18.12.2015

זה בידיים שלנו (בינתיים)

לא מזמן ניהלתי כאן דיון בחידה המוזרה שהיא חוסר-היכולת של הצד שלנו להבין למה הפלסטינים נוהגים
כפי שהם נוהגים.

חשוב להבין שאם אנחנו מבינים שהגענו לשלב בסכסוך היהודי-ערבי
על ארץ ישראל בו המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות
הפך להיות עממי באמת ואולי אפילו ספונטני
זה לא מכתיב לנו שום דבר.

אפשר לתמוך בו.
אפשר להתנגד לו.
אפשר להרגיש אמפתיה לנאבקים (הטרוריסטים הרוצחים, כן?).
אפשר להרגיש אמפתיה לקורבנותיהם (אנשים חפים מפשע, כן?).
אפשר להאמין שהיענות להגדרה העצמית שלהם משמעה אובדן ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שיש דרך ליישב בין זכות ההגדרה העצמית שלהם לזכות ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שאין שום פתרון שיצור שלום וביטחון.
אפשר להאמין שיש פתרון שיצור גם שלום וגם ביטחון.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של שתי מדינות.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של טרנספר.
אפשר להאמין במשהו אחר.
אבל עדיין חשוב להבין.

למה ?
כי ההבנה הזו, גם אם איננה מכתיבה דבר, יכולה להועיל בתכנון לעתיד.
כי כאשר נזכרים בכך שמדובר במאבק בין שני לאומים
כשמפסיקים להכחיש שהצד השני גם הוא קיבוץ לאומי שגם לו זכות להגדרה עצמית
אפשר לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולנסות ולהבין מהעבר מה צפוי לנו בעתיד.

כל מי שמעיין בהיסטוריה של המאבקים הלאומיים של המאה ה-20 יודע שהם -
  • כוחניים 
  • אלימים 
  • ספוגי דמם של חפים מפשע. 
  • מוכרעים לרוב במו"מ ורק לעתים נדירות בכוח. 
כל מי שלומד את הנושא הזה של מאבקים לאומיים רואה שבכל אחד מהמקרים
כל אחד מהצדדים משוכנע שהצדק כולו איתו ושהצד השני הוא אוסף של מפלצות חסרות-לב.

לכן, כל מי שרואה את המצב מבין שגם אם אין פתרון
צריך להערך למציאות העתידית
על כל אפשרויותיה.
לפני שהמצב יפתור את עצמו, לפני שיהיה טוב, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

לא חייבים לנצל את המציאות שנוצרה במזרח התיכון ולנסות להכתיב פתרון.
אפשר לשבת ולחכות להתרסקות הרשות הפלסטינית ולצפות ביצירתה של מדינה דו-לאומית
בין הירדן לים
בה יש מיעוט עצום של ערבים.
גם אם המיעוט הזה לא יהפוך לרוב מייד (וזה עניין שנתון לויכוח דמוגרפי מורכב וקשה) ברור
שהמציאות הדו-לאומית הזו תהיה קשה ומרה.

עם מציאות כזו אפשר להתמודד רק באמצעות קונצנזוס. 
אריק שרון ז"ל ניסה ליצור קונצנזוס שכזה 
אבל לצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת.

פעם נתניהו, כשהיה צעיר, לפני שנהיה דומה ליצחק שמיר,
 דיבר על "הם שם ואנחנו כאן". 
היום, במחדליו, הוא מייסד את המדינה הדו-לאומית. 

אבל מה עם ההכנה של העם היושב בציון למערכה הקשה הצפויה לו?
המדינה הדו-לאומית,
זו שנתניהו מייסד לנו,
לא תהיה מדינה סימפטית במיוחד לגור בה.

כרגע האפשרות לעיצוב הפתרון היא בידיים שלנו.
רק בידיים שלנו.
כמה זמן עוד נשאר לנו, לפני שהפתרון יהיה רק בידיים שלהם ?

באיזה מצב נגיע למציאות הזו? כעם אחד מלוכד או כשבטים מפוצלים ונוחים להכנעה ?
נוכח המאבק הלאומי הזה, נדרשת הנהגה מאחדת ומלכדת שתגביר את חוסן העם.

הנהגה כזו - אין.
הסברים ישרים והגונים - לא ניתנים לציבור.
וכך, ממשיכים להתדרדר במורד הדרך אל עבר המדינה הדו-לאומית
עודנו תמהים מה בדיוק קורה כאן
אנחנו עתידים למצוא את עצמנו ברעה מכל המציאויות.

לא חבל ? יום אחד נביט אחורה ונגיד לעצמנו (עם צביטה בלב) - זה היה בידיים שלנו.




17.12.2015

אין שום הסבר לגל הטרור האחרון ?

אבי יששכרוף פרסם בואלה! עם כתבה מאוד מעניינת אבל גם קצת מוזרה בנושא הרציני והחשוב של גל הטרור האחרון, זה שמשום מה לא קוראים לו האינתיפאדה השלישית.

ב-75 הימים האחרונים השתתפו יותר מ-130 מחבלים בפיגועים או בניסיונות לפגוע. אם סופרים גם את הפיגועים שסוכלו בידי השב"כ ובידי הרשות הפלסטינית מגיעים לכ-200 עד 250 פלסטינים. ממוצע של 3 בני-אדם היוצאים מדי יום כדי לבצע פיגוע טרור.

יששכרוף קורא לזה " מספר דמיוני, הזוי ומסוכן."
יששכרוף סבור שהכיבוש אינו מסביר את הגל הזה
הוא סבור שגם ההסתה איננה מסבירה את הגל הזה.

קשה לי להבין את חוסר-ההבנה הזו.

הפרופיל הממוצע של של מבצעי-הפיגועים מגלה :
  • לא כולם נמנים על האיסלם הרדיקלי 
  • לרבים מהם היה הרבה מה להפסיד
  • רבים מהם תוקפים חיילים - ורק חיילים 
  • לא נמצא מי שמארגן אותם ושולח אותם 

מתי ראינו בפעם האחרונה את כל זה ?
שותפות לפעולות אלימות שחבריה באים מאידיאולוגיות שונות?
פעילות שנראית ספונטנית וללא תכנון מלמעלה ?
צעירים שיש להם מה להפסיד ובכל זאת יוצאים למעשי אלימות
שנראים נואשים ובמסגרתם תוקפים כל מה שמייצג עבורם את השלטון הזר  ?

אם אתם זוכרים את ההיסטוריה של מאבק היישוב היהודי לעצמאות.
אולי יהיה לכם דז'ה וו. לא זהה, אבל דומה.
זוכרים את ארץ ישראל בשנות ה-40, לפני כ"ט בנובמבר ?
זוכרים את תנועת המרי ?
את הצעירים שלנו, שהלכו להגנה, לאצ"ל וללח"י אבל פעלו יחד כנגד הכובש הזר ?
קוראים לזה מאבק לאומי.

בהחלט אפשר להגיד על האויבים שלנו שהם לא נחמדים,
שהם לא מוסריים,
שהם נוהגים בברבריות.
אבל אי אפשר להגיד שאין הסבר אחד להתנהלות שלהם.
יש הסבר.
זה מאבק בין לאומים
על ארץ ישראל
הצד השני נלחם נגדנו.

ומה אנחנו עושים ?


13.12.2015

האנטי-ציונות החדשה

ישראל מדווח אתמול על עלייתו של גל מחאה מוזר וחדש.

המחאה כוונה כנגד כבוד הנשיא, ראובן ריבלין, שעמד לנאום בפתיחת כנס תקשורת גדול שעורך 'הארץ' בארה"ב.
המוחים ביקשו ממנו לא לנאום שם.
מדוע?
יהיו בכנס עשרות דוברים בהרצאות ובפאנלים.
בפאנלים יהיה ייצוג גם לקולות של השמאל הקיצוני הישראלי.
אבל גם הפעיל החברתי אבנר גבריהו משוברים שתיקה והעיתונאית עמירה הס.
והמוחים סבורים שלאלה אין זכות ביטוי.

קראתי את הכתבה. קראתי גם בNRG.

קשה לי להחליט מה היה מטופש יותר -

  • האנשים שהתראיינו לכתבות וקבעו בכובד ראש שהנשיא לא צריך לכבד בנוכחותו כנס שמדברים בו ישראלים מהשמאל הקיצוני הישראלי ; 
  • או האנשים שהגיבו לכתבות ועסקו בספורט הלאומי החדש של הימין הישראלי - לחבוט בנשיא ריבלין. 

חופש הביטוי בישראל הוא רחב מאוד.
הוא כל-כך רחב עד שהוא כולל גם את הזכות לבקר ואפילו את הזכות לשקר.
לא מוצא חן בעיניכם ?
בקרו בחזרה. תקנו את השקרים. ספרו את האמת.
אבל אל תסתמו פיות.

כי אם תסתמו פיות לגבריהו-ים ולהס-ים היום, 
מחר יבוא מישהו ויסתום לכם את הפה.

והחובטים בריבלין ? פוסלים במומם. הם תוקפים את אחד המבוגרים האחראיים הבודדים בציבוריות הישראלית של היום. איש ציבור ישראלי אחד עומד בשער ומנסה בכל כוחו לאחד את העם היושב בציון, חילונים, כיפות סרוגות, דתיים וערביים, ומה עושים בני-עמו? במקום להקשיב לו, לחשוב על דבריו ולהתמודד עמם, הם תוקפים אותו. 

העצלות המחשבתית הזו, הניוון המחשבתי, הבהמתיות, מסוכנת לציונות הרבה יותר מכל הגבריהו-ים וההס-ים.
מהבחינה הזו, הגבריהו-ים וההס-ים, הם פטריוטים ציוניים גדולים יותר מכל המגיבים והמבקרים - כי הם מאתגרים אותנו, מניעים אותנו ומכריחים אותנו לעמוד על המשמר. 

הנסיון הזה לברוח מהצורך להתעמת עם הגבריהו-ים וההס-ים, הוא לא רק פחדנות או עצלנות. הוא אנטי-ציונות. 

7.12.2015

הקשר בין איכות הסביבה והזן הנכון של הכלכלה

התקשורת מדווחת כי ניתנה 'התרעה אדומה' לזיהום אוויר בבייג'ינג (אדומה - רמת הזיהום הגבוהה ביותר). זו כנראה דוגמא נוספת המלמדת עד כמה הדרך בה בוצע התיעוש הסיני המהיר היתה מסוכנת לאזרחי המדינה הזו. הדוגמא הזו גם מלמדת בד בבד על הדרך שבה הממשל מתמודד עם המצב הזה של זיהום מסוכן, וזו עדות להבנה של חשיבות הנושא ונסיון אמיתי להתמודדות רצינית עם המציאות שנוצרה בעקבות התיעוש והזיהום. 

עד כמה רצינית ההתמודדות הזו ? התקשורת מדווחת כי אותה סין אחראית לחדשות נהדרות לעולם בתחום איכות הסביבה: לראשונה מאז החל המעקב אחרי פליטות פחמן תהיה ירידה ברמה העולמית בתקופה של צמיחה כלכלית, ו"הירידה בפליטת הפחמן הדו-חמצני היא ככל הנראה הודות לסין."

מדוע הודות לסין ? כי "בשמונה החודשים הראשונים של השנה, נרשמה ירידה של כמעט 4% בפליטת פחמן" בסין. "בארצות הברית, לשם השוואה, נרשמה ירידה של כ-1.5%."

האם אפשר לקרוא זאת בלי להרהר הרהורים ביקורתיים על כלכלה פוליטית? נראה כי דווקא הקפיטליזם ההיברידי הסיני, שוק חופשי המוכוון בידי יד שכלל איננה נעלמה - יד הממשל - עובד טוב יותר מכל נוסח אחר של קפיטליזם עלי-אדמות. לפחות בכל מה שקשור לנסיון לתקן את שקולקל בקשר לאיכות הסביבה, נראה שבסין עושים עבודה טובה יותר משעושה הקפיטליזם שיש לנו כאן, זה שביבי הוא נביאו.

אולי הגיע הזמן שנחליף דיסק ונעבור לגירסא הסינית ? 

5.12.2015

יוסי שריד נפטר

מותו של יוסי שריד ז"ל, מהבולטים שבין חברי-הכנסת מהשמאל הישראלי בין השנים 1974 - 2006, הוא אבידה גדולה לפוליטיקה הישראלית הזקוקה היום, יותר מאי-פעם, לאנשי ציבור ברמתו.

מותו הוא הזדמנות להתייחס לדברים שאמר לא מזמן,  דברי-נבואה מהסוג שכדאי שכולנו נקשיב להם: 
"שני דברים עיקריים מדירים שינה מעיניי: הכיבוש בשטחים ואי השיוויון בחברה, כי שניהם מאיימים על עצם הקיום ולא רק על איכותו. אם שניהם יתמשכו ויעמיקו, ספק רב אם עתידה של המדינה מובטח..
אין לי כרגע מידה גדושה מדי של אופטימיות להציע לזולתי. אני מצטער על כך, אבל לא הייתי רוצה לעשות שקר בנפשי ובנפשכם..במרוצת השנים, ועל סמך ניסיוני המצטבר הגעתי למסקנה שהיא גם מייאשת אבל גם מעודדת במידת מה: לא הפוליטיקאים משפיעים, ובעיקר - לא הם שמקבלים את ההכרעות הלאומיות הגורליות. מי שמחליט בעבורנו ובמקומנו היא המציאות, והפוליטיקאים מדדים בעקבותיה ומעמידים פני מחליטים. לכן, גם הכיבוש יסתיים במוקדם או במאוחר כי מציאות החיים תחליט בשמנו..הצרה היא רק, שמציאות החיים כאן היא לפעמים גם מציאות המוות, ומציאות רעה משפיעה הרבה יותר ממציאות טובה. אם המצב הנוכחי יישאר בעינו, ואם לא יימצא הכוח הפנימי לשינוי כיוון ולשינוי ערכים דרמטי, כי אז ישראל תהפוך לישות מדינית וחברתית מנוונת". 
אני לא מסכים עם התפישה כי הפוליטיקאים לעולם אינם מקבלים את ההכרעות הלאומיות הגורליות. אבל אני מסכים לגמרי עם הטענה שיש תהליכים המחייבים הכרעות לאומיות גורליות; תהליכים שהשלמה עמם או מאבק בהם מחייבים התנהלות אחרת לגמרי מזו שאנחנו רואים במדינה שלנו.
כולנו מבינים שאם נחכה למציאות החיים שתחליט בשבילנו, נמצא עצמנו נטולי-יכולת להשפיע דווקא ברגעים בהם נייחל ליכולת כזו יותר מכל.
כדי שנהיה ערים לבעיות הגורליות האלה אנו זקוקים לאנשים כמו יוסי שריד, אשר יהיו נכונים לקחת על שכמם את המשא של השליחות הציבורית, אשר ידעו להוכיח אותנו ואשר לא יהססו להצביע  על כל מה שרע בעיניהם ללא בושה וללא מורא וללא משוא-פנים. 

מדינת ישראל איבדה אדם ואזרח שבחר להיות איש ציבור והצליח למלא את השליחות הזו תוך הפגנה של יושרה ואופי ונחישות. יוסי שריד היה מסוגם של האנשים עליהם אין מנוס אלא לומר בעילגות שכבר לא עושים אותם יותר ככה. 
יהי זכרו ברוך. 

חבל על דאבדין. 


לקריאה נוספת


3.12.2015

הצעקות של שרת המשפטים מסתירות את סדר העדיפויות האמיתי של הממשלה שלנו

הכנסת דחתה אתמול את הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון להעלאת קצבאות הנכות לשכר המינימום. בויכוח שהתפרץ בין גילאון לשרת המשפטים, איילת שקד, הוחלפו האשמות כמיטב המסורת בין קואליציה ואופוזיציה.
אני לא בא לערוך כאן ניתוח משפטי של הויכוח הזה (מהסוג שמראה היטב מי צודק ומי מכסתח"ת). 
מה שחשוב לי לנסות לעשות כאן, זה לדון בפרטי הסיבה האמיתית (לכאורה) לדיון הזה: השאלה התקציבית.

החוק המוצע אשר נדחה על ידי הממשלה, נועד להעלות את סכומי קצבת הנכות הכללית מסכום של 2,342 ש"ח לערך לשכר המינימום, העומד עכשיו על 4,650 ₪ (על פי נתוני משרד התמ"ת). 

על פי דברים שאמר שר הרווחה במליאת הכנסת, הממשלה העריכה את עלות הצעת החוק ב-10 מיליארד ש"ח לערך. הערכותיה של הממשלה בנוגע לעלות התקציבית של הצעות חוק פרטיות ידועות כמנופחות (במכוון) כדי להקל על דחייתן, ובכל זאת, לצורך הדיון, נקבל את ההערכה הממשלתית. 

ההערכה הזו לא מדברת בעלות שהיא בשמיים. ספק אם העלות היא נימוק המצדיק את הדחיה הזו, בהתחשב בהיקף האוכלוסיה המושפעת (ההערכות מדברים על בין 180,000 ל-220,000 מקבלי קצבאות נכות שהיו מושפעים מהצעת החוק). 

10 מיליארד ש"ח בשנה הם בסה"כ ב-3% מתקציב 2015 וכ- 2.8%  מתקציב 2016. 
נשמע לכם הרבה ? 
הרי כבר ראינו שהמדינה הזו יודעת לארגן תוך היקף כספים כזה בזמן קצר אם מדובר בצרכי-ביטחון. 

אבל כאן יש הבדל מהותי לעומת תקציבי ביטחון.
הסוג הזה של ההוצאה הציבורית יחזור למדינה באופן כמעט מיידי (ובוודאי בתוך אותה שנת תקציב).
למה ? 
מה אנשים עושים עם קצבאות ? משתמשים בהן כדי לחיות!
כלומר, כל שקל שמוציאה המדינה לקצבה (בסכומים הנמוכים האלה), יגיע לכלכלת המשק כצריכה פרטית.  
כלומר, כל שקל שיושקע בקיצבאות בסכומים האלה יהווה תמריץ להגברת הפעילות הכלכלית הכוללת במשק על בסיס הצריכה הפרטית.
עכשיו בואו נזכור את ההכנסה שהמדינה תזכה לה הודות להכנסות הנוספות ממיסים ישירים ועקיפים כתוצאה מכך... 

בסין משקיעים בשנים האחרונות מאמצים ניכרים לתמרץ את הכלכלה המקומית ולבססה על צריכה פרטית מקומית.
מה עושים בישראל ?
ממשיכים להתכחש לזכות לקיום בכבוד
ממשיכים להתכחש לפער הנורא בין גובה קיצבאות הקיום שהמדינה החליטה לשלם, לבין יוקר המחיה בפועל במדינה הזו 
וממשיכים להסתיר מאחורי השיח התקציבי את סדר העדיפויות האמיתי...