31.12.2014

פריימריז בליכוד - איפה הקלפי שלי ?

פריימריז בליכוד היום. אפשר לדון בבחירות האלה לעומקן, ואני מקווה להזדמנות לכך בקרוב, אבל אפשר גם, לרגע אחד, לשמוח על הנסיון הזה להתנהלות דמוקרטית. להעריך את העובדה שמפלגה גדולה מנסה לאפשר למצביעיה להשפיע על הדרך שבה תיוצג בכנסת. ולנסות לעזור למתפקדים המבקשים להצביע: 



24.12.2014

האדם מתכנן ואלוהים צוחק בגירסת ישראל ביתנו

"ווען דער מענטש טראכט, גאט לאכט" אומר הפתגם ביידיש. כלומר, האדם חושב לו מחשבות ומתכנן תוכניות ואלוהים רואה אותן וצוחק בידיעתו מה יילד יום. אין ספק שאביגדור ליברמן, מנהיג ישראל ביתנו מהרהר באמת שבפתגם הזה ברגעים אלה נוכח הפרסומים על חברת הכנסת ואנשי ציבור אחרים החשודים שקיבלו שוחד בתמורה לתקצוב עמותות במיליונים מקופת המדינה. ערוץ 7 פרסם כי סגנית השר החשודה בשחיתות היא פאינה קירשנבאום  וכי גם השר לשעבר, סטס מיסז'ניקוב, נחקר במשטרה בעניין.

איך שלא תתפתח הפרשה הזו, סביר מאוד להניח שהיא לא תתפוגג עד למועד הבחירות, וכנראה תלך ותצבור תאוצה. התזמון, מבחינת ישראל ביתנו, לא היה יכול להיות גרוע יותר.

עוד ליברמן עסוק במיצוב מחדש של המפלגה כאלטרנטיבה מתונה יותר מאחיותיה לימין, ומנסה להצטרף לגל המפלגות שמבקשות לקבל את האלקטורט הצף של מרכז המפה הפוליטית הישראלית, והנה באה לו הפרשה הזו.

המיצוב במרכז המפה הפוליטית הישראלית מחייב דימוי של נקיון כפיים. מצביעי המרכז הישראליים מקפידים לחפש שמות עתידי פוטנציאל נקיים וזכים וכשהם מתאכזבים - הם ממשיכים הלאה, כפי שלמדו על בשרם בכאב רב הגמלאים, קדימה וכפי שהסקרים מבטיחים ליש עתיד.  

ליברמן, שפעל כמי שמאמין שסוף ההליכים הפליליים נגדו יאפשר לו, סוף סוף, להביט נכוחה אל האפשרות להגיע אל ראשות הממשלה, יתקשה לנקות את הדימוי של המפלגה שלו מהמכה הזו, בלי קשר לשאלה איך יסתיימו ההליכים הפליליים האלה. 

לקריאה נוספת




8.12.2014

חמישים שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל

היום מלאו 50 שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל, חייל נח"ל. 

כמו תמיד,מבט היסטורי מאפשר לראות עד כמה השתנתה המציאות הישראלית ועד כמה היא נשארה כמו שהיתה. 

אברהם ג'ורי היה חבר גרעין הנח"ל שהיה מוצב ביד חנה. זה לא היה גרעין נח"ל רגיל. קיבוץ יד חנה היה הקיבוץ היחיד בישראל שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בראשית שנות ה-60 סיכם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, עם ראש מק"י, משה סנה, כי חברי תנועת הנוער של מק"י ישרתו בגרעין נח"ל אשר יוצב בקיבוץ יד חנה. בדרך הזו, קיוו אנשי מק"י, הם יוכלו לשמור על הנוער שלהם ולגדלו על פי אמונתם - לרדיפת שלום ואהבת האדם. 

הגיזרה באיזור יד חנה, בגבול הישן לפני מלחמת ששת-הימים, היתה שקטה, עד לאותה עת. האירוע התחיל באופן שגרתי לגמרי, במהלך חריש של שדה ליד הגבול. לגיונרים ירדנים מצדו השני של הגבול נופפו לשלום לטרקטוריסט החורש וניסו לשכנעו להתקרב אליהם. הוא המשיך לחרוש. כשהתרחק, הם חדרו לשטח ישראל במטרה לחטוף את נעים ירמיהו, חייל הנח"ל שאבטח את חריש השדה (על פי הוראות הקבע). הוא נאבק בחוטפיו וכשלא הצליחו לשאתו אל עבר הגבול בשל מאבקו, ירו בו ונמלטו. אברהם ג'ורי הגיע למקום עם אחרים שהוזעקו והתנדב להיכנס אל השדה החשוף לאש ולפנות את חברו הפצוע. הוא נשא את חברו על שכמו, אך נורה על ידי צלף, כנראה אחד מאותם ליגיונרים, ונפצע. הוא מת כמה שעות לאחר מכן בבית-החולים בשל פציעתו. חברו הפצוע ניצל. 

בעקבות תקרית הגבול הזו פרץ ויכוח בתוך שורות מפלגת מק"י. עד אותה עת התנהלה המפלגה על בסיס תפישה משותפת כי האינטרס הישראלי הוא התרחקות מהציונות לעבר הקומוניזם, עתיד האנושות. מתוך התפישה הזו, נבעה פרדיגמה שפירשה את רוב אירועי-הגבול כנובעים מיוזמה ישראלית ששורשיה בשאיפות הציוניות. אבל האירוע הזה - קרוב לביתה של מק"י - בו היו מעורבים רק אנשי גרעין הנח"ל של קיבוץ יד חנה, חיילים המחוייבים לתפישות רדיפת השלום של התנועה - הקשתה על שמירת הפרדיגמה הזו. בעת בירור האירוע ביד חנה בו נכחו מנהיגי המפלגה, נפלה מחלוקת בין מאיר וילנר למשה סנה, כשוילנר ממשיך להעלות ספקות ולתמוה שמא אולי הנחלא"י עשה פרובוקציה. התנהלותה של ברית המועצות לאחר מכן הקשתה על שמירת הפרדיגמה הכוללת של ברית-המועצות כמדינה רודפת צדק, שכן היא הטילה וטו על גינויה של ירדן באו"ם בהקשר לאירוע הזה. חלק מחברי הקיבוץ ומחברי מק"י חשו פגועים, שכן הם - בשר מבשרה של ברה"מ - ציפו ליחס הוגן יותר כלפיהם ולבירור הוגן של העובדות לפני שברה"מ גיבשה עמדה, והופתעו לגלות שיחסי החוץ של ברה"מ מושתתים על יסודות אחרים. 

תהליכים היסטוריים לעולם אינם מעוגנים במסובב אחד, אבל כשנה לאחר מותו של אברהם ג'ורי ז"ל התפצלה מק"י, לפלג קטן שאפשר לכנותו 'הציוני' בהנהגת משה סנה, ולפלג גדול יותר שאפשר לכנותו 'האנטי-ציוני' בהנהגת וילנר. הפלג הקטן התגלגל עם השנים עד שנטמע במפ"ם. הפלג הגדול יותר מוכר היום בשם חד"ש. 

דוד מרחב סיפר בבלוג שלו על מותו של אברהם ג'ורי ז"ל והאירועים שבעקבותיו, וניסה להראות על הדומה בקשר למותו של ג'וליאנו מר חמיס. האם ההשוואה במקומה? דומה יותר או שונה יותר ? זו החלטה שכל אחד מאיתנו צריך להתלבט בה בינו לבינו. 

כשלעצמי, אני סבור שהמבט הזה, קשה ככל שיהיה, מחייב הסקת מסקנות אצל רבים מאיתנו. היה זה משה סנה, למשל, שידע, בסוף חייו, להודות בטעותו ולהתחרט על שבחר, תקופה מסויימת, לשלול את צדקת דרכה של הציונות. הוא ידע לעשות זאת בו זמנית יחד עם המשך הבעת אמונה בצדקת התפישה כי שלום חיוני לבטחון ישראל הרבה יותר מכל מהלך צבאי. האפשרות הזו להביט על המציאות על מורכבויותיה ולגבש תפישה שתהיה מסוגלת להנחות את האדם מיום ליום, תוך שהוא דבק באידיאולוגיה ערכית שאיננה מנותקת מקשיי היום-יום, היא משהו שכל אחד צריך לחתור אליו.
החתירה הזו נדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו. במבט עמוק פנימה חובה עלינו לשאול עצמנו - מתי בפעם האחרונה הבטתי בראי ובחנתי את השקפותיי ?

לסיום, נחזור אל ההתחלה. כבודו של המבט במקומו מונח אבל כדי להביט על ההיסטוריה יש לזכור. נזכור, אם כן, את אברהם ג'ורי ז"ל, חייל הנח"ל, שמת בנסותו להציל את חברו. אדם שתואר על ידי מכיריו כחמד של בחור עם חיוך תמידי על הפנים. מדריך של ילדים ונוער שלא שכחו אותו גם שנים רבות לאחר מכן. יעקב גלעד, שהיה חניך של ג'ורי בתנועת הנוער של מק"י, כתב לזכר המדריך שלו את השיר רדיו רמאללה.

יהי זכרו של אברהם ג'ורי ברוך. 

לקריאה נוספת


7.12.2014

מי לא מאפשר הקמת קואליציה חלופית?


הנימוק : קואליציה שתישען על 61 חברי כנסת היא קואליציה שבה כל חבר כנסת בודד יכול לאיים ולסחוט 
ולכן היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן (בהסתמך על תקדים קדימה ושותפותה הקצרצרה בקואליציה שמאחורי הממשלה השלושים ושתיים). 

אבל כבר ראינו את יצחק רבין ז"ל מושל באמצעות קואליציית מיעוט ואף אחד לא יכול להתכחש לכך שהממשלה העשרים וחמש  בראשותו הצליחה להוביל ולבצע מדיניות ביצועית משלה, שהשיגה יעדים רבים מאוד שאותה ממשלה הציבה לעצמה, שלא היו בקונצנזוס.  האם אביגדור ליברמן סבור שרבין היה יכול לעשות משהו שנתניהו איננו מסוגל לו ? 

אולי משהו אחר מפריע לישראל ביתנו? אולי היא חוששת להסתמן בתור המפלגה שהסכימה לשבת עם המפלגות הדתיות יהדות התורה וש"ס? אומנם ישראל ביתנו מטילה את האחריות לכך שבקואליציה הנוכחית המפלגות האלה לא ישבו על כתפי הבית היהודי (ולא על כתפי "יש עתיד"), אבל דומה שנכון לעכשיו, המפלגה היחידה שמותחת קו אדום בפני האפשרות של גיבוש קואליציה חלופית של ימין-דתיים, היא דווקא ישראל ביתנו...

וישראל ביתנו בכלל לא מנסה להסתיר זאת. להיפך, היא רוצה לוודא שכל בוחרי ישראל יידעו שהיא זו אשר מנעה את הגיבוש של קואליציית הימין-דתיים עכשיו, שהיא זו אשר הובילה את ההליכה אל הבחירות, שהיא זו אשר 

איכשהוא, קשה שלא להתרשם מכך שאביגדור ליברמן יודע משהו שאנחנו לא יודעים... 



6.12.2014

בחירות או לא בחירות ? כמה שאלות והתלבטויות תאורטיות

מבט על סקרי סוף השבוע (אפשר לראות ריכוז לא רע שלהם באתר רוטר) מלמד שלפחות כרגע, אם נתניהו הולך לבחירות במטרה לצאת עם קואליציית ימין-דתיים, הוא יוצא וידו על העליונה. אומנם יש סקר של גלובס המבשר שאיחוד בין התנועה לבין העבודה יהפוך את המפלגה המאוחדת לגדולה מכולן, אבל גם על פי אותו סקר, הגוש הגדול יותר יהיה זה של מפלגות הימין והדתיים. 

כל זאת, בהנחה שישראל ביתנו עדיין יכולה להחשב כמפלגת ימין. זו אחת השאלות הגדולות של המצב הפוליטי הנוכחי. 
האם ישראל ביתנו תתמוך אוטומטית בנתניהו לראשות-הממשלה? 

זו לא השאלה היחידה. הרי בעצם, כבר עכשיו, יש לנתניהו ביד קואליציית ימין-דתיים. סביר להניח שבמחיר הנכון, שליחי הציבור הפרגמטיים מטעם יהדות-התורה וש"ס יידעו להתגבר על הטינה של מי שהושארו בחוץ בעבור יש-עתיד. אחרי הכל, יש ציבורים גדולים המיוצגים על ידי המפלגות האלה, אשר סבלו בשנתיים האחרונות ואפשר לתת להם מענה כבר בתקציב הנוכחי. האם הן יוכלו לקדם את האינטרסים של הציבורים שלהן באותה אפקטיביות גם אחרי הבחירות? יהדות התורה אולי יכולה להיות בטוחה בכוחה (שאלה שהתשובה לה לא לגמרי ברורה, לאור התהליכים המורכבים שעוברת החברה החרדית) אבל ש"ס בוודאי ובוודאי שאיננה יכולה להיות נלהבת לקראת מערכת הבחירות הראשונה בה איננה נהנית מנוכחותו המיטבה של הרב עובדיה יוסף ז"ל. במציאות של חששות וספקות, טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, לא ? 

או שאולי, שמא, ש"ס ויהדות התורה מושפעות יותר מהצפוי ליש עתיד מאשר להן?  כרגע לפחות נראה על פי כל הסקרים שיש עתיד תיפגע קשות. במצב דברים כזה, יש לכאורה אינטרס גם לנתניהו וגם לחרדים ללכת לבחירות. הבעיה היא שזו רק הדינמיקה של ראשית-הדרך. מפלגות מרכז באות והולכות ואת זה כולנו יודעים. לעתים הן מחזיקות מעמד יותר (כמו שינוי של טומי לפיד), לעתים פחות (כמו הגימלאים). התפרקות של יש עתיד עשויה לחזק מפלגות שלא יועילו למפלגות הדתיות. שילוב של החלשות המפלגות הדתיות יחד עם התחזקות של מפלגת מרכז חדשה (נאמר, למשל, זו של משה כחלון) הוא טרנד שבהחלט עשוי להצדיק העדפה של הקמת קואליציה חלופית בכנסת הזו. אחרת, הדתיים עוד עלולים למצוא עצמם נוכח גוש מפלגות חילוניות בדמות ישראל-ביתנו, מפלגת-כחלון, יש-עתיד והעבודה יחד עם שרידי קדימה והתנועה (אם יהיו כאלה), כשהגוש הזה מסוגל לפתות בכוחו את הבית היהודי (שהרי, בשורה התחתונה, לא רק יש עתיד מתמודדת ראש-בראש עם יהדות התורה וש"ס. במשולש יהדות-התורה, ש"ס, הבית-היהודי יש קונפליקטים לא פחות מאשר שותפות אינטרסים). 

אבל לא רק המפלגות הדתיות צריכות להתלבט ולחשוש. הפרסום על נסיונות גישוש עם חברים מיש עתיד, במטרה להביא להתפרקות הסיעה והקמת קואליציה חלופית מלמדת שיש גם בליכוד עצמו החוששים מהדרך שבה תתפתח דינמיקת הבחירות. ולא בכדי. אין בליכוד, כרגע, דמויות חדשות ומרעננות. כשזוכרים שציבור הבוחרים הוא ציבור קפיטליסטי, שבוי בטרנדים וברדיפה אחרי מותגים ומהרהרים במותגים שיש לליכוד כרגע להציע בהחלט אפשר להבין חששות של חלק מחברי הליכוד. וכשאלה זוכרים שנתניהו עוד ירצה לשריין שריונים כדי לנסות ולהביא מותגים חדשים, אפשר להבין למה בתוך הליכוד עצמו יש לא מעטים שיעדיפו את נוחותה של הכנסת ה-19, על פני סכנותיה של הכנסת ה-20. 

אז לא עדיפה בכל זאת קואליציה חדשה על פני בחירות? 

תלוי בשאלה מה יש להרוויח, נכון? שאלה שמחזירה אותנו אל אביגדור ליברמן, האיש שלכאורה מחזיק כיום בעמדה שאין מנוס מבחירות לאור התפרקות הקואליציה הנוכחית. לאן הולך אביגדור ליברמן? האם ייתכן שבעצם הוא האיש שהפוטש שלו איים על נתניהו כפי שהציע פעם מנחם בן ? (הציע, וחזר בו, כשהחליט שנתניהו וליברמן מבקשים יחד לאמץ את יוזמת השלום הסעודית). אביגדור ליברמן נהנה מחירות פעולה שכמותה לא היתה לו כבר יותר מעשור, מאז התחיל פסטיבל החשדות הפליליים כנגדו (שהתפוגגו בלא כלום בהותירם תחושה של רדיפה פוליטית). מה חושב ליברמן על העתיד הצפוי למפלגתו? האם ייתכן שהוא משוכנע בכך שדווקא ישראל ביתנו תדע להפיק את עיקר התועלת מנפילתה הצפויה של יש עתיד? האם הוא חושב שמפלגתו תהיה הגדולה ביותר בכנסת העשרים? 

נזכיר שהכנסת התשע-עשרה הושבעה ב-5 בפברואר 2013. אם אכן תתפזר הכנסת כפי שמסתמן , הבחירות יהיו ב-17/3/2015. אם לעומת זאת נתניהו יצליח להקים קואליציה חלופית בכנסת הזו, והיא תתגלה כקואליציה יציבה, היא תוכל להחזיק מעמד עד נובמבר 2017 (מועד הבחירות המתוכנן לכנסת העשרים). 

הבחירה בין שתי החלופות היא לא פשוטה כמובן. קואליציית ימין-דתיים בכנסת הזו תישען על רוב קטן יחסית, ונתניהו יידרש לסמוך על נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וסיעותיהם. בכנסת הבאה, בלעדי השניים האלה, תהיה לו קואליציה רק אם יידע להגיע אל מפלגות כמו זו של משה כחלון, מפלגת העבודה, או מה שיישאר מיש עתיד. 

שאלה נוספת היא האם אכן המגמות המבשרות על התחזקותה של הבית היהודי לא יביאו, ביום הבחירות לכך שתהיה לנו מפלגת ימין דומיננטית חדשה, במקומה של הליכוד ? 

וכמובן, שאחרי כל אלה, כדאי להיזכר בבחינתן של שאלות חשובות אחרות - 
האם ייתכן שיאיר לפיד וחבריו יצליחו למנוע את התרסקותה של יש עתיד? האם הם יצליחו להציג את העבודה הטובה שעשו ולשכנע את הבוחרים להמשיך ולתת בהם אמון, כנגד כל עמלו התקשורתי (הלא מבוטל)של ראש הממשלה ? 

כיצד תראה הכנסת עם אחוז החסימה המוגבה ביום שאחרי? האם האיחוד הצפוי של המפלגות הערביות עשוי להביא לכך שלראשונה נראה בכנסת מפלגה ערבית מאוחדת עם יותר מעשרה מנדטים? אולי איחוד כזה יצליח להביא את כל אזרחי ישראל הערבים אל הקלפי, ולהביא למפלגה ערבית המשקפת באמת את אחוז אזרחי ישראל הערבים מקרב האוכלוסיה? מפלגה של יותר משמונה עשרה מנדטים? אם כן, האם תוכל מפלגה כזו להחזיק מעמד ולפעול יחד למרות ריבוי הקולות השונים בתוכה? 

ואם לא יידעו המפלגות הערביות להתאחד, מי יהיו המפלגות שייהנו מהמצב הזה? האם דווקא מפלגות השמאל, שייהנו לראשונה מתמיכה גדולה יותר של הציבור הערבי (למשל זו שתזכה בנציגותו  של זוהיר בהלול) ? או שמא במצב של התנכרות גדולה של הציבור הערבי על רקע פיצול המפלגות, דווקא מפלגות הימין היהודית הן אלה שיגדלו על חשבון הציבור הערבי הלא מיוצג? 

בשורה התחתונה, נראה שרוב הפרשנויות נוטות להתכנס להסכמה אחת - הבחירות הקרובות הן בעצם בחירות על ראשות הממשלה, יותר מאשר על כל שאלה אחרת. בשמאל מתחילה להתגבש הסכמה סביב נוסחת רק-לא-נתניהו. נראה שגם במרכז מתחיל להיווצר קונצנזוס שכזה. סביר להניח שבימין נראה את הבית היהודי מתייצבת מאחורי נתניהו. מה שמבשר כמה דמויות מפתח סביב השאלה כיצד יוכרעו הבחירות הקרובות, מעבר לשאלה המסורתית בדבר העדפתן של ש"ס ויהדות התורה (תשובה שמסתמנת, כרגיל, כפרגמטית): מה יאמר ליברמן? מה יאמר כחלון ? 

נוכח התמונה ההולכת ומסתמנת, מודגשת יותר ויותר השאלה במה הולך לבחור בנימין נתניהו ? האם יונחה על בסיס פחדי ההווה או פחדי העתיד ? 

אני נוטה להמר על בחירה של נתניהו שתעדיף את הציפור אשר בידו. ביום שני נדע. 

4.12.2014

אז היה או לא היה פוטש?


האם אכן היה נסיון פוטש? 
לכל מי שלא היה מרוכז, במהלך נובמבר התפרסמו שמועות על מגעים שתכליתם החלפת-הקואליציה. למשל: 

איכשהוא, עיקר המעורבים במגעים האלה היו בכלל חברי-כנסת מטעם מפלגת העבודה, ובכל זאת בנימין נתניהו הגיע למסקנה ההחלטית שמדובר ביוזמה מטעמו של יאיר לפיד. אקדח מעשן, ככל הידוע לי, מעולם לא נמצא, אבל נתניהו ידוע כפוליטיקאי חשדן על גבול הפרנואידיות. ובהתחשב בכך שהיוזמה הגיעה בדיוק בזמן שבו הקואליציה הגיעה לשלב ההתפוררות של אמצע-הקדנציה כשהתעקשות של כל צד על הדברים החשובים לו הביאו לכך שהצדדים "טיפסו גבוה מדי" ולא מצאו את הסולם שיאפשר לכולם לרדת בשקט, אפשר בהחלט להבין אותו. כמובן, מצבים כאלה תמיד גורמים לך להיזכר שהאדם שייטה לחשוד באחרים הוא אותו האדם שהיה פועל באופן הנחשד בעצמו, אבל זו - בדיוק כמו החרדה של ביבי - איננה הסקה רציונלית, אלא ספקולציה. 

את זה שביבי הוא אדם חרד אנחנו זוכרים עוד מההתנהלות הכוללת שלו סביב הגרעין של איראן. אם אכן היה נסיון פוטש, היינו שומעים עדויות של ממש לעניין הזה מצד המעורבים. אביגדור ליברמן, למשל. אמירות ברורות שתכליתן להבהיר מי נגד מי. 

איפה הן העדויות האלה? למה היחידים שמעידים הם אותם האנשים שביבי שולט בהם או שרואים את עתידם קשור לביבי? 

ומעבר לכל זה - קצת שכל ישר. האומנם אדם חרד כביבי היה הולך לבחירות במצב הנוכחי בגלל פוטש? הרי הוא יכול היה (ועדיין יכול) להכניס לקואליציה את ש"ס ויהדות התורה, להעיף את יש עתיד והתנועה, ולחיות עם קואליציה חדשה, קטנה יותר אבל ממושמעת מאוד - לשארית הכנסת הנוכחית. 



2.12.2014

האסטרטגיה של ביבי

אין לי כל-כך זמן כרגע להרחיב מה לדעתי קורה כרגע (הפוסט הזה עוד בוא יבוא) אבל בקיצור נמרץ - 

במסיבת העיתונאים הערב, ביבי יאשים את לפיד בהכל
ואז הוא יישב בצד ויחכה בסבלנות, עם סוקרים ואנשים, 
כדי להבין - 
האם המהלך הצליח, ויש עתיד עם לפיד אכן מתרסקת
או שמא הציבור לא קונה את הספין. 

ואם אכן הציבור לא יקנה את הספין,
גם אחרי שהחוק לפיזור הכנסת יעבור בקריאה ראשונה, 
גם לביבי, וגם לחרדים יהיה אינטרס משותף: לא ללכת לבחירות שיגדילו את כוחה של יש עתיד. 
ואז, כל מה שהם צריכים לעשות, הוא להקים קואליציה חדשה. 
בלי יש עתיד. בלי התנועה. 
עם החרדים וכנראה גם עם קדימה. 
ועם קואליציה של 63 חברי כנסת ממושמעים, להמשיך כל הדרך אל השקיעה. 

24.11.2014

למה נדחתה ההצבעה על חוק הלאום בשבוע?

איך קרה לה לקואליציה המתנדנדת על כרגע-התרנגולת, הנראית כמי שמקרטעת בזריזות לקראת סוף דרכה, שהיא הרוויחה עוד שובע לפני שהמשבר המבויים של חוק הלאום יגיע לשיאו?  כיצד הושגה ההסכמה הזו על דחיית העלת הצעות החוק הפרטיות בעניין הלאום בשבוע שלם ? לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכל המעורבים עשו בימים האחרונים את חשבונותיהם והגיעו למסקנה שבחירות קרובות גרועות להם יותר מאשר פשרה. 

האם זה אומר שהם יצליחו להימנע מהמשבר הזה? קשה להאמין. כרגע, על פי דיווחי התקשורת, נראה שאכן יקשה להקים תחליף אמיתי לקואליציה הזו מתוך הכנסת הזו. במצבה הנוכחי, הקואליציה הזו, כמו כוכב שאיבד את רוב חומר הבעירה שלו והוא מתחיל את תהליכי-הקריסה שלו, גם הקואליציה לא תוכל להמשיך ולשמור על יציבותה לאורך חודשים ארוכים. 

אם הייתי צריך להמר, הייתי מהרהר קודם לכן בשאלה כיצד עדיף להגיע לנתניהו לבחירות המקדימות בליכוד? (שעתידות להתקיים, ככל הנראה, בראשית ינואר 2015). אחרי שהצליח, ככל הנראה, לטרפד את הנסיון של פייגלין לקשור את ידיו אם ינצח בפריימריז הקרבים, יכול נתניהו להתרכז בשאלה אחת פשוטה: האם מיצוב עצמאי במרכז יביא להצלחה אלקטורלית למרות הצפיפות העצומה הצפויה שם (התנועה בראשות ציפי לבני, קדימה בראשות שאול מופז, יש עתיד בראשות יאיר לפיד, והמפלגה שמקים משה כחלון וזאת בלי לספור גופים אחרים שעתידים להסתובב שם ואת הנטיה הבלתי-נגמרת של מפלגת העבודה לנסות ולמתג עצמה כמפלגת מרכז)? או שמא עדיף לו למצב עצמו ימינה, תוך הסתמכות על הנטיה הנמשכת לימין של הציבור היושב בציון, על ההישגים של 'הבית היהודי' בבחירות הקודמות, על המצב הבעייתי של 'ישראל ביתנו' ועל כך שאחרי הכל - כל עוד נפתלי בנט ואביגדור ליברמן אינם מעיזים להתייצב נכוחה מולו - אין לימין שום אלטרנטיבה ריאלית אחרת להנהגת ישראל? 

נדמה לי שהתשובה לשאלה הזו ברורה. וממנה, נדמה לי שגם התשובה לשאלה מדוע כיצד מכריע נתניהו בעניין חוק הלאום ברורה. בתור מישהו שהעלה כאן את ההשערה כי נתניהו עתיד ללכת על הסדר מדיני (מהלך שבהכרח היה ממצב אותו במרכז) אני נאלץ להתבונן על המציאות הנוכחית תוך פרידה עצובה מההשערה הזו. בין מנהיגות לשרידות, עד היום, נתניהו הפגין לאורך כל הקריירה שלו העדפה לשרידות האישית. רק כאשר הוא נדחק למצב של אין מוצא הוא פועל. ההתפוררות של הקואליציה שלו (שאיננה קשורה כלל למעשיו אלא לטבען של קואליציות) דוחקת אותו אל הקיר מבחינת ההתנהלות הפנים-ישראלית. מבחינה מדינית, נראה שהאיש עדיין לא נדחק אל הקיר. האם האינתיפאדה השלישית תעשה את זה? כרגע לפחות, נדמה שהתנהלותו של נתניהו מלמדת שהוא לא הפנים את חומרת המצב הבטחוני ואת הדרך שבה הוא עלול להשפיע על האלקטורט הישראלי. האם בדומה ליצחק שמיר הוא יבין זאת מאוחר מדי ? 

2.11.2014

a reply for the never ending accusation of Israel in Yasser Arafat's death

Once again I found myself arguing with a Palestinian over Yasser Arafat's death. Once again I found myself explaining that once one suspects foul play in the man's death, it is much more logical to suspect the Palestinians than any other group in the world, because when he died, it was obvious that the second Intifada was a horrible failure for the Palestinians gaining them nothing, annulling much of their Oslo accord related achievements. Arafat himself was isolated in his residents, without influence, a symbolic relic of a failed political leader, who misread the reality, denied his last opportunity to set a Palestinian state in his own life and started a violent terror attack only to discover that the Jews of the Holy Land were once again far stronger than the estimations of the Arabs.

But you don't have to take my word for it.
read the wiki article about the cause of death of Yasser Arafat and think (with an open mind) about the following facts:


  1. The widow refused to let an autopsy take place. 
  2. The medical file was given to Palestinian hands, and yet, where are the proofs from the medical records about the cause of death? 
  3.  Palestinians were taking care of him in his last days, way outside of the influence or control of Israeli hands 
  4.  Arafat's personal physician for 18 years (!),  Al-Kurdi, was not called to treat him in those days ! 
  5. Palestinians quoting anonymous French sources said that tests of  his blood indicated that no poison known to be used by the Israeli Mossad was found in the man's body. It is a well known fact that the Mossad and the french secret services cooperated widely in the 50s and 60s. As new posions are hard to come by, it is far more reasonable to assume the french would have found such poison. The Palestinians, on the other hand, have been working closely with the soviets between the 60s and the late 80s, and probably had knowledge of posions unknown to the west or to the Mossad. 
  6. Many palestinians officials denied allegations of poisoning in the first years after the man's death. Only when it became impossible to tie between them and his death, did they start supporting the assassination theories. 

The only logical explanation, impossible as it may seem, is that Palestinians, of Yasser Arafat's own inner circle, murdered him.

That is if you absolutely refuse to accept a far more known theory, that the man died of AIDS, and his inner circle has been running in circles ever since to prevent this fact from becoming public knowledge. 

30.10.2014

באין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה. האומנם ?

שלום עכשיו, בפרסומת לכנס לזכרו של יצחק רבין (שמנוכס כהרגלו של מחנה השמאל בלעדית למחנה השלום), פותח במילים: "הקיץ האחרון לימד אותנו שבאין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה". 

מוזר. 

ואני דווקא זכרתי שאז, באמצע שנות ה-90', כשיצחק רבין המנוח הוביל הסדר מדיני אמיץ, והיתה המון הידברות, והיה המון אופק מדיני (עם הפלסטינים, הירדנים וכל העולם הערבי), דווקא אז פתחו הפלסטינים במלחמת טרור נוראה כנגד ישראל ואוטובוסים ואזרחים ישראליים התחילו להתפוצץ על ימין ועל שמאל. 

אז אולי הלקח הוא שבמזרח התיכון, עם הידברות ובלי הידברות, עם אופק מדיני ובלי אופק מדיני, באה מלחמה ? 
אולי הרומאים צדקו כשדיברו על כך שהרוצה בשלום ייכון למלחמה ? 
ואולי דווקא אלה שמדברים כל הזמן על שלום צריכים לעשות חשבון נפש? 
אולי, אם נשווה את הדרך שבה מתנהלים היחסים הישראלים-פלסטיניים כבר יותר מ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו, הגיע הזמן שכל מי שתמכו בהסכם ההוא יודו שבמבחן היחיד שחשוב בעיניהם - מבחן השלום - ההסכם ההוא היה ונותר כשלון חרוץ? 

העובדה בה אני מאמין - כי לנו - היהודים היושבים בארץ ישראל - יש אינטרס ברור לא לשלוט בעם אחר, איננה אומרת שהאינטרס הזה הוא האינטרס היחיד שלנו וגם לא שהוא האינטרס העליון שלנו.

הסדר מדיני, אם יושג, צריך להיות כזה שלא הופך את ילדי ישראל למטרות במטווחי הפיגועים הפלסטינים. כל הסדר שיביא איתו עוד פיגוע בדולפינריום או עוד מטחי טילים על בתים ישראליים איננו ראוי והוא פסול מיסודו. 

אבל מה אפשר לומר לאנשים שעוצמים עיניהם מלראות שמסביב יהום הסער ? השמאל הישראלי שניצב מעבר למפלגת-העבודה מתעלם מהמציאות המשתנה, וממשיך בשיח השלום, למרות שברור לכל מי שמביט נכוחה באיזור שגם אם תקום מדינה פלסטינית, ואפילו אם החילונים והמתונים שבחברה הפלסטינית יצליחו להמשיך ולשלוט בה, לא יהיה שלום באיזור. 

השלום איננו העילה האמיתית להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מי שטוען אחרת, מסייע באופן פעיל בהנצחת המציאות של שליטה ישראלית בעם אחר, ועל ידי כך, הוא שותף בהמשך הפגיעה ביסודות המפעל הציוני בארץ הקודש, יחד עם אלה הסבורים שלישראל נכון עתיד זוהר, גם אם יהיה בתוכה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים, שאינם זוכים לשוויון זכויות גמור. 

דווקא לקראת תקופת הזכרון של רצח רבין חשוב לזכור זאת: התמיכה בהמשך התהליך המדיני איננה נעשית מתוך אשליה שהתהליך הזה יביא שלום, ולכן התהליך הזה חייב להבטיח ביטחון שאיננו תלוי ברצונו הטוב של הצד השני. התמיכה בהמשך התהליך המדיני נעשית מתוך הפיכחון שאי-ההיפרדות בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", תביא בסופו של יום למדינה דו-לאומית ולסופו של החזון של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. 

23.10.2014

עכשיו זה כבר ממש רשמי. תקשורת המיינסטרים של ישראל מכירה באינתיפאדה השלישית


לקח להם הרבה זמן. גם הם מודים בזה שזה לא מאתמול. לטעמי (ולטעמם של רבים אחרים) זה נמשך כבר כמה שנתיים
האינתיפאדה השלישית כבר כאן ממזמן. 

האומנם רק כשקורה משהו באחת מהערים הגדולות, האליטה הישראלית נכונה להכיר במציאות? 

מצד אחד, הרבה בעיות פוליטיות נפתרות כאן למפלגות חברות הקואליציה ולאנשים העומדים בראשן. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, יכולים לישר קו ולהסביר שנוכח המצב חייבים לעשות פשרות בשלל נושאים - כדי להתמודד מול המציאות הבטחונית החדשה.

מצד שני, אם אפשר יהיה לכסות את קו השבר הכלכלי-חברתי המבוסס על ציפיות שונות של קהלי-בוחרים שונים תחת השטיח הבטחוני, הרי שבשטיח הזה עוברים קוי שבר אחרים, שרק הודות להבדלים בין סיעות הקואליציה הן תוכלנה לפנות אל קהלי-הבוחרים. האם נראה מפץ גדול בקואליציה המתיישנת הזו הודות לאירוע הבטחוני הזה או שמא הוא ישמש כחבל שיחזיק את הקואליציה עוד קצת יחד? 

וחשובה יותר מכל אלה - מהפרספקטיבה של הישראלי המצוי - עומדת השאלה: גם אם סוף סוף תכיר הנהגת ישראל בכך שמדובר באינתיפאדה, על כלל המשמעות הכבדה שבהכרה הזו, האם הנהגת ישראל באמת מבינה ורואה את כל התהליכים הרלוונטיים למרקם היחסים הישראלי-פלסטיני

22.10.2014

יאיר לפיד מדבר אחרת. האומנם יהפוך כושי עורו?

כשמשווים את הדרך בה דיבר שר האוצר, יאיר לפיד, לפני שנה  וחצי לדרך בה הוא מדבר בימים אלה, קל לראות עד כמה האיש למד בתקופה הזו. הבה נעיין יחד בכמה פנינים ממשנתו הנוכחית, כפי שנפרשה בנאומו ביום העיון השנתי של אגף התקציבים, ופורסמה בגלובס, לפני פקידי האוצר ומשתתפים אחרים: 
  • "בעיתונות הכלכלית לעגו לי לא פעם על כך שאני לא מבין את חוקי הכלכלה. יכול להיות, אבל אני רוצה להזכיר לכם משהו על חוקי הכלכלה: הם לא חוקי טבע, הם חוקים מעשי ידי אדם. אנחנו יוצרים אותם ובידינו לשנות אותם. אנחנו שוכחים לעתים קרובות שהתיאוריות הכלכליות שלנו כשמן כן הן - תיאוריות, ואנחנו צריכים תמיד לבחון אותן מחדש. האם העשירים באמת יוצרים משרות? האם כשאנחנו נותנים להם הקלות מס זה באמת טוב לכלכלה, או שהם פשוט מתעשרים עוד יותר? האם גירעון הוא בהכרח רע? האם איגודים מקצועיים הם בהכרח דבר רע? האם הפרטות הן בהכרח דבר טוב? האם באמת מטרתה היחידה של חברה היא להפיק רווחים לבעלי המניות שלה? אין לה עוד מטרות? מה לגבי שכר הוגן, אחריות חברתית, מחויבות לקהילה? האם מותר כבר להודות ש'כלכלת החלחול' נכשלה לגמרי מפני שמרכז הקיום הכלכלי הוא מעמד הביניים ולא העשירון העליון? האם יש באמת דבר כזה 'שוק חופשי' כשאנחנו אלה שקובעים את החוקים שלפיהם הוא פועל?"
  • "הדילמות שבפנינו הן דרמטיות ועלינו לגשת אליהן בצניעות ומתוך ראיה רחבה. אנחנו יודעים להסביר, כולנו, מדוע שמירה על איזון פיסקלי היא חשובה, אבל עלינו להודות בכך שזוהי התלבטות בין העניים של מחר לעניים של היום. אנחנו יודעים להסביר - באותות ובמופתים ובמצגות פאואר-פוינט - שבמצב של גירעון גבוה, אם יהיה מחר משבר, לכלכלה לא תהיה כרית ביטחון שתשמור עליה. אבל מה אם לא יהיה משבר? מה אם ב-2016 תהיה צמיחה חזקה בשווקים הבינלאומיים ועודף תקציבי ממשי? איך נסביר לעצמנו את העובדה שבשם האיזון הפיסקלי מנענו - בדעה צלולה - מילדים עניים בבית שמש ובירושלים, בעוטף עזה ובקרית שמונה מזון וחינוך, דיור ורווחה. מה נגיד להם - ומה נגיד לעצמנו - על כך שגזלנו מהם את הסיכוי בשם סיכון תיאורטי שלא התממש?".
  • "יש עובדה פשוטה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה: משהו לא עובד. יוקר המחיה, יוקר המזון, יוקר הדיור, הם בלתי אפשריים. המוביליות החברתית בין העשירונים התחתונים לעשירונים העליונים היא מהנמוכות בעולם המערבי ומדדי אי-השוויון הם בלתי נסלחים. תפקידנו לשנות את כל זה, ואם הכלים המסורתיים לא עובדים - צריך לחפש כלים אחרים."
  • "החיים - ברוב המקרים - אינם מורכבים מן העובדות אלא מן התפיסה של העובדות. אם כל האנשים יאמינו, ברגע מסוים, שהבורסה עומדת ליפול - הבורסה תיפול גם אם אין שום הצדקה מעשית שמובילה לכך. משקיע ישראלי גדול אמר לי פעם שכלכלנים טובים קוראים את עמודי החדשות הרבה לפני שהם קוראים את העמודים הכלכליים. מה אומרים לנו העמודים האלה? הם אומרים לנו שהישראלים מאבדים את האמון בשיטה ובמערכת. יוקר המחיה הורג אותם מחדש בכל יום והם זקוקים מאתנו לאישור מחודש לכך שיש להם עתיד במדינה הזו. הם רוצים לדעת שאחרי שהעלו להם מסים ב-2012 וב-2013 והורידו אותם למקלטים ב-2014, הם עדיין חיים במקום שרואה אותם באמת, עם שלטון שמקשיב להם באמת וממשל שאכפת לו מהם באמת. בידינו הדבר להחזיר להם את האמון הזה. זה לא יהיה פשוט. בטח לא בעולם לעומתי, עם שיח ציבורי אלים, שמנוהל בידי תסכול וזעם ומידע חלקי ומוטה וכולם מחפשים בו כל הזמן מישהו להאשים. בעולם כזה האינסטינקט הוא לחמוק מאחריות כדי לא להיות אלה שמאשימים אותם בצרותיהם של אחרים, אבל אני מאמין שמשרד האוצר יכול וצריך לקחת את האחריות הזו. בידנו הדבר להחזיר להם את הידיעה שעתידם נמצא במקום הזה. בוויכוח בין ברלין לירושלים, אנחנו יכולים להכריע מה תהיה התשובה",  ‏
  • "לשמור על הקופה זה חלק מהתפקיד, אבל אם זה הופך להיות כל התפקיד, אנחנו חוטאים לייעודנו. כרגע לילד בירוחם אין באמת הזדמנות שווה, כרגע לילדה יוצאת אתיופיה מקרית מלאכי או לילד חרדי מבית"ר עילית אין איך להיחלץ ממעגל העוני, כרגע אנחנו לא מייצרים מספיק פתרונות לצמצום אי-השוויון ולשיפור מצבו של מעמד הביניים, וכל עוד זה המצב - אנחנו מועלים בתפקידנו‎"‎‏. ‏
אתה קורא, ואתה מגרד בראשך. האומנם הוא למד כל-כך הרבה? ועם זאת, הוא מגיש תקציב דומה כל-כך לקודמיו? או שמא האיש שרכב אל תוך הכנסת על גב 19 מנדטים שקיבל הודות למחאה החברתית, ולא עשה דבר משמעותי אחד איתם, מתכונן לאפשרות של בחירות או של חילופי-גברא בממשלה, בעקבותיהם הוא נאלץ לדבר קצת אחרת ?
לעיון נוסף



20.10.2014

על תאונת-דרכים והשלכותיה הפוליטיות-מדיניות ועוד כמה נקודות

  • כאילו שמצב הדברים, כמות שהוא, איננו מתוח מספיק, באה תאונת-הדרכים אמש, ליד סנג'יל, בה מצאה את מותה הילדה בת ה-5, אינאס שווכאת ונפצעה קשה עומר עספור, גם היא בת 5. לא סתם תאונה. תאונת פגע-וברח שנסיבותיה עדיין נחקרות במשטרה. האירוע שנחשב, היסטורית, כזה שהתחיל את האינתיפאדה הראשונה, היה מותם של ארבעה פועלים בתאונת דרכים בין משאית בה נהג ישראלי, לבין שתי מוניות. לגבי אותו אירוע נפוצה שמועה כאילו היה מדובר בפעולת טרור ישראלית מכוונת. האם תאונת-הדרכים הזו תהיה האירוע שהיסטוריונים יתארו כאילו הוא זה שהתחיל את האינתיפאדה השלישית ? 
  • אני מזכיר פוסט ישן-נושן - למה הנשיא אובמה בא לבקר? - כדי לוודא שקוראיי זוכרים שתפישת המציאות על פי הבלוג הזה (בניגוד לתקשורת הישראלית ברובה), היא שהאינתיפאדה השלישית כבר התחילה ממזמן. 
  • ואני מזכיר פוסט חדש מהתנור - זה לא נראה טוב - כדי לשוב ולהזכיר שאפשר לקרוא את המצב הישראלי-פלסטיני במגוון נרטיבים, ובוודאי לא חייבים להסכים עם הניתוח הפוליטי שלי, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות: לפלסטינים יש אינטרס מדיני ברור להגביה את הלהבות, כדי לוודא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יקבל פחות כותרות בתקשורת העולמית מדעא"ש ועניינים שכאלה.  


14.10.2014

זה לא נראה טוב

קשה להביט על המצב הנוכחי של המאבק הדיפלומטי הישראלי-פלסטיני באופטימיות, אם אתה ישראל. 


אבל זה לא צריך לגרום למישהו לחשוב שהפלסטינים מתנהלים ללא תוכנית מסודרתהכרעת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלסטינית ברוב עצום היא רק עוד קיסם שנוסף לו למדורה ההולכת ומתעצמת. זה הצד שעוסק בהגברת הלגיטימציה הפלסטינית. במקביל, הצד השני- הגברת הלחץ הישראלי גם היא נושאת פירות, למשל הכרעת הכנסיה הפסביטריאנית לפני כמה חודשים למשוך השקעות בחברות המעורבות במה שהכנסיה הגדירה ככיבוש.  

אפשר לא להסכים איתי לגבי הניתוח שלי של המצב הבטחוני הנוכחי בשטחים, אבל אי אפשר להביט על המציאות שלאחר צוק איתן, על רקע הדרך שבה הסתיים התהליך המדיני האחרון, ולאור הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני האגרסיבי, ולחשוב שהדברים מנותקים או יישארו מנותקים מן האירועים האחרונים סביב הר הבית. 

יחסי אבו-מאזן וראשי חמאס אולי לא לגמרי ברורים לעין הישראלית, אבל הנחת-המוצא של ישראל צריכה להיות שמבחינת החמאס, כל עוד אבו-מאזן יכול לספק הישגים מדיניים, הם יתנהלו באופן שיהיה המועיל ביותר עבורו. 

האם יש מקום להרהורי קונספירציה בנוגע לצוק איתן ובנוגע לכוונותיו המדיניות של ביבי נתניהו? ייתכן. 

קשה להחליט מה נראה יותר גרוע - האפשרות שישראל מתנהלת ביודעין ובמכוון מתוך כוונות קונספירטיביות אבל תוך הבנה עמוקה של השלכות מעשיה, או האפשרות שישראל מפסידה במלחמה הדיפלומטית תוך הפגנת יכולות מחרידות. 


לקריאה נוספת

5.10.2014

Between fear and hope - the Brazilian elections

Brazil goes to elections today, but polls do not predict a very different tomorrow. Brazilians elect today 1,059 state legislators, the entire 513-seat lower house of the federal Congress, a third of their 81 federal senators, governors of all 27 states and a president.

If to judge from an economic perspective (which is sometimes a very good predictory sign), the recent fall in the Brazilian stocks is mainly due to the markets foreseeing more of the same. So, markets favor candidate Marina Silva for president over incumbent  Dilma Rousseff. But what do Brazilians themselves prefer?

Polls repeatedly tell that Rousseff's popularity is stable. Analyst tend to attribute this to so called popular measures of her government:

  • the reduction of the federal tax in the energy bill;
  • the exemption of federal tax in the products of the consumer basket (meat, milk, beans, rice, flour, potatoes, tomatoes, bread, sugar, coffee powder, cooking oil, butter, bananas and apples)
  • The lowering of the overnight rate conducted by the Central Bank of Brazil 

I tend to be one of those who believe that Roussef shall end victorious. Maybe even after a single round. My reasons are less to do with international analytsts and more with the wind that is sweeping the entire continent. South-America has been seeking a different, more balanced form of government, than the neo-liberal direction it is recommended by economists.

If that prediction is true, and Rousseff is able to win despite the criticism surrounding the constructions for the soccer world cup and the coming Olympic games, and even despite Brazil's defeat in the soccer world cup, then all analysts who predicted a close race should take a long hard look in the mirror. Any politician and any ruling party that can survive such a sports disaster, have much deeper roots than anyone estimted.


[update: on October 26 a second round of elections shall be held, between president Dilma Rousseff of the PT and Aécio Neves of the PSDB]

[update: Rousseff was relected. ] 

30.9.2014

מדוע נסע בנימין נתניהו לארה"ב ומה היתה תכלית נאומו באו"ם?

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנאומו של בנימין נתניהו באו"ם לא נועד לקידום יחסי ישראל עם הפלסטינים. נתניהו הציג את העיסקה הזו כנסיעה שתכליתה היא להשיב לגירסא הפלסטינית שהעלה אבו-מאזן (אותה גירסא שהאשימה את ישראל בפשעי-מלחמה בצוק איתן). קשה שלא לחשוד שנסיעתו ונאומו משרתים צורך אחר. אבל איזה?

על פי התקשורת, נתניהו עוסק בפגישות מדיניות אינטנסיביות למדי בביקור הזה:
  • שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי (פגישה ראשונה בין השניים מאז 'צוק איתן'); 
  • ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי (פגישה ראשונה מזה עשור בין ראשי הודו וישראל); 
  • נשיא ארה"ב, ברק אובמה (בוושינגטון ביום רביעי); 
  • מזכ"ל האו"ם, באן קי מון; 
וכך עולות להן אפשרויות מספר אל השכל התוהה מה בעצם מחפש לו ראש-ממשלת ישראל שם?
אפשרות אחת - נסיעה מדינית שתכלית בקרת-נזקים אחרי 'צוק איתן'. נדמה לי שעיון בנאום שלו, לא מאפשר ביטול של הפרשנות הזו:
"כך שבחרה לחקור את ישראל במקום את החמאס על פשעי מלחמה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בגדה בשליחותה העליונה להגן על חפים מפשע. למעשה, היא הפכה את חוקי המלחמה על פניהם.

ישראל, שנקטה בצעדים חסרי תקדים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטינים, סופגת גינויים.

החמאס, שפגע במזיד באזרחים והסתתר מאחוריהם – פשע מלחמה כפול – זוכה לפטור.

בכך, מועצת זכויות האדם שולחת מסר ברור לטרוריסטים באשר הם: השתמשו באזרחים כמגן אנושי. השתמשו בהם שוב ושוב ושוב. יודעים למה? כי למרבה הצער, זה עובד.

בעצם הענקת לגיטימציה בינלאומית לשימוש במגינים אנושיים, הפכה מועצת זכויות האדם של האו"ם למועצת זכויות הטרוריסט. ויהיו לכך השלכות. ככל הנראה יש לכך כבר השלכות בכל הקשור לשימוש באזרחים כמגן אנושי.

זה לא רק האינטרס שלנו. אלה לא רק הערכים שלנו שנמצאים תחת מתקפה. אלה הם האינטרסים שלכם והערכים שלכם."

אפשרות שניה - למרות ש"הארץ", כהרגלו, עסוק במיסגור שלילי של הנסיעה הזו (אולי בגלל שלהשקפת העיתון אם ראש-ממשלה לא מודיע על ויתורים נוספים, הוא אינו עוסק בקידום השלום), לנסיעה יש תכלית בינלאומית חשובה, המעוגנת בתפקידה הנסתר של ישראל בקואליציה נגד דעא"ש, וביחסים המשתנים בין ישראל למדינות ערב המתונות והמיועדת לקדם תהליך שלום חדש, המבוסס על הנחות-יסוד חדשות. בואו נקרא יחד את דבריו של נתניהו:

"על אף האתגרים האדירים הניצבים בפני ישראל, אני מאמין שיש לנו הזדמנות היסטורית.

אחרי עשרות שנים בהן ראו בישראל אויבת, מדינות מובילות בעולם הערבי מכירות יותר ויותר בכך שאנו ניצבים יחד בפני אותם איומים – בעיקר איראן גרעינית ותנועות אסלאמיסטיות קיצוניות שמכות שורשים בעולם הסוני.

האתגר הניצב מולנו הוא לנצל את האינטרסים המשותפים הללו כדי ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר.

יחד נוכל לחזק את הביטחון האזורי ולקדם פרויקטים בתחום של מים, חקלאות, תחבורה, בריאות, אנרגיה ותחומים רבים אחרים.

אני מאמין ששותפות בינינו עשויה אף לסייע בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

רבים החזיקו זמן רב בדעה ששלום ישראלי-פלסטיני יוכל לסייע בקידום פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי.

אולם בימים אלה אני חושב שזה פועל הפוך: פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי עשוי לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

על מנת להשיג שלום זה, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים.

אני מאמין שניתן להשיג את השלום באמצעות מעורבותן הפעילה של מדינות ערב, אלה המוכנות להעניק סיוע פוליטי, חומרי וכל סיוע חיוני אחר.

אני מוכן לפשרה היסטורית, לא בגלל שישראל כובשת אדמה זרה. עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשכל הישר כולם מוכיחים שיש לנו זיקה ייחודית לארץ הזאת מזה 3,000 שנה.
אני רוצה שלום כיוון שאני רוצה ליצור עתיד טוב יותר עבור עמי.

אולם זה חייב להיות שלום אמיתי, המעוגן בהכרה הדדית ובהסדרי ביטחון יציבים, הסדרי ביטחון איתנים כסלע, בשטח."
אפשרות שלישית - זו בכלל נסיעה מדינית שתכליתה העיקרית היא תקשורת עם הציבור הישראלי. נתניהו אולי דיבר שם, אבל דבריו מיועדים לאזרחים כאן. כדי לוודא שהם יראו בראש-ממשלתם את הלוחם האמיץ, הנחוש על דמותה הבינלאומית של המדינה, ואולי אולי ישכחו את הפער בין הבטחותיו על שייעשה כראש-ממשלה במלחמותיו הוא עם החמאס, לעומת המציאות (מציאות שבה, אין מנוס מהמסקנה שאין הבדל במדיניות הביטחון של ישראל בין ממשלות קדימה והליכוד, בדיוק כפי שלא היה הבדל במדיניות הכלכלית בין שתי המפלגות. השאלה היחידה שנותרה, כרגע, ללא תשובה, היא האם מדיניות החוץ דומה או שונה). מדוע אי אפשר לבטל את הפרשנות הזו? בגלל הדרך שבה היא מוסגרה ביחסי-הציבור של משרד ראש הממשלה עצמו. בואו נקרא יחד את ההודעה לתקשורת על ביקור העבודה הזה של נתניהו בארה"ב (במסגרתו נשא את הנאום באו"ם). בהודעה צוטט ראש הממשלה מצהיר:
" אומר את האמת של אזרחי ישראל מול כל העולם. בנאומי בפני עצרת האו"ם ובכל מפגשיי אייצג את אזרחי ישראל, ואהדוף בשמם את ההשמצות והשקרים שמוטחים כלפי המדינה שלנו".
למרות שכל אחת מהאפשרויות שובת-לב, וייתכן שבכולן יש יותר משמץ של אמת, אני נוטה להמר דווקא על האפשרות השניה - שזו נסיעה שתכליתה תהליך מדיני. אני גם נוטה לחשוד שהדברים שאבו-מאזן אמר לא נאמרו סתם. אני מאמין שיש תיאום בין לשכת אבו-מאזן ללשכת נתניהו. הניגוח ההדדי הזה משרת צרכים פנימיים של שני המנהיגים ומאפשר לכל אחד מהם להציג עצמו כתוקפני אל עבר הצד האחר, וזה חשוב דווקא נוכח מה ששניהם יודעים שהולך ומתבשל. ומה זה הדבר ההולך ומתבשל ? תהליך מדיני רב-צדדי בו יילכו יחד מדינות ערב המתונות, ישראל והפלסטינים המתונים. מין דבר שכזה שעוד לא ראינו כאן (למרות הקולות סביב ועידת מדריד). נסיון אמיתי לנצל את חלון ההתפתחויות שפתחה כאן דעא"ש עבור כולם בלי שהתכוונה לזה בכלל.

מה דעתכם? איזו אפשרות מועדפת עליכם? קראו את הנאום ונחשו בעצמכם.






18.9.2014

מדוע פרש גדעון סער?

מדוע פרש גדעון סער? האם מסיבות פוליטיות או אחרות? 

קודם כל, כרגיל כשאנחנו עוסקים בחיזוי עתידות, נזכיר שכאן זו פרשנות ולא נבואה, ונבהיר גם שבינתיים אנחנו רק עסוקים בפרשנות פוליטית של הודעה על פרישה מהפוליטיקה לפסק-זמן. הודעה. הפרישה עצמה טרם התרחשה. 

ובכל זאת - מדוע פורש גדעון סער ? 


  • היפה: "בימים האחרונים טענו רבים כי אבן לא יכולה להמשיך בתפקידה בערוץ כל עוד היא נשואה לסער. ייתכן כי סער החליט לאפשר לרעייתו להמשיך בתפקידה הבכיר, כאשר פרישתו מהחיים הפוליטיים אמורה לסלול את דרכה שוב אל תפקידה בערוץ."

  • המכוערת: "ברשת כבר החלו לרוץ שמועות כי פרישתו של סער מהחיים הפוליטיים נעוצה דווקא בתחקיר ענק שאמור להתפרסם עליו בשבועות הקרובים." (נראה שאחד המקורות לתאוריה המכוערת הוא אלדד יניב שהודיע בפייסבוק שלו: "אחת הסיבות לפרישתו של גדעון סער מהחיים הפוליטיים ('פסק זמן'):תחקיר גדול שמוסף עיתון הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים. )"


עמית סגל במאקו מבטל את התאוריה המכוערת. לדבריו ידועה לו שאכן נעשית עבודה "בהארץ"  על כתבת מגזין ארוכה אבל סטנדרטית על סער. וההגיון שלו אכן עושה שכל - הפרישה הזו הרי לא תסכל פרסום על דברים שלא היו צריכים להיעשות ולא תמנע חקירת משטרה. (אם כבר - להיפך. עדיף לו לפוליטיקאי שנתפש בקלקלתו להישאר בתפקיד כמה שיותר כדי להתמודד עם החקירה. )

הוא מקבל את האפשרות שהקריירה של גאולה אבן, רעייתו של גדעון סער, אכן היוותה שיקול - אבל לא מכריע. לדעתו: 
"סער הגיע למסקנה הפשוטה שליד נתניהו לא צומח דשא. סיכוייו לנצח את ראש הממשלה בפריימריז במפלגה שמעולם לא הדיחה את מנהיגיה נראו לא גבוהים. ... אם היה נמנע מהתמודדות היה סופג מהלומה תדמיתית, אם היה רץ ומפסיד - נתניהו היה מדיח אותו מהממשלה. ... אם נתניהו יישאר ראש ממשלה, ממילא אין טעם להישאר כשר בתפקיד בינוני, נטול השפעה מעשית. אם יפסיד, סער יהיה ממילא מועמד מוביל בקרב הירושה. בקיצור, פסק זמן על תנאי."

״גדעון ואני חברים טובים. אני החלפתי אותו כמזכיר ממשלה ואח״כ הוא החליף אותי בחזרה כמזכיר הממשלה. יש לנו יחסים ממש טובים. הוא אמר בשנה האחרונה שהוא רוצה לשנות כיוון בחיים, ולי זה היה נראה כמו, ׳אמר, אז אמר, בסדר׳. החיים ממשיכים. הוא שר שהשאיר חותם והיה לו מסלול משלו. אני מכבד את החלטתו ברמה האישית. החליט לנוח ולהיות עם המשפחה״.
ובכל זאת, אני נוטה שלא לקבל את הדברים כפשוטם. 
בכל זאת, בלוג פוליטיקה, לא ? 
בשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל להציע איזו קונספירציה? 

אם ננסה להפעיל את השכל הישר, לא נוכל שלא להתייחס לדמיון בין בחירתו של משה כחלון לפני שנתיים לקחת "פסק זמן" למהלך הזה של גדעון סער. אז אמרו שכחלון הכריע לכיוון הזה, כשהבין שנתניהו לא יעניק לו את תפקיד שר האוצר, וכי המשך דרכו הפוליטית מאויימת. 

אם נמשיך להפעיל את השכל הישר, וניזכר שבחודשים הקרובים יש סבירות גבוהה מאוד שאנחנו הולכים לראות את הממשלה והקואליציה משתנות, ונזכור שהמועמדת המובילה ליציאה היא יש עתיד, וננסה לנחש מי תבוא פנימה במקומה, על מי נחשוב בתור המועמדת המובילה? 
אני נוטה להמר על ש"ס.

ואיזה תיק ש"ס הכי אוהבת ? 

מי היה נאלץ לוותר על תפקידו לטובת הקואליציה החדשה ושמירת השלטון בידי הליכוד?
מי היה מוצא עצמו במצב הזה כשמשרד הפנים נלקח מידיו וניתן לנציגה של ש"ס נתון לרחמי ראש הממשלה ?

דמיינו את המצב - וזאת כשהיריבות בינו לבין ראש הממשלה תביאו בהכרח למצב דומה לזה של סילבן שלום, ממלא תפקיד של שר זוטר ומנסה לעשות קולות כאילו שום דבר לא קרה והוא עדיין בכיר כמו תמיד...

ספקולציה שובת-לב, לא ? 

אבל למה דווקא עכשיו ?
לא היה יכול לחכות עוד חודשיים שלושה ולראות שבאמת המשבר הקואליציוני הזה מגיע לפיצוץ? 

קודם כל, כידוע לכולנו, התזמון בפוליטיקה הוא קריטי לצורך שכנוע דעת-הקהל בנרטיב "הנכון". מהבחינה הזו, אם הניתוח שלי נכון, היה הכרחי לסער לפעול לפני שיהיה ברור שתפקידו בכלל בסכנה.

בנוסף, בעוד כמה ימים בג"ץ ייתן את פסיקתו בנושא החקיקה המסדירה את כליאתם של מבקשי המקלט מאפריקה. בהתחשב באמירות ברורות של בג"ץ כשפסל את את תיקון החקיקה הקודם,  הקמפיין של סער, שר הפנים הלוחם בזרים היה עתיד לעלות על שרטון לא נעים בדמות עוד פסילת חקיקה. לקום ולעזוב אז היה נראה הרבה פחות טוב. בבחירה הנוכחית שלו, זו כבר לא תהיה הבעיה שלו. הוא הרי הודיע עוד קודם שהוא פורש. עכשיו שנציג ש"ס (דרעי? ישי? אטיאס? כהן?) יאכל את התבשיל הזה.... 

ובנוסף, ההתנהלות של רשות השידור כלפי רעייתו יצרה אפשרות להוסיף למרק גם את העניין הפמיניסטי. איזו דוגמא טובה יותר יכולה להיות לדבקותו של גדעון סער בעניין הפמיניסטי ונכונותו להקריב למען אשתו ומשפחתו מאשר פרישתו בתזמון הזה? 

בקיצור - אם מקבלים את דעתי - לא היה יכול להיות זמן טוב יותר לכך. 

ומה יהיה אחר-כך ? 
מבחינה מדינית גדעון סער הוא אומנם נץ, אבל מבחינה אזרחית הוא חלק מהליברלים של הליכוד. כמו משה כחלון. כמו דן מרידור. כמו בני בגין. כמו רובי ריבלין.

התהליך הזה שבו הליברלים הולכים ועוזבים את הסירה, ואחד מהם כבר עסוק בהקמת מפלגה חדשה, מעלה אפשרות די ברורה ליום שבו נוטלי פסק-הזמן יבקשו לשוב ולעלות על המגרש: אם נתניהו ימשיך בשליטה ללא-מצרים בליכוד, אנחנו צפויים לראות מחזה שכבר עכשיו שומעים את ההדים המקדימים שלו: מי בעצם הוא הליכוד האמיתי ? המפלגה שבראשה עומד נתניהו או המפלגה (הכחלונית) שתבקש להחזיר עטרה ליושנה ? 

ואיך נדע האם אני צודק? 
רגע. 
התאזרו בסבלנות. 
בואו נחכה לסוף פסק-הזמן. 

10.9.2014

זה הסתיו ואיתו מגיעים הסימנים הראשונים לכך שהקואליציה מבקשת להתחדש

העמדה הנחרצת שהביעה שרת המשפטים, ציפי לבני, בראיון אתמול בצהריים ברשת ב', בה מתחה ביקורת קשה על השותפה לקואליציה "הבית היהודי" (מי שאומר שאין פתרון לסכסוך, ואינו מוכן להיפרד מחלקי ארץ ישראל, מונע מהדור הבא סיכוי לחיות כאן בשלום) ועל מי שהכניס אותה לקואליציה (אנו משלמים כעת את המחיר על הברית בין בנט ליאיר לפיד שהכניסה את הבית היהודי לקואליציה) לא תוזמנה במקרה. 

אט-אט אנו הולכים ומתקרבים אל החורף, הכנסת תשוב לה מהפגרה ודיוני תקציב 2015 ייפתחו במלוא עוזם, וכל מי שחושד, חושש, מעריך או מקווה שיש סיכוי לשינויים קואליציוניים צריך להתחיל להערך לקראתם.

לא מדובר כאן בהערכה שבעלמא - מדובר במינהג ישראלי ותיק.

 בשלב מסויים, בד"כ לקראת הסתיו או באמצע החורף לכל המאוחר, פחות או יותר  באמצע תקופת הכהונה של הכנסת, מתרחשים בישראל שינויים קואליציוניים. ברוב רובם של המקרים ממשלה מסיימת את כהונתה וקמה ממשלה אחרת במקומה.

לא מאמינים לי ? הביטו בטבלה הבאה -

הממשלה הזמנית (14.5.1948 - 10.3.1949)
(האסיפה המכוננת)
(1949-1951)
הממשלה ה-1 (10.3.1949 - 1.11.1950)
 הממשלה ה-2 (1.11.1950 - 8.10.1951)

 (1951-1955)
הממשלה ה-3 (8.10.1951 - 24.12.1952)
 הממשלה ה-4 (24.12.1952 - 26.1.1954)
 הממשלה ה-5 (26.1.1954 - 29.6.1955)
 הממשלה ה-6 (29.6.1955 - 3.11.1955)

 (1955-1959)
 הממשלה ה-7 (3.11.1955 - 7.1.1958)
 הממשלה ה-8 (7.1.1958 - 17.12.1959)

(1959-1961)

 הממשלה ה-9 (17.12.1959 - 2.11.1961)

(1961-1965)

 הממשלה ה-10 (2.11.1961 - 26.6.1963)
 הממשלה ה-11 (26.6.1963 - 22.12.1964)
 הממשלה ה-12 (22.12.1964 - 12.1.1966)

(1965-1969)

 הממשלה ה-13 (12.1.1966 - 17.3.1969)
 הממשלה ה-14 (17.3.1969 - 15.12.1969)

(1969-1974)

הממשלה ה-15 (15.12.1969 - 10.3.1974)
(1974-1977)

הממשלה ה-16 (10.3.1974 - 3.6.1974)
 הממשלה ה-17 (3.6.1974 - 20.6.1977)

(1977-1981) 

 הממשלה ה-18 (20.6.1977 - 5.8.1981)

(1981-1984)

 הממשלה ה-19 (5.8.1981 - 10.10.1983)
 הממשלה ה-20 (10.10.1983 - 13.9.1984)

(1984-1988)

 הממשלה ה-21 (13.9.1984 - 20.10.1986)
 הממשלה ה-22 (20.10.1986 - 22.12.1988)

(1988-1992)

הממשלה ה-23 (22.12.1988 - 11.6.1990)
 הממשלה ה-24 (11.6.1990 - 13.7.1992)

(1992-1996)

 הממשלה ה-25 (13.7.1992 - 22.11.1995)
 הממשלה ה-26 (22.11.1995 - 18.6.1996)

(1996-1999)

 הממשלה ה-27 (18.6.1996 - 6.7.1999)
 (1999-2003)
 הממשלה ה-28 (6.7.1999 - 7.3.2001)
 הממשלה ה-29 (7.3.2001 - 28.2.2003)

(2003-2006)

 הממשלה ה-30 (28.2.2003 - 4.5.2006)

(2006-2009)
 הממשלה ה-31 (4.5.2006 - 31.3.2009)

 (2009-2013) 
 הממשלה ה-32 (31.3.2009 - 18.3.2013
(2013- )

הממשלה ה-33 (18.3.2013 - )

  ואל תתנו לנתונים של הממשלות הבודדות לבלבל אתכם:
  • הממשלה ה-9 מוכיחה את הטענה בעצם התאריכים של תקופת קיומה (והיא הרי ממשלה שהתקיימה לאורך כל התקופה שבמקביל לה, בנבכי מפלגת העבודה, מתרחש מאבק אימים סביב "הפרשה")
  • הממשלה ה-15 עברה שינוי משמעותי פחות משנה לאחר שקמה עם התפרקות ממשלת האחדות הלאומית בקיץ 1970 ופרישת גח"ל. מדובר בממשלה שהיוותה המשך של ממשלת האחדות שהקים לוי אשכול לקראת מלחמת ששת הימים, שהמשיכה גולדה מאיר ואשר התמודדה עם מלחמת ההתשה עד לקיץ 1970.   
  • הממשלה ה-18 חוותה שינויים קואליציוניים נוכח ההתפוררות הדרמטית של ד"ש ושינויי גברא סביב המגעים המדיניים והסכם השלום עם מצרים.   
  •  הממשלה ה-30 אומנם הצליחה לכהן במשך כל תקופת כהונת-הכנסת, אבל זו אותה ממשלת שרון שנשענה בראשיתה על קואליציה עם שינוי, החליפה בהמשך את שינוי במפלגת העבודה, ונשענה בסופה על קואליציה צרה. 
  • הממשלה ה-31 הצליחה להימנע מטלטלות קואליציוניות משמעותיות רוב זמנה, בעיקר בגלל העובדה שבתקופה שבה בד"כ מתחילות תחושות אי-הנוחות שדוחפות שינויים קואליציוניים, עסקה ישראל בלימוד והפקת-לקחים ממלחמת לבנון השניה (כלומר, מפלגת העבודה עסקה בהדחת עמיר פרץ והחלפתו באהוד ברק; הרמטכ"ל התפטר מתפקידו; וועדת וינוגרד ישבה על המדוכה). 
  • הממשלה ה-32 זכתה לחידוש הקואליציוני שלה הודות לפרישת מפלגת העבודה מהקואליציה בחורף 2011 (17/01/2011). 


למה זה קורה להן ?
  • הסבר רציונלי אפשרי הוא שככל שקרב זמן-מחצית-החיים של הכנסת, כך גוברים הכוחות המפרידים על המאחדים בתוך קואליציה. המבט קדימה אל עבר הבחירות, והצורך (הרציונלי) להסביר ולבדל את עצמי מחבריי לקואליציה, מפעילים דחף חזק יותר על מערכת כוחות מחברים, שמלכתחילה, פעמים רבות, נבעה בעיקרה מן ההכרחי ולא מאיזושהיא התלהבות משותפת.
  • הסבר פחות-רציונלי הוא שככל שהפוליטיקאי הולך ומבין שגם בקדנציה הזו הוא לא עתיד לשנות את העולם בדרך אליה התחייב, כך הוא מבקש להשקיע מאמצים במה שעליו הוא כן יכול להשפיע.
  • ההסבר הפשוט ביותר הוא שזה טבעם של דברים שנבנים לא-טוב, והתשתית הפוליטית הישראלית להקמת מבנים קואליציוניים היא רופפת במיוחד. 
כך או כך, השיח המוקצן סביב תקציב 2015, חוק אפס מע"מ, והתהליך המדיני (עמו פתחתי את הפוסט) הוא לא מקרי. מרכיבי הקואליציה מרגישים את רוח השינוי. את מי היא תתפוש? על מי היא תשפיע ? ומי, למרות הפיתוי, ידבוק בכסאו וישמור על הקיים ? זמנים יגידו. 

בפראפרזה על רוח סתיו נשיר לנו... 
"זה הסתיו וזה הזמן 
להכניס קצת שינויים 
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.

מי יבוא ומי ילך? 
אל תתבייש, היה עצוב.
זאת היא עונה כזאת, חבוב,
זה רק הסתיו וזה עובר. "