19.6.2013

"תקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה ?" סקירת אירועי מאי 2013 של האינתיפאדה השלישית

כוחות הביטחון בפיקוד מרכז ביצעו כ-60 מעצרים בשבוע במהלך חודש מאי. הדיווח של דובר צה"ל מתאר מגמת ירידה באירועים הבטחוניים. קשה ליישב את נימת שביעות-הרצון העצמית שבדיווח הזה עם הצהרתו של מפקד חטיבת עציון במהלך חודש מאי כי "אנחנו בתקופה שבה תחושת הביטחון פחות טובה". דווקא הצהרה זו מתיישבת היטב עם טענות של המתיישבים/מתנחלים על ירידה משמעותית בתחושת-הביטחון האישי. ההצהרה על סלילת כביש עוקף חדש שיבוצע בשנה הקרובה - בין גוש עציון לקריית-ארבע מבהירה היטב מה באמת חושבת מערכת-הבטחון על הצפוי בהמשך.

 סקירת דיווחי התקשורת על אירועי מאי אולי תקל על הנבוכים לנסות ולהבין מה מתרחש - 
13/5 אמילי עמרוסי מתארת את שגרת החיים ביהודה ושומרון: "...עשרות מקרים בשבוע...וזה הולך ומחריף. צמיגים בוערים, חסמי אבנים בכביש (שנועדו לגרום לנהג לעצור, ואז לטווח אותו במבול בליסטראות), בקבוקי תבערה."

וזה רק קצה-הקרחון. על אבנים של פגעו באדם אלא רק ברכב, אנחנו לא שומעים בתקשורת. לא שמענו עליהן גם בעבר. נשמע עליהן רק כאשר אי-אפשר יהיה שלא לדבר על זה. וזה קורה רק כאשר יש נפגעים בגוף, למרבה הצער. 

ולא מדובר רק באבנים. סיכום התחמושת והנשק שנתפשו על ידי צה"ל במהלך מאי מלמד על פעילות ענפה בקרב הפלסטינים והערכותם של לא-מעטים בקרבם לעימות אלים מאוד. כך למשל - 5/5 נשק מאולתר, סכין באורך 12 ס"מ ותחמושת על גוף פלסטינים ליד בית-פג'ר; 13/5 שלושה פלסטינים נעצרו בעודם מציתים 5 בקבוקי-תבערה, וברשותם סכין באורך 12 ס"מ, ליד נקודת הביקורת 'חווארה' שליד שכם; 19/5 במעצר מבוקש בכפר קליל נמצאו שני אקדחים, מחסניות וכדורים רבים. ועוד ועוד...

כל מי שזוכר את האינתיפאדות הקודמות רואה שעדיין לא מדובר בריבוי אירועים מדי יום. זה גם מה שמקל על הממשלה והתקשורת להעלים עין. אבל איך שלא מביטים על הדברים, אי אפשר להתבונן בהתדרדרות העקבית והנמשכת במצב הבטחוני מבלי להודות בכך שבנקודה מסויימת צריך יהיה למתוח קו ולהודות בכך שישראל שוב מתמודדת בפני מאבק עממי אלים, רב-מוקדי ומתמשך בשטחי יהודה ושומרון. מתי זה יקרה ? קשה לדעת. 

מה שברור כרגע, מעבר להכחשה המתמידה של הממשלה וההתעלמות העקבית-כמעט של התקשורת, הוא שבשלב הנוכחי ישראל מגיבה בהבלגה. כן,כן. מדיניות ההבלגה הישנה והרעה, שלא השיגה הישגים גדולים אי-אז בעבר, שולטת כרגע. 
  • "אנחנו לא הלכנו במילואים האלה. ברחנו. רק ברחנו...יצאנו מהמילואים מאד מפוחדים. כל מי שהיה איתי יצא מפוחד. אני מפחד. אתה חוזר הביתה, אתה מרוסק. אתה מתבייש ללבוש מדים. חזרתי מושפל. ואללה, זורקים עליי אבנים. אני נמצא כמו איזה ברווז. עם נשק, עם אפוד, עם מחסניות. כל האמצעים בידיים שלי, ואני מתבייש להגיד לך, שאני לא יכול להגיב"
  • "אתה לא יכול להגיב. אין לך מחסה. אתה על הכביש. לימדו אותנו להיות לוחמים. לא לימדו אותנו לבוא ולהיות ברווזים. אתה עומד מאחורי הג'יפ ומתחבא".
הצירוף של הכחשה והבלגה, מלמד על שאיפה של ישראל להתכחש לבעיה. אבל מחיר ההתעלמות הנמשכת יהיה כבד. 
כי האינתיפאדה הזו לא תהיה דומה לקודמותיה. כבר עכשיו אפשר לראות שהיא מביאה איתה מאפיינים חדשים -
בניהול שגוי של המשבר הזה, מה שישראל עתידה לקבל בשטחי יהודה ושומרון יהיה דומה יותר למלחמת-אזרחים מאשר למה שראינו בשתי האינתיפאדות הקודמות. ומלחמת-אזרחים זה בדיוק מה שמצפה לנו אם אכן יתממש חזון הבלהות של המדינה הדו-לאומית. 

מתי ייחצה הקו ורמת-הלהבות תגיע לגובה שבו אי-אפשר יהיה להתעלם מהן יותר ? 
בואו נתבונן מעט בעבר. אולי אפילו נצליח ללמוד ממנו משהו. 
האינתיפאדה הראשונה פרצה במהלך כהונתו השניה של יצחק שמיר כראש-ממשלה. האינתיפאדה השניה פרצה במהלך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. האינתיפאדה הנוכחית פרצה (לטענתי) כבר בכהונתו השניה של בנימין נתניהו כראש ממשלה. רצף האירועים מלמד על כך שהנקודה בה כולם יסכימו עמי, תתרחש בעתיד הלא-רחוק, בזמן כהונתו השלישית של בנימין נתניהו כראש-ממשלה. 

אפשר להציע נרטיבים רבים ושונים לכל אחת מהאינתיפאדות הקודמות. 
נרטיב המטיל אחריות על אכזבה מהתהליך המדיני: האינתיפאדה הראשונה פרצה כ-8 חודשים לאחר כשלון הסכם לונדון; האינתיפאדה השניה פרצה חודשיים אחרי כשלון שיחות קמפ דייויד (2000)
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת היוצרת דימוי של ישראל חלשה: האינתיפאדה הראשונה פרצה ימים ספורים אחרי ליל הגלשונים.  האינתיפאדה השניה פרצה כ-4 חודשים אחרי הנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת-הביטחון בלבנון.
נרטיב המטיל אחריות על הכלכלה: התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה התאפיינה בירידה בתל"ג לנפש ביהודה, שומרון ועזה, לראשונה מאז כבשה/שחררה ישראל את השטחים. התקופה שלפני האינתיפאדה השניה היא 
נרטיב המטיל אחריות על התנהלות בטחונית כושלת של ישראל: עיסקת ג'יבריל הזרימה לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה הראשונה הגורמים המארגנים הבולטים ביותר. הסכם אוסלו הזרים לשטחים את מי שיהיו בזמן האינתיפאדה השניה הגורמים המניעים והמובילים הבולטים (בהקשרים של פתח) או נתן להם חופש התארגנות (בהקשרים של חמאס). 

חשוב לזכור שאף נרטיב אינו מקיף את כל המורכבות. לכל אחת מן האינתיפאדות מיוחסות סיבות רבות ושונות (פירוט הגורמים המשוערים לגבי הראשונה; פירוט הגורמים המשוערים לגבי השניה). האמת, כרגיל, היא כנראה מורכבת יותר. 

מה שברור שהיה לנו בשנה האחרונה זה -
התנהלות בטחונית כושלת של מדינת ישראל במבצע עמוד ענן יחד עם עסקת שבויים ששחררה אסירים בעלי נסיון ויכולת אל השטחים בדמות עסקת שליט. המצב הכלכלי של הרשות הפלסטינית רק הולך ונהיה רע יותר. הדברים כבר ערוכים ומוכנים לניצוץ שיהפוך את האש הלוחשת לשריפה גדולה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנה. האם הניצוץ השעיר לעזאזל יהיה כשלון התהליך המדיני ? תאונה כלשהיא ? מהלך אקראי אחר שיוצג כקש השובר את גב הגמל ? 

אל תתבלבלו. האינתיפאדה השלישית כבר כאן. 

11.6.2013

בין חתירה לשלום להערכות למלחמה, נשכחות אלטרנטיבות אחרות

היום, לפני 46 שנים, היה יומה האחרון של מלחמת ששת הימים. אני נמנה על אלה הטוענים כי מלחמת ההתשה בעצם התחילה באותו יום. אני גם נמנה על אלה הסבורים כי מלחמת יום הכיפורים היתה בעצם גלגול נמשך של שתי המלחמות הללו. כלומר, בין 1967 ל-1973 התנהלה לה בעצם מלחמה אחת, בת שבע שנים. 


עם זאת, הבחירה לתאר את היקף הגמישות העומד לרשות מדינה רק בניהול מו"מ לשלום או יציאה למלחמה היא בחירה מוטעית. כפי שמעידים יחסי ישראל-סוריה בשנים שעברו מאז מלחמת יום-הכיפורים, מצב אי-לוחמה יכול להראות יציב להפליא, ממש כמו שלום-אמת. כפי שמעידה התנהלותה של ישראל בנוגע לשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים, ולשטחי דרום לבנון, התנתקות חד-צדדית גם היא יכולה לשנות את המציאות בהם, את הדינמיקה בין הצדדים ואת רמת-הקונצנזוס הציבורי בנוגע לעימותים הנוצרים לאחר-מכן. 

לכן, גם היום, השאלה החשובה באמת איננה מה מוכנים או לא מוכנים לקבל הצדדים עמם נמצאת ישראל בעימות. השאלה החשובה באמת היא אילו צעדים יכולה ישראל לעשות כדי לשפר את מצבה, את לכידותה הפנימית, ואת עתידה.

נדמה שבימים האלה, עומדת ישראל בפני אחת החלופות הבאות:
ממשלת נתניהו הבהירה היטב בקדנציה הקודמת שלה, כי התפשטות לכיוון השטחים מהם התנתקה המדינה בעשור הקודם אינם רצויים לה, והיא נמנעת ממהלכים כאלה גם במחירים של תבוסה מדינית בעקבות מהלכים צבאיים. התכנסות חד-צדדית נתפסת על ידי הממשל הזה כצעד שגוי. מה שמותיר את הברירה בין שמירה על המצב הקיים לבין משא ומתן מדיני. ממש כמו בימיה של גולדה מאיר. במצב הזה, הדינמיקה שמציגה התקשורת סביב "התנעת" תהליך השלום מבהירה היטב מה בעצם קורה כאן. ממשלת נתניהו בחרה לעלות על הנתיב הפורמלי של חתירה לשלום. 

הבעיה בעלייה לנתיב הזה היא שכאשר בוחרים בו, הגעה למבוי סתום או ירידה ממנו, כרוכה במתח גדול שבדרך-כלל מתבטא בעימות גלוי. כך קרה באינתיפאדה השניה

למי שסבור כמוני שכבר בימים אלה, תוך הסתרה תקשורתית מכוונת, רוחשת לה האינתיפאדה השלישית, צירוף הנסיבות המסתמן הוא מדאיג במיוחד, שכן הנתיב של משא-ומתן מדיני כושל עם פיצוץ בסופו, במציאות המזרח-התיכוני הנוכחי, הוא הנתיב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. 

עם ראש-ממשלה שידוע בנכונותו הבלתי-מתפשרת להימנע מכל עשיה המסכנת את עתידו הפוליטי, קשה לדמיין שנתיב המשא-ומתן המדיני יוביל להצלחה. מבחינות רבות, עתידה של מדינת ישראל שבוי בעתידו האישי של בנימין נתניהו, לא פחות מכפי שעתידה של סוריה שבוי בעתידו האישי של בשאר אל-אסד. אומרים על דמוקרטיות, שהאפקטיביות של תהליכיהן הפנימיים מגביר את השרידות שלהן, שכן הוא מונע מהן להיקלע אל נתיב אסון שאין ממנו מוצא. האומנם אין באפשרותה של מדינת  ישראל של ימינו לחתור למציאות אחרת ?

התשובה לשאלה הזו איננה אפילו בידיהם של פרשנים, אלא רק בידי חוזי-עתידות. 

10.6.2013

נתבים נתבים

פרסום בתקשורת בדבר שכרם של הנתבים בנמלי ישראל, שתזמונו בוודאי איננו בלתי-קשור לשיח הממשלתי בנוגע לנמלים הדגים היטב את  הדרך שבה התקשורת הישראלית נוהגת לפעול. פרסום ללא ביקורת. 

לא צריך להיות קרוב משפחה של עובדי-נמלים, כדי להבין שנתב הוא מקצוע רב דרישות: ידע, הבנה ונסיון מעשי בניווט ספינות בגדלים ועומסים שונים אל תוך נמל ומחוצה ממנו. העוסקים בתחום הם רבי-חובל שכבר עשו דבר או שניים בחיים, והאחריות המוטלת כל כתפיהם עצומה. האם זה מצדיק את שכרם ? אינני יודע. 

אבל מה שאני כן יודע, זה שבכל העולם מתנהל שיח ביקורתי בנוגע לשכרם של נתבים. ישראל בעניין הזה איננה לבד, והפרספקטיבה הזו היא הכרחית לדיון הזה. 

מבט זריז לערך בויקיפדיה מלמד כי :

"Because maritime pilots have advanced to the top of the maritime profession and are responsible for the most dangerous part of a voyage, they are generally well compensated.

The Florida Alliance of Maritime Organizations reported that Florida pilots salaries range from US$100,000 to US$400,000 annually. This was similar to other US states with large ports. Columbia River bar pilots earn about US$180,000 per year. A 2008 review of pilot salary in the United States showed that pay ranged from about US$250,000 to over US$500,000 per year.

Pilot compensation has been controversial in many ports, including Los Angeles and Long Beach, California, especially regarding pilots who are employed by public agencies instead of acting as independent contractors.

Compensation varies in other nations. In New Zealand, according to the government career service, pilots earn NZ$90,000-120,000."

מאחר והערך בויקיפדיה מתייחס לשתי מדינות: ארה"ב וניו-זילנד, נציץ בנתוני השכר הכלליים בשתי המדינות: 
עם כל ההבדלים והמורכבות שבהשוואות של סוגי ההכנסות השונים, קל להתרשם כי בארה"ב הפער בין שכר נתב לשאר האדם, הוא בין פי 5 לפי 10. בניו-זילנד הפער הוא בין פי 2 לפי 3. בהתחשב בחומרים הזמינים באינטרנט, נראה שהפער הזה איננו נובע מרמת האתגר והקושי שבעבודה. 

בהתבסס על נתוני השכר החודשי הממוצע, ועל נתוני השכר של הנתבים שפורסמו בכתבה (שכר חודשי של 60,000-80,000 ש"ח) הפער הוא פי 6 עד 9. כלומר, בהחלט בהתאם לפרמטרים האמריקאיים. 

וכל שנותר הוא השאלה: האם הביצועים דומים ? כלומר, האם נתב ישראלי הוא יעיל כמו עמיתו האמריקאי ? את התשובה לשאלה הזו, למרבה הצער, לא הצלחתי למצוא באינטרנט. התשובה כמובן לא נגזרת רק מהזמן הנדרש לספינה להיכנס אל הנמל ו/או לצאת ממנו. היא תיבחן גם בהתאם לכמות והיקף התנועה, תאונות וכמעט תאונות, והיבטים אחרים. חלק לא קטן של השאלה בכלל לא יהיה תלוי בנתב, אלא בשאר מערכות הנמל. 

זה סוג הדיון שהייתי מצפה לראות בתקשורת הישראלית. רק המבט המורכב יאפשר את התובנה האם תנאיהם של נתבי נמלי ישראל הם סבירים, חריגים לטובה או אולי חריגים לרעה. אבל את המבט הזה אנחנו לא מקבלים. בדיוק כפי שאיננו זוכים לדיון דומה למקבלי-שכר אחרים בישראל, בבנקים ובחברות גדולות. 

וזה לא במקרה.