נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם.
על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי."
היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה:
- "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה."
- "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
- "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
- "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
- חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..."
תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון.
כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח.
ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה?
כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.
שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה