30.12.2017

חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 
רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 
זה לא מסובך במיוחד, לא ?
אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.
שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 
בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 
ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.
הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו
אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 
ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 
אפילו פעם אחת. 

29.12.2017

ישראל פורשת מאונסק"ו. צעד חשוב או גול עצמי?

ישראל הגישה מכתב פרישה מארגון קשרי התרבות והחינוך של האו"ם. לכאורה, צעד חינוכי שילמד את הגויים לנהוג אחרת. בפועל - צעד חלמאי מאין כמותו. 

עשרות שנים ישראל נאבקה נגד החרם הערבי דיפלומטיה שקטה וגלויה שכל תכליתה היתה  שהמדינה היהודית תזכה למעמד שווה בין כל המדינות שהעם היהודי יזכה למקום ראוי בין כל העמים ואז בא בנימין "חלם" נתניהו וכורת את הענף עליו אנחנו יושבים. מי צריך אויבים עם כזו מדיניות חוץ ? 

ישראל לא עושה זאת על דעת עצמה. היא הולכת בעקבותיו של דונאלד טראמפ. הוא מתמיד להפגין מדיניות שבמרכזה עומדת תפישה ישנה ומוכרת של הדיפלומטיה האמריקאית - בדלנות. האם מישהו חושב שאם הקו הבדלני האמריקאי יתפוש 
ארה"ב תמשיך להיות בת-ברית של ישראל ? 

נוכח הטיה אנטי-ישראלית נמשכת אין מנוס מהסברה. הסברה. ועוד הסברה. אי אפשר להעביר מסר על המגרש אם אתה יורד מהמגרש. דווקא הממשלה הנוכחית, זו שהצליחה לשכנע את נורבגיה ודנמרק להקפיד יותר על הסיוע הניתן לארגונים פלסטיניים, כך שלא יגיע לארגונים הקשורים לטרור או המחרימים את ישראל, אמורה לדעת זאת יותר טוב מכולם. הרי הדנים והנורבגים לא השתכנעו בגלל שישראל הפנתה אליהם את הגב. הם השתכנעו הודות למידע שהעבירה להם ישראל. 
אז מה ההגיון בהפניית גב כעוס לאחד מהארגונים של האו"ם ? 


11.12.2017

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 


היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 
  • "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
  • "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
  • "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
  • "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
  • חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 
תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 



ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 
כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.
שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.