31.12.2018

במקום סיכום

לפני עשר שנים, ב1/1/2009, נכתב הפוסט הראשון בבלוג הזה.
שתי נקודות מרכזיות היו בו, בפוסט התמציתי משהו ההוא:

  • הצורך בהעמקת השיח הפוליטי הישראלי. שיח שהולך והופך רדוד יותר ויותר עם השנים בצורה שמסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 
  • החובה המוטלת על כפתי כל אחד ואחת מאיתנו - לנסות ולתרום משהו לשינוי המציאות לטובה. 

הבלוג נוצר כמעט שנתיים אחרי שעזבתי את שירות המדינה. עבדתי בשירות המדינה, כמה שנים, באחד ממוקדי קבלת-ההחלטות המרכזיים במדינת ישראל, בתפקיד שאפשר לי ללמוד ולראות כיצד הדברים מתרחשים "מאחורי הקלעים". אחת התובנות המרכזיות מאותה תקופה היתה עד כמה השיח התקשורתי הפוליטי בישראל הוא לא מדוייק, עד כמה התקשורת מוכנה להתרחק מהעובדות אם כדי להשיג כותרות או בגלל בורות הכותבים. ובעיקר - עד כמה אין כלי תקשורת אחד המדווח על המציאות בצורה מקיפה, הוגנת ומעוגנת היטב.

אחרי שעזבתי את שירות המדינה, ואחרי שנה של צינון מעיסוק עצמי בפוליטיקה אותה גזרתי על עצמי בשם ההתנהלות הראויה, פתחתי את הבלוג הזה. אחרי עשור של נסיון לתרום את חלקי, הגיע זמני להמשיך הלאה ולנסות לתרום את חלקי לפוליטיקה הישראלית בדרכים אחרות. 

עשר שנות הכתיבה ב"פוליטיקה ישראלית 101" היוו תקופת כתיבה שהיתה מאלפת ומעשירה. חוויתי, כמו כל אזרח ישראלי,  רגעי סיפוק ורגעי תסכול הודות לנפלאות ונפתולי הפוליטיקה הישראלית. וכמו כולנו, קיוויתי, ועודני מקווה, שהפוליטיקה הישראלית תדע לקדם את מדינת ישראל והעם היושב בציון אל עתיד טוב יותר לכולנו.

הבלוג לא יעודכן עוד, אבל אני מקווה שתכניו יועילו למי שייתקלו בו בדרכם עלי רשת. 

24.12.2018

הולכים לבחירות באפריל 2019

40 ימים לאחר מעשה התפוצצה הפצצה שהטמין אביגדור ליברמן לבנימין נתניהו. זוכרים את ההתפטרות של ליברמן והתנבאויות כל הפרשנים על בחירות קרבות? או שכבר הספקתם לשכוח הודות ל? 

מה קרה לבנימין נתניהו, שלפני 5 שבועות הסביר שזה יהיה חוסר-אחריות ללכת לבחירות ועכשיו הסכים לכך ? הרי רק לפני 4 ימים פוצצה לראשונה מנהרה שחפר חיזבאללה בצפון ישראל והסבירו לנו שמדובר במבצע שעשוי להימשך חודשים

קשה למתבונן ברצף האירועים הזה שלא לחשוד בכך שנתניהו התבונן בזהירות בהתנהלות המערכת המשפטית והגיע למסקנה שהתזמון הזה יהיה המיטבי עבורו. האם זה בגלל שהוא מעריך שהמערכת לא תספיק לגבש עמדה אלא בסמוך מדי לבחירות וכך הוא יגיע לבחירות עצמן כשהוא עדיין בחזקת מי שלא הוגש כנגדו כתב-אישום
אבל אולי אולי זה לא נתניהו עצמו ? אולי אלמנט אחר פועל כאן, בדמות חששן של כל השותפות לקואליציה ממשבר כלכלי עולמי המחייב אותן להקדים ככל האפשר את הריצה אל הקלפי? 
ואולי אולי אולי מה שנאמר לנו הוא מה שקרה בפועל - הקואליציה הזו הגיעה אל הנקודה שבה אי-אפשר היה לדחות יותר הכרעה בסוגיית הגיוס, ולא היה בה (עוד ביולי) ואין בה (גם היום) קונצנזוס אפשרי בעניין ? 
השאלה הזו היא קשה ומורכבת מכפי שאולי נזכה לשמוע, נוכח אוירת הבחירות הממשמשת ובאה. כפי שכתבתי עוד במעבר החוק האומלל הזה בקריאה הראשונה  - החוק בנוסחו הנוכחי עתיד ליפול בבג"ץ מאותם נימוקים של קודמיו. אבל אפילו חוק שלא מבצע את התכלית שלו - הסדר גיוס כמעט שוויוני - אין הקואליציה הזו, הימנית ביותר שראינו כבר שנים הרבה - מסוגלת להעביר ? אם כך, איזה הסדר גיוס חרדים מסוגלת המדינה שלנו לחוקק ? 

ואם גם אחרי הבחירות לא תקום קואליציה שתוכל לחוקק הסדר גיוס חרדים אפקטיבי, אז מה הטעם בבחירות האלה ? 
כלומר, תצביעו למי שתצביעו - חשבו על נושא גיוס החרדים כשאתם בוחרים. נסו לבחור כך שהקואליציה שתקום תוכל למשול במדינה הזו בצורה שסוגיות שנגררות כאן עשרות שנים יגיעו סוף סוף להכרעה. העדר-המשילות הזו, שהיא (אולי אולי אולי) הסיבה האמיתית לקריסת הקואליציה הזו כמעט שנה לפני סוף זמנה, אפיין רבות מדי מממשלות ישראל לאורך השנים. בנימין נתניהו הוא אומנם מנהיג הססן, דפנסיבי, שמעדיף להימנע מהכרעה איפה שרק אפשר, אבל לא כל האחריות עליו. גם העם שמקפיד לבחור שוב ושוב קואליציות שלא מאפשרות הכרעות חדות אחראי למציאות הזו. 

בשולי הדברים, הבה ונביט על חצי הכוס המלאה. הממשלה השלושים וארבע תשלים ארבע שנים מלאות לכהונתה. בעשור האחרון ידעה ישראל יציבות נדירה יחסית. גם הממשלה השלושים ושתיים השלימה 4 שנים. אבל הממשלה ה-34 הגדילה לעשות, כי בניגוד לממשלה ה-32 שנשענה על קואליציות מתחלפות, הממשלה הנוכחית עשתה זאת עם קואליציה אחת, יציבה להפליא. סוג כזה של יציבות לא ראינו כאן. תגידו מה שתגידו על בנימין נתניהו בגירסתו הבוגרת והבשלה, הוא יודע להחזיק בשלטון.  

תשובות לשאלות בשולי הדברים

4.12.2018

סיפור קטן על החיים בחלם

התגלה שכ10% מהמטילות שנבדקו נגועות בסלמונלה (4.4% מתוכן בסלמונלה אלימה), ו-"בעקבות הממצאים החליטו במשרד החקלאות להציב תנאים מחמירים ביותר לבעלי הלולים הישראלים. " שיתחילו ב2019.
אוקיי. זה מצדיק ייבוא ? 
רגע. "לאור ההנחה שחלק מבעלי הלולים לא יבצעו את שדרוג הלולים במועד, משרד החקלאות פותח מכסות ליבוא ביצים פטורות ממכס בכמות התואמת את המחסור הצפוי, ורישיונות היבוא ייצאו עם מכסות פטורות ממכס למחצית הראשונה של 2019".
אבל למה ההנחה הזו ? "הפתרון הרצוי היה להרוס את הלולים הישנים שאינם עומדים בתנאי התברואה הרצויים ובתנאי רווחת המטילות. ברם, נציגי המגדלים לא הסכימו לתנאי המענק שהממשלה הציעה, ולכן אנו נאלצים לבצע פעולות נקודתיות אשר יצמצמו את הסיכון".

במילים אחרות, הממשלה ממשיכה בתנופת ההריסה של החקלאות הישראלית. או שתגדלו או שתמותו. ואם לא תגדלו - נייבא מחו"ל. הפעם - השלמת חיסול הלולים (מלחמה שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה). 

והרי ביצים אפשר לייבא מחו"ל, אז אין בעיה, נכון ? 


למה בעצם משקיעים בייבוא סלמונלה בחו"ל במקום בשיפור החקלאות המקומית ? 
למה לשפר ? זה לא כאילו ישראל היא מדינה מוקפת אויבים שבטיחות המזון שלה צריכה להיות השיקול הראשון במדיניות החקלאות שלה, נכון ? 

התבשרנו שישראל מתחילה במבצע הבוקר בגבול הצפון. לגיטימי, חשוב, ואולי אפילו מאוחר מדי בהתחשב בפוטנציאל הצבאי של חיזבאללה. מלחמה עם חיזבאללה, מסבירים לנו, יכולה לשתק את העורף במשך שבועות נוכח ריבוי טיליו ורמת הדיוק שלהם. אבל הממשלה שלנו מנהלת מדיניות חקלאית כאילו לא ייתכן מצב שבו לא יתאפשר ייבוא מזון במשך שבועות מחו"ל. 

חלם. אנחנו חיים בחלם. 

14.11.2018

האם נתניהו חיפש רגיעה ומצא בחירות מוקדמות (מדי) ?

הולך ומסתמן שייתכן ששאיפתו של בנימין נתניהו להגיע לרגיעה כמעט בכל מחיר בחזית עזה, תביא תביא עמה הסלמה דווקא בכיוון אחר: יש רחשים בדבר אפשרות שסוף כהונתו של אביגדור ליברמן כשר ביטחון הולך ומתקרב.

למה שליברמן יתפטר ? יש הרבה סיבות. התקרבות מערכת הבחירות היא כנראה העיקרית.
על פי הפרסום בואלה!: 
"שר בכיר בממשלה העריך כי ליברמן עומד להודיע על התפטרותו מהממשלה. 'הוא ממותג ככישלון בביטחון. זו בחירה בין סוף קריירה, אם הוא נשאר בתפקיד, לבין סיכוי קטן להציל אותה'" 
אבל בואו ניתן לליברמן קרדיט. ייתכן שהוא עושה את זה מסיבות עקרוניות. אולי זה בגלל עזה. אולי זה בגלל משהו שאנחנו לא יודעים.

לגבי עזה, אפילו ישראל היום הרשה לעצמו לומר שבסיבוב האחרון: "חמאס אמר את המילה האחרונה".  ונתניהו הרי יצא מהארון בפריז והתגלה כיונה בטחונית: 
"אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם. לוקחים צ'ימידן ונפרדים מההורים. וחלקם לא חוזרים. אני חי את זה. כשצריך אנחנו עושים פעולות אבל אני תמיד חושב על הצד הזה. כל ראש ממשלה צריך לחשוב על זה. אם יש צורך לשלוח אנשים עושים את זה אבל אם אפשר להימנע מזה אז זה מה שעושים. "
יונות מדינית זו עמדה לגיטימית. איפוק וחשיבה שניה ושלישית לפני יציאה לפעולה צבאית הם דברים ראויים ביותר. 
אבל אסור לראש ממשלה להגיד את הדברים בצורה הזו. כי התוצאה ברורה - מי שיעשה מה שאפשר להימנע משליחת אנשים לקרב, ימצא עצמו שולח אותם לקרב כל הזמן, בתנאים הכי גרועים, הכי מסוכנים והכי קטלניים. 

וכפי שכתב רונן איציק בישראל היום במאמר בכותרת "מה יגרום לממשלת ישראל להפיל את חמאס?" הרי 
"כמו שזה נראה היום, בעצם שום דבר לא יגרום לממשלת ישראל להפיל את שילטון חמאס. המהלך הזה פשוט נתפס כלא כדאי בשום אופן. קחו אוויר, כי מה שהיה הוא שיהיה, בטח בכל המדובר ברצועת עזה, מקום בו אנו נלחמים מאז 1948, ולא מצליחים לייצר יציבות, ואולי גם זה אומר משהו. המילה "כיבוש" שהפכה למוקצית בעידן בו אנו חיים היא לא פשוטה, בטח לא השלכותיה, אך בואו נשים את הקלפים על השולחן – האם קיים פיתרון אחר שייתן שקט לאורך זמן?
החיים לימדו אותנו כבר מזמן – שלא. גם לכיבוש יש מחיר, וגם למציאות שלאחריו יש מחיר, ואת המחיר הזה אף גורם היום לא מוכן לשלם. ולכן, עם כל תחושת התסכול והזעם, גם הסבב הזה יעבור, והמציאות לא תשתנה מן היסוד. " 
רובנו, אם לא כולנו, נסכים שזה נראה כמו סיכום תמציתי לא-רע של עמדת ממשלת ישראל הנוכחית. אם זו היתה ממשלת שמאל, איש לא היה מופתע. אבל כולנו זוכרים שזו כנראה הממשלה הימנית ביותר שהפוליטיקה הישראלית מסוגלת להעמיד מתוכה בזמנים האלה. 

אז אפשר להבין שליברמן החליט למתוח קו. כלומר, אם הוא החליט. כלומר, אם ההתפטרות שלו אכן קשורה לעזה. כלומר, אם אין דברים שאנחנו לא יודעים. 

לפני שנתייחס לבחירתו של ליברמן, זו הזדמנות טובה כמו כל אחת אחרת להזכיר שיש לפחות שני פתרונות אחרים שיש סיכוי לא רע שיתנו שקט לאורך זמן - 
  • האחד , מה שראינו בלבנון #2. תגידו מה שתגידו, כבר יותר מעשור שהגבול הזה שקט כמעט לגמרי. נכון, מלחמת האזרחים הסורית עזרה מאוד. נכון, יש מצב שמתחת לפני השטח קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ושיתפוצצו לנו בפנים. ובכל זאת - מבט על האירועים שבין ישראל לחיזבאללה בעשור האחרון מלמד שעד כמה שיחסים כאלה יכולים להיות פחות אינטנסיביים ממה שיש לנו עם החמאס בעזה - הם שם. 
  • השני, מה שלמדנו אבל יישמנו מאז 1967. יש מקומות שבהם הדרך היחידה להשיג שקט היא לפנות את השטח. טרנספר. זה נעשה ב-1948 לערבים ויהודים. זה נעשה ב-1967 לערבים. זה נעשה ב-1981 ליהודים. זה נעשה ב-2005 ליהודים. בשום מקרה זה לא הביא לשלום בסגנון אירופאי, אבל בכל המקרים היה שינוי מהותי ביחסים, ולפחות מהפרספקטיבה היהודית, ב-3 מתוך 4 מקרים, היה שיפור מהותי במצבה האסטרטגי של ישראל. גם לגבי הרביעי - ההתנתקות ב2005, יודו גם הגדולים שבמתנגדיה, נתקע טריז עמוק בקרב הפלסטינים שנכון להיום, נדמה שאין ביכולתם להתגבר עליו.
    נראה שהגיע הזמן ליישם את זה שוב על מקור הטרור ולא על אלה שהטרור מכוון נגדם. תחשבו על זה. לפחות ברמה המוצהרת, אם טרנספר יהיה בקונצנזוס ישראלי, נגיע לדבר אחד נגיע לדבר אחד שיהיה מוסכם גם עלינו וגם על רוב מוחלט של העזתים . הרי בהתאם להנהגתם, הם לא רוצים להישאר שם. הם רוצים לעבור משם למקומות אחרים בארץ ישראל. אז אולי יימצא הפוליטיקאי הישראלי שישאף ללכת לקראתם ולהגשים להם 50% מרצונם - שלא יישארו בעזה? 

סביר להניח שלא נראה את ליברמן מרים את דגל הטרנספר. הוא בוודאי ידבר על קשירת-ידיים, אוזלת-ידיים, וההכרח בפעולה נחרצת - שהממשלה לא מתירה. ביבי יהיה האשם. 
אבל אחרי האיפוק שמערכת הביטחון בהנהגת ליברמן הובילה כבר חצי שנה נוכח הפגנות אלימות חוזרות ונשנות בעזה בהובלת החמאס, קשה להאמין שהוא יוכל לשכנע מישהו בזה. ובכל זאת - אבל אם יש לו סיכוי - זה השלב האחרון שבו הוא יכול להחזיר את המפתחות ולנסות לתלות את האשם על ביבי. זה לא יעבוד במהלך מערכת-בחירות בה יצטרך להסביר מדוע ולמה נשאר בכסאו למרות שלא הסכים עם מדיניות הממשלה. 
וביבי? תסמכו עליו שהוא יצליח לתזמן איזשהוא מבצע או איזושהיא פעילות או איזושהיא תגלית איראנית או אחרת כדי להפתיע את ליברמן. במשחק הזה, בין אביגדור לבין בנימין, השני מנצח כבר יותר מ-20 שנים.

בשורה התחתונה, אם אכן ליברמן יתפטר, סביר להניח שאנחנו הולכים לבחירות בפברואר-אפריל. היו כבר תחזיות כאלה. משה כחלון חזה את זה עוד ביולי. וכולנו יודעים שמעברו של חוק הגיוס בקריאה הראשונה היה רק המערכה הראשונה בתיאטרון האומלל הזה. 

אז מה? בחירות? תגידו מה שתגידו על הקואליציה הזו, גם אם היא תגיע לסוף דרכה החורף, היא היתה המרשימה ביותר מבחינת יציבותה ותפקודה, בהשוואה לכל אלה שראינו כבר שנים ארוכות, כאן בארץ הקודש. 

9.11.2018

שמעתם על צעדת תלמידי עוטף-עזה ? מה דעתכם? ולמה אתם לא הצטרפתם?

בחמשת הימים האחרונים צעדו תלמידי תיכון "שער הנגב" מהמועצה האזורית שער הנגב אל עיר הבירה שלנו. ההפגנה האזרחית הנהדרת הזו הסתיימה אתמול בעצרת מחאה מול הכנסת. על פי התקשורת, מאות אזרחים מכל רחבי הארץ הצטרפו גם הם לצעדה הזו - כדי להביע את תמיכתם.

מטרת הצעדה? מחאה על המצב הביטחוני. 
היקף המחאה ? לא קטן. יותר מ-150 נערים ונערות מישובי עוטף עזה.
היקף הכיסוי התקשורתי? גם הוא לא קטן. 
דיווחו על הצעדה בכל כלי התקשורת המרכזיים, לאורך כל השבוע. 
כך למשל, בישראל היום, דיווחו על פתיחת המחאה: ילדי עוטף עזה בצעדת מחאה לעבר הכנסת.

לפעמים מחאות מתות בגלל שהן מחובקות חזק מדי בקונצנזוס שאין מאחוריו כוונה אמיתית. זוכרים את ויקי קנפו. המצעד שלה זכה לתשומת-לב תקשורתית עצומה. ההשלכות שלו בפועל על המדיניות הציבורית? כמעט אפס. 

גם במקרה הזה, קל לחזות שהמחאה תסתיים בלי לשנות את המציאות. מדיניות בטחונית, בדיוק כמו מדיניות כלכלית (במקרה של מחאת האמהות החד-הוריות כנגד הקיצוצים בשנת 2003) מעוצבת על בסיס שיקולים קרים של עלות ותועלת. לא על בסיס דעותיהם, לוהטות ככל שיהיו, של הנפגעים מתוצאות המדיניות הזו. 

זה האתגר האמיתי של המחאה הזו. לשנות את סדרי-העדיפויות של מדינה שלמה זה לא עסק פשוט. במיוחד שהמחירים הנדרשים הם איומים. אין דרך להתמודד עם איומי-הטרור מעזה בלי לשלם במשאבים ובדם. 

ולמרות זאת - הצועדים הדגישו כי זוהי לא מחאה פוליטית. זו כמובן שטות גמורה. אין הפגנת מחאה שאיננה פוליטית. 
פוליטיקה, במהותה, היא מאבק על סדרי-עדיפויות. 

עובדה היא שצעדת המחאה של תלמידי עוטף-עזה לא היתה במרכז הדיון הציבורי הישראלי בשבוע האחרון. מה זה מלמד אותנו? שחוסר-האונים של מדינת ישראל כנגד טכנולוגיית הטרור החדשה, המכונה עפיפוני התבערה, הוא כאן כדי להישאר. זה לא חדש כמובן. ההיסטוריה הישראלית היא רצף של מציאות בטחונית לא נעימה ומתמשכת עבור מיעוטו. כל פעם באיזור אחר. פעם פדאיון בדרום. פעם קטיושות בצפון. עברנו את פרעה. נעבור גם את זה. 

בכל מה שנוגע למאבק מול הטרור הפלסטיני, ההיסטוריה שלנו מלמדת שהדברים נמשכים עד שקורה משהו. הדברים מצטברים למבצע סיני. למלחמת שלום הגליל. למלחמת לבנון השניה. להתנהלות של מדינה שמותחת קו ומבהירה שהדברים צריכים להתנהל אחרת. ואז זוכה האיזור המוכה לתקופה שלווה יותר. 

מתי תגיע השלווה לדרומה של ישראל? כשהציבור יאותת לממשלה שהגיעו מים עד נפש. 
על פי השבוע האחרון יעברו עוד הרבה מים לפני שנגיע לנקודה הזו, של מתיחת הקו,
שאחריו ידעו ילדי עוטף עזה ילדות נורמלית. 

7.10.2018

האם יש אדם שהוא טלית שכולה תכלת ?

בעקבות אישור המינוי של בראט קאבאנו לביהמ"ש העליון של ארה"ב, קשה שלא לתהות על הציפיות ממועמד ציבורי בדמוקרטיה המודרנית. 

ההאשמות נגד קאבאנו, שעלו בשלב מאוחר להטריד בתהליך בחינת המינוי שלו על ידי הסנאט של ארה"ב, התמקדו במעשים שעשה (לכאורה) בהיותו בתיכון ובקולג'. לא עלתה האשמה אחת לגבי התנהלותו בחיים לאחר מכן. 

ניצב מולכם אדם בן 50 לערך ואתם מתמקדים בהתנהלותו בגילאים 16 - 20? 

עזבו את זה שמדובר במעשים (לכאורה) שאין אפשרות להעמידו לפלילים בגינם (בגלל התיישנות). 
תתמקדו בשאלה הכי פשוטה שיכולה להיות: על בסיס ההאשמות עצמן מצטייר אדם ש-30 השנים האחרונות שלו - אם ההאשמות נכונות - הן 30 שנה של תיקון: 
  • התנהגות נקייה מכל רבב, 
  • מופת לאחרים, 
  • וחזרה בתשובה. 

כלומר, גם אם ההאשמות נכונות - אז מה בדיוק אתם רוצים? 
לפסול אותו, עכשיו, כשהוא יעמוד במקום שבו אף אחד אחר לא יעמוד ? 

עכשיו המשיכו לשאלה הקצת פחות פשוטה: האומנם ייתכן מועמד בחברה דמוקרטית שעוברת תהליכים של הקצנה שלא יימצא מישהו שיהיה משהו נוראי להגיד עליו? 

להשקפתי, תהליך של בחינת מועמד חייב להתמקד בשנים החשובות והרלוונטיות. 
אין רלוונטיות מהותית בשאלת התאמתו לתפקיד של אדם מבוגר בן 50 בדברים שעשה או לא עשה כשהיה נער או בחור צעיר. 

תחשבו קלארנס תומאס ואניטה היל. שם היתה רלוונטיות קרובה. דובר בהתנהלות (לכאורית) של תומאס בתפקיד ציבורי שמילא כלפי עובדות כפופות אליו. עכשיו,כשמדברים על קאבאנו, יש את תקדים תומאס: הרי מועמדותו של תומאס אושרה. הוא שופט עליון כבר שנים ארוכות. וזאת למרות ההתנהלות הלכאורית ההיא. 
כלומר, יש תקדים הקובע שיש רף מסויים של התנהלות שלגביו לכאורה לא מתמקדים. גם אם יש בעיה ברף הזה - זו לא תהווה סיבה לפסילת מועמדות. המועמד איננו טלית שכולה תכלת. אולי הוא נהג בצורה לא נאותה. אבל הוא לא נדרש לשלמות. 

זה לא היה אמור להיות עניין של ניגודים פוליטיים (partisanship). גם פוסט כזה לא אמור להיות כזה. לא דמוקרטים נגד רפובליקנים. לא גברים נגד נשים. זו שאלה פשוטה: 
תאורטית יש בינינו אנשים נקיים לגמרי. 
מעשית, דמוקרטיות חייבות לתפקד. 
הדרישה לשלמות היא מדרון חלקלק שבסופו ייפסל כל מי שלא נראה לך מסיבות, שבסופן, למרבה הצער, ידועות מראש - השתייכותו לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. 

לקריאה נוספת

12.9.2018

60 שנות סכסוך מגיעות לקיצן?

החדשות בדבר פתיחת מעברי-גבול בין אתיופיה לאריתריאה הן שלב סמלי חשוב בתהליך המדיני המרתק המתנהל בצפון-מזרח אפריקה. מדובר בתהליך שיש בו בכדי להשפיע על איזור גדול הרבה יותר, באופן שמזכיר לא במעט את הפוטנציאל הטמון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לעיין בו מעט.


הפרסומים בחדשות מספרים על סכסוך של 20 שנה. למשל, כך דיווח הBBC על פתיחת הגבולות:
Ethiopians and Eritreans have been celebrating the reopening of two key crossing points more than 20 years after a border war shut them.

אך שורשי מלחמת הגבול המסויימת הזו מגיעים מעט יותר אחורה. הכל התחיל בסוף שנות ה-50, כאשר חלום הפדרציה האתיופית-אריתראית, עוד החלטת או"ם שלא עלתה יפה,  התרסק אל נוכח סיפוח אריתריאה כמחוז בתוך אתיופיה.  הELF, החזית לשחרור אריתריאה, נוסדה ב-1958 ומקובל לומר שהיריות הראשונות במלחמת העצמאות של אריתריאה נורו כמה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1961. אז בוצעה ההתקפה הראשנה של המורדים על עמדות משטרה במערב אריתריאה וכך החלה מלחמת-אזרחים בת 30 שנה במהלכה ראתה אתיופיה חילופי משטר דרמטיים. הקיסר היילה סילאסי הודח. בשנים שלאחר מכן, בתקופת שלטון הDerg,  המשטר המרקסיסטי שנשען על תמיכת ברה"מ,  פעלו ארגונים רבים נגד המשטר (וגם אחד נגד השני). שני ארגונים בולטים היו ה-OPDO , ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, וה-EPLF (או בשמו המלא, ה-  Eritrean People's Liberation Front, מי שהחליף את הELF של פעם כארגון המורדים הדומיננטי ביותר). והיו גם אחרים. סוף המלחמה הקרה שיחק תפקיד מכריע בהפלת המשטר המרקסיסטי בראשות מנגיסטו. בשלב המכריע הזה, בלטה בקרב קואליציית המורדים שהפילה את המשטר ה-EPRDF, בעצמה קואליציית קבוצות מורדים בהובלת הTPLF,  החזית העממית לשחרור תיגראי. מאחר וה-TPLF וה-EPLF נלחמו יחד נגד המשטר הרודני של מנגיסטו, הקמתה של ממשלת מעבר בישרה על הסוף הקרב של מלחמת העצמאות. ואכן אתיופיה הכירה בזכותם של האריתראים לערוך משאל-עם על עצמאותם. במשאל הכריעו האריתראים, באפריל 1993, על עצמאות. 

למרבה הצער, נסיונות הצדדים במשך כמה שנים לפתור בדרכי שלום את שאלת הגבול בין המדינות לא צלחו. הסיבה? לכאורה, בדומה למה שאנחנו רגילים כאן, בארץ הקודש, גם האתיופים והאריתראים ניסו לקבוע את שאלת הגבול על סמך החלטות שהתקבלו בתקופה הקולוניאלית, בין המשטר האתיופי לבין השלטון האיטלקי באריתריאה. ובדומה למה שהורגלנו כאן, גם שם הדיונים לא הניבו הסכמות. בפועל, הצדדים עדיין לא היו בשלים לויתורים הדדיים. אי-ההסכמות הסלימו במהירות סביב שאלת מעמד איזור Badme, ושרשרת התקלויות צבאיות במהלכן נהרגו כמה בעלי-תפקיד אריתראים, הובילה להזרמת כוח צבאי אריתראי גדול לאיזורי Badme ו-Tigray ובתגובה, במאי 1998, תקף צבא אתיופיה. כל צד האשים את רעהו כמי שיזם את המלחמה. 

לאחר סדרה של קרבות והפוגות שנמשכו במשך כשנתיים, שניתן לתארן כגרסא מודרנית של מלחמת חפירות, במסגרתה צבא אתיופיה הפגין, רוב הזמן, עליונות בתמרון ובניצול הכוח, הגיעו הצדדים להסכמות ביוני 2000 שהבשילו לחתימת הסכם אלג'יר בדצמבר 2000 - הסכם שלום מקיף , במסגרתו הוקמה ועדת גבולות משותפת יחד עם ה-Permanent Court of Arbitration שבHague. למרבה הצער זה קרה רק אחרי עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי עקורים-פליטים. 
הועדה  העניקה שטחים מסויימים לכל צד אבל Badme, לב הסכסוך, הוענקה לאריתריאה. אתיופיה סירבה לקבל את הקביעה במשך זמן לא מבוטל, עד שב2004 הודיעה שהיא מקבלת את הפסיקה של הועדה, בעקרון. במעשה המתח נמשך, ונראה שלא הועילה לו רבות קביעת ביה"ד בהאג בדצמבר 2005, שמי שהפרה את החוק הבינלאומי ב-1998 היתה אריתריאה. המתיחות נמשכה, כאשר מצד אחד, שני הצדדים הקפידו לא לחצות איזשהו קו שיביא למלחמה ישירה, ומצד שני, אף אחד לא היה מוכן לעשות את הצד הראשון לשלום.

המצב הנפיץ והתקוע הזה נמשך עד שראש הממשלה החדש של אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי חתך את הקשר הגורדי. חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד רוה"מ, ב5/6/2018 הוא הודיע שממשלתו מקבלת את תנאי הסכם אלג'יר במלואם ואת הפסיקה שהעבירה את Badme לאריתריאה.  מגעים מדיניים הובילו לפיסקה ביולי 2018 במסגרתה חתמו נשיא אריתריאה, אייזיאס אפוורקי וראש ממשלת אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי, על סוף מצב הלוחמה בין שתי המדינות. בסמוך לאחר מכן התחילו טיסות ישירות בין שתי המדינות. תהליך ההפשרה המשיך בחיבור מערכות הטלפוניה והתחלת סחר, והגיע כעת לשיא נוסף, של פתיחה רשמית של מעברי הגבול. 

קשה שלא להביט על התהליך המורכב הזה בלי לקוות להצלחתו. שיתוף פעולה בין אתיופיה ואריתריאה עשוי להשפיע דרמטית על שתי המדינות, הן בכל הנוגע להשלכות הכלכליות והפוליטיות עליהן עצמן, ובוודאי על סביבתן. המועמדת הראשונה להשפעה חיובית היא סומליה, הסובלת בעצמה ממציאות קשה ומורכבת במסגרתה שחקנים בינלאומיים רבים בוחשים בקלחתה

עוד יותר קשה שלא להביט על מה שקורה שם ולא לתמוה האם הדברים היו יכולים להתרחש לולא דמותו הייחודית של אֵבּי אחמד עלי, ולא לשאול מתי אנחנו נזכה לראות כאן, אצלנו, מנהיגות דומה, שיודעת ליזום ולהוביל, במקום לחכות למשיח.  

השיעור שאריתריאה ואתיופיה מלמדות כאן הוא לא חדש. ראינו את זה במקומות אחרים שוב ושוב. פעם ארה"ב ובריטניה הגדולה נלחמו אחת בשניה. פעם בריטניה וצרפת היו אויבות נחושות. פעם אי אפשר היה לדמיין שלום בין גרמניה וצרפת.
אולי הפעם יהיה מי שיקשיב ? לא מדובר כאן בתקווה תמימה. התהליכים האלה לא קורים מעצמם. הם מחייבים חשיבה, עבודה והתמדה. אבל העובדות ההיסטוריות מדברות בעד עצמן. סכסוכים יכולים להגיע לקיצם.

אם תרצו - אין זו אגדה. 

לקריאה נוספת

22.8.2018

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי

ההתפתחויות האחרונות בחקירות הסובבות את נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בדמות -  
מצטרפות להן, במקרה או שלא במקרה, אל  הצהרתו של טראמפ כי ישראל תשלם מחיר מדיני עבור העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כרגיל בישראל, מעניין לראות כיצד מקורות חדשות מסויימים מנסים להצניע את ההצהרה הזו בעוד מקורות חדשות אחרים מנסים להבליט אותה, אבל איך שלא נביט על זה, אלה 3 האמירות של טראמפ (כפי שערוץ 7, למשל, הביא אותן באומץ):
  • "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במשא ומתן עם הפלסטינים כי היא זכתה בדבר גדול מאוד - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה והעברת השגרירות"
  • אם אי פעם יהיה שלום עם הפלסטינים, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל היו מהלכים נכונים - כי הורדנו אותם משולחן המשא ומתן"
  • "במשאים ומתנים בעבר הם מעולם לא הצליחו לפתור את סוגיית ירושלים. עכשיו ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, כי זה הורד מהשולחן. הפלסטינים יקבלו משהו טוב מאוד, כי עכשיו התור שלהם"
האם טראמפ מתכוון לזה ברצינות ? 

אני סבור שטראמפ - בצדק - מבין שזמנו עלול להיות קצוב בגלל התקדמות החקירות. ולכן אימץ את התפישה שעליו לפעול אינטנסיבית כדי להיות מסוגל להתמודד פוליטית עם הליך ההדחה העשוי/עלול להגיע בהמשך. 
במציאות הנוכחית, נראה שהחזיתות הקלות ביותר לפעולה מחוללת תהודה ציבורית לנשיא שבידיו סמכויות צו נשיאותי - הן בנוגע לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ובנוגע לתהליך המו"מ הבינלאומי עם איראן. 
מבין שתי החזיתות, איפה לדעתכם יידרש טראמפ להשקיע פחות משאבים כדי לקדם את יצירת הכותרות מסיחות-הדעת ומגבשות הקואליציות שיתנגדו להדחתו ? 

מרגישים מרומים? בצדק. הרי כל מי שהתבונן בתהליך העברת השגרירות לירושלים הבין שהצעד הסמלי בעיקרו לא ביטל את מעמד הנציגות הפלסטינית במזרח ירושלים. מבחינה מעשית, טראמפ לא סיים את המאבק העתידי על ירושלים. אפילו מבחינה סימלית לא ברור עד כמה הצעד הזה אכן התקבל על דעת מישהו, מלבד טראמפ וישראל. וכעת טראמפ ממשיך במסעו, ולמרבה הצער, כל מי שמביט על הסוגיות המהותיות שנותרו על שולחן המו"מ מאז שתהליך אוסלו נעצר, דה-פקטו, בשנת 2000, מבין שטראמפ הולך לגרום לישראל נזק מדיני מאוד משמעותי. 
כי כל הדברים שנותרו על השולחן, לגישתו של טראמפ, הם מהותיים. 
הפעם זה לא יהיה צעד סמלי. 

14.7.2018

חוק הגיוס עבר בקריאה ראשונה. אבל למי זה עוזר בעצם ?

חוק הגיוס עבר בקריאה ראשונה. כרגיל אצלנו זה לווה בדרמה גדולה שתכליתה לאפשר לכל הפוליטיקאים המעורבים להדגים את חשיבותם ופועלם לציבור בוחריהם הפוטנציאלי. 

אבל דרמה בצד, עודנו מתבוננים בעוד חוק אחד בדרכו לנסות ולהתמודד עם סוגית השוויון בגיוס לצה"ל, כפי שהיא מיושמת בנוגע לתלמידי הישיבות החרדיות, וקשה שלא לגרד בראש בתמיהה. 

האומנם החוק החדש מביא איתו חידושים כאלה שיעמדו בפני הנימוקים שהובילו את בג"ץ לפסול את הפרק הרלוונטי מהחוק האחרון (כמו גם את חוק טל ואת ההסדרים שלפניו) ? 

כדי לא להלאות אתכם, נסתפק בציטוט המפתח מאותו בג"ץ: 
"החוק אינו מנסה כלל להתכנס להסדר גיוס שוויוני או כמעט שוויוני".
 ואידך זיל גמור. 



לקריאה נוספת

19.6.2018

במי להביט: בזה שיורד או בזה שעולה ?

דונאלד טראמפ והתנהלותו העולמית מושכת כל-כך הרבה תשומת-לב עד שאנשים לא מפנימים מספיק את האמת המרה לגבי טראמפ: הוא נשיא בדלני שהולך ומסיג את ארה"ב מהעולם, בתהליך שיטתי של התנכרות לבעלות-ברית ויצירת הבנות עם אויבות שתכליתו האמיתית היא התקפלות פנימה. אין הסבר טוב יותר לתהליך המדיני המתרחש בין ארה"ב לצפון קוריאה, אין הסבר הגיוני יותר לתהליך הסגרתה של סוריה לידי רוסיה, ולמרבה הצער גם אין הסבר עמוק יותר להתנהלות של ארה"ב בנושאי ישראל (כמובן, עם התבלין של הרומן המתמשך של טראמפ עם ציבור המצביעים הנוצריים הדתיים שלו ותפישתם את תפקידה המודרני של ישראל). 

לכן כל הזדמנות להצביע על הענק השקט ההולך ומתעורר מולנו, על אופיו ועל משמעויות התעצמותו, היא חשובה וטובה, 
ואם זה נעשה בשנינות והומור - מוטב ! 

ג'ון אוליבר בתוכניתו, last week tonight, עסק במנהיגה של סין, שי ג'ינפינג, ההולך ומקבל מעמד לא-אופייני בתוך הרשת השלטונית הסינית, באופן המעלה חששות סבירים בהחלט בקשר לתוכניותיו העתידיות להישאר בשלטון (בניגוד לקודמיו). 

שווה צפייה. 



במיוחד כדאי לשים לב לcompanion piece בסוף התוכנית. כי האמת שם, לגבי היכולות של משטר אוטוקרטי 
to fuck with you הן אולי המדריך התמציתי והטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון בנוגע למשמעויות ההתעצמות של מעצמת-על שמתאפיינת כמשטר רודני... 

16.5.2018

הזדמנות למבט במראה- ובמציאות

הודאתו של חבר הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-ברדוויל לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וטאניה" כי 50 מההרוגים בעימותים בגבול עזה ביומיים האחרונים היו אנשי חמאס, היא הזדמנות נהדרת לשמאל הקיצוני הישראלי למבט נוקב במראה. 

כבר יומיים שאני מוצא עצמי מתעמת עם אנשים העסוקים בזעזוע מוסרי עמוק מכמות ההרוגים בהפגנות "הלא-אלימות" בגבול עזה. ולא עוזר כמה שאתה עובר איתם על תמונות ודיווחים מהשטח המבהירות היטב עד כמה אלימות הן ההפגנות הלא-אלימות האלה, ולא עוזר כמה שאתה מדבר על הזכות והחובה של מדינה להגן על גבולה, ולא עוזר עד כמה אתה מצביע על מעורבותו של חמאס בייזום וניהול ההפגנות האלה - התגובה היא עיקשת ומסרבת להאמין לכל נתון שמוסרת ממשלת ישראל.

אבל עכשיו, כשחמאס עצמו הודה שמתוך 62 ההרוגים ביומיים האחרונים בעזה, 50 היו אנשי חמאס, וכשהג'יהאד האיסלאמי עצמו הודיע אתמול ש-3 מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, כבר אי אפשר להתכחש למהותן של ההפגנות האלה. 

זו גם הזדמנות מעולה עבור השמאל הקיצוני הישראלי להביט בראי ולהודות בעוד כמה נקודות:
  1. אם 40,000 איש הפגינו, ובכל זאת, מתוך 62 הרוגים, רוב מוחלט הם אנשי-צבא פלסטיניים, אז אי אפשר שלא להכיר בכך שצה"ל באמת עושה מאמץ יוצא-דופן להימנע מפגיעה באזרחים. 
  2. אם חמאס שולט בכל ההפגנות האלה, והוא מצליח להוציא לרחוב רק 40,000 איש, אז כנראה שרוב מוחלט של תושבי-עזה לא מסכימים עם המדיניות הזו. 
  3. ואם מתברר שבעימותים מהסוג הזה ישראל אמרה את האמת, וחמאס לא אמר את האמת, אז אולי הגיע הזמן להחליף דיסק לגבי הנחות-היסוד של השמאל הקיצוני בכל מצב שבו פלסטינים וחיילים מתעמתים ? 
אבל זו לא רק הזדמנות עבור השמאל הקיצוני הישראלי. זו גם הזדמנות אדירה עבור הישראלים ועבור הפלסטינים. כל מי שהתבונן בזהירות בלהטוטי טראמפ סביב העברת השגרירות של ארה"ב לירושלים, הבין זאת. מבין הפרשנים, בלט אמיר אורן, שהאיר את הנקודה גם במרץ וגם ביום שני
  1. בישראל יש שגרירות עם שתי שלוחות: בירושלים ובתל-אביב. 
  2. בירושלים יש שתי נציגויות דיפלומטיות - עם שתי מחלקות נפרדות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
  3. הקונסול הכללי דונלד בלום אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. "זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים." 
כלומר, טראמפ קצר שבחים וקרדיט זולים על מהלך שאין איתו הרבה משמעות, מעבר לסמליות של נוכחות נציגות דיפלומטית אמריקאית בירושלים המערבית. לא שינוי של המציאות אלא של הסמליות. 

מי שיחליט אם הסמליות הזו היא מהותית ומשנה מציאות או ריקה מתוכן, הם הצדדים. באורח אבסורדי, מי שמשרת את האינטרס הישראלי יותר מכולם, אלה הפלסטינים, שנאבקים כנגד המהלך הזה באופן שמקבע בתודעה הבינלאומית סמליות אחרת: ארה"ב הכירה בכך שירושלים היא של הישראלים. מהלך שלא רק שלא קרה, אלא שטראמפ התעקש, בצורה לא מאוד מנומסת יש לומר, בנאום הברכה המשודר שלו, להזכיר שמעמדה של ירושלים ומעמדו של הר הבית (שטראמם התעקש לקרוא לו חראם אל שריף) ייקבעו בהסדר מדיני בין הצדדים. 

אז מה קורה בעצם? תלוי בצדדים. מוסכם על רוב כלי התקשורת שחמאס שוב מנסה לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני כדי להשיג חופש פעולה רב יותר. זה אותו סוג של חופש פעולה שהסכם הגרעין שארה"ב פרשה ממנו לפני שבוע העניק לאיראן ושישראל כל-כך הוטרדה ממנו. אם בנימין נתניהו ישר עם עצמו כאשר הוא מביט במראה, הוא לא יוכל לקדם הסכם כזה, בלי בקרות אפקטיביות מאין כמותן. מאחר ונתניהו ידוע כמי שצריך להיגרר, וחמאס מבין את זה היטב, נראה שזו הסיבה האמיתית להפגנות האלה: דרך לגרור את נתניהו למו"מ שתכליתו הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס בעזה. 

אפשר להתמודד עם הסדר כזה בכל מיני דרכים. אבל אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטרס הישראלי הוא להתעקש שהסדר כזה איננו אפשרי כל עוד לפלסטינים אין הנהגה אחת, וכל עוד עזה איננה נמצאת תחת השליטה האפקטיבית של אותה הנהגה (פחות או יותר העמדה הישראלית המוצהרת מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2007), או שמא האינטרס הישראלי הוא להמשיך ולקדם את תהליך ההתפצלות הפלסטיני לשברי-לאום ? 

(המתבונן מהצד יתקשה שלא לחשוד שיש בישראל הסבורים שזהו האינטרס האמיתי שלנו, בדרך לקידום מודל 7 האמירויות הפלסטיניות ויש להודות, שייתכן שאולי זה אפילו האינטרס של שכנינו האומללים, שכבר יותר מעשור אינם מסוגלים לייצר אחדות פוליטית אפקטיבית). 

כך או כך, כל הרעש המדיני-בטחוני הזה הוא טוב לבנימין נתניהו. נוכח המורכבות ואי-הודאות, השמאל והמרכז הישראליים שותקים, מתקשים להציע חלופה, ודרכו - דרך האי-עשייה - נראית כאילו היא החלופה האפשרית היחידה. 

וזה, חבריי, ההפסד האמיתי - של כולנו. 

לקריאה נוספת

13.5.2018

פרספקטיבה

לא תמיד אפשר להתייחס לכל דבר. נדמה שעדיף שלא להתייחס לאירועי הגבול בצפון ולמערכה שבין המערכות בין ישראל לבין איראן, נוכח מה שלא מתפרסם, נוכח מה שקורה בסתר, נוכח מה שגם אם אפשר לשער לגביו - עדיף שלא לשער לגביו, שלא להעלות על הכתב, שלא להעלות לדיון בציבור. 

במקום זה, אפשר לדבר על ההיסטוריה ואולי ללמוד מעט ממנה. בתוכנית, "הקברניטים: גולדה מאיר" נטען שכחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, ממשלת גולדה מאיר קיבלה הצעת שלום מהמצרים ודחתה אותה. 

הטענה הזו, הנחשבת כאמת היסטורית מרה בשמאל הקיצוני - ההופכת שגורה בשמאל הישראלי - איננה נכונה. 

העובדות הידועות הן שהמצרים (דרך ארה"ב) הציעו, תמורת נסיגה ישראלית מלאה מסיני, ואחריה, ביטול מצב הלוחמה. כלומר: זו לא היתה הצעת שלום. לא הוצע שם משא ומתן. רק הוצעה נסיגה תמורת ביטול מצב הלוחמה הקיים (כלומר, חזרה לאותו מצב  שהושג בעקבות 1949 בהסכמי שביתת הנשק. לא יותר.). כל מי שמאזין ללשון החלקלקה שננקטת בתוכנית הטלוויזיה מזהה כיצד העובדות האמיתיות מוזכרות, ולאחר מכן מפורשות בדרך המקובלת על השמאל הקיצוני בישראל. 

לא חייבים לרוץ לארכיונים או לצטט את הספרות ההיסטורית הרלוונטית. העובדות הידועות והמוסכות מדברות בעד עצמן: זוכרים את הפסקת האש שארה"ב יזמה במהלך מלחמת יום- הכיפורים? 
ישראל הסכימה לה. ומי לא ? מצרים רודפת השלום.
איך ייתכן שמצרים, אחרי שכבר השיגה שליטה על כל התעלה, ובסה"כ מחפשת הסכם שלום עם ישראל, דחתה הצעה להפסקת-אש? כל המיתוס של סאדאת שרק רצה לצרוב את התודעה הישראלית ב-73' ואז לכרות שלום - קורס נוכח הסירוב המצרי הזה. 

אז נכון, תודעתה של ישראל נצרבה - היא איבדה את יהירות 1967 וגילתה את גבולות כוחה האמיתי (או יותר נכון, נזכרה מחדש בעוצמתם של בני-אדם, יהא מוצאם אשר יהא, כאשר הם נחושים לעשות משהו). אבל לא רק ישראל למדה משהו באוקטובר 1973. גם התודעה המצרית נצרבה ב-1973. מצרים למדה שגם בתנאים מושלמים היא לא תנצח את ישראל. שהדרך היחידה לקבל בחזרה את סיני - היא בנורמליזציה מלאה. כך הבשילו שני הצדדים לתהליך השלום בהובלת בגין וסאדאת. 

מה אפשר ללמוד ממה שקרה אז על מה שקורה עכשיו ? 
נקודה ראשונה: ראש ממשלה לא פועל לבד. הוא פועל עם המערכת שכפופה לו. הוא מכריע על הכיוון האסטרטגי - על בסיס העבודה והמידע והחלופות שהמערכות מעמידות בפניו. הנרטיבים הפוליטיים נוטים להסתיר את העובדה הזו. 
נקודה שניה: הקרדיט על ההישגים והאשם על הכשלון הם בד"כ תוצר של נרטיב. סביבו עשוי שיתנהל ויכוח פוליטי ועשוי שלא. בדרך כלל אין ויכוחים סביב מה שנראה כמו הישג.
ונקודה שלישית (מורכבת ואולי חשובה מכל): 
1) כל הזמן קורים דברים שאנחנו לא יודעים. 
2) יתכן שההחלטות הן שקולות, מדודות וסבירות. יתכן שלא. אבל לא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו כשלון איננו בעצם הישג. ולא כל דבר שנראה במבט ראשון כמו הישג איננו בעצם כשלון. 
3) דבר אחד בטוח: אפשר יהיה בעוד 50 שנה לנהל ויכוחים היסטוריים לגבי מידת הצדק של הכיוונים אליהם הובילו אותנו מקבלי-ההחלטות. 

לסיכום: "הקברניטים" בחרו לסכם את כהונת גולדה כהתנהלות שנמנעה מקבלת החלטות אשר הביאה לפיצוץ נוכח מציאות. התוכנית מבקשת לשכנע את צופיה שאפשר היה למנוע את הפיצוץ הזה בהחלטות. הנרטיב הזה, שובה-לב ככל שיהיה, ועם רמזים פוליטיים ברורים לעת הזו, מתעלם מנקודה פשוטה אחת: לפעמים, תעשה מה שלא תעשה, הפיצוץ יגיע. אתה לא תוכל למנוע אותו. אתה רק יכול לקבוע כמה ערוך תהיה שהוא יגיע. היום, ממש כמו אז, לב הדיון, צריך להתנהל על הנקודה הזו. והיום, כנראה כמו אז, זה לא מה שקורה. 

30.4.2018

מושב הקיץ של הכנסת עתיד להיפתח, ואיתו קונפליקטים חדשים-ישנים: חוק הלאום ופסקת ההתגברות

מושב הקיץ של הכנסת מתחיל היום, ואיתו מתמקדת התקשורת בשתי יוזמות חקיקה:
ההתמקדות הזו מאוד טיפוסית לדינמיקה תקשורת-ממשל בישראל. עושים הרבה רעש, נותנים הרבה מקום למבקרי היוזמות. אחרי הכל, קונפליקטים זה מה שמוכר עיתונים ומשכנע אנשים להקשיב לרדיו או לצפות בטלוויזיה. 

אבל האמת העצובה מאחורי הקונפליקטים היא שאין כאן בעיה של ממש באף אחת מהיוזמות. כל מי שנאחז במגילת העצמאות ומוטרד מהשינוי שיביא עמו חוק הלאום מנסה להעלים או להצניע עובדת יסוד: המגילה עוסקת בהכרזה על הקמת מדינה יהודית. 

כל מי שנאחז בפסקת ההתגברות שוכח שלפני כמעט 30 שנה, בראשית שנות ה-90', כשנחקקו חוקי היסוד, היה דיון בנושא פסקת ההתגברות, נקבעה פסקת התגברות בחוק יסוד: חופש העיסוק, ואיש לא טען שפסקת התגברות בחוק יסוד: כבוד האדם היא אסון חוקתי. כולנו יודעים שיש פסקאות כאלה בדמוקרטיות אחרות. ויתרה מכך, ברור לכולנו שמעגל אינסופי של חקיקה-ביטול שיפוטי-חקיקה-ביטול שיפוטי הוא איננו סביר. בדמוקרטיה - כמו בדמוקרטיה - יש ריבון עליון. הוא העם, רצונו מיוצג בכנסת. לכן, המילה האחרונה צריכה להיות של הכנסת. 

שאלת היחסים בין חוקה לבין המילה האחרונה של הפרלמנט היא שאלה דמוקרטית קשה מאוד. אבל אין לה פתרון טוב. מי שמבקש להאמין שאפשר להגן על דמוקרטיה מתדרדרת באמצעות חוקה איננו מבין דמוקרטיה מהי. ברגע שיש לך רוב מספיק כדי לחוקק פסקת התגברות, ממילא יש לך רוב מספיק כדי לשנות את החוקה. מבין שתי החלופות, עדיפה - לכולנו - פסקת התגברות. היא, ממילא, תוודא דבר אחד חשוב: שהדיונים סביב ההתגברות על פסיקת בג"ץ לא ייעשו במחשכים. שההחלטה לחרוג מאמירה שיפוטית של בית המשפט העליון של מדינת ישראל - תהיה החלטה מושכלת, אחרי דיון ראוי. 

זה לא מורכב במיוחד. זה מאוד דמוקרטי. אבל האינטרסים ביצור הקונפליקטים האלה הם עזים מדי. הם טובים לאופוזציה, שסוף סוף יכולה להציג עצמה לפני הגרעין הקשה של תומכיה כאופוזיציה לוחמת (למרות היותה, בפועל, אופוזיציה אנמית). הם טובים לקואליציה, שסוף סוף יכולה להציג עצמה לפני הגרעין הקשה של תומכיה כמי שעושה כאן שינוי של ממש (למרות, שבפועל, היא קואליציה שבעיקר משמרת את הקיים). הם טובים לתקשורת שיש לה הזדמנות לעשות רעש ולמכור פרסומות. 

למי זה לא טוב ? לדמוקרטיה הישראלית. כי מרוב רעש -
  1. אין כאן דיון אמיתי בשאלות הפשוטות לכאורה האלה - איך יהיה הכי נכון לנו, כאן במדינה היהודית, להכריע באי-הסכמות בינינו (למשל: אולי בכלל היה עדיף ללכת למשאל עם בנקודות שכאלה?). 
  2. שאלות חשובות לא פחות אינן זוכות כלל לדיון, בגלל שהן נתפשות כמשעממות (בחירות ארציות מול אזוריות, זוכרים?) 
  3. חלק לא קטן של הציבור נופל שבי במקסם הקונפליקטים, ומאמץ השקפות עולם לעומתיות. העם משלם מחיר גבוה בגין הפופולריות שקונים הקונפליקטים - הוא הולך ומתפצל סביב קוי עימות שאין בהם כל טעם. 


13.3.2018

כמה מילים על אורלי לוי-אבקסיס

התקשורת, כהרגלה, לא נותנת מספיק תשומת-לב למי שתהיה, כבר עתה קל לומר, הפתעת הבחירות הבאות. 
אני שומע, בכל מיני מקומות, מפתיעים יותר ופחות, על גברים ונשים שהחליטו כי הקול שלהם - הוא שלה. 
וזה לא מפתיע כלל, אם זוכרים את הנקודות הבאות - 
  • היא עשתה את אחד ממסלולי-ההכשרה המרשימים ביותר שנראו עד היום אצל אשת ציבור. תרמה לחקיקתם של 26 חוקים ותיקוני חקיקה ופעילות ענפה בנושאי עבודה, רווחה, בריאות, עסקים קטנים, חינוך, דיור ציבורי, פריפריה; כיהנה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, בועדת הכספים, וכסגנית יו"ר הכנסת. הפגינה עצמאות מחשבתית בנושא מתווה הגז והשקפה מאוזנת ועצמאית בנוגע לעתיד השטחים.
    בקיצור, ח"כ של קידום זכויות סוציאליות, חברתיות, דאגה למעמד הביניים ולמעמדות החלשים, המחזיקה בהשקפה ימנית מתונה.
    בדרכה הציבורית עד כה, כח"כ, היא שניה אולי רק לשלי יחימוביץ' במסלול האאוטסיידר שהפך לשליח ציבור העובד קשה ומתקן את העולם עבור הציבור. יחימוביץ' הצליחה להגיע הודות לעמלה עד לראשות מפלגת העבודה ושם ניגפה אל מול צירוף נסיבות אומלל ובהתמודדות ישירה עם הפוליטיקאי הערמומי  ובר-המזל ביותר שידעה ישראל מעודה. 
  • אבל יש לה, לאורלי לוי-אבקסיס, כמה יתרונות  שאין לשלי. ראשית, היא מגיעה מהימין המתון. היא איננה צריכה לשאת על גבה, כקופת-שרצים, את חוסר-הנכונות של השמאל הישראלי להתמודד, ראש בראש, עם משא אוסלו. 
  • שנית, יש לה יחוס אבות. מאותו סוג ממנו נהנה יאיר לפיד, אבל עדיף בהרבה. היא בתו של דוד לוי, הח"כ והשר לשעבר, מאריות הליכוד בתקופת יצחק שמיר, דמות פוליטית מבריקה ומתונה שלהוותה של ישראל לא הגיעה למקומות אליהם היתה יכולה (לוי, מעניין לציין, שהוכה שוק על ירך בהתמודדות על הנהגת הליכוד על ידי בנימין נתניהו, הפך לאחת הדמויות הראשונות המוצאות עצמן מחוץ לליכוד, בתקופת נתניהו); אחיינית למקסים לוי ז"ל, מי שהיה ח"כ וראש עירייה אגדי של לוד; אחות לז'קי לוי, ח"כ ולשעבר ראש עיריית בית-שאן; בת-דוד של חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. נסיכת ליכוד אמיתית. עוד דמות שבדומה לרבים וטובים כבר לא יכולה למצוא את ביתה במפלגה אדירת-ההיסטוריה הזו (להוותם של כולנו, הרואים לדאבון לבנו כיצד מפלגות-ישראל ממשיכות בהתפוררות שהתחיל נתניהו עם יוזמת הבחירה הישירה). 
  • בתחרות מול יאיר לפיד, לי ברור - ולא רק לי - שאורלי לוקחת. בהליכה. גם בגלל הדרך בה נזכר דוד לוי, כדמות מאחדת (בניגוד לטומי לפיד ז"ל, שעם כל חיבתי אליו, אי אפשר להתכחש לסגנונו הפוליטי הנשען על הפרדה והאשמה) וגם בגלל שהיא נושאת עמה, מהבית, תכנים ערכיים נוספים לאלה שמבטיחים שליחי ציבור של מעמד-הביניים למען מעמד-הביניים. היא יכולה למכור את עצמה - בכנות מלאה - כמי שתייצג בנאמנות רבה גם את המעמדות-החלשים וגם את מעמדות-הביניים ההולכים ומתדלדלים בכלכלת נתניהו-לפיד-כחלון הנאו-ליברלית, זו המבטיחה הבטחות בקריצת עין לעשירים בעודה ממשיכה לתת למדינת הרווחה הישראלית להתדלדל אל מותה ולהפוך מול עינינו לחלום בלהות דמוי ארה"ב, נטול בטחון סוציאלי למי שאין ביכולתו לשלם עבורו. 
  • בדומה למנהיגי עבר רבים, כמו בן גוריון, כמו בגין, גם אורלי לוי-אבקסיס היא משפטנית בהכשרתה (תואר ראשון מהבינתחומי). כמותם, היא ראתה צורך להכשיר את עצמה לקראת עתיד כשליחת-הציבור. לא, היא לא למדה לתואר ראשון באדריכלות ותואר שני במינהל עסקים כמו מישהו אחר שאנחנו מכירים (הבחירה הזו, בגיל צעיר, מה ללמוד, ומדוע, אומרת הרבה יותר ממה שאנשים מבינים, על הדרך שבה אדם מתכוון להילך בה בפעילותו הציבורית). 
  • בדומה ליאיר לפיד, היא אשת תקשורת במקצועה. כן, יש לה את כל המיומנויות התקשורתיות הכל-כך לא קשורות לתפקיד המנהיג, אבל הכל-כך הנדרשות בעידן הזה, הנורא, מאדם המבקש להצליח להיבחר למשהו בפוליטיקה הישראלית. 
  • ויש לה, לאורלי-לוי אבקסיס, עוד תכונות שאין כמעט לאף אחד אחר בכנסת או בציבוריות הישראלית. כן, מותר להגיד את זה גם בעידן הזה של Politically Correctness. אולי במיוחד בו. היא אדם אטרקטיבי, ח"כ לוי-אבקסיס. אישה יפה. עם קבלות מקצועיות גם בהיבט האסתטי הזה. דוגמנית לשעבר. אותו סוג של אטרקטיביות הרי עזר לנתניהו ועוזר ללפיד. במקום להסתיר את הדיון בנושא הזה, בואו נשים גם אותו על השולחן. מראה חיצוני מושך הוא יתרון. במדינות אחרות, שליחי ושליחות ציבור שרצו רק עם הטיקט הזה הצליחו לסחוף המונים. והיא, רהוטה, חרוצה, עם קבלות על יכולת פעולתה כאשת-ציבור, עם ערכים פוליטיים חברתיים ברורים, לא תוכל למנף גם את הקלף הנוסף הזה, שיש לה איתה, ביד שחילק לה הגורל ? 
אז מי צריך להיות מודאג ? 
  • הראשון מבין הפוליטיקאים שצריך לדאוג מדמותה של ח"כ לוי-אבקסיס הוא כמובן משה כחלון. היא מבטיחה את כל מה שהוא כשל מלקיים בשנים ארוכות כשר אוצר. למרות כל הקמפיינים שקידם, האמת העצובה, הצועקת, נותרה כהווייתה - כלכלת ישראל נותרה עויינת לחלשים כפי שהיתה לפני שנכנס לכהונתו. 
  • השני שצריך לדאוג הוא כמובן יאיר לפיד עצמו. היא הרי בת-דמותו. בדומה לו, נכנסה מבחוץ. בניגוד לו, עבדה מלמטה. בלי הנחות. יש לה את כל מה שיש לו. ויש לה מאחורי הפנים היפות והקסם התקשורתי הרבה יותר ממה שיש לו. עבור בני מעמד-הביניים הזוכרים ללפיד את כשלונו כשר אוצר, לוי-אבקסיס היא אפשרות חדשה. 
  • השלישי שצריך לדאוג הוא כל מי שנשען על הקולות הצפים. אולי נפתלי בנט. אולי מי שתוביל את מרצ. אולי נתניהו עצמו. כי לוי-אבקסיס תוכל, יותר מכל אחד אחר, להבטיח אפשרות למשהו אחר. לתת לנואשים הזדמנות לשים קול על מישהי שבאמת תשנה משהו. שבמקרה הכי גרוע, כפי שהיא כבר הוכיחה, גם אם תקבל רק מעט מנדטים, כמו הגימלאים בזמנם, תשתמש בהם כדי לעבוד קשה למען כולנו. 
  • אחרון-חביב הוא אבי גבאי כמובן. בדומה לשלי יחימוביץ' גם הוא עתיד להיקלע לצירוף נסיבות מאמלל. אפילו את מקסם השווא העדתי, הטיקט האלקטורלי האחד והאחרון שנשאר לו, עודו הולך ומתפוגג מול מפלגת העבודה שאיננה מצליחה להתאחד מאחורי אף אדם - המזרחי הראשון שנבחר להוביל את מפלגת העבודה בבחירות - גוזלת לו אורלי לוי-אבקסיס בהליכה. 

בשולי הדברים, הערה: 
קשה שלא להרהר בנוגות בפניה של הפוליטיקה הישראלית. הליכוד, מפלגה כה עזה בפוטנציאל הטמון בה, עד שהיא מוציאה מתוכה שוב ושוב דמויות המסוגלות לסחוף ציבורים שלמים מאחוריהם, היתה מסוגלת לתת לישראל מנהיגות ראויה בעת הקשה הזו, לו רק היה לה מנהיג מאחד, היודע לשמור בתוך המפלגה דמויות כמו לוי-אבקסיס, כמו כחלון, כמו יעלון, כמו ליברמן. ישראל זקוקה - יותר מאי-פעם - למפלגות עוגן גדולות. 
אבל ההנהגה שלנו ? יודעת רק להאחז בשלטון על בסיס "הפרד ומשול". 
אנחנו צריכים מנהיגה כמו אורלי לוי-אבקסיס הרבה יותר מכפי שהיא צריכה אותנו. 

25.2.2018

ארה"ב והעולם

אני מנסה להסביר לאנשים כבר זמן מה שההסבר ההגיוני היחיד למדיניות החוץ של ארה"ב הוא פשוט: טראמפ הוא בדלן. מהסוג שהוביל את ארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה להסתגרות שאפשרה את עלייתן של מעצמות הציר. מהסוג שאולי יאפשר דינמיקה דומה בשנים הבאות ברחבי-העולם. 

ולפעמים - צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. או במילים אחרות: ג'ון אוליבר, בתוכניתו: last week tonight תיאר בצורה ממצה ונגישה מאוד את מדיניות החוץ של ממשל ארה"ב. 



2.2.2018

שלוש הערות על הקרב הטורקי-כורדי בעפרין

החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה: 

1) מידתיות
שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל. 

2) התגלגלות 
אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו. 

3) הפרד ומשול 
נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול". 

14.1.2018

הערה בשולי ההפגנות באיראן


כדאי לא למהר עם הסיכומים. קצת סבלנות. כי אלה לא היו הפגנות רגילות.
אולי השלטון באיראן מבין את זה. אולי לא. 
אבל אנחנו צריכים לדייק.

נכון, ראינו בהיסטוריה מחאות פוליטיות שמשטרים דיקטטוריים מדכאים ללא זכר. ראינו את ברה"מ עושה את זה. ראינו את סין עושה את זה. ראינו את איראן עושה את זה.  אבל מחאה על רקע כלכלי פועלת אחרת ממחאה על רקע פוליטי. 
למה ? 
כי מחאה פוליטית מציבה את השוטרים, החוקרים, וכל אלה שהשתתפו בדיכוי ההפגנות בצד מנוכר לצד המפגינים. לעומת זאת, מחאה כלכלית משקפת את האמת המרה - המפגינים מוחים נגד סוגיות שמפריעות גם לשוטרים, גם לחוקרים גם לכל המדכאים האחרים. לפחות באותה המידה. אולי אפילו יותר. כי מי שהקדיש חייו למען המשטר מתקשה יותר להסביר למשפחה כיצד ומדוע הם לא יכולים להרשות לעצמם ביצים גם השבוע. מתנגדי-המשטר יכולים לקטר בקלות. למתוח ביקורת על משאבים הנשפכים בניכר. אבל תומכי-המשטר? מה הם יעשו? 

האמת הבסיסית בנוגע למחאה על רקע כלכלי היא שסוג כזה של מחאה - אי אפשר לדכא לאורך זמן.
שעון החול של המשטר באיראן מתקתק.
המשטר צריך לפתור את הבעיות שעומדות בשורש המחאה הזו. גם אם הוא יצליח לרמוס ולדכא כל ביטוי חיצוני של גל המחאה הזה וגלי המחאה הכלכלית שיבואו אחריו, המציאות תהפוך את המשטר, לאורך זמן, לגזע עץ חלול. 
ואז - כפי שקרה לברית המועצות - המבנה השלטוני האיתן לכאורה מבחוץ, יקרוס פנימה במפתיע. 
זו רק שאלה של זמן.
אולי שנה. אולי עשור.
אבל הגרגרים בשעון החול של המשטר האיראני הנוכחי אוזלים. 



והערה בשולי ההערה הזו
כאן בארץ נוטים להביט לטווח הקצר מאוד קדימה. נפילת המשטר האיראני - כאשר תבוא - תהיה נקודת שינוי גדולה במזרח התיכון. היא יכולה להיות התחלה של מלחמה נוראה בין שיעים לסונים. היא יכולה להיות התחלה של השלב הבא (והנעים יותר) של אביב העמים הערבי. גם ישראל תוכל להשפיע לאיזה כיוון יזרמו האירועים, כאשר יגיע הזמן. כדאי לחשוב על כך כבר עתה ולא לעמוד מופתעים בנשוב רוחות הזמן.