29.11.2017

היום לפני 70 שנים החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי המקובל בישראל לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו ה'תש"ח). התאריך, אחד המועדים ההיסטוריים החשובים בתולדות הציונות, הוא המועד בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה ליהודים ומדינה לערבים. 

ההחלטה הידועה במספרה - החלטה 181 - קיבלה את תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. מבחינה מדינית מדובר בהישג מהמדרגה הראשונה ליישוב היהודי שבדרך. מבחינה מעשית, יום לאחר מכן פרצה בארץ ישראל מלחמת הדרכים, מלחמת אזרחים שהתנהלה בארץ עד לפרוץ מלחמת העצמאות. בסופה של המלחמה השתלבה ישראל כמדינה בין האומות ומאבקה ההיסטורי כנגד החרם הערבי הוא מופת של דיפלומטיה ומעש. 



מבט היסטורי על הדרך הדיפלומטית שעשו היהודים מב' בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) ועד לכ"ט בנובמבר 1947 (החלטת האו"ם) הוא כמובן מבט במימד אחד מהמימדים הרבים של המפעל הציוני אדיר המימדים שהביא לקוממותה של המדינה היהודית. מבט היסטורי על העבודה הקשה והסיזיפית שהושקעה ביישוב ארץ ישראל מאז 1882 (תחילת העליה הראשונה) ועד לנובמבר 2017, הזמן בו נכתבים דברים אלה, מעניק פרספקטיבה רחבה יותר על הדרך שעשה העם היהודי מאז התחילה הציונות לפעול באינטנסיביות למען שיבת העם היהודי לקיום עצמאי בארצו. 

אפשר למצוא הרבה נקודות ביקורת על פניה של המדינה היהודית בעת הזו. אנחנו היהודים טובים בביקורת עצמית. ריבוי דעות ושיח פתוח בדבר האפשרויות היתה ונשארה אחת מנקודות העוצמה של העם היהודי מימי קדם. עוד בתנ"ך נכתב "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובעת הזו הרי כולנו יודעים שבכל התכנסות בה מתנצחים שני יהודים נזכה לשמוע לפחות שלוש דעות. הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת לנו לעצור לרגע את השיח הביקורתי למען רגע של נחת.

בשבעים השנים שעברו מאז שהמתנו דרוכים למוצא-פיו של של ארגון האו"ם עשינו - אנחנו היהודים הציוניים - כברת-דרך. מי ייתן שנדע לנצל את שבעים השנים הבאות בתבונה ובחריצות כך שגם אז נוכל להביט אחורה בשביעות-רצון דומה. 

10.11.2017

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.
מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 
א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 
ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 
את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 
והדבר העצוב באמת? 
שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נכונות. 
ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 
במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. יש פוליטיקאים ישרים. יש כאלה שאינם אנשים ישרים. הדרך בה בחר נתניהו לפעול בנוגע למה שנכנה, כרגע, כהסתבכויות המשפטיות שלו, איננה דרך של יושרה ציבורית (מהי דרך של יושרה ציבורית? דמיינו מה דן מרידור או בנימין בגין היו עושים בנסיבות דומות). 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 
האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 
ימים יגידו.