האם נכון לומר שישראל ההודפת את מבקשי-המקלט האפריקאיים בחזרה למצרים נוהגת כמו שווייץ במלחמת העולם השניה ?

נתקלתי בקישור הבא העוסק במחאה על השוואה שעשתה אושרת קוטלר בפינתה בערוץ 10, בין חיילי צה"ל לסייעני נאצים שוויצרים, שהתנכלו לפליטים יהודים במלחה"ע השנייה. הקישור מביע מחאה חריפה על ההשוואה הזו.

לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.

כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.

יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.

ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.

ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.

ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.

האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?

האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?

לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.

להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.

ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.

בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.

ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.