שולמית אלוני נפטרה בשבוע שעבר. במיון ההיסטורי העתידי של השנים הראשונות של ישראל, אותו מיון שיעשו היסטוריונים בעתיד, תימנה אלוני יחד עם אנשים כמו אריאל שרון, יצחק רבין ושמעון פרס, בקרב הדמויות הבולטות שבדור הבנים המייסדים של המדינה.
השנים הראשונות
בדומה לשמעון פרס, ובניגוד לשרון ורבין, אלוני לא היתה 'צברית'. היא נולדה בפולין בדצמבר 1927 ליהודית ודוד (הכהן) אדלר. המשפחה עלתה לישראל בילדותה. אלוני גדלה על רקע של עוני ודלות וחוסר יציבות במשפחתה. אחיה מת בגיל 12 בטביעה. אלוני אמרה על כך "אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה .'"
לקראת כיתה י"א, בהסתמך על עצת אביה, וויתרה על חלומות כמו עבודה חקלאית או לימודי מתמטיקה ופילוסופיה, ובמקום זה בחרה בקריירת הוראה. היא נסעה לירושלים, פנתה למנהל סמינר המורים, בן ציון דינבורג ( לימים דינור) וביקשה את עזרתו להשלמת כיתות י"א-י"ב וכניסה לסמינר ללימודי הוראה.
עוד בהיותה תלמידה בבן שמן הצטרפה לארגון "ההגנה". במהלך מלחמת העצמאות שירתה בפלמ"ח ועברה להורות ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור. בן-זוגה התייצב לחי"ש בירושלים כדי להיות בקרבתה, ונהרג באסון שיירת הר-טוב.
בעקבות מותו עברה לתל-אביב שם עבדה עם ילדי פליטים. לאחר מכן גויסה לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח והמשיכה כמדריכת נשק להכשרת מגויסים שהגיעו במסגרת גיוס חוץ לארץ, וקבוצות של בני נוער מגויס מצפון אפריקה.
אחרי המלחמה למדה בסמינר בית הכרם להכשרת מורים בירושלים ולימדה ילדי עולים מארצות שונות.
ב-1951 מצאה משרת הוראה קבועה בבית הספר התיכון המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב, שם לימדה מקצועות הומניים ואזרחות. באותו בניין שכן גם בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ובמקביל לעבודתה כמורה, היא למדה משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה.
ב-1952 נישאה לראובן אלוני והזוג הקים את ביתם בכפר שמריהו, בחלק שומם שלו. בהעדר מקורות כספיים רבים, רכש הזוג צריף עץ שיובא משבדיה (במסגרת פתרונות הדיור של אותה התקופה) ובצריף הזה התגוררה אלוני עד יום מותה.
פעילות ציבורית - השנים הראשונות
ב-1957 החלה לעבוד ברדיו והנחתה תוכניות שונות בנושאי אזרחות. ב-1958 פרסמה את ספר האזרחות הראשון בעברית "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות" ב-1961 החלה לערוך ולהגיש, יחד עם אלימלך רם, את תוכנית הרדיו "מחוץ
לשעות הקבלה", שהביאה לפרסומה בציבור, בגלל חתירתה של התוכנית לסיוע לבעיות שונות בהן נתקל הציבור בקשריו עם הממסד.
ב-1965 נבחרה לכנסת השישית מטעם מפא"י, כששיבוצה למקום ריאלי נעשה בעיקר בגלל הצלחתה ברדיו.
היא נודעה כחברת כנסת הפועלת למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל וכנגד כפייה דתית בישראל.
לכנסת השביעית (1969) לא נבחרה, לאחר שהוועדה המסדרת של מפלגת העבודה (הגלגול הבא של מפא"י) לא שיבצה אותה במקום ריאלי. יש המייחסים זאת ליחסיה העכורים האישיים עם גולדה מאיר, יש המייחסים זאת להבדלי השקפות עקרוניים בין השתיים, אך יתכן שדחיקתה נבעה גם מהדינמיקות של האיחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י.
היא הקימה את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970. היתה בין המקדמים את הקמת מוסד נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, כדרך נוספת לטיפול בפגיעה של הממסד בזכויות הפרט. היא המשיכהבפעילות פוליטית הן עצמאית והן במסגרת מפלגת העבודה. ב-1970 חתמה על גילוי דעת נגד הקמת קרית חברון
עזיבת מפלגת העבודה והקמת רצ
לאור חוסר יכולתה להשתלב במקום ריאלי במפלגת העבודה, ולדבריה גם בשל ניכור הולך וגובר בשל פערים בסוגיות של זכויות אדם ויחסי דת ומדינה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח - רצ.
התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים.
היא נותרה מחוץ לקואליציה, עד להחלפת הנהגת מפלגת העבודה והממשלה בעקבות דו"ח אגרנט, ועלייתו לשלטון של יצחק רבין. רצ הצטרפה לממשלתו הראשונה של רבין. אלוני כיהנה בממשלה כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה, ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל הכללת יצחק רפאל בממשלה. רבין ואחרים ניסו לשכנע את אלוני להתפשר, ואף הציעו לה את תיק התקשורת ,
אך היא עמדה על שאינה יכולה להשתתף בממשלה עם יצחק רפאל לאור מעורבותו בפרשת תל גיבורים וכך שבה סיעתה לאופוזיציה.
מגעים להקמת מסגרת פוליטית גדולה יותר, על בסיס שותפות ערכים "יוניים" ותמיכה בזכויות-האדם לא עלו יפה, ובבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. אלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלת הליכוד הראשונה. היא ביקרה את בגין על כך, שבשל ההסכמים הקואליציוניים שחתם עם החרדים, הסיר את המכסה המוגבלת שנקבעה בשעתו להסדר "תורתו אומנותו", ובכך הגדיל את מספר החרדים שקיבלו פטור מגיוס צבאי.
היא גינתה את חקיקת החוק להענקת פטור משירות צבאי לנשים על סמך הצהרת דתיות בלבד. היא ניסתה לקדם חוק שמטרתו להנהיג שירות לאומי חובה לבנות שאינן מתגייסות לצבא וקידמה הצעה לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון. באותה תקופה החלה לערוך הסכמי נישואים לזוגות שלא רצו, או שלא יכלו להתחתן במסגרת המוסדות הדתיים במדינת ישראל. בשל שאיפתה לאיחוד כוחות עם גופים שונים - נכנסה רצ למערך אחרי 1981 (איחוד שהחזיק מעמד רק 3 שנים).
באירוע הבולט ביותר של אותה תקופה, מלחמת לבנון הראשונה, בלטה השתיקה של שולמית אלוני, יחד עם דמויות בולטות אחרות מהשמאל הישראלי, כמו יוסי שריד (בהצבעה בכנסת על המלחמה, למשל, התנגדה למלחמה רק חד"ש. נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". לעומתו, בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד).
ב-1983 תבעה אלוני להוציא את תנועת כ"ך של מאיר כהנא מחוץ לחוק, בשל פעילותה הנמרצת בהסתה גזענית ובהטפה לאלימות.
אלוני התנגדה לממשלות האחדות של 1984 ו-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות. חלק מהתקופה של ממשלת האחדות הגדולה, היא היתה יו"ר האופוזיציה.
פעילותה של אלוני לאורך השנים התאפיינה כמאבק למען זכויות אדם. למען החלשים בחברה, המובטלים, העניים ו"כל מי שהרגיש נפגע על ידי פעילות הממשלה".
היבט בולט של פעילותה התאפיין באמירתה החד משמעית על כך שזכויות האדם לא נעצרות בקו הירוק, ועל כן נאבקה למען זכויות של פלסטינים רבים שנפגעו לדעתה על ידי השלטון הישראלי.אלוני נאבקה למען הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנים שמושג זה היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב הציבור הרחב, כשהיא קוראת להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית.
היבט נוסף של מאבקיה - שיפור מעמד האשה, לחקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן.
הקמת והנהגת מרצ
הקמת והנהגת מרצ
בבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) הגיעה להישג הגדול ביותר, בראשות רשימת "מרצ", איחוד של חלק ממפלגת שינוי, מפ"ם ורצ, אשר זכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים.
היא מונתה לשרת החינוך והתרבות בממשלת רבין, אך לאחר עימותים עם חברי מפלגת ש"ס על רקע התבטאותה בנושא האבולוציה, נאלצה לפרוש מתפקידה בשנת 1993. במסגרת פשרה היא הוחלפה על ידי אמנון רובינשטיין, והסתפקה בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. היו שייחסו ליוסי שריד מעורבות בתהליכים שמאחורי הקלעים, בשל שאיפתו להחליפה כמנהיג מרצ.
לדבריה, הסכימה לפיחות זה במעמדה בממשלה, משום שלא רצתה לסכן קואליציה בעלת סיכוי לקדם את השלום.
בתפקידה כשרת התקשורת פרסם משרד התקשורת מכרז להקמת רשת סלולרית שנייה, בנוסף לחברת פלאפון.
אלוני היתה שותפה להחלטה על גירוש פעילי החמאס ללבנון, והגנה על החלטת הממשלה במוסדות המפלגה, שאישרו אותה לאחר דיון ארוך וטעון. לימים ניחמה על תמיכתה בגירוש וכשנשאלה על תמיכתה בו השיבה שזה היה ליקוי מאורות.
עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993 אמרה אלוני "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים".
רגעי השיא האלה, היו גם תום תקופתה הפוליטית. כאשר הגיע מועד הבחירות הבאות להנהגת מרצ, הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד. אלוני העדיפה שלא להתמודד מולו, ובינואר 1996 הפך שריד ליו"ר המפלגה, ואלוני פרשה מפעילות מפלגתית.
לאחר תום הקריירה הפוליטית - נביאת הזעם
עם תום הקריירה הפוליטית הפעילה שלה, זכתה אלוני לכיבודים רבים, ובהם בשנת 2000 בפרס ישראל, בקטגוריה של תרומה לחברה. בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי...רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".
בשנים שלאחר מכן, הלכה והחריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והפכה למוכיחה בשער. כמו מין נביאת-זעם ההולכת בעקבותיו של ישעיהו לייבוביץ'.
בעקבות האינתיפאדה השנייה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה הקשות ביותר: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון", "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", בישראל "תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ", "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל... הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית".
בהמשך, התנגדה אלוני בצורה חריפה ביותר למבצע עופרת יצוקה. היא אמרה ש"לנוכח המעשים הקשים שנעשו במלחמה הזאת, צה"ל אינו יותר צבא ההגנה לישראל" וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב".
וחודשים ספורים אחרי המבצע, היא הקצינה את ביקורתה באומרה "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים". עם זאת, היא סייגה את האמירה הזו כשהוסיפה מייד הסתייגות: "אני לא מדברת על הנאצים כמובן, אלא על הקוזאקים".
מחשבות אחרונות
בהשוואה של אלוני לדמויות הבולטות בדורה, דור הבנים הממשיכים, קל לראות שפרס, רבין ושרון הגיעו להשפעה רבה משלה.
אפשר להציע סיבות שונות ורבות לכך, אבל נדמה לי שהיתה לכך בעיקר סיבה אחת מכרעת: שרון, רבין ופרס שאפו למקם את עצמם במשך הקריירה הפוליטית שלהם במרכז המפה הפוליטית הישראלית. הם הקפידו להתפשר על עמדות למען השגת ההישגים שהיו חשובים יותר עבורם .
אלוני, בניגוד להם, אומנם החלה את דרכה במרכז, אך עם השנים הלכה והקצינה יותר ויותר שמאלה. בניגוד ליצחק רבין, למשל, שידע להפריד בין דיבור למעשה, מטעמים טקטיים ואסטרטגיים, שולמית אלוני היתה אדם שגם בחייו הציבוריים, פיו ולבו היו שווים.
במישור הפוליטי, אפשר לטעון שאולי הם היו שווים מדי, וזאת במיוחד כשמשווים את יכולתו של רבין, למשל, להגיע שוב ושוב לעמדות הכרעה, לעומת נטייתה של אלוני לשוב ולאבד את השררה, זמן קצר אחרי שהגיעה אליה, על רקע של עימותים ערכיים-עקרוניים. העימותים האלה, במבט לאחור, במבט מהצד, אולי נראו לה כעימותים הכרחיים, אבל לי לפחות הם נראים כמו עימותים שהיה נכון יותר להתפשר בהם, כדי לקדם את המאבקים 'הגדולים' יותר, אותם מאבקים שלא זכו להצלחה מקיפה, כמו מאבקה בכפיה הדתית.
מהבחינה הזו, אלוני לא היתה פוליטיקאית קלאסית. היא היתה נכונה שוב ושוב לוותר על כיבודים, לוותר על האגו, למען ערכיה, אך כמעט אף פעם לא היתה נכונה להקריב ערכים מסויימים למען ערכים אחרים. גם במקרים הבודדים בהם פעלה כך, למשל בנושאי מלחמת לבנון הראשונה וגירוש פעילי החמאס, ניחמה על כך עד מהרה.
לי אישית, נדמה שהמאבק הגדול ביותר בו לא הצליחה, היה המאבק באופיה של היהדות בישראל. אלוני אמרה לא פעם כי "למעשה אין בעיה שאין ליישבה בדרך זו או אחרת בתחום ההלכה. הדבר אינו נעשה מפני שאין לחץ מספק על הרבנים". אפשר רק לדמיין מציאות ישראלית בה היתה נעשית פעילות עקבית ברוח האמירה הזו.
שולמית אלוני אחת הדמויות הבולטות אם לא הדמות הבולטת ביותר במאבק על קידום זכויות האדם בישראל בשנות השישים והשבעים. בהתחשב במקום הנרחב לו זוכות דמויות האדם בשיח המודרני הישראלי, בהשוואה למקומו עת התחילה את פעילותה, יהיו שיסברו כי מדובר במאבק מוצלח ביותר. אבל מבחינות רבות שולמית אחת האחראיות לכך שהסוגיה של זכויות האדם, שאולי אין חשובה ממנה במשטר דמוקרטי מודרני, נכרכה בישראל באופן נורא יחד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוצאה הנוראה - זכויות האדם בישראל מהוות נושא שנחשב על ידי רבים כנושא פוליטי, כנושא של מחנה אחד, על כל המשמעויות הקשות של הדבר.
לטעמי האישי, כשמביטים על הפוטנציאל העצום, על העשיה הגדולה, ועל המציאות המרה, משקפת הקריירה הפוליטית הזו של שולמית אלוני, החמצה קשה ונוראה. יותר משזו החמצה של האישה הזו, שחיה בשלום עם מצפונה עד יומה האחרון, זוהי החמצה של החברה הישראלית.
לקריאה נוספת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה