18.12.2015

זה בידיים שלנו (בינתיים)

לא מזמן ניהלתי כאן דיון בחידה המוזרה שהיא חוסר-היכולת של הצד שלנו להבין למה הפלסטינים נוהגים
כפי שהם נוהגים.

חשוב להבין שאם אנחנו מבינים שהגענו לשלב בסכסוך היהודי-ערבי
על ארץ ישראל בו המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות
הפך להיות עממי באמת ואולי אפילו ספונטני
זה לא מכתיב לנו שום דבר.

אפשר לתמוך בו.
אפשר להתנגד לו.
אפשר להרגיש אמפתיה לנאבקים (הטרוריסטים הרוצחים, כן?).
אפשר להרגיש אמפתיה לקורבנותיהם (אנשים חפים מפשע, כן?).
אפשר להאמין שהיענות להגדרה העצמית שלהם משמעה אובדן ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שיש דרך ליישב בין זכות ההגדרה העצמית שלהם לזכות ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שאין שום פתרון שיצור שלום וביטחון.
אפשר להאמין שיש פתרון שיצור גם שלום וגם ביטחון.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של שתי מדינות.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של טרנספר.
אפשר להאמין במשהו אחר.
אבל עדיין חשוב להבין.

למה ?
כי ההבנה הזו, גם אם איננה מכתיבה דבר, יכולה להועיל בתכנון לעתיד.
כי כאשר נזכרים בכך שמדובר במאבק בין שני לאומים
כשמפסיקים להכחיש שהצד השני גם הוא קיבוץ לאומי שגם לו זכות להגדרה עצמית
אפשר לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולנסות ולהבין מהעבר מה צפוי לנו בעתיד.

כל מי שמעיין בהיסטוריה של המאבקים הלאומיים של המאה ה-20 יודע שהם -
  • כוחניים 
  • אלימים 
  • ספוגי דמם של חפים מפשע. 
  • מוכרעים לרוב במו"מ ורק לעתים נדירות בכוח. 
כל מי שלומד את הנושא הזה של מאבקים לאומיים רואה שבכל אחד מהמקרים
כל אחד מהצדדים משוכנע שהצדק כולו איתו ושהצד השני הוא אוסף של מפלצות חסרות-לב.

לכן, כל מי שרואה את המצב מבין שגם אם אין פתרון
צריך להערך למציאות העתידית
על כל אפשרויותיה.
לפני שהמצב יפתור את עצמו, לפני שיהיה טוב, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

לא חייבים לנצל את המציאות שנוצרה במזרח התיכון ולנסות להכתיב פתרון.
אפשר לשבת ולחכות להתרסקות הרשות הפלסטינית ולצפות ביצירתה של מדינה דו-לאומית
בין הירדן לים
בה יש מיעוט עצום של ערבים.
גם אם המיעוט הזה לא יהפוך לרוב מייד (וזה עניין שנתון לויכוח דמוגרפי מורכב וקשה) ברור
שהמציאות הדו-לאומית הזו תהיה קשה ומרה.

עם מציאות כזו אפשר להתמודד רק באמצעות קונצנזוס. 
אריק שרון ז"ל ניסה ליצור קונצנזוס שכזה 
אבל לצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת.

פעם נתניהו, כשהיה צעיר, לפני שנהיה דומה ליצחק שמיר,
 דיבר על "הם שם ואנחנו כאן". 
היום, במחדליו, הוא מייסד את המדינה הדו-לאומית. 

אבל מה עם ההכנה של העם היושב בציון למערכה הקשה הצפויה לו?
המדינה הדו-לאומית,
זו שנתניהו מייסד לנו,
לא תהיה מדינה סימפטית במיוחד לגור בה.

כרגע האפשרות לעיצוב הפתרון היא בידיים שלנו.
רק בידיים שלנו.
כמה זמן עוד נשאר לנו, לפני שהפתרון יהיה רק בידיים שלהם ?

באיזה מצב נגיע למציאות הזו? כעם אחד מלוכד או כשבטים מפוצלים ונוחים להכנעה ?
נוכח המאבק הלאומי הזה, נדרשת הנהגה מאחדת ומלכדת שתגביר את חוסן העם.

הנהגה כזו - אין.
הסברים ישרים והגונים - לא ניתנים לציבור.
וכך, ממשיכים להתדרדר במורד הדרך אל עבר המדינה הדו-לאומית
עודנו תמהים מה בדיוק קורה כאן
אנחנו עתידים למצוא את עצמנו ברעה מכל המציאויות.

לא חבל ? יום אחד נביט אחורה ונגיד לעצמנו (עם צביטה בלב) - זה היה בידיים שלנו.




17.12.2015

אין שום הסבר לגל הטרור האחרון ?

אבי יששכרוף פרסם בואלה! עם כתבה מאוד מעניינת אבל גם קצת מוזרה בנושא הרציני והחשוב של גל הטרור האחרון, זה שמשום מה לא קוראים לו האינתיפאדה השלישית.

ב-75 הימים האחרונים השתתפו יותר מ-130 מחבלים בפיגועים או בניסיונות לפגוע. אם סופרים גם את הפיגועים שסוכלו בידי השב"כ ובידי הרשות הפלסטינית מגיעים לכ-200 עד 250 פלסטינים. ממוצע של 3 בני-אדם היוצאים מדי יום כדי לבצע פיגוע טרור.

יששכרוף קורא לזה " מספר דמיוני, הזוי ומסוכן."
יששכרוף סבור שהכיבוש אינו מסביר את הגל הזה
הוא סבור שגם ההסתה איננה מסבירה את הגל הזה.

קשה לי להבין את חוסר-ההבנה הזו.

הפרופיל הממוצע של של מבצעי-הפיגועים מגלה :
  • לא כולם נמנים על האיסלם הרדיקלי 
  • לרבים מהם היה הרבה מה להפסיד
  • רבים מהם תוקפים חיילים - ורק חיילים 
  • לא נמצא מי שמארגן אותם ושולח אותם 

מתי ראינו בפעם האחרונה את כל זה ?
שותפות לפעולות אלימות שחבריה באים מאידיאולוגיות שונות?
פעילות שנראית ספונטנית וללא תכנון מלמעלה ?
צעירים שיש להם מה להפסיד ובכל זאת יוצאים למעשי אלימות
שנראים נואשים ובמסגרתם תוקפים כל מה שמייצג עבורם את השלטון הזר  ?

אם אתם זוכרים את ההיסטוריה של מאבק היישוב היהודי לעצמאות.
אולי יהיה לכם דז'ה וו. לא זהה, אבל דומה.
זוכרים את ארץ ישראל בשנות ה-40, לפני כ"ט בנובמבר ?
זוכרים את תנועת המרי ?
את הצעירים שלנו, שהלכו להגנה, לאצ"ל וללח"י אבל פעלו יחד כנגד הכובש הזר ?
קוראים לזה מאבק לאומי.

בהחלט אפשר להגיד על האויבים שלנו שהם לא נחמדים,
שהם לא מוסריים,
שהם נוהגים בברבריות.
אבל אי אפשר להגיד שאין הסבר אחד להתנהלות שלהם.
יש הסבר.
זה מאבק בין לאומים
על ארץ ישראל
הצד השני נלחם נגדנו.

ומה אנחנו עושים ?


13.12.2015

האנטי-ציונות החדשה

ישראל מדווח אתמול על עלייתו של גל מחאה מוזר וחדש.

המחאה כוונה כנגד כבוד הנשיא, ראובן ריבלין, שעמד לנאום בפתיחת כנס תקשורת גדול שעורך 'הארץ' בארה"ב.
המוחים ביקשו ממנו לא לנאום שם.
מדוע?
יהיו בכנס עשרות דוברים בהרצאות ובפאנלים.
בפאנלים יהיה ייצוג גם לקולות של השמאל הקיצוני הישראלי.
אבל גם הפעיל החברתי אבנר גבריהו משוברים שתיקה והעיתונאית עמירה הס.
והמוחים סבורים שלאלה אין זכות ביטוי.

קראתי את הכתבה. קראתי גם בNRG.

קשה לי להחליט מה היה מטופש יותר -

  • האנשים שהתראיינו לכתבות וקבעו בכובד ראש שהנשיא לא צריך לכבד בנוכחותו כנס שמדברים בו ישראלים מהשמאל הקיצוני הישראלי ; 
  • או האנשים שהגיבו לכתבות ועסקו בספורט הלאומי החדש של הימין הישראלי - לחבוט בנשיא ריבלין. 

חופש הביטוי בישראל הוא רחב מאוד.
הוא כל-כך רחב עד שהוא כולל גם את הזכות לבקר ואפילו את הזכות לשקר.
לא מוצא חן בעיניכם ?
בקרו בחזרה. תקנו את השקרים. ספרו את האמת.
אבל אל תסתמו פיות.

כי אם תסתמו פיות לגבריהו-ים ולהס-ים היום, 
מחר יבוא מישהו ויסתום לכם את הפה.

והחובטים בריבלין ? פוסלים במומם. הם תוקפים את אחד המבוגרים האחראיים הבודדים בציבוריות הישראלית של היום. איש ציבור ישראלי אחד עומד בשער ומנסה בכל כוחו לאחד את העם היושב בציון, חילונים, כיפות סרוגות, דתיים וערביים, ומה עושים בני-עמו? במקום להקשיב לו, לחשוב על דבריו ולהתמודד עמם, הם תוקפים אותו. 

העצלות המחשבתית הזו, הניוון המחשבתי, הבהמתיות, מסוכנת לציונות הרבה יותר מכל הגבריהו-ים וההס-ים.
מהבחינה הזו, הגבריהו-ים וההס-ים, הם פטריוטים ציוניים גדולים יותר מכל המגיבים והמבקרים - כי הם מאתגרים אותנו, מניעים אותנו ומכריחים אותנו לעמוד על המשמר. 

הנסיון הזה לברוח מהצורך להתעמת עם הגבריהו-ים וההס-ים, הוא לא רק פחדנות או עצלנות. הוא אנטי-ציונות. 

7.12.2015

הקשר בין איכות הסביבה והזן הנכון של הכלכלה

התקשורת מדווחת כי ניתנה 'התרעה אדומה' לזיהום אוויר בבייג'ינג (אדומה - רמת הזיהום הגבוהה ביותר). זו כנראה דוגמא נוספת המלמדת עד כמה הדרך בה בוצע התיעוש הסיני המהיר היתה מסוכנת לאזרחי המדינה הזו. הדוגמא הזו גם מלמדת בד בבד על הדרך שבה הממשל מתמודד עם המצב הזה של זיהום מסוכן, וזו עדות להבנה של חשיבות הנושא ונסיון אמיתי להתמודדות רצינית עם המציאות שנוצרה בעקבות התיעוש והזיהום. 

עד כמה רצינית ההתמודדות הזו ? התקשורת מדווחת כי אותה סין אחראית לחדשות נהדרות לעולם בתחום איכות הסביבה: לראשונה מאז החל המעקב אחרי פליטות פחמן תהיה ירידה ברמה העולמית בתקופה של צמיחה כלכלית, ו"הירידה בפליטת הפחמן הדו-חמצני היא ככל הנראה הודות לסין."

מדוע הודות לסין ? כי "בשמונה החודשים הראשונים של השנה, נרשמה ירידה של כמעט 4% בפליטת פחמן" בסין. "בארצות הברית, לשם השוואה, נרשמה ירידה של כ-1.5%."

האם אפשר לקרוא זאת בלי להרהר הרהורים ביקורתיים על כלכלה פוליטית? נראה כי דווקא הקפיטליזם ההיברידי הסיני, שוק חופשי המוכוון בידי יד שכלל איננה נעלמה - יד הממשל - עובד טוב יותר מכל נוסח אחר של קפיטליזם עלי-אדמות. לפחות בכל מה שקשור לנסיון לתקן את שקולקל בקשר לאיכות הסביבה, נראה שבסין עושים עבודה טובה יותר משעושה הקפיטליזם שיש לנו כאן, זה שביבי הוא נביאו.

אולי הגיע הזמן שנחליף דיסק ונעבור לגירסא הסינית ? 

5.12.2015

יוסי שריד נפטר

מותו של יוסי שריד ז"ל, מהבולטים שבין חברי-הכנסת מהשמאל הישראלי בין השנים 1974 - 2006, הוא אבידה גדולה לפוליטיקה הישראלית הזקוקה היום, יותר מאי-פעם, לאנשי ציבור ברמתו.

מותו הוא הזדמנות להתייחס לדברים שאמר לא מזמן,  דברי-נבואה מהסוג שכדאי שכולנו נקשיב להם: 
"שני דברים עיקריים מדירים שינה מעיניי: הכיבוש בשטחים ואי השיוויון בחברה, כי שניהם מאיימים על עצם הקיום ולא רק על איכותו. אם שניהם יתמשכו ויעמיקו, ספק רב אם עתידה של המדינה מובטח..
אין לי כרגע מידה גדושה מדי של אופטימיות להציע לזולתי. אני מצטער על כך, אבל לא הייתי רוצה לעשות שקר בנפשי ובנפשכם..במרוצת השנים, ועל סמך ניסיוני המצטבר הגעתי למסקנה שהיא גם מייאשת אבל גם מעודדת במידת מה: לא הפוליטיקאים משפיעים, ובעיקר - לא הם שמקבלים את ההכרעות הלאומיות הגורליות. מי שמחליט בעבורנו ובמקומנו היא המציאות, והפוליטיקאים מדדים בעקבותיה ומעמידים פני מחליטים. לכן, גם הכיבוש יסתיים במוקדם או במאוחר כי מציאות החיים תחליט בשמנו..הצרה היא רק, שמציאות החיים כאן היא לפעמים גם מציאות המוות, ומציאות רעה משפיעה הרבה יותר ממציאות טובה. אם המצב הנוכחי יישאר בעינו, ואם לא יימצא הכוח הפנימי לשינוי כיוון ולשינוי ערכים דרמטי, כי אז ישראל תהפוך לישות מדינית וחברתית מנוונת". 
אני לא מסכים עם התפישה כי הפוליטיקאים לעולם אינם מקבלים את ההכרעות הלאומיות הגורליות. אבל אני מסכים לגמרי עם הטענה שיש תהליכים המחייבים הכרעות לאומיות גורליות; תהליכים שהשלמה עמם או מאבק בהם מחייבים התנהלות אחרת לגמרי מזו שאנחנו רואים במדינה שלנו.
כולנו מבינים שאם נחכה למציאות החיים שתחליט בשבילנו, נמצא עצמנו נטולי-יכולת להשפיע דווקא ברגעים בהם נייחל ליכולת כזו יותר מכל.
כדי שנהיה ערים לבעיות הגורליות האלה אנו זקוקים לאנשים כמו יוסי שריד, אשר יהיו נכונים לקחת על שכמם את המשא של השליחות הציבורית, אשר ידעו להוכיח אותנו ואשר לא יהססו להצביע  על כל מה שרע בעיניהם ללא בושה וללא מורא וללא משוא-פנים. 

מדינת ישראל איבדה אדם ואזרח שבחר להיות איש ציבור והצליח למלא את השליחות הזו תוך הפגנה של יושרה ואופי ונחישות. יוסי שריד היה מסוגם של האנשים עליהם אין מנוס אלא לומר בעילגות שכבר לא עושים אותם יותר ככה. 
יהי זכרו ברוך. 

חבל על דאבדין. 


לקריאה נוספת


3.12.2015

הצעקות של שרת המשפטים מסתירות את סדר העדיפויות האמיתי של הממשלה שלנו

הכנסת דחתה אתמול את הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון להעלאת קצבאות הנכות לשכר המינימום. בויכוח שהתפרץ בין גילאון לשרת המשפטים, איילת שקד, הוחלפו האשמות כמיטב המסורת בין קואליציה ואופוזיציה.
אני לא בא לערוך כאן ניתוח משפטי של הויכוח הזה (מהסוג שמראה היטב מי צודק ומי מכסתח"ת). 
מה שחשוב לי לנסות לעשות כאן, זה לדון בפרטי הסיבה האמיתית (לכאורה) לדיון הזה: השאלה התקציבית.

החוק המוצע אשר נדחה על ידי הממשלה, נועד להעלות את סכומי קצבת הנכות הכללית מסכום של 2,342 ש"ח לערך לשכר המינימום, העומד עכשיו על 4,650 ₪ (על פי נתוני משרד התמ"ת). 

על פי דברים שאמר שר הרווחה במליאת הכנסת, הממשלה העריכה את עלות הצעת החוק ב-10 מיליארד ש"ח לערך. הערכותיה של הממשלה בנוגע לעלות התקציבית של הצעות חוק פרטיות ידועות כמנופחות (במכוון) כדי להקל על דחייתן, ובכל זאת, לצורך הדיון, נקבל את ההערכה הממשלתית. 

ההערכה הזו לא מדברת בעלות שהיא בשמיים. ספק אם העלות היא נימוק המצדיק את הדחיה הזו, בהתחשב בהיקף האוכלוסיה המושפעת (ההערכות מדברים על בין 180,000 ל-220,000 מקבלי קצבאות נכות שהיו מושפעים מהצעת החוק). 

10 מיליארד ש"ח בשנה הם בסה"כ ב-3% מתקציב 2015 וכ- 2.8%  מתקציב 2016. 
נשמע לכם הרבה ? 
הרי כבר ראינו שהמדינה הזו יודעת לארגן תוך היקף כספים כזה בזמן קצר אם מדובר בצרכי-ביטחון. 

אבל כאן יש הבדל מהותי לעומת תקציבי ביטחון.
הסוג הזה של ההוצאה הציבורית יחזור למדינה באופן כמעט מיידי (ובוודאי בתוך אותה שנת תקציב).
למה ? 
מה אנשים עושים עם קצבאות ? משתמשים בהן כדי לחיות!
כלומר, כל שקל שמוציאה המדינה לקצבה (בסכומים הנמוכים האלה), יגיע לכלכלת המשק כצריכה פרטית.  
כלומר, כל שקל שיושקע בקיצבאות בסכומים האלה יהווה תמריץ להגברת הפעילות הכלכלית הכוללת במשק על בסיס הצריכה הפרטית.
עכשיו בואו נזכור את ההכנסה שהמדינה תזכה לה הודות להכנסות הנוספות ממיסים ישירים ועקיפים כתוצאה מכך... 

בסין משקיעים בשנים האחרונות מאמצים ניכרים לתמרץ את הכלכלה המקומית ולבססה על צריכה פרטית מקומית.
מה עושים בישראל ?
ממשיכים להתכחש לזכות לקיום בכבוד
ממשיכים להתכחש לפער הנורא בין גובה קיצבאות הקיום שהמדינה החליטה לשלם, לבין יוקר המחיה בפועל במדינה הזו 
וממשיכים להסתיר מאחורי השיח התקציבי את סדר העדיפויות האמיתי... 

24.11.2015

הוא לא ידע שהוא כזה

אני לא כל-כך אוהב את חבר הכנסת ינון מגל, איני מסכים עם חלק מהאידיאולוגיה שלו ויש לי בעיה גדולה עם הדרך שבה הוא בחר להתנהל פוליטית. 

ובכל זאת, כשפרסמו את סיפורה של רחלי רוטנר, אשר בחרה לשתף וידוי אישי של ינון מגל באוזניה
במסיבת הפרידה מתפקידו בואלה, התלבטתי מי כאן הקורבן בעצם. 

כי אחרי הכל, כשבוחנים את העובדות, הוא חיכה עד למועד שבו כבר לא יהיה 
ממונה עליה ואז בסך הכל שיתף אותה בכך  שהוא מאוד נמשך אליה. 

אומנם הוא עשה זאת בשפה בוטה, מינית, מחפיצה, אבל מתוך הדרך שבה תואר השיתוף 
אפשר להניח שהוא לא חשב לרגע שיש משהו לא-הולם בשפה שבה בחר להתבטא
וקל להבין שמדובר באירוע חד-פעמי. 

האומנם אסור לגבר להגיד לאישה שהיא מושכת אותו? 
האומנם יש סגנונות שהם פסולים מעיקרם? 
האומנם הוגן, ראוי ורצוי לשתף בציבור כל שיחה אינטימית מעברו של מי שנהיה לחבר הכנסת ? 

היא כבר מדברת על מעשים שאין דרך אחרת לתארם אלא 
כמעשים מגונים והצעות מגונות. כאלה שהציע לה הממונה עליה 
בזמן שהיא כפופה לו ולמרות התנגדותה. 

בשלב הזה, שבו אנחנו נאלצים להבין שכנראה היו "כמה מקרי 'חוסר טקט' שלו כלפי בנות אחרות"
כמו שכתבה רחלי רוטנר, 
אז כבר מתחילה להצטייר תמונה, ואנחנו מתחילים להבין את התפקידים, ולסמן את הקורבנות - ואת עבריין המין. 
אבל זו רק תחילתו של הבירור, עד כמה שאפשר לברר משהו בשלב הזה של הדיון הציבורי.

באיזשהוא שלב בעתיד,
הרבה אחרי שוך הקרבות התקשורתיים,
אולי נדע - במובן המשפטי של ידיעה - מי קורבן ומי עבריין ומי לא.

את האמת העובדתית המלאה, אולי לעולם לא נדע.
מדוע? כי בעולם הסובייקטיבי הזה בהחלט ייתכן שח"כ ינון מגל בכלל לא מבין מאיפה זה נפל לו. 
הרי הוא הבחור הטוב שמעולם לא הכריח מישהי לעשות משהו.
הוא בכלל לא חשב שהוא מטריד. 

והציבור כולו מחכה בכליון-עיניים למתלוננת השלישית. 


23.11.2015

מין תחושה מוזרה כזו של דיאלוגים להרחבת הקואליציה

כשבוחנים את בחירתו בתקציב עם גרעון גדול יותר,
כשרואים את התנהלותו סביב הרפורמות השונות שהבטיח וכנראה לא יתקיימו בזמן הקרוב
(בנקים, דיור ועוד, שלא לדבר על ענייני הגז) 
קשה מאוד שלא לקבל תחושה מוזרה שכזו. 

תחושה שעומד מולנו אדם שיודע משהו שאנחנו לא יודעים.
משהו שיאפשר לו לעמוד ביום הדין (כלומר ביום הבחירות) כשהוא מסוגל להסביר מדוע לא הצליח לקיים את הבטחתו. 

איך יכול אדם להסביר שקיים את הבטחתו כשהדברים שהבטיח לא התממשו? 
הפתרונות הפוליטיים המקובלים בארצנו נמנים על פי רוב על אחד משני סוגי הפתרונות הבאים: 
  • האשמה - משהו או מישהו מנע ממנו מלקיימם. 
  • הסחה - משהו או מישהו אחר יתפוש את תשומת-הלב הציבורית. 

בשלב הזה, למרות שאפשר לדמיין מציאות שבה כחלון ונתניהו מאשימים זה את זה, סביר יותר להניח שהשניים מניחים שאותה הסחה תשרת את שניהם. 

נראה שאותו גורם יוכל לשמש הן כשעיר לעזאזל והן כהסחת הדעת.
מי ? 
מי אם לא הפלסטינים? 

אבל מה לגבי הבית היהודי? האם אפשר לדבר ברצינות על התפרקות או השתנות הקואליציה זמן כה קצר בסמוך לאחר שנתניהו מבטיח שהרחבת הקואליציה לא תהיה על חשבון מפלגה קיימת

בוודאי. לא במקרה נשמעים הקולות במחנה הציוני. לא במקרה מתגברים הרעשים בין בנט לנתניהו
לא במקרה מתפרסמים הסקרים המתחילים לבשר על כך שאם הבחירות הבאות יתקיימו במועדן, הרצוג ולפיד יהיו מי שהיו ונתניהו ימצא עצמו מתמודד לראשונה זה שנים רבות עם יריב שמסוגל לאיים עליו ברצינות.  

האומנם אנחנו שומעים את קולותיהם של צעדים מדיניים קרבים ובאים ? 
אולי כן. אולי לא. 
אבל אנחנו עתידים לשמוע את הדיבורים על הצעדים האלה בעתיד הקרוב בצורה אינטנסיבית. כזו שאולי תאפשר לדמויות מסויימות במפלגת העבודה להימנע מתבוסה קרובה בבחירות פנימיות. כזו שאולי תאפשר לכל המעורבים האחרים להגיע לבחירות הקרובות סביב אג'נדה שאיננה כלכלית-חברתית. 

נוכח המצב הבטחוני הלא-פשוט ברחובות הארץ אפשר היה לחשוש מכך שהתחזקותה של החברה האזרחית הישראלית תיעצר. האם אפשר לקוות שהחשש הזה לא יתקיים? 

20.11.2015

ג'ונתן פולרד שוחרר

ג'ונתן פולרד שוחרר מהכלא.

סוף סוף.

הוא נולד באוגוסט 1954 
נעצר בנובמבר 1985 


כנראה שחלק מהרדיפה האמריקאית אחריו נבעה מייחוס מוטעה של פעולות הריגול של אולדריץ' איימס לפולארד. 

אם זה נכון, פולארד היה קורבן כפול, להחמרה גדולה כלפיו מצד ארה"ב ולנאמנות נמוכה כלפיו מצד ישראל. 

אבל הוא לא היה אלפרד דרייפוס 

פולרד בגד בארה"ב. 

מהפרספקטיבה הישראלית זה אולי נראה בסדר. 
מהפרספקטיבה האמריקאית זה לא נראה כך. 

המסר שמעבירה כליאתו, תהיה תכליתה המקורית אשר תהיה, הוא פשוט וקשה: 
אם יש לך נאמנות כפולה, אם יש לך איזושהיא מדינה בעולם שחשובה לך יותר מארה"ב 
בגלל מוצאך, דעותיך או סיבה אחרת, כדאי שתזכור דבר אחד לפני שאתה בוגד: 
אם נתפוש אותך, אתה תשלם את המחיר הגבוה ביותר שנוכל לגבות ממך. 
אז אולי יש מדינה אחרת בעולם שחשובה לך יותר, אבל האם היא חשובה לך יותר ממך עצמך ? 

השאלה הזו היא מחד שאלה קשה להפליא 
ומאידך השאלה הפשוטה ביותר שיש. 
כל חייל נדרש לה לפני צאתו לקרב. 
כל אזרח נדרש לה בבחירתו לחיות במדינה נאבקת כמו ישראל.  
ג'ונתן פולרד נדרש לשלם את המחיר הגדול ביותר שאפשר לבקש מפטריוט ישראלי. 
האם ישראל תדע לגמול לו ביום מן הימים? 

24.10.2015

אז מה קרה כאן בעצם בשלושת השבועות האחרונים ?

יש אנשים שמסמנים את ההתחלה במהומות הר הבית בספטמבר. אבל אני חושב שגם אם לא מדובר במהלך מכוון מלמעלה על ידי הרשות הפלסטינית, קשר להתעלם מההקשר. ביום רביעי, ה-30/9, נשא אבו מאזן נאום באו"ם בו הודיע כי הפלסטינים אינם מחוייבים להסכמי אוסלו (בלשונו "לא מחוייבים מצדנו כל עוד ישראל לא מחויבת מצדה" )

הבה נעיין יחד ברצף הפיגועים היזומים כנגד יהודים מאז אותו היום  (הסתייעתי לא מעט בערך 'הסכסוך הישראלי פלסטיני 2015'  בויקיפדיה). . הדגש בפוסט כאן הוא על אירועים בולטים. הזכרתי כאן הפרות סדר רק כשהיו בולטות כחריגות. חשוב להבין שבמועדים האמורים התנהלו בשטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ובמקומות אחרים בארץ הפרות סדר לא מעטות, כולל ידויי האבנים ובקבוקי-התבערה על מכוניות בשטחים הנמשכים בהיקף מבעית כבר כמה שנים ללא תשומת-לב תקשורתית וממשלתית ראויה: 

1/10 
הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה נרצחו בפיגוע ירי. ארבעת ילדיהם נפצעו קל בפיגוע וניצלו מפגיעה נוספת הודות לכך שאחד המפגעים נורה בטעות על ידי חברו.              

2/10 
ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

3/10 
ערבי תקף את משפחת בנט ברחוב הגיא שברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. הוא רצח את הרב אהרן בנט שמת מפצעיו, פצע את אשתו קשה ופצע קל את בנם בן השנתיים. הרב נחמיה לביא שהגיע למקום נורה למוות על ידי המחבל לאחר שזה דקר אותו וחטף ממנו את אקדחו. המחבל נורה למוות על ידי כוחות הביטחון שהגיעו למקום.חמישה סוחרים מרחוב הגיא נעצרו בחשד שלא סייעו לפצועה בפיגוע הדקירה אלא קיללו אותה וירקו לעברה.  

4/10 

5/10
ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

6/10 
הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ארגן מחאה שהתפתחה לכדי מהומות אלימות ביפו. עשרות ערבים עם דגלי אש"ף, כולל רעולי-פנים, חסמו רחובות ויידו אבנים אל עבר אוטובוסים ושוטרים. 

7/10 
8/10 

9/10


10/10

11/10
12/10


13/10 

14/10 

15/10

16/10  

17/10 

18/10 

19/10 
ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

20/10 

21/10 

22/10 

23/10 
ראוי לציין כי המהלך הזה שהתחיל בסוף ספטמבר, הוא בעצם העברת הילוך מהמציאות הקודמת. בבלוג הזה מוצגת הטענה העקבית כי מתנהלת אינתיפאדה שקטה, השלישית במספר, כבר מאז 2012. אם מביטים על העובדות, קל לראות שהדברים הם לא חסרי-בסיס. אם תתבוננו, למשל, בערך בויקיפדיה 'המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל (2014)' בו מתוארות המהומות במזרח העיר מאז רצח מוחמד אבו ח'דייר קל לראות כי "המהומות בירושלים החלו עוד בשלהי 2012 כחלק מ'הטרור העממי' שפרץ ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים על רקע המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013) וכשלונו. "

כתוצאה מהעברת-ההילוך האמורה, קנה-המידה בו השתמשתי בהכנת הפוסט הזה, כדי למנוע יריעה רחבה מדי, אילץ אי-דיווח על אירועים אחרים.לדוגמא: הדיווח על שוטר מג"ב נפצע קל מבקבוק תבערה ליד קבר רחל, ועוד כמה אירועים
  • במעלה אדומים עצרה משטרת ש"י שני פלסטינים עם מטעני חבלה ברכבם וככל הנראה מנעו פיגוע נגד כוחות מוצב מג"ב בעזריה.
  •  נהג אוטובוס בקו 10 שבוצע ירי לעברו בתל שבע. הוא לא נפגע והאוטובוס היה ריק. ההערכה היא שככל הנראה לא מדובר בירי אלא ביידוי אבנים. הרקע לאירוע לא ברור.
  • כוח צה"ל התשלט על מחבלת בת 15 חמושה בסכין שצעדה לכיוון יצהר.
אלה אירועים שדווחו בתקשורת המיינסטרים הישראלית. 
ואולי תקבלו תמונה קרובה יותר למציאות של היום. 

המערכת כולה ככל הנראה מפרשת את המציאות הנוכחית כגל-טרור מבוסס יוזמת יחידים, כפי שהתייחסה למציאות קודם לכן. אני סבור שיש ידיים מכוונות מאחורי הקלעים. אולי אין שרשרת-סמכות ברורה בין היחידים בשטח לבין ראש הרשות הפלסטינית או אלה הפועלים מטעמו, אבל נדמה לי שיש השראה על הפועלים בשטח. בהעדר הנחיה כלשהיא, קשה לדעתי להסביר את הפיזור הזה של הפיגועים על פני 3 השבועות האחרונים באופן שבו מדי יום יש מספר אירועים בולטים. נדמה לי שיש הגיון בשגעון הזה, ואת זה אפשר להסביר, לטעמי, רק בגורם מארגן זה או אחר. אולי ועדות התנגדות עממיות כאלה ואחרות. אולי חמאס. ואולי הרשות הפלסטינית עצמה, שידעה לשמור על גובה להבות מסויים לאורך השנים האחרונות, שולטת בהן גם עתה? 

כדי לבדוק את עצמי, אספתי את האירועים הבולטים של התנהלות יחידים וקבוצות של יהודים בתקופה האמורה. יש באירועים האלה מקבילים לאירועים שברשימה הקודמת, אבל יש בהם גם אירועים אחרים מאוד, שלטעמי מראים על העדרה הברור של רוח מנהיג בחברה הישראלית.

4/10/2015

8/10

9/10

13/10

13/10 

14/10 

15/10

18/10
מבקש מקלט נורה בשוגג והוכה למוות בזירת הפיגוע בבאר שבע. קצין הביטחון של התחנה המרכזית חשד בהבטום זרהום, בן 29 מאריתריאה, כי הוא המפגע וירה לכיוון רגליו. לאחר שנפל, מתבוסס בדמו, תקפו אותו כמה מהנוכחים, בעטו בראשו והטיחו בו ספסל כבד. כמה מהנוכחים ניסו להרחיק את התוקפים מהפצוע, שרותק לרצפה באמצעות כסא.הוא נפטר מאוחר יותר מפצעי הירי. 

21/10 

22/10 


האם הפער בין המבט שלי על הפעולות הפלסטיניות לעומת הפעולות היהודיות מלמד יותר עליי, על המציאות או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעת הזו ? לכם, הקוראים, הפתרון... 



16.10.2015

געגועיי לצ'רצ'יל

האם הטרור מנצח ? קשה שלא להתרשם לרעה מחוסנה של החברה הישראלית אחרי אתמול. 
  • חשש השווא ברכבת: "נוסעים חשדו שיש מחבל ברכבת שעזבה את התחנה  בחיפה. קצין ירה כדור באוויר ובמקביל נוסעים הפעילו את בלם החירום. הנוסעים המבוהלים מיהרו לרדת. סריקות שהתבצעו בקרונות הסירו את החשש לאירוע ביטחוני". 13 נוסעים נחבלו קלות. רק בנס לא נגרם נזק חמור יותר. 
  • חרדת החשמלאים בגבעתיים: במשך שעתיים שותקו הנתיבים המרכזיים באזור תל אביב וגוש דן בעקבות דיווח של אזרחים שראו שני חשמלאים מסתובבים עם מקדחה בידם. המצוד שהתנהל ברחובות גבעתיים אחרי שני החשודים הפלסטינים כלל גם מסוקים ועמדות בידוק. לאחר שהשניים נתפשו, נבדק החשד כי הם תכננו פעילות טרור. השב"כ פרסם הודעה כי נשלל החשד. השניים הם בכלל שני חשמלאים שעסקו בשיפוץ דירה בגבעתיים. 
עם כאלה תגובות בהלה, אין שום צורך בסכינים כדי לבצע פיגועי-טרור. מספיק להתריע התראות-שווא. מי שמתריע את התראות-השווא הם אנחנו. ומי שמגיב תגובת-יתר מבוהלת להתראות הם כוחות הביטחון שלנו. יותר מאי-פעם, ברור שהישראלים מבוהלים מאוד. 

כנראה שכאשר המנהיג שלך הוא בנימין נתניהו אתה נאלץ לחפש מקורות השראה במקורות אחרים. אני מתגעגע לאריק שרון ולמנהיגותו בתקופת האינתיפאדה השניה. אני חושב על דוד בן-גוריון שהוביל את מדינת ישראל בימיה הראשונים נוכח מתקפת הצבאות הסדירים של שש מדינות ערב. ואני מהרהר בווינסטון צ'רצ'יל, שבזמנים קשים הרבה יותר בהשוואה לאלה שאנו עוברים כעת, ידע להפיח בעמו את הנחישות, קור-הרוח ותחושת הביטחון ההכרחיים לנשיאת הנטל, לעמידה בקושי ולדבקות בדרך עד הניצחון. 








מחשבות שניות על סגרים

קצת קשה לקרוא כתבה שמתארת מציאות בה "אין ולו שכונה אחת במזרח העיר שלא ניתן היה לצאת ממנה בקלות רבה ברגל ללא שום בידוק לעבר מערב ירושלים. ניסיון שעשינו הראה גם שלפחות בשכונות המרכזיות, בהן גם מתגוררים מתנחלים רבים, לא היתה כל בעיה לצאת גם עם רכב ללא בידוק" 

אני עדיין חושב שאם יש אפשרות לבדיקה אפקטיבית, נוכח הפרופיל של רוב המפגעים כיוצאי מזרח ירושלים היה מקום לבדיקה כזו. אבל בהעדר בדיקה כזו, קשה להימנע מהמסקנה שהמחסומים והסגרים האלה יותר מזיקים משהם מועילים. 
מדוע? כי היחידים שמגיעים אליהם הם התמימים. המתונים. שומרי-החוק. כל אלה שדווקא איתם יש לנו אפשרות לדיאלוג, אפשר לבנות איתם עתיד, ושאת השפעתם החיובית על האחרים אנחנו מבקשים לחזק. כל התבטאות שלהם המתנגדת לאלימות, התופשת את מורכבות המציאות, הרואה פני עתידהיא כזו שיכולה למנוע מקיצוני אחד מלעבור את הסף ולצאת לנסות להרוג. מה הסיכוי להתבטאויות חיוביות כאלה אחרי יום של עמידה במחסומים ביציאה ובכניסה? 

חשוב לזכור שבשלהי 2012 אפשר היה לראות במזרח ירושלים דינמיקה מורכבתשאיננה יכולה להיתפש אלא כחיובית שבעיני ציונים המבקשים לראות את ירושלים המאוחדת כבירת ישראל גם בעתיד הרחוק. את סיכום המגמות הסותרות ששלטו אז במזרח ירושלים תיאר ניר חסון, כתב הארץ באופן הבא:
"לצד הקצנה לאומית, תמיכה גורפת בחמאס והתנגשויות אלימות, שמוכרות היטב מהחדשות, מתרחשים שינויים מרחיקי לכת בחברה הפלסטינית בעיר שניתן לפרשם כ'ישראליזציה', 'נורמליזציה' או פשוט הסתגלות למצב. הרשויות הישראליות, ובראשן עיריית ירושלים, מעודדות ולעתים מובילות את התהליך הזה תוך גילויי גמישות ביורוקרטית מפתיעה. 
סממני התהליכים האלה מתרבים: עלייה במספר הפונים לקבלת תעודות זהות ישראליות, עלייה בביקוש לבגרות ישראלית, עלייה ברישום למוסדות אקדמיים ישראליים, ירידה בשיעור הילודה, עלייה במספר הבקשות להיתרי בנייה, עלייה בהתנדבות לשירות לאומי בקרב צעירי מזרח ירושלים, עלייה במדדי שביעות רצון שונים של התושבים, מהפכה בגישה לשירותי בריאות, סקר שמראה שבהסדר הקבע, יותר פלסטינים בירושלים יעדיפו להישאר תחת שלטון ישראלי מאשר לעבור לשליטה פלסטינית ועוד ועוד."

חשוב לזכור כי הדברים התייחסו אל השכונות שבתוך הגדר ולא למי שנותרו בצד הלא נכון של גדר ההפרדה. חשוב גם לזכור גם את הצד השלילי שהוזכר: הקצנה בהגדרה העצמית הלאומית על ידי רבים, תמיכה גדולה בארגונים קיצוניים והתנגשויות אלימות לא מעטות. אנחנו הרי זוכרים שאחרי 2012 באו ימים קשים לירושלים, גם בקשר לרצח מוחמד אבו ח'דיר ומבצע 'צוק איתן' והימים הנוכחיים הרי אף קשים מאלה. 

ובכל זאת, אם הסגרים לא מועילים במישור המעשי של מניעת הטרור ואם הסגרים לא מועילים במישור התודעתי של הפחתת הלחצים העלולים להוביל לטרור, אין מנוס ממסקנה חד-משמעית: חבל להשקיע בהם מאמץ. עדיף לרכז את אותם הכוחות בנוכחות משטרתית מוגברת ברחובות המועדים לפורענות.

14.10.2015

האומנם שקר הסגר? ההבדל בין אידיאל פוליטי לריאליזם פוליטי

קראתי בעצב את מאמר הדעה בואלה! "שקר הסגר: החלטה חסרת אחריות" הטוען כי המחסומים לא יועילו אלא רק יפגעו בחופש התנועה של הפלסטינים ויביאו לזעם נוסף של פלסטינים ואיתו פיגועים נוספים. 
עיקר הבעיה במאמר הזה הוא העירוב בין אידיאל  פוליטי לדעה ריאלית. 

גם אני חושב שישראל צריכה להפגין מאמץ דיפלומטי מתמשך שתכליתו היפרדות מהפלסטינים והקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. גם אני סבור שצריך למצוא פתרון הוגן לערביי מזרח ירושלים במסגרת הזו. 
אבל הפתרון הזה לא יבוא מחר בבוקר.

זה גם באשמת נתניהו.
אבל הפלסטינים לא נקיים מאשמה.
עם מי נחתום היום הסכם על הקמת מדינה פלסטינית ?
עם אבו מאזן או עם החמאס? 
האם נחתום עם אבו מאזן על הסכם קבע בלי שנפתרה סוגיית עזה? 
האם ניתן בכלל להגיע להסכם סופי עם הפלסטינים לאור השאלה של זכות השיבה לתוך גבולות מדינת ישראל? 
נזכיר - בזכותם של אהוד ברק ושל אהוד אולמרט אנחנו יודעים שהפלסטינים לא היו מוכנים עדיין למו"מ אמיתי על זכות השיבה. גם יוזמת מדינת ערב עדיין כוללת את זכות השיבה. כל זמן שהנושא הזה נדרש מאיתנו - אין אפשרות להסכם קבע שאחריו תישאר מדינה יהודית. 
אני נמנה על אלה הסבורים שאפשר למצוא פתרון הוגן וסביר לשאלת זכות השיבה.
למשל - ישראל תכיר בזכות השיבה לתוך המדינה הפלסטינית. המדינה הפלסטינית תוותר על זכות השיבה לתוך גבולות המדינה היהודית. ישראל תאפשר איחוד משפחות בהתאם למכסה שתיקבע אך ורק על ידי ממשלת ישראל. 
אבל אני לא תמים לחשוב שאפשר יהיה להגיע להסכמה שכזו בלי וויתורים אחרים (למשל - מימון בינלאומי ליישוב פליטים מהפזורה הפלסטינית בערים חדשות שיוקמו בתוך המדינה הפלסטינית; למשל - גמישות ישראלית רבה יותר בנושא המעבר בין עזה לגדה).
אבל עד שיבוא היום שבו תהיה הסכמה ישראלית-פלסטינית בנושא זכות השיבה, לא יהיה ניתן להקים מדינה פלסטינית.
אז אם לא ניתן בעת הזו להקים מדינה פלסטינית ואם אין בעת הזו אפשרות לפתרון הוגן לערביי מזרח ירושלים, מה נעשה? 

האם נשב בשקט רגל על רגל וניתן להם להרוג אותנו ? 
ברור שבינתיים צריך לעצור את גל הטרור הזה. 
ומאחר וגל הטרור הזה יוצא במידה רבה מערביי מזרח ירושלים, הפתרון צריך להתמקד בהם.

חומות, מחסומים וסגרים מורידים את ההיקף האפקטיבי של הטרור. ראינו זאת ושוב ושוב. זה לא פתרון מיידי אלא מאבק נמשך של הגנה אקטיבית מהצד שלנו נוכח נסיונות החדירה של הצד השני. אם עושים זאת נכון - תוך הפעלת לחץ על המקומות מהם יוצא הטרור - היקף הטרור יפחת מאוד. 

וחשוב להבין משהו - מוכרים לנו את זה בתור טרור של יחידים - אבל הטרור הזה מתוזמן כל-כך טוב שלא היה לנו אפילו יום אחד של שקט מאז נאום אבו-מאזן באו"ם. אפילו לא יום אחד. וזה לא במקרה. מישהו מתזמן את גל הטרור הזה. מישהו מדריך את האנשים שמגיעים. אחרת היינו רואים ימים של פיגועים רבים וימים שקטים. המיצוע המסודר הזה של ההתקפות הוא עדות ליד מכוונת. צריך למצוא את היד הזו - ולכרות אותה. 

1.10.2015

הר הבית בידינו?



הן בעצם קריאת-תגר ליהודים.
קריאה שצריכה להיענות בתשובה מאוחדת, בסיסית ואחת. 
הר הבית הוא שלנו.
הר הבית בידינו. 
אבל אנחנו הציונים, בניגוד לאחרים, יודעים לכבד את האחר, 
ולמרות שהר הבית הוא שלנו, למרות שהוא בידינו, אנחנו מכבדים את חופש הפולחן של האחרים. 
ובלבד - שחופש הפולחן שלנו יזכה לכבוד זהה. 

קשה להאמין עד כמה יפות לעניין המילים המיוחסות לשמעון המקבי בספר מכבים א', ט"ו: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו".

את המשפט הזה צריכים לאמר ראש ממשלתנו, ראש האופוזיציה ונשיא המדינה שלנו, 
כשהם ניצבים על הר הבית, לעיני כל העולם כולו.
כי בעניין הזה כשלון הפוליטיקאים הישראלים גדול. לא רק של אלה מהימין אלא של כלל המחנה. 

כבר שנים שאיננו שומעים את הפוליטיקאים היהודים עומדים ואומרים את שני חלקיה של האמת הפשוטה:
1. אנחנו מוכנים לחלוק בארץ ישראל עם הפלסטינים בגלל רצוננו בשלום. 
2. אבל רצוננו בשלום איננו מערער כהוא זה ברצוננו בארצנו. 

הרי יש סיבה בסיסית בגללה אנחנו כאן בציון -  זכות היסטורית על ארץ ישראל כולה. 
הזכות ההיסטורית הזו נולדה יותר מ-1,500 שנה לפני שנולד הנביא מוחמד. 
הזכות ההיסטורית תמשיך ותעמוד לנו הרבה אחרי שהאיסלמיסט הקיצוני האחרון יניח את חרבו ויבין שהדרך היחידה לנהל ויכוח דתי היא בדרך הדיאלוג. 

הבעיה שלנו היא שזחאלקה ניסה לנהל מונולוג.
עכשיו עלינו להשיב. 

29.9.2015

בזכות המורכבות, בגנות הפשטנות

פעמים רבות מדי לאחרונה מצאתי עצמי נתקל בדיונים ואמירות המסבירות שהמוסלמים האלה הם ככה וככה, שהערבים הם ככה וככה.... כך נבנית לה בקרב הישראלים חומה של בורות בזכות אמירות קיצוניות ושתיקת הרבים. 

האמת היא שבדיוק כפי שהחברה הישראלית היא חברה מורכבת עם יתרונות וחסרונות, חוזקות וחלשות, מתונים וקיצוניים, אכפתיים ואדישים, כך גם כל אחת מהחברות המוסלמיות והערביות שסביבנו. 

בדיוק כפי שאי אפשר לדבר על 'היהודים' כמקשה אחת, אי אפשר לעשות זאת לגבי 'המוסלמים'. 
מי שעושה זאת - טועה ומטעה ומקשה על התהליך האיטי והקשה והמסובך של השתלבותה של ישראל במרחב הזה. 

הדבר שחשוב לזכור כאן הוא זה: ישראל כאן כדי להישאר. 
אבל גם המדינות הערביות המוסלמיות שסביבנו.

הדרך ליצירת מרקם של השתלבות וידידות עוברת דרך הלמידה וההכרה ההדדית. 

נקודה טובה להתחלה היא מצרים. מדינה מורכבת ומסובכת מהחשובות שבמדינות העולם הערבי.
כמה נבואות זעם שמענו סביב הסכם השלום שנחתם איתה? כמה ביקורת אנחנו שומעים על יחסי-השלום איתה? ואיזה תיאורים אנחנו שומעים על החברה המצרית ? 

לטעמי, מספיק לדעת את העובדות הבאות, כדי להבין עד כמה אנחנו לא מבינים את המצרים:
  1.  ישראל קיימת מאז 1948. 67 שנה. 
  2.  בתוך התקופה הזו, יש לישראל יותר שנים של שלום עם מצרים מאשר שנות מלחמה. 

בין 1948 ל-1974 היו לנו יחסי-לוחמה: 26 שנה. 
בין 1974 ל1977 היתה לנו הפרדת כוחות אפקטיבית: 3 שנים. 
מאז 1977 ועד היום יש לנו הסכם שלום: 38 שנים. 
38 שנות הסכם השלום עם מצרים שרדו הפרת הסכם מהצד הישראלי בקשר לאוטונומיה הפלסטינית שהבטיח בגין, שתי מלחמות של ישראל עם לבנון, ועשרות עימותים מורכבים עם הפלסטינים. 
הם גם שרדו חילופי שליטים מהצד המצרי: סעדאת, מובארק, מוחמד מורסי, וא-סיסי.
החילופים האלה הכילו בצד המצרי כמעט את כל מה שאפשר לדמיין - התנקשות, מחאות עממיות דמוקרטיות ועלייה לשלטון של האחים המוסלמים. ובכל זאת, יחסי השלום עדיין כאן, ויש האומרים שהם טובים מאי-פעם. גם החברה הישראלית עברה תהליכים קשים ומורכבים מהצד שלה. 
ובכל זאת, אחרי 67 שנות קיום, שרובן היו שנות שלום - מבחירה - המסקנה המתבקשת היא אחת: זה לא היה הסכם בין שליטים אלא הסכם בין חברות. 
החברה הישראלית והחברה המצרית כרתו ביניהן ברית שלום. 
כשמבינים זאת, ובכל זאת רואים עד כמה מעטה ההכרה ההדדית, אפשר גם לעשות את הצעד הבא: להפסיק למתוח ביקורת על הדרך שבה המצרים מקיימים את השלום בינינו ולהתחיל לשאול את עצמנו מה עם הצד שלנו ? מה אנחנו עושים לגבי השלום הזה? עד כמה אנחנו אחראים למציאות הזו של שלום שאיננו משביע את רצוננו? 

והצעד הראשון הוא בשאלה הפשוטה: מה אנחנו יודעים על המצרים ? 
למידת מצרים שבראשנו והגעה לשלום איתה היא צעד ראשון להגעה לשלום עם העולם הערב. 
הגיע הזמן להפסיק לספר לעצמנו ולאחרים סיפורים פשטניים ולהתחיל ללמוד את המציאות המורכבת שבתוכה אנחנו חיים. האחריות הזו, למקרה שלא הייתי ברור מספיק, מוטלת על כתפי כל אחד ואחד מאזרחי ישראל. זו לא האחריות של ביבי, אלא שלך ושלך. 

מה את/ה הולך לעשות היום כדי לדעת יותר על מצרים? כיצד תתמודד/י עם אמירות פשטניות ומטעות על המוסלמים/ערבים ככלל שיוצרות דימוי מוטעה של מצרים בפרט? איך את/ה הולכ/ת לקדם את השתלבותה של ישראל במרחב הזה באופן שיאפשר לילדיך חיים טובים יותר במזרח התיכון ? 
האם תקדם עימות וקיצוניות שם וכאן ? או שאולי תנסה לחזק את המתונים שם וכאן באמצעות הברית הטבעית ביניהם? 

מצרים, כאמור היא מודל. הגיע הזמן להילחם בפשטנות שבגישה אל האיסלאם ואל הערבים, ולאמץ את המורכבות בגישתנו. אם לא מאוחר מדי... 

24.9.2015

פרטצ'יה בסגנון ארדניה

"לפני כחודש הודעתי שגל הירש הוא המיועד לתפקיד המפכ׳׳ל. גל הוא אדם טוב, ערכי, ישר ומוכשר. הוא ביטחוניסט עם קבלות לאורך שנים רבות.מאז ההודעה, עובר גל לצערי מסע של השמצות והכפשות, רצח אופי ועלילות. הציבור מרגיש את זה ומביע תמיכה רבה בגל ובמועמדותו. הליך הבדיקה המתקיים בעניינו של גל נמשך כבר זמן רב. חוות הדעת עוד לא הוגשה לוועדת טירקל והשלמת ההליך לא נראית באופק.
אני מבקש להבהיר לציבור שהפרטים המוגדרים בתקשורת כ׳׳עננה׳׳ הקשורים לפעילותו העסקית של גל לפני שנים, הוצגו לי על ידי אנשי משרד המשפטים: גל הירש אינו חשוד בדבר ואיש לא התלונן כנגדו. הוא אדם נקי ולא דבק בו רבב!
לצערי, במדינת ישראל בדיקת מועמדים איננה מוגבלת בזמן ובימים האחרונים הובהר לי שהתהליך עוד יימשך זמן לא ידוע של שבועות לכל הפחות.
בנסיבות אלה ומתוך אחריות למשטרת ישראל, הודעתי לגל בצער רב שיהיה עליי לבחור במועמד אחר אף שראיתי בו כמועמד המתאים ביותר.
אני מצטער צער רב על הנזק שנגרם לגל ולמשפחתו. אני מצדיע לגל על נכונותו של אדם חזק ואמיץ לעזוב את החיים הנוחים בחוץ ולהסכים להתייצב למשימה.
אני מאמין שעלינו לבדוק את עצמנו היטב כיצד קורה שאדם ערכי וראוי אינו מתמנה לתפקיד אליו ייעדה אותו ממשלת ישראל."
ואני שואל: איך קרה שפוליטיקאי ואיש ציבור עתיר נסיון כמו גלעד ארדן לא ידע שכך ייראה התהליך הזה, למרות שכל אזרח פשוט היה יכול לדעת זאת?

איך קורה שעשרות שנים, ובצמוד למחדל 'ההפתעה' של יום הכיפורים 1973, מודיע שר בישראל שאיננו יכול לקדם מינוי, מאחר ולא עשה הכנה נאותה קודם לכן. האומנם הוא לא חשב שמהלך דרמטי שכזה, שיש בו הבעת אי-אמון בצמרת המשטרה כולה (בגלל המינוי של מועמד מבחוץ), צריך להיות מלווה בעבודת-הכנה מקדימה שתוודא שהמועמד הזה יעבור 'חלק' את מערכת הבדיקות? איפה הוא היה כשקרה מה שקרה עם יואב גלנט
לא רק לגל הירש עצמו מגיעה ההתנצלות הזו. על חוסר-המקצועיות, על החובבנות,על הפרטצ'יות הזו, מגיעה התנצלות לכלל אזרחי ישראל ולשוטרי ישראל . 

ומדוע, אוי מדוע, אי אפשר לקוות שמעכשיו יילמד הלקח, וכי ייעשו בדיקות מקדימות בשקט, מאחורי הקלעים? מדוע ברור שגם עתה לא תתבצע עבודה מקצועית, יסודית , סדורה, לפני שמישהו ירוץ לתקשורת עם הודעה על המינוי הבא ? 

לקריאה נוספת

22.9.2015

כמה משמעויות אפשריות לנסיעת נתניהו לרוסיה

ביבי נסע לרוסיה, והתזמון של הנסיעה מוסבר היטב במה שקורה בסוריה, אבל צריך להבין שהנסיעה הזו, ככל הנראה, מסמנת משהו שעוד לא קרה בהיסטוריה של מדינת-ישראל ושבהחלט עשוי להיות חשוב יותר מכל דבר אחר (כולל איראן). 

אחת משלוש המעצמות הגדולות בעולם מגיעה לגבולנו, כך לפתע. יש לה עניינים לסדר בסוריה. 
אחרי שהמעצמה מספר אחת נכשלה בעיראק, מגיעה מספר שלוש כדי לסדר את הבלאגן שנשאר. 
למה היא עושה את זה? שאלה טובה: 
  • אולי מתוך הבנה שהדליקה שבוערת בעיראק-סוריה יכולה להמשיך לאורך המפרץ הפרסי ולהגיע עד לרוסיה עצמה, שתמצא עצמה עומדת אל מול החליפות הערבית המתחדשת. ואם חייבים להילחם, יגיד לעצמו שליט רוסיה, למה לחזור על השגיאות של סטאלין? לא עדיף להרוג אותם כשהם קטנים? 
  • אולי מתוך הבנה שנוצר כאן איום נוראי על בנות הברית האחרונות של רוסיה במזרח התיכון? שאי-התערבות תביא לכך שאט-אט גם האיזור הזה יהפוך להיות דמוקרטי, וימשיך את הבידוד ? 
  • אולי מתוך הבנה שנוצרה כאן הזדמנות אדירה להרחיב את האימפריה הרוסית, להשתלט על איזור שייתן לאמא-רוסיה גישה טובה למשאבי הנפט של המפרץ הפרסי ולנמלי מים חמים, בצורה שלא היתה לה, לרוסיה, כבר שנים רבות מאוד? הרי יש כאן סוג של חולשה של ארה"ב שלא תתערב, ושל סין שעדיין איננה חזקה מספיק להתערב, ושל אירופה קשישא שנראית כאילו ימיה הצבאיים הרחק מאחוריה, וכל זה אומר שאם פוטין רק ירצה - יושיט ידו וייקח. 

ומתוך ההסברים האפשריים - עולה השאלה - באיזו דמות נסע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אל רוסיה? האם כפרטנר שווה בשיח? האם כראש מדינה החושש מאיום חדש בגבולותיה ? האם כווסאל ? 

השאלה הזו חשובה מכפי שאולי התקשורת הישראלית נותנת לנו להבין. היא עשויה לצבוע את ימינו ושנותינו הבאים בצבעים שטרם ראינו כאן. והתשובה מהי ? 



21.9.2015

נתניהו עלול להיות האחראי לאינתיפאדה השלישית

הרצוג מנותק מהמציאות.האינתיפאדה השלישית כבר מזמן כאן.
אבל ממילא גרגרי החול בשעון המודד את זמנו בראשות 'המחנה הציוני' הולכים ונעלמים להם. רוב נזקו כנראה כבר מאחוריו (אלא אם יפתיע אותנו בממשלת אחדות חדשה). 

אבל מה עם נתניהו ? הוא ראש הממשלה של המדינה שלנו, וגם הוא בהתנהלותו מנותק מהמציאות. 
נתניהו הוא האחראי העיקרי לאינתיפאדה השלישית. באוזלת-ידו - בכל התחומים - 
  • האכיפתי-הפנימי (בשטחיה של ישראל שאינם במחלוקת פנימית), 
  • האכיפתי-בטחוני (בשטחיה של ישראל הנתונים במחלוקת פנימית), 
  • בהתמודדות עם איומי הטרור מעזה (כשלון מבצעי צה"ל בעזה משפיע בדיוק - אבל בדיוק - כפי שנסיגת ישראל מלבנון העניקה רוח גבית לטרור באינתיפאדה השניה). 
  • ובתחום המדיני (שבלעדיו, קשה להאשים את ההנהגה הפלסטינית על בחירתה במאבק). 

הפלסטינים מנהלים כבר כמה שנים מאבק מתוחכם, רב-זרועי, נגד ישראל. 
מאבק עממי, מאבק דיפלומטי, עם המבט הרחק אל עבר המטרה. 

ונתניהו ? 
האם הוא דומה יותר לבת-היענה שבמיתוס, 
זו עם הראש מוסתר עמוק בחול, כדי לא לראות את המציאות?  
או שמא הוא דומה יותר לאותה מלכה צרפתית מפורסמת מהמיתוס, 
אשר היתה כל-כך מנותקת מהעם, 
עד כי לא ידעה להבחין בין אפשרויותיו של העני למבחר שעל שולחנה ? 
או שמא, למרבה הזוועה, מול עינינו, הולך ונבנה מיתוס חדש ומובחר של איוולת ישראלית? 



במציאות , בנימין נתניהו אחראי כבר היום על כשלון התמודדותה של מדינת ישראל עם האינתיפאדה השלישית. 




20.9.2015

הקוסם בפעולה, והפעם - מול האשמים האמיתיים בכך שישראל איננה מסוגלת להתמודד עם מיידי האבנים


אבל זה לא בית המשפט שנכשל בהענשת מיידי-אבנים.
זו מערכת האכיפה שלא אוספת ראיות כמו שצריך,
זו מערכת האכיפה שאיננה מגישה כתבי אישום חריפים מספיק,
זו מערכת האכיפה שמגיעה לעסקות טיעון מגוחכות. 

השופטים פוסקים עם מה שיש להם. 

האחראית למצב העגום היא הרשות המבצעת. 
הן באוזלת-ידה. 
הן בניהול המדיניות שלה. 
הן בהכחשה הנמשכת שלה את המציאות שבשטח.

בראש הרשות המבצעת של מדינת ישראל עמדו בין 1992 ל-2015 עמדו כמה וכמה אנשים:
  • 1992 - 1995 יצחק רבין ז"ל
  • 1995 - 1996 שמעון פרס 
  • 1996 – 1999 בנימין נתניהו
  • 1999 - 2001 אהוד ברק
  • 2001 - 2006 אריאל שרון ז"ל
  • 2006 – 2009 אהוד אולמרט
  • 2009 – 2015 בנימין נתניהו 
אין אדם שאחראי יותר מבנימין נתניהו למצב הנוכחי. 

פשוט אין. 

ובכל זאת, הוא מצליח לעשות בקסמיו, 
להטיל האחריות לכשלונותיו על אחרים
ועוד להיראות כמי שעושה ופועל
נוכח המשבר שנוצר הודות לאימפטנטיות שלו.

אין שני לו. 

7.8.2015

זמן למעצרים מנהליים מונעים כנגד מבצעי תג מחיר

הבלוג של יש דין מביא דוגמא לכשלון משטרתי מהדהד במעקב כמעט צמוד אחרי מבצעי תג מחיר, שהביא לכך שבית המשפט לא הרשיע אותם באירוע בו כל הנסיבות הצביעו על כך שהם כנראה המבצעים. הסיבה: המשטרה ניהלה מעקב, אבל איבדה את הנעקבים דווקא בחלון הזמן שבו בוצע התג מחיר. 

בניגוד למה שחושבים ביש דין, לדעתי דווקא המקרה הזה מסביר היטב מדוע למשטרה אין מספיק כלים. זו דוגמא קלאסית למצב שבו התחכום של העבריינים הוא כל-כך גבוה, עד שהמערכת לא מסוגלת להתמודד איתם. 

יתרה מכך, זה מסוג המקרים בהם עולה חשד כבד לשיתוף פעולה מבפנים. דווקא בחצי השעה הקריטית הם נעלמו לעוקבים? האומנם העוקבים כל-כך לא מיומנים ? ואולי מישהו הכשיל אותם? ואם כן - איך ? איך ידעו הנעקבים לעשות את מה שצריך דווקא באותו רגע? 

מבחינה משפטית, אגב, זה מקרה קלאסי של תביעה שלא היה צריך להגישה. מסיבה מאוד פשוטה: אי אפשר היה לקשור בין נוסעי המכונית לבין הפשע. 
בניגוד לאמור בבלוג של יש דין - גם פלסטינים לא מורשעים במקרים כאלה. 
מסיבה מאוד פשוטה - הם כלל לא היו מואשמים. 
כשיש לך את המכשיר של מעצר מנהלי מונע, אתה לא צריך להשקיע את כל המאמץ במעקבים האלה. 

וזו בדיוק הסיבה שבגללה המשטרה צריכה עוד כלים. עם מעצר מנהלי מונע, חלק גדול מאוד מתגי-המחיר היו נמנעים, כי מבצעיהם היו מורחקים מהשטח. 

חשוב גם להבין שמבצעי תג מחיר מתוחכמים יותר מהממשלה לא רק בביצוע, אלא גם בהכנה שלהם להתמודדות עם חקירות המשטרה. הם מפגינים תבונה רבה בשימוש בזכות השתיקה, שאיננה מובנת מאליה. נדרש לצורך כך אימון ותיאום מראש, אמון הדדי, וביטחון ברמת-הביצוע שלא הותירה אחריה ראיות אחרות שיספיקו להרשעה. סוג כזה של מקצוענות עבריינית, המבוסס בתפישה אידיאולוגית עקבית והזוכה בתמיכה מתוך הקהילה ממנה יצאו העבריינים, מציב אתגר גדול, אולי גדול מדי, על מערכת אכיפת החוק. 

זה תרחיש קלאסי של דמוקרטיה מתגוננת. הכלים הרגילים לא מתאימים. ודווקא ערך השוויון קורא לזה שהכלים שמיושמים דרך קבע נגד פלסטינים כבר עשרות שנים רבות, ייושמו גם נגד יהודים, לפחות בתוך אותם שטחים שנויים במחלוקת. 
לכן זהו הזמן להתחיל לעשות שימוש במעצרים מנהליים מונעים כנגד חשודים בביצוע פיגועי תג-מחיר. 

לפני סיום, חשוב לי לציין היבט שהתקשורת מתעלמת ממנו. ההסתרה של האינתיפאדה השלישית היא לדעתי אחת הסיבות לריבוי אירועי תג-מחיר. כמובן שדיון ציבורי בפיגועי הטרור העממי היומיומיים מצד הפלסטינים לא ימנע לגמרי פיגועים כאלה, אבל התחושה כי קורה משהו ביהודה ושומרון אשר הציבור הישראלי הכללי מתעלם ממנו, מגבירה מאוד את המוטיבציה של אנשים מסויימים לפעול באופן עצמאי. 

מי יודע? הכרה במציאות העצובה של השנים האחרונות - שנות האינתיפאדה השלישית - אולי גם תביא סוף סוף את הממשלה הנוכחית לקחת על עצמה את הנכונות להתמודד עם שקודמתה הצליחה להימנע ממנו  - קידום התהליך המדיני מול הפלסטינים, באופן שידגים את היכולת של המתונים להוביל לשינוי במזרח התיכון. גם אם לא אוהבים את מה שיש לפרטנר הפלסטיני להגיד ולדרוש, גם אם יש סיכונים בתהליך הזה שיחייבו מעורבות הדוקה של מצרים וירדן ומדינות אחרות, הוואקום המדיני נותן את הבמה לקיצוניים. הגיע הזמן שנערים אחרים ישחקו לפנינו. 



3.8.2015

כולנו צריכים לעמוד מאחורי נשיא המדינה, ראובן ריבלין

"קמנו הבוקר ליום עצוב. רציחתו של עלי דוואבשה, תינוק שישן במיטתו, והפגיעה הקשה בבני משפחתו, אחיו, אביו ואמו הנאבקת על חייה, פצעו את לב כולנו. 
יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכינו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. 
לצערי הרב, עד עתה נראה שטיפלנו בתופעת הטרור היהודי ברפיון. אולי לא הפנמנו שמולנו ניצבת קבוצה אידיאולוגית, נחושה ומסוכנת שהציבה לה למטרה להרוס את הגשרים העדינים אותם אנו בונים בעמל רב. אני מאמין שככל שנבין שמולנו ניצבת סכנה מהותית למדינת ישראל נהיה נחושים יותר לעמוד מולה ולעקר אותה מהשורש. 
אל מול גל הטרור הפוגע בחפים מפשע, הבז לחיי אדם, הבז לשלטון החוק, מדינת ישראל והחברה הישראלית מחויבות לחשבון נפש. חשבון נפש שיבוא לידי ביטוי במעשים ולא רק במילים. המנהיגות הישראלית, מימין ומשמאל, צריכה להביע קול ברור לא רק של גינוי לטרור אלא של מחויבות אמיתית למאבק באלימות, מאבק בגזענות, הכרה במחויבותנו להקפדה על ערכי החוק, כבודו של בית המשפט, ערכי הדמוקרטיה, וכבוד האדם שנברא בצלם. 
ברגעים כואבים אלו אני פונה אליכם, אל העם הפלסטיני, אל כל אזרח שומר חוק - ומבקש מכם לא להיכנע לרגשות הזעם והכעס. זה הזמן לשלב ידיים. מערכות החוק והצדק ימצאו את הרוצחים וימצו איתם את הדין. עלינו לתת למערכת החוק לבצע את המוטל עליה ולהיזהר מלהיגרר למעשים מזיקים ומיותרים. לקיחת החוק לידיים וכניעה למעשי אלימות תהווה פרס לטרוריסטים. למרות הכאב והצער עלינו להמשיך ולהאמין ביכולת שלנו לבנות גשרים של דו קיום, של חיים משותפים.  
אסור לתת לטרור לנצח."
ולהפתעתי מצאתי עצמי במהלך היום מתדיין עם רבים שסבורים שהוא הלך רחוק מדי. 

חשוב להזכיר: התנצלויות בחצי-פה, על תנאי, או תוך התכחשות, הם מאפיין של מי שלא לוקח אחריות. נשיא המדינה שלנו, ראובן ריבלין, עשה את המעשה המנהיגותי היחיד שיכול וצריך מנהיג יהודי לעשות נוכח הידיעה הנוראה: יהודים שרפו תינוק. הוא לקח אחריות. 

אך באים האומרים - ואולי בכלל המבצעים לא היו יהודים? הרי היו פעולות שהוצגו כאילו הן תג-מחיר כדי לכסות על מעשה פשע או כדי להסית. 

בואו נחשוב על זה רגע:
  • מה בסך הכל יקרה אם יתברר שהמבצעים לא היו יהודים ? ריבלין יוציא הודעה שהוא מצטער על מות התינוק אבל הוקל לו שידם של יהודים לא היתה במעל. 
  • אבל מה אם המבצעים כן היו יהודים? אם כן, הרי מדובר כאן בהתדרדרות מוסרית נוראה. האם לא ברור שצריך להבהיר שנחצה כאן קו אדום? האם לא ברורים נזקי הגמגום, הספק והשתיקה ?
ידע כל מי שמטיל ספק בזהות המבצעים, שמזכיר את מעשי הצד השני, שמנסה ליצור איזון - 
  • כי הוא מעודד את המבצעים. 
  • כי הוא מספק להם מעין הגנה.
  • ובעיקר כי הוא ממשיך לשפוך שמן על המדרון החלקלק של התדרדרות החברה הישראלית לעבר הברבריות. 

בזמנים כאלה, לאנשים מוסריים יש חובה. 

ראובן ריבלין מילא את החובה שלו. 

ואת/ה ?