הספד לשולמית אלוני

שולמית אלוני נפטרה בשבוע שעבר. במיון ההיסטורי העתידי של השנים הראשונות של ישראל, אותו מיון שיעשו היסטוריונים בעתיד, תימנה אלוני יחד עם אנשים כמו אריאל שרון, יצחק רבין ושמעון פרס, בקרב הדמויות הבולטות שבדור הבנים המייסדים של המדינה. 

השנים הראשונות

בדומה לשמעון פרס, ובניגוד לשרון ורבין, אלוני לא היתה 'צברית'. היא נולדה בפולין בדצמבר 1927 ליהודית ודוד (הכהן) אדלר. המשפחה עלתה לישראל בילדותה. אלוני גדלה על רקע של עוני ודלות וחוסר יציבות במשפחתה. אחיה מת בגיל 12 בטביעה. אלוני אמרה על כך "אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה .'"

לקראת כיתה י"א, בהסתמך על עצת אביה, וויתרה על חלומות כמו עבודה חקלאית או לימודי מתמטיקה ופילוסופיה, ובמקום זה בחרה בקריירת הוראה. היא נסעה לירושלים, פנתה למנהל סמינר המורים, בן ציון דינבורג ( לימים דינור) וביקשה את עזרתו להשלמת כיתות י"א-י"ב וכניסה לסמינר ללימודי הוראה. 

עוד בהיותה תלמידה בבן שמן הצטרפה לארגון "ההגנה". במהלך מלחמת העצמאות שירתה בפלמ"ח ועברה להורות ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור. בן-זוגה התייצב לחי"ש בירושלים כדי להיות בקרבתה, ונהרג באסון שיירת הר-טוב.

בעקבות מותו עברה לתל-אביב שם עבדה עם ילדי פליטים.  לאחר מכן גויסה לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח והמשיכה כמדריכת נשק להכשרת מגויסים שהגיעו במסגרת גיוס חוץ לארץ, וקבוצות של בני נוער מגויס מצפון אפריקה.

אחרי המלחמה למדה בסמינר בית הכרם להכשרת מורים בירושלים ולימדה ילדי עולים מארצות שונות. 

ב-1951 מצאה משרת הוראה קבועה בבית הספר התיכון המקצועי לבנים "שבח" בתל אביב, שם לימדה מקצועות הומניים ואזרחות. באותו בניין שכן גם בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ובמקביל לעבודתה כמורה, היא למדה משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה.

ב-1952 נישאה לראובן אלוני והזוג הקים את ביתם בכפר שמריהו, בחלק שומם שלו. בהעדר מקורות כספיים רבים, רכש הזוג צריף עץ שיובא משבדיה (במסגרת פתרונות הדיור של אותה התקופה) ובצריף הזה התגוררה אלוני עד יום מותה. 

פעילות ציבורית - השנים הראשונות
ב-1957 החלה לעבוד ברדיו והנחתה תוכניות שונות בנושאי אזרחות. ב-1958 פרסמה את ספר האזרחות הראשון בעברית "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות" ב-1961 החלה לערוך ולהגיש, יחד עם אלימלך רם, את תוכנית הרדיו "מחוץ

לשעות הקבלה", שהביאה לפרסומה בציבור, בגלל חתירתה של התוכנית לסיוע לבעיות שונות בהן נתקל הציבור בקשריו עם הממסד. 

ב-1965 נבחרה לכנסת השישית מטעם מפא"י, כששיבוצה למקום ריאלי נעשה בעיקר בגלל הצלחתה ברדיו. 

היא נודעה כחברת כנסת הפועלת למען קידום זכויות האדם והאזרח, למען קידום חוקה לישראל  וכנגד כפייה דתית בישראל‏.

לכנסת השביעית (1969) לא נבחרה, לאחר שהוועדה המסדרת של  מפלגת העבודה (הגלגול הבא של מפא"י) לא שיבצה אותה במקום ריאלי‏. יש המייחסים זאת ליחסיה העכורים האישיים עם גולדה מאיר, יש המייחסים זאת להבדלי השקפות עקרוניים בין השתיים, אך יתכן שדחיקתה נבעה גם מהדינמיקות של האיחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י. 

היא הקימה את "המועצה הישראלית לצרכנות" ועמדה בראשה עד 1970. היתה בין המקדמים את הקמת מוסד נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, כדרך נוספת לטיפול בפגיעה של הממסד בזכויות הפרט. היא המשיכהבפעילות פוליטית הן עצמאית והן במסגרת מפלגת העבודה. ב-1970 חתמה על גילוי דעת נגד הקמת קרית חברון

יחד עם אישי רוח בולטים נוספים. 

עזיבת מפלגת העבודה והקמת רצ 

לאור חוסר יכולתה להשתלב במקום ריאלי במפלגת העבודה, ולדבריה גם בשל ניכור הולך וגובר בשל פערים בסוגיות של זכויות אדם ויחסי דת ומדינה, פרשה אלוני ממפלגת העבודה והקימה את התנועה לזכויות האזרח - רצ.

התנועה השתתפה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזכתה בשלושה מנדטים.

היא נותרה מחוץ לקואליציה, עד להחלפת הנהגת מפלגת העבודה והממשלה בעקבות דו"ח אגרנט, ועלייתו לשלטון של יצחק רבין. רצ הצטרפה לממשלתו הראשונה של רבין. אלוני כיהנה בממשלה כשרה בלי תיק, אך כעבור ארבעה חודשים מתחילת כהונת הממשלה, עם הצטרפותה של סיעת המפד"ל לקואליציה, התפטרה, ופרשה עם סיעתה מן הקואליציה, בשל הכללת יצחק רפאל בממשלה. רבין ואחרים ניסו לשכנע את אלוני להתפשר, ואף הציעו לה את תיק התקשורת , 

אך היא עמדה על שאינה יכולה להשתתף בממשלה עם יצחק רפאל לאור מעורבותו בפרשת תל גיבורים וכך שבה סיעתה לאופוזיציה. 

מגעים להקמת מסגרת פוליטית גדולה יותר, על בסיס שותפות ערכים "יוניים" ותמיכה בזכויות-האדם לא עלו יפה, ובבחירות לכנסת התשיעית ירד כוחה של רצ, והיא זכתה במנדט אחד בלבד. אלוני הייתה מהדוברות החריפות נגד המגמות שהובילה ממשלת הליכוד הראשונה. היא ביקרה את בגין על כך, שבשל ההסכמים הקואליציוניים שחתם עם החרדים, הסיר את המכסה המוגבלת שנקבעה בשעתו להסדר "תורתו אומנותו", ובכך הגדיל את מספר החרדים  שקיבלו פטור מגיוס צבאי‏. 

היא גינתה את חקיקת החוק להענקת פטור משירות צבאי לנשים על סמך הצהרת דתיות בלבד. היא  ניסתה לקדם חוק שמטרתו להנהיג שירות לאומי חובה לבנות שאינן מתגייסות לצבא וקידמה הצעה לביטול העונש על יחסים הומוסקסואליים מרצון. באותה תקופה החלה לערוך הסכמי נישואים לזוגות שלא רצו, או שלא יכלו להתחתן במסגרת המוסדות הדתיים במדינת ישראל. בשל שאיפתה לאיחוד כוחות עם גופים שונים - נכנסה רצ למערך אחרי 1981 (איחוד שהחזיק מעמד רק 3 שנים). 

באירוע הבולט ביותר של אותה תקופה, מלחמת לבנון הראשונה, בלטה השתיקה של שולמית אלוני, יחד עם דמויות בולטות אחרות מהשמאל הישראלי, כמו יוסי שריד (בהצבעה בכנסת על המלחמה, למשל, התנגדה למלחמה רק חד"ש. נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". לעומתו, בהצבעה עצמה נעדרו מהמליאה שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד).

ב-1983 תבעה אלוני להוציא את תנועת כ"ך של מאיר כהנא מחוץ לחוק, בשל פעילותה הנמרצת בהסתה גזענית ובהטפה לאלימות. 

אלוני התנגדה לממשלות האחדות של 1984 ו-1988. בתקופה זו בלטה במלחמתה בכפייה הדתית לאחר עליית כוחן של המפלגות החרדיות. חלק מהתקופה של ממשלת האחדות הגדולה, היא היתה יו"ר האופוזיציה. 

פעילותה של אלוני לאורך השנים התאפיינה כמאבק למען זכויות אדם. למען החלשים בחברה, המובטלים, העניים ו"כל מי שהרגיש נפגע על ידי פעילות הממשלה".

היבט בולט של פעילותה התאפיין באמירתה החד משמעית על כך שזכויות האדם לא נעצרות בקו הירוק, ועל כן נאבקה למען זכויות של פלסטינים רבים שנפגעו לדעתה על ידי השלטון הישראלי.אלוני נאבקה למען הקמת מדינה פלסטינית עוד בשנים שמושג זה היה מוקצה מחמת מיאוס בקרב הציבור הרחב, כשהיא קוראת להסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית. 

היבט נוסף של מאבקיה - שיפור מעמד האשה, לחקיקת חוקים למניעת אפליית נשים ולחיזוק מעמדן.

הקמת והנהגת מרצ

בבחירות לכנסת השלוש עשרה (1992) הגיעה להישג הגדול ביותר, בראשות רשימת "מרצ", איחוד של חלק ממפלגת שינוי, מפ"ם ורצ, אשר זכתה להישג משמעותי של 12 מנדטים.

היא מונתה לשרת החינוך והתרבות בממשלת רבין, אך לאחר עימותים עם חברי מפלגת ש"ס על רקע התבטאותה בנושא האבולוציה, נאלצה לפרוש מתפקידה בשנת 1993. במסגרת פשרה היא הוחלפה על ידי אמנון רובינשטיין, והסתפקה בתפקידים של שרת המדע והאמנויות ושל שרת התקשורת. היו שייחסו ליוסי שריד מעורבות בתהליכים שמאחורי הקלעים, בשל שאיפתו להחליפה כמנהיג מרצ. 

לדבריה, הסכימה לפיחות זה במעמדה בממשלה, משום שלא רצתה לסכן קואליציה בעלת סיכוי לקדם את השלום. 

בתפקידה כשרת התקשורת פרסם משרד התקשורת מכרז להקמת רשת סלולרית שנייה, בנוסף לחברת פלאפון. 

אלוני היתה שותפה להחלטה על גירוש פעילי החמאס ללבנון, והגנה על החלטת הממשלה במוסדות המפלגה, שאישרו אותה לאחר דיון ארוך וטעון. לימים ניחמה על תמיכתה בגירוש וכשנשאלה על תמיכתה בו השיבה שזה היה ליקוי מאורות.

עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993 אמרה אלוני "אני מרגישה כמו בכ"ט בנובמבר - אז לא ידענו לקראת מה אנו הולכים, אבל ידענו שאנו הולכים לימים גדולים". 

רגעי השיא האלה, היו גם תום תקופתה הפוליטית.  כאשר הגיע מועד הבחירות הבאות להנהגת מרצ, הציג יוסי שריד את מועמדותו לתפקיד. אלוני העדיפה שלא להתמודד מולו, ובינואר 1996 הפך שריד ליו"ר המפלגה, ואלוני פרשה מפעילות מפלגתית. 

לאחר תום הקריירה הפוליטית - נביאת הזעם

עם תום הקריירה הפוליטית הפעילה שלה, זכתה אלוני לכיבודים רבים, ובהם בשנת 2000 בפרס ישראל, בקטגוריה של תרומה לחברה. בין נימוקי השופטים לקבלת פרס ישראל נאמר כי הפרס ניתן לה בזכות "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי...רבים מן הנושאים שעליהם נאבקה אלוני בעוז כחלוצה לפני המחנה הפכו במרוצת השנים לנחלת הכלל, וכמה מהם אינם שנויים עוד במחלוקת".

בשנים שלאחר מכן, הלכה והחריפה אלוני את התבטאויותיה בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והפכה למוכיחה בשער. כמו מין נביאת-זעם ההולכת בעקבותיו של ישעיהו לייבוביץ'.

בעקבות האינתיפאדה השנייה התבטאה אלוני בראיונות לכלי תקשורת ישראליים וזרים ובכתיבת מאמרי פובליציסטיקה. בין התבטאויותיה הקשות ביותר: "רק בישראל יכול רוצח להגיע לדרגה של שר ביטחון", "ישראל מבצעת פשעי מלחמה", בישראל "תמיד משתמשים באנטישמיות כתירוץ", "על שרון לעמוד לדין" ו"ישראל... הפכה למשטר אפרטהייד, למעשה, וזה מתבטא באפליה בתקציבים לשירותים ולפיתוח. ישראל היא מדינה אתנוקרטית ולא דמוקרטית".

בהמשך, התנגדה אלוני בצורה חריפה ביותר למבצע עופרת יצוקה. היא אמרה ש"לנוכח המעשים הקשים שנעשו במלחמה הזאת, צה"ל אינו יותר צבא ההגנה לישראל" וטענה כי "הפכנו את עזה למחנה מעצר ענק שבו מיליון וחצי איש. אין יוצא ואין בא. מי שנמצא במחנה מעצר זכותו להגיב".

וחודשים ספורים אחרי המבצע, היא הקצינה את ביקורתה באומרה "אנחנו פשוט עם נבזה. מה שאנחנו עושים בשטחים גרוע מכל הפוגרומים שעשו ליהודים". עם זאת, היא סייגה את האמירה הזו כשהוסיפה מייד הסתייגות: "אני לא מדברת על הנאצים כמובן, אלא על הקוזאקים".

מחשבות אחרונות

בהשוואה של אלוני לדמויות הבולטות בדורה, דור הבנים הממשיכים, קל לראות שפרס, רבין ושרון הגיעו להשפעה רבה משלה.

אפשר להציע סיבות שונות ורבות לכך, אבל נדמה לי שהיתה לכך בעיקר סיבה אחת מכרעת: שרון, רבין ופרס שאפו למקם את עצמם במשך הקריירה הפוליטית שלהם במרכז המפה הפוליטית הישראלית. הם הקפידו להתפשר על עמדות למען השגת ההישגים שהיו חשובים יותר עבורם .

אלוני, בניגוד להם, אומנם החלה את דרכה במרכז, אך עם השנים הלכה והקצינה יותר ויותר שמאלה. בניגוד ליצחק רבין, למשל, שידע להפריד בין דיבור למעשה, מטעמים טקטיים ואסטרטגיים, שולמית אלוני היתה אדם שגם בחייו הציבוריים, פיו ולבו היו שווים.

במישור הפוליטי, אפשר לטעון שאולי הם היו שווים מדי, וזאת במיוחד כשמשווים את יכולתו של רבין, למשל, להגיע שוב ושוב לעמדות הכרעה, לעומת נטייתה של אלוני לשוב ולאבד את השררה, זמן קצר אחרי שהגיעה אליה, על רקע של עימותים ערכיים-עקרוניים. העימותים האלה, במבט לאחור, במבט מהצד, אולי נראו לה כעימותים הכרחיים, אבל לי לפחות הם נראים כמו עימותים שהיה נכון יותר להתפשר בהם, כדי לקדם את המאבקים 'הגדולים' יותר, אותם מאבקים שלא זכו להצלחה מקיפה, כמו מאבקה בכפיה הדתית. 

מהבחינה הזו, אלוני לא היתה פוליטיקאית קלאסית. היא היתה נכונה שוב ושוב לוותר על כיבודים, לוותר על האגו, למען ערכיה, אך כמעט אף פעם לא היתה נכונה להקריב ערכים מסויימים למען ערכים אחרים. גם במקרים הבודדים בהם פעלה כך, למשל בנושאי מלחמת לבנון הראשונה וגירוש פעילי החמאס, ניחמה על כך עד מהרה.

לי אישית, נדמה שהמאבק הגדול ביותר בו לא הצליחה, היה המאבק באופיה של היהדות בישראל. אלוני אמרה לא פעם כי "למעשה אין בעיה שאין ליישבה בדרך זו או אחרת בתחום ההלכה. הדבר אינו נעשה מפני שאין לחץ מספק על הרבנים". אפשר רק לדמיין מציאות ישראלית בה היתה נעשית פעילות עקבית ברוח האמירה הזו.

שולמית אלוני אחת הדמויות הבולטות אם לא הדמות הבולטת ביותר במאבק על קידום זכויות האדם בישראל בשנות השישים והשבעים. בהתחשב במקום הנרחב לו זוכות דמויות האדם בשיח המודרני הישראלי, בהשוואה למקומו עת התחילה את פעילותה, יהיו שיסברו כי מדובר במאבק מוצלח ביותר. אבל מבחינות רבות שולמית אחת האחראיות לכך שהסוגיה של זכויות האדם, שאולי אין חשובה ממנה במשטר דמוקרטי מודרני, נכרכה בישראל באופן נורא יחד עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוצאה הנוראה - זכויות האדם בישראל מהוות נושא שנחשב על ידי רבים כנושא פוליטי, כנושא של מחנה אחד, על כל המשמעויות הקשות של הדבר.

לטעמי האישי, כשמביטים על הפוטנציאל העצום, על העשיה הגדולה, ועל המציאות המרה, משקפת הקריירה הפוליטית הזו של שולמית אלוני, החמצה קשה ונוראה. יותר משזו החמצה של האישה הזו, שחיה בשלום עם מצפונה עד יומה האחרון, זוהי החמצה של החברה הישראלית.

לקריאה נוספת 

• שולמית אלוני בויקיפדיה
• שיחות עם שולמית אלוני על ילדותה, ב'הארץ'
• על תוכנית הרדיו "מחוץ לשעות הקבלה" וכיצד הזניקה את הקריירה הפוליטית של שולמית אלוני, בעין השביעית
• כך היה בפוליטיקה - יגאל רביד מראיין את שולמית אלוני - על רקע קטעי ארכיון

אז מי פה הבוגד ?

הדיון בנוגע לנסיון לפטר את המורה אדם ורטה בגין התבטאויות פוליטיות בשיעוריו, שב והדגים עד כמה הדיון הציבורי
הישראלי על שאלת מוסריותו של הצבא רדוד ובעייתי.

צבא כמוסד מוסרי
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף המוסרי ביותר שיכול להיות: בהיותו גוף שקם להגן על קיומה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית של קבוצת בני-אדם.
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף הכי לא מוסרי שיכול להיות: בהיותו גוף שנועד להכריע קבוצה אחרת של בני-אדם באמצעות כלי-נשק, הרג, פציעה, הרס, והכנעה כוחניים. גוף שייעודו הוא שיח לא-מוסרי.

צה"ל, כמו כל צבא, נע בין שני הקצוות.

בהגדרה האידיאית, צה"ל הוא אולי מאותם צבאות נאורים השואפים לבצע כמה שפחות פעולות לא-מוסריות.

אבל בהיותו צבא, אם יילחם בצבא אחר ויהיה מדוייק ב-100%, החיילים שבו יביאו למותם או  לפציעתם הקשה ונכותם של החיילים בצבא האחר. הוא יביא לתוצאות כמו יתמותם של בנים ובנות, התאלמנות של בני או בנות הזוג.
ומאחר וצבא הוא יצירת-אנוש, אם יפעל באיזור שיש בו גם אזרחים, הצבא - כל צבא - לא יהיה מדוייק ב-100% ויפגע בחפים מפשע.

הפגיעה בחפים מפשע, לכשעצמה, לעולם לא תהיה מוסרית. אבל גם ההימנעות מפעולה בגלל הסכנה בפגיעה בחפים מפשע איננה מוסרית בכל מצב. הרי אם הידיעה בדבר התוצאה האפשרית של הפעולה תמנע את הפעולה ההגנתית על חפים מפשע אחרים, או תמנע את עצם היכולת של צבא להגן על מימושה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית, הרי שהתוצאה הזו תהיה לא-מוסרית בסדר-גודל אחר לגמרי, רב וגרוע בהרבה.

המשמעות של עובדות-היסוד המוסריות האלה היא היא שמי שמבקש לאפיין צבא מסויים - כשלעצמו - כמוסרי יותר או פחות שוגה מן היסוד.

הפעולות של אותו הצבא, הן הדבר שאפשר לאפיין כמוסריות  יותר או פחות.

מאחר וצה"ל פעל לאורך שנותיו פעולות שונות, חלקן עם הצלחה גדולה ביהמנעות מחפים מפשע, חלקן פעולות שכתוצאה מהן נפגעו חפים מפשע, הרי שבהכרח צה"ל ביצע פעולות שהן יותר מוסריות ופעולות שהן פחות מוסריות.

עם זאת, לגבי חלק גדול מהפעולות האלה, רוב מכריע יסכים שהן היו הכרחיות לצורך מימוש יעדי-העל של צה"ל.
ככאלה, במבט הכולל, השיפוט הנגזר הוא שהן היו פעולות מוצדקות מוסרית.

צה"ל כצבא לא מוסרי
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף למבקרי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - פעולת קיביה, שבה צה"ל הרג כ- 60 אזרחים חפים מפשע, רובם נשים ילדים וטף, הרי שאין ספק שזו פעולה שאפשר לאפיין את תוצאתה כלא-מוסרית.

אותה פעולה נועדה להרתיע פעולות טרור נגד אזרחי ישראל. פעולת הטרור "שהציתה" את פעולת קיביה, היתה השלכת רימון לתוך בית מגורי בפאתי יהוד, שכתוצאה ממנו נהרגו אם ושני ילדיה הקטנים, ושני ילדים אחרים נפצעו.

האם פעולת קיביה היתה מוסרית יותר או מוסרית פחות ?

אחת השאלות הגדולות שעומדת סביב הפעולה הזו היא השאלה האם חיילי צה"ל שביצעו את פיצוץ הבתים ידעו שהם מפוצצים בתים על יושביהם.

האם מוסרי לבצע פעולה כך ?
ברור לכולנו שלא. גם בלי להכיר את הדין הבינלאומי, המוסר האנושי שלנו מנחה אותנו לומר שעל חיילי צה"ל היה לכל הפחות לקרוא ליושבי הבתים לצאת.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.
יהיו שיטענו שהיה הכרח לבצע סריקה של הבתים לפני הפיצוץ.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.

הויכוח בהקשר הזה יהיה עד כמה היתה צריכה הסריקה להיות יסודית?
המחמירים יטענו שצריך היה לסרוק את הבית מהמרתף ועד לעליית הגג.
המקלים יטענו שסריקה כזו היתה מסכנת את חיילי צה"ל ודי היה בסריקה חטופה, אזהרה, והמשך לבית הבא.
התוצאה הידועה של מה שהיתה - רשמית - סריקה חטופה ואזהרה - היא מותם של אזרחים חפים מפשע.

מה שלא נתון במחלוקת הוא שממשלת ישראל לא נטלה אחריות על הפעולה, וטענה שהיא בוצעה בידי אזרחים נוקמים.

מבחינה אישית, כשאני שואל עצמי לגבי פעולת קיביה, האם היא היתה פעולה מוסרית או לא, אני נוטה להשיב לעצמי שאי לקיחת אחריות על פעולה שהצבא שלנו ביצע לעולם איננה יכולה להיות פעולה מוסרית. אבל אז אני נזכר בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה.

צה"ל כצבא מוסרי מאוד
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף לתומכי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - מרדף המערה, שבה נהרגו חיילי צה"ל מתוך נסיונם שלא להפריע לחייהם של חפים מפשע, במרדף אחרי  מחבלים חמושים שחדרו לישראל במטרה לפגוע בחפים מפשע.

הכוח פעל פעולה הגנתית ברורה, שאין חולק שהיא במסגרת ייעודו של כל צבא. במסגרת הסיור והחיפוש אחרי עקבות החמושים שחדרו לישראל, הגיעו החיילים למערה שבפתחה ישבה אישה והניקה תינוק. היא נשאלה על ידי מפקד הכוח האם ראתה אנשים והשיבה בשלילה. מפקד הכוח,  רס"ן חנן סמסון, נורה למוות לאחר מכן בידי המחבלים שהסתתרו באותה מערה. קצין וחייל נוספים, סמל בועז ששון ורס"ן יוסף קפלן נהרגו בידי אותם מחבלים בהמשך האירוע, לפני שכוחות צה"ל נוספים שהגיעו למקום הצליחו להרוג שבעה מחבלים ולשבות אחד.

האם הבחירה של מפקד הכוח לנהוג באופן אנושי באישה המניקה את תינוקה אכן היתה מוסרית ? מנקודת הראות שלו, מנקודת הראות האנושית האוניברסלית - בוודאי שכן.

אבל מנקודת הראות המאוחרת שלנו, היודעים שהאישה שימשה מיסתור ביודעין לחמושים, התשובה מורכבת הרבה יותר. אותה אישה בחרה - מרצון או שלא מרצון - לשתף פעולה עם כוח המחבלים. בכך היא הפכה את עצמה (ועל כורחו את תינוקה) למסייעת לכוח אויב. על פי הדין הבינלאומי, אזרח המסייע מרצון לכוח צבאי, יכול להחשב כחלק מאותו כוח צבאי, וככזה הוא מהווה מטרה צבאית לגיטימית, למרות היותו אזרח.

גרוע מזה, הבחירה המוסרית של מפקד הכוח עלתה בחייו ובחייהם של שני חיילים נוספים. אם אותו אירוע היה מסתיים בנצחון של כוח המחבלים, היה באפשרותו לפגוע בחיים של חפים מפשע רבים. מבחן-התוצאה, שבמהותו איננו מבחן מוסרי אך לעתים תכופות הוא משמש בידינו כמבחן המוסרי המכריע, מעלה ספקות כבדים בשאלה מה היתה הפעולה המוסרית הנכונה באותן נסיבות.

האם בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באנושיות היא מוסרית ? אינטואיטיבית, אני נוטה להשיב בחיוב.אבל אז אני חושב על קצינים בכירים שבחרו להטיל עצמם על רימונים והקריבו את חייהם כדי להציל את פקודיהם ממוות, כמו עובד לדיז'נסקי ורס"ן רועי קליין, וכשאני משווה את הבחירה הזו של השלכת-החיים מנגד כדי להציל את החברים, כמו בחירתו של החייל נתן אלבז, נותרת בי עמימות ביקורתית. כשמפקד עושה זאת ביודעין, הוא עושה בו זמנית את הבחירה המוסרית העליונה של קורבן חייו להצלת חבריו, אך גם את הבחירה המוסרית הבעייתית של נטישת הפיקוד ביודעין, עם כל ההשלכות שלה על האפשרות של הכוח להמשיך ולהתנהל למען מימוש המטרות הצבאיות, לאחר מותו של המפקד.

אין ספק שכחייל זה מעשה נאצל ביותר. אבל כמפקד זה מעשה שיש בו בעייתיות.

אותה מורכבות ברמה הפיקודית מאפיינת את בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באופן האנושי ביותר.
יש בבחירה הזו נכונות מוסרית, אך יש בה גם בעייתיות מוסרית.



חשיבותו של דיון מורכב בבית הספר 
כאמור, המתח המוסרי מאפיין פעולה של כל צבא. כיצד נכין את הדור הבא של חיילי צה"ל להתמודד עם מורכבות רבה שכזו ?

האם לא צריך להתקיים דיון כזה בבית-הספר כאשר אנחנו מגדלים את הדור הבא של חיילי צה"ל ? לי ברור שכן.

לא מזמן, בתקופה הקרויה האינתיפאדה השניה, נאמרה אמירה נוראה של מפקד חיל האויר (דאז) דן חלוץ בראיון עיתונאי.
האיש נשאל מה מרגיש טייס המבקש לחסל בכיר טרור מסוכן ולצורך כך משליך פצצה שנופלת לאיזור מאוכלס בצפיפות. הוא השיב שהטייס מרגיש טלטול קטן בכנף. כשנדרש להבהיר עמדתו בהמשך, השיב במילים אחרות לגמרי, המבטאות את המורכבות המלאה של התנהלות של צה"ל במתח המוסרי הפועל על כל הצבאות:

"העובדה שנהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאוד. אני מצר על-כך. (...) [מדיניות חיל האוויר היא] להפעיל את העוצמה המינימלית ההכרחית להשגת המטרה המבוקשת. (...) אם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה תהיינה התוצאות הטראגיות - המבצע לא היה מאושר. עדות לכך היא שהמבצע המדובר לא אושר מספר פעמים קודם לכן, בגין הידיעה שקיימת אפשרות לנוכחות חפים מפשע בקרבת הטרוריסט סלאח שחאדה. (...) התייחסתי באופן ערכי לחלוקת האחריות בין המפקד ופקודיו, בין הטייסים ובין אלה ששלחו אותם למשימה, ולכן אמר להם שישנו טוב בלילה".

אי אפשר יהיה לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, אם הדורות הבאים יגדלו לחשוב שהתשובה הראשונה שנתן חלוץ היא הנכונה.

רק תשובה שמתמידה לשמר על המתח הזה בין ההכרח המוסרי בצבא לטבע האינהרנטי הלא-מוסרי של הצבא, שמחייב מחשבה והתלבטות לפני כל פעולה וביקורת עצמית וציבורית אחרי כל פעולה בדבר המוסריות שלה, תשמור על המשטר הדמוקרטי הישראלי גם מאות שנים קדימה.

תכליתו של חינוך במשטר דמוקרטי הוא לחנך אזרחים לדמוקרטיה. בדמוקרטיה הנאבקת על קיומה, התכלית הזו קשה ומורכבת הרבה יותר, אבל אין דבר הכרחי יותר ממנה.

החברה הישראלית היא חברה שסועה. אין דרך טובה יותר לשמר לכידות בחברה שסועה מאשר דמוקרטיה. הדמוקרטיה הכרחית לקיומה העתידית של החברה הישראלית.

החרבתה של הדמוקרטיה הישראלית היא צעד גדול של הטרור האנטי-ישראלי בדרך להחרבת מדינת ישראל.

לכן, המסקנה ההכרחית היא שכל המבקש לפטר מורה שניהל דיון המחנך את הדור הבא להתלבטות מוסרית, מסייע בהחרבת הדמוקרטיה הישראלית.

רגע של תקשורת

על פי התקשורת, משה יעלון, שר הביטחון של מדינת ישראל, אמר בשיחות פרטיות את הדברים הבאים:

• "אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור. למעשה, כל החודשים האחרונים לא מתקיים משא ומתן בינינו לפלסטינים - אלא בינינו לאמריקנים. הדבר היחיד שיכול 'להציל' אותנו הוא שג'ון קרי יזכה בפרס נובל ויניח לנו במנוחה".
• "תוכנית הביטחון האמריקנית שהוצגה לנו לא שווה את הנייר שעליו נכתבה...אין בה ביטחון ואין בה שלום. רק המשך הנוכחות שלנו ביהודה ושומרון ועל נהר הירדן יבטיח שנתב"ג ונתניה לא ייהפכו למטרות וליעדי תקיפה של טילים מכל עבר. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, שהגיע אלינו נחוש ופועל מתוך אובססיה לא מובנת ותחושה משיחית, לא יכול ללמד אותי דבר על העימות עם הפלסטינים".
• "אין בכלל משא ומתן עם הפלסטינים. האמריקנים מנהלים משא ומתן איתנו ובמקביל הם נושאים ונותנים עם הפלסטינים. לפי שעה, אנחנו הצד היחיד שנתן משהו - שחרור רוצחים - ואילו הפלסטינים לא נתנו דבר".
• "נתנו מספיק ולא קיבלנו דבר...בתרגום חופשי מאנגלית נאמר לידידינו האמריקנים - מספיק זה מספיק".

אמר. 

האמריקאים לא אהבו את הדברים, בלשון המעטה: 

"If these comments are accurate, we find the remarks of the defense minister to be offensive and inappropriate, especially given all that the United States has done to support Israel's security needs and will continue to do...Secretary Kerry and his team, including Gen. (John) Allen, have been working day and night to try to promote a secure peace for Israel because of the secretary's deep concern for Israel's future."

על פי התקשורת, למסר הפומבי הזה התלוו גם מסרים חשאיים אל ראש הממשלה נתניהו. 

ראה זה פלא, תוך פחות מ-12 שעות מפרסום דבריו של שר הביטחון, פורסמה התנצלותו: "אנחנו מעריכים את מאמציו הרבים של קרי למטרת קידום המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. לא התכוונתי לפגוע במזכיר המדינה ואני מתנצל אם הוא נפגע מהדברים מהדברים שיוחסו לשר"

(איגרת ההתנצלות גם שוגרה אישית למזכיר המדינה, ג'ון קרי)

ביומון ישראל היוםצוטט גם את כעסו של יעלון על הדרך בה פורסמו דבריו: "בפרסום דבריו של יעלון הופרו כל הכללים העיתונאים של אתיקה, כולל הכלל הבסיסי ביותר של שמירה על מקור ומניעת חשיפתו".

קשה לך שלא לתמוה על שר נבחר במשטר דמוקרטי, שבוחר לנסות ולהעביר מסר חד ונוקב לציבור, אבל עושה זאת תוך שהוא מנסה להסתתר בפחדנות מאחורי אנונימיות.

קשה לך שלא להצטער על השר הזה שכאשר הוא נתפש בקלקלתו, במקום לעמוד מאחורי דבריו אלה, הוא מתנצל, מתלונן ומיילל.

אבל יתרה מכך, קשה לך שלא לתמוה מה בדיוק עובר על שר הביטחון. ממה הוא נלחץ כל-כך ? האם הוא לבד במצב הנפשי הלחוץ והקשה הזה ?לכותב דברים אלה נדמה שיעלון איננו לבד. נראה שנתניהו, יעלון, וחבריו לממשלה חוששים ממשהו. כדבריו בני-האלמוות של נתניהו עצמו, נראה שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. 

ממה ? מהרצינות שבה מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מקדם את תהליך הנוכחי למשא-ומתן לשלום.

לקריאה נוספת 

• פרספקטיבות על מסע הדילוגים של ג'ון קרי 
• על המו"מ הנוכחי בויקיפדיה (מעניין להשוות למו"מ כפי שהתנהל בממשלתו הקודמת של נתניהו)
• תזכורת לכל מי שסבור שנתניהו לא מסוגל להגיע להסכם מדיני - ההסכמים המדיניים הקודמים עליהם חתם בנימין נתניהו עם הפלסטינים: הסכם חברון והסכם ואי  (שתוקן לאחר מכן במסגרת הסכם שארם). 
• פתיחתו של התהליך בביקורו של הנשיא אובמה, לפני כשנה. 

הספד לאריאל (אריק) שרון

אריאל שרון הובא למנוחות השבוע. האיש, אחד משלושת הבולטים שבין 'הבנים המייסדים' של מדינת ישראל (יחד עם יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס יבדל"א), חי חיים שהיוו שילוב מרתק של עשייה בטחונית, עשייה מדינית ועשייה אזרחית.

כל כך הרבה הדים מעלים הצמתים ההיסטוריים בהם עבר. מלחמת העצמאות; קרבות לטרון; היחידה 101; חטיבת הצנחנים; קרב המתלה; כיבוש מתחם אום-כתף; הטרור ברצועת עזה; חציית התעלה במלחמת יום-הכיפורים; תפקידו הפעיל בהקמת מערך המפלגות שזכה לשם "הליכוד", מעורבותו האפקטיבית במפעל ההתנחלות בשטחים שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת-הימים; הפינוי מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים; מבצע שלום-הגליל/מלחמת לבנון הראשונה; ועדת כהאן והכרעתה בעניין הטבח בסברה ושתילה; שנות כהונתו הארוכות כשר, מהן בעיקר זכורה פעילותו כשר השיכון והבינוי בזמן קליטת גל העליה הגדול מברית-המועצות לשעבר; התקופה שבה נדמה היה שהולכת וקרבה לסיום הקריירה הפוליטית הענפה שלו; עלייתו להר-הבית ששימשה/תירצה את פריצת האיתניפאדה השניה; קיום התנבאותו של איש-סודו, אורי דן, כי מי שלא רצה בו כשר הביטחון, יקבלו כראש הממשלה. ואיזו תקופה זו היתה - התמודדות עם האינתיפאדה השניה; הקמת גדר-ההפרדה; ההכרעה על ההתנתקות; הקמתה של תנועה פוליטית מרכזית חדשה בדמותה של "קדימה".

היו רבים שאהבוהו אהבת-נפש. היו רבים לא פחות ששנאוהו שנאה עזה ומרה. מעטים נותרים אדישים כלפיו.

לי נדמה שחלק גדול מהביקורת שנמתחה עליו לאורך השנים נמתחה שלא כצדק ונבעה מהעובדה הפשוטה, הקשה, שפניו של אריאל שרון היו פניה של החברה הישראלית.

אחרי קרב המיתלה עוכב קידומו במשך שנים, תחת הרמטכ"לים דיין ולסקוב, ורק כאשר הגיע הרמטכ"ל רבין זכה לדרגת האלוף, מינוי אליו דחף דוד בן-גוריון, שראה בשרון וינגייט מודרני. סיבת העיכוב - הטענה שלא אמר אמת, וביקורת שנמתחה עליו מצד פיקודיו. אבל מי לימד את שרון שלא לומר אמת ? הלא כבר בפעולת קיבייה, הרבה לפני מערכת סיני, שמע את ממשלת ישראל מכחישה את מעורבותו של הצבא. מערכת סיני עצמה הוצגה באופן לא-מלא מול החיילים, כוח הצנחנים שנשלח אל מעבר המתלה לא ידע מה התכלית האמיתית של המבצע, וכדבריו של ההיסטוריון מוטי גולן "מי שמכנה מלחמה בשם 'מבצע', צריך להתייחס בהבנה לכינוי תנועתו של גדוד שלם אל תוך מיצר יבשתי מבוצר, בשם 'סיור מצומצם'".

בעקבות הטבח בסברה ושתילה  מתחה ועדת החקירה, ועדת כהאן, ביקורת על תפקודם של ראש-הממשלה, שר החוץ ובכירי הצבא, אבל ברמה הפוליטית הסיקה מסקנות אופרטיביות קשות - איסור על המשך כהונה כשר ביטחון - רק כנגד אריאל שרון. כשזוכרים את הדמויות שישבו בממשלה - מנחם בגין, יצחק שמיר, ורבים אחרים; כשזוכרים שהשר דוד לוי הזהיר מפני תוצאות אפשריות באותה ישיבת ממשלה שלפני ההכרעה להעביר האחריות על ההשתלטות על המחנות לידי הפלנגות; כשזוכרים שהיועץ המשפטי לאותה ממשלה היה יצחק שמיר, חברו הקרוב של אהרון ברק, שישב בועדת החקירה, קשה שלא להרגיש שההתמקדות בשרון היתה התמקדות - בהתחשב בנסיבות האירועים - לא הוגנת.  שוב מצא עצמו שרון נושא על כתפיו הרחבות ביקורת שהיה ראוי להטיחה בממשלה כולה.

ההתנתקות מרצועת-עזה וצפון השומרון היא אולי הדוגמא החזקה מכל. החברה הישראלית קיבלה הכרעה דמוקרטית. בדומה להכרעות דמוקרטיות אחרות, היו בדרך להכרעה מאבקים, לבטים, הבטחות שהופרו, אבל ברמה המוסדית, נשמרו התהליכים הפורמליים. ההכרעה היתה קשה, על גבול הקונצנזוס, אבל מרגע שהתקבלה ההכרעה, במשטר דמוקרטי תקין, צריכים הכל לקבל אותה - כהכרעה משטרית. כשאתה קורא את הדברים שנכתבים השבוע, אתה רואה שעבור רבים יש בלבול מושגי עז. במקום להבין זאת כהכרעה של מדינת-ישראל, הם רואים זאת כהכרעה של אריאל שרון (למשל - אורי אליצור בNRG; יהודה יפרח ב-NRG). לא על כך תהא תפארתם. ראש-הממשלה אריאל שרון אולי הניע תהליכים, אבל במשטר דמוקרטי, בוודאי בדמוקרטיה פרלמנטרית, האחריות לא מוטלת על כתפיו של איש אחד. בתהליכים דמוקרטיים, משמתקבלת החלטה - צריך לנהוג בה כאילו הכריעה עליה החברה כולה. ובל נשכח שבין המצביעים בעד ההתנתקות בישיבות הממשלה היה אחד, פלוני, בנימין נתניהו. אבל תפקידו איננו נזכר בקרב אלה המבקשים לייחס את ההכרעה הזו רק לאריאל שרון.

כיצד קרה שפניו של אריאל שרון הפכו לפניה של החברה הישראלית ? סביר להניח שנקודת-המפתח היא הפיכתו למפקדה של יחידה 101, אותה יחידת קומנדו ראשונה בצה"ל ששבה ולקחה את היוזמה לידי צבא-ישראל. אותה נקודה שבה תכונותיו הטרומיות אפשרו לו ליזום ולהניע תהליכים הביאו לכך שהרבה קרדיט ניתן לו על תפקוד היחידה, על תורת-הלחימה שלה, על הדרך שבה השתלבה בצה"ל, ועל הדרך שבה השפיעה ושינתה את צבא ישראל באותן שנים. דומני שחלק לא-קטן מהקרדיט שניתן לו בפועל, הגיע גם לרבים וטובים אחרים (הבולטים שבהם, לטעמי :מישאל שחם, יוזם הקמת היחידה ושלמה באום, מעצב תורת-הלחימה שלה), אבל כבר אז באה לידי ביטוי השטחיות הישראלית המתקשה לזהות עבודת-צוות והמבקשת להעניק את התהילה ליחידים, ומרגע שנמצא שם ופנים לגבורה הישראלית החדשה, כנראה שנגזר גורלו של אריאל שרון להיות נושא הדגל והאחריות.

הצדדים הטובים והרעים שבאישיותו הם הצדדים הטובים והרעים שבחברה הישראלית. אל לנו להתכחש לכך.

במבט לאחור על חייו של אריאל שרון, כל אחד יסמן ויראה את  הבולט בעיניו. איש כמובן לא יתעלם מתפקידו הבולט בהיסטוריה הצבאית-בטחונית הישראלית. סביר להניח שגם פרספקטיבה מאוחרת לבת-זמננו לא תתעלם משלל תפקידיו הפוליטיים השונים כשר, וממה שקרה במהלך כהונתו כראש-ממשלה. 

אבל לטעמי, כמה נקודות חשובות בעשייתו - לחיוב ולשלילה - לא מקבלות מספיק תשומת לב:

• תרומתו לעיצובה של המפה הפוליטית הישראלית המודרנית היא עצומה. כפוליטיקאי צעיר הוא היה אחד הבולטים במניעי תהליכי האיחוד שהביאו להקמת "הליכוד".  כפוליטיקאי קשיש הוביל את מהלכי הקמת "קדימה", ובכך שב והציג במפה הפוליטית הישראלית השסועה לימין ולשמאל תנועת מרכז. קל לשער לאור הצלחתה של קדימה בבחירות הראשונות בהן התמודדה, למרות שמצבו הבריאותי לא אפשר לו להתמודד בבחירות בעצמו, כי הגורל לה זכתה התנועה היה אחר. אבל גם במציאות הנוכחית קל לראות שגלי ההדף שייצר המהלך הזה עדיין משפיעים, בדמותה של תנועת "יש עתיד". 
• לעומת התרומה החשובה שלו לעיצוב המפה הפוליטית,נכשל אריאל שרון כשלון גדול בנסיונו לשנות את אסטרטגיית היסוד של הצבא ומערכת-הביטחון. האיש שהחזיק בתפישות אקטיביות של הגנה לא הצליח להשפיע רבות על התפישות של המערכת בתור אלוף ושר. בהקשר הזה הפער בין מה שמקובל לייחס לו על תרומתו לחשיבה הצבאית הישראלית בתור קצין זוטר יחסית, לבין מה שעשה בפועל כקצין בכיר, כשר ביטחון וכראש-ממשלה, אומר דרשני. הניגוד אף חריף יותר אם נזכור שכאלוף בזמן מלחמת ההתשה התנגד להקמת קו בר-לב אך כראש ממשלה הוא האחראי להקמת גדר-ההפרדה.
• אי אפשר להתעלם מכך שאריאל שרון, נכון לכתיבת דברים אלה, היה ראש-הממשלה האחרון שהעז לנסות ולעצב את גבולות-הקבע של ישראל. למרות שעשייתו נקטעה עקב בריאותו, התרומה שלו מחד למפעל ההתנחלות ומאידך עשייתו במהלך ההתנתקות יצרה מצב, בו לראשונה מאז 1967, גבולות השליטה של ישראל אינם נמצאים תחת איום דמוגרפי ישיר של הפיכת הרוב היהודי למיעוט. מהבחינה הזו, ההכרעה לצאת מעזה העניקה לממשלות שבאו אחרי ממשלת-שרון אורך נשימה גדול יחסית, לבחון, לשקול ולהתלבט כיצד יש להתוות את גבולות-המדינה.  

אוהביו ושונאיו כאחד יסכימו על נקודה אחת: בכל סקירה היסטורית של מדינת-ישראל, יינתן מקום בולט, עם נקודות זכות רבות ולא מבוטלות, לאיש הצבא שהיה למדינאי, לראש-הממשלה האחד-עשר של מדינת-ישראל, לאלוף (במילואים) אריאל שרון ז"ל.

לקריאה נוספת

• אריאל שרון בויקיפדיה 
• על דיווחי התקשורת אחרי מותו של שרון - בעין השביעית
• ועוד על דיווחי התקשורת (עם העמודים הראשיים) - בבלוג התקשורת velvet underground
• סרטו של אבי מוגרבי - 'איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון' מהווה המחשה טובה לדרך שבה גילם אריק שרון - עבור החברה הישראלית כולה, בעצם אישיותו - את קו השבר הימני-שמאלי בחברה הישראלית