענות בקמפיין חינוכי רחב-היקף. ולא בכדי - השנאה העמוקה, השיטתית, הלא-רציונלית היא היא הנושאת בחובה זרעים של איום בשואה עתידית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה