‏הצגת רשומות עם תוויות עיראק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עיראק. הצג את כל הרשומות

29.3.2015

What would you do differently about the middle east, standing in Obama's shoes ?

I found myself discussing The U.S policy in the middle east, facing another of those who think Obama doesn't understand the current reality. I thought differently. Maybe I can persude you too.

Put yourself in Obama's shoes for a minute.

The United states has long term interests in the middle east. It might also be that the U.S still holds noble notions regarding the area. It might even be that the U.S still percieves itself as one of the few nations that truly has to fill a certain "moral role" in international relations.

But Obama's administration has a strategic problem - it can't send serious ground forces to the middle east. The U.S hands are tied in every aspect imaginable - military, financial and political.

The violent Balkanization of many areas of the middle east, and the rise of extreme islamist powers all over the place can only be stopped by the deployment of significant ground forces. Iraq and Syria are two closely tied arenas. Do you see any nation capable of building, training, arming and commanding significant ground forces other than Iran? Furthermore, Iran has a stronger interest than the U.S itself to stop Daesh.

If Iran fails in stopping Daesh, the next domino to fall is Pakistan (which isn't the most stable domino piece on the table as it is). If Pakistan falls or if some unbribable senior Pakistani officials make ideological decisions (of the kind that assisted Bin-Laden find refuge in Pakistan), the world has to deal with Nuclear Daesh. Put yourself in Obama's shoes - with whom would you prefer to negotiate - Iran (whose need in nuclear arms is not very different from Israel's, and has been very capable in keeping its cold war with Israel and other states in a desired temperature) or Daesh (whose willingness to take the world back to barbarism has been proven beyond every reasonable doubt)?

Iraq and Syria are only two arenas. Libya is another and Yemen is another. It may very well be that others are waiting ahead. The middle east is changing. The moderate Arab states have sent repeating messages to Israel that the times have changed. Senior Arab politicians all over the middle east have stated that there are worse enemies than Israel. Israel could have taken a leading role in helping moderates around the middle east unite. Just imagine how helpful it would be for problematic key states like Jordan to "sell" the moderate views if Israel moved forward with the Palestinians. Just imagine how helpful it would for Israel itself to finally stop standing as Iran's arch-rival, instead standing as one in a group of states, objecting Iran's dominance. But BB insists to stand aside, because of arguments that will sound very lame if Israel finds itself facing a new Arab caliphate in 20 years time.

Yemen has been in a civil war for most of the 20th century. either in an active war, or in its frozen stages. It was very hard to predict who is going to come on top. It still is. The temporary success of one group at the moment is not a proof of a lack of understanding of Obama's administration. It is a proof that you can't win wars without ground forces. And behold, what happens next - a series of allies of the U.S are working together to send ground forces there with the stated support of the U.S - both intelligence (the U.S has quite a good coverage of Yemen) and logistics.

What would you do differently, facing this complicated reality, standing in Obama's shoes ?

18.1.2015

נתניהו מנהיג חזק ליד ההגה?

שוב שמעתי בשיחות פוליטיקה-של-שבת את ההצהרה הבוטחת-בעצמה שעדיף נתניהו אחד בהגה על לבני והרצוג ולפיד גם יחד, כי הרי הוא מנהיג חזק. 

שמעתי וניסיתי להזכיר את העובדות שמוכיחות עובדה אחת פשוטה: נתניהו רחוק מאוד מלהיות מנהיג חזק. 

ואני לא מדבר על נתניהו של הקדנציה הראשונה, האיש ש-

לא. אני מדבר על נתניהו בגירסתו 'הבוגרת', 'המנוסה', 'האחראית'. זה אותו מנהיג חזק אשר הבטיח הבטחות מכאן ועד סוף העולם לגבי חמאס: 

נזכיר לכל מי ששכח - נתניהו דיבר אחרי 'עופרת יצוקה' של אהוד אולמרט. עברו כבר שש שנים מאז (כן, נתניהו עלה לשלטון ב2009. איך שהזמן עובר...). אי אפשר להגיד שלא היו לו הזדמנויות לממש את הבטחותיו.... לפחות פעמיים - בעמוד ענן ובצוק איתן הוא היה יכול לממש את המדיניות לה התחייב.

האם מישהו היום יכול לומר ברצינות שממשל נתניהו בשש שנותיו הצליח להחליש את החמאס ? אם כבר, הרי שהוא נתן לכולנו שיעור איך מבססים את שלטונו של ארגון טרור ואיך הופכים אותו ללגיטימי בעיני העולם. ההגינות מחייבת לציין שנתניהו איננו הראשון שנכשל בהנהגת מלחמות ישראל נגד ארגוני טרור וגרילה. אבל הוא בהחלט המנהיג האחרון והנוכחי ברשימה המכובדת עליה נמנים, בין היתר,  בגין, רבין ואולמרט. 

השוואה שעושה קצת לא נעים, לא ?

אז נתניהו מדבר אבל לוקח לו שנים לאשר. לפעמים זה נראה שאפילו פעולות שראשי ממשלה כמו אולמרט / שרון / בגין / בן-גוריון היו מאשרים באופן מיידי לא מאושרות על ידו. יכול להיות שאפילו פרס ורבין, הססנים ידועים, הוציאו יותר פעולות 'חזקות' מאשר נתניהו?

לי זה נראה שבדברים 'הקשים באמת' האיש הוא גלגול חדש של משה שרת. ואתם חושבים שהוא 'מנהיג חזק'?

לפעמים נדמה לי שדווקא אוהבי המנהיגים החזקים היו צריכים לתמוך בצמד הרצוג / לבני ודווקא אנשי-השמאל היו צריכים לתמוך בראש-הממשלה ההססן והזהיר ביותר בתולדות מדינת-ישראל.

4.3.2013

השאלה האיראנית החסרה: מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע ?

ספרו המצויין של עמרי אסנהיים, 'צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל', המתאר את תאונת-האימונים שאירעה במהלך היערכות לחיסולו של רודן עיראק דאז, סדאם חוסיין, הוא ספר שמומלץ לכל המתעניין בפוליטיקה הישראלית לקראו. לא רק בגלל חשיבותו ההיסטורית, אלא ואולי בעיקר, בגלל שהוא נותן לך אינסייט לאורח המחשבה של יוצאי סיירת מטכ"ל.

הספר מנסה לרדת לעומק התהליכים שהביאו לכך שחבורה של אנשים כל-כך מוכשרים, כל-כך שאפתניים, כל-כך שואפי-שלמות נכשלו בתקלה כל-כך אומללה, כל-כך מיותרת, שתוצאותיה כל-כך טראגיות. אפשר ללמוד ממנו הרבה, וכל קורא ייקח ממנו את החשוב לו. אני למדתי ממנו 3 דברים עקרוניים על מה שהיה אז -
  1. אנשים לקחו על עצמם יותר מדי, מתוך שילוב של תחושת-שליחות ושל חוסר-רצון להגיד 'זה גדול עלינו'/'אנחנו צריכים עוד זמן'. לא בפעם הראשונה.
  2. היה חסר את אותו דבר שהיה חסר ב-1973: מישהו שיוכל להצביע על כל הכשלים, בלי שיגידו לו - אתה עושה את זה מסיבות פוליטיות/אישיות. ה'איפכא מסתברא' של ביקורת-התכנון לא עבד. גם 20 שנה אחרי מלחמת יום-הכיפורים.
  3. אי-אפשר שלא להתבונן על תכנון הצגת המודל לפני צמרת צה"ל ולא להתרשם עד כמה היא הושתתה על הצורך להרשים. 'תראו אותי אבא ואמא!' איננה רק תסמונת של פעוטות שההתבוננות של ההורים מאשררת עבורם את העשייה. זו גם תסמונת אצל קצינים בדרגי-הביניים הצה"ליים שיודעים שהמחשבות של הפיקוד הבכיר עליהם תעצבנה את עתידם. לו היה עיצוב הצגת המודל נשען אך ורק על אדנים של הצורך המבצעי ולא בעיקר על האדנים של הצורך להרשים ולשכנע, הכל היה נראה אחרת. למרבה הזוועה, גם כאן - זו לא הייתה הפעם הראשונה.
ומה שעצוב לגבי כל 3 הדברים האלה, הוא שהודות להם אנחנו יכולים לדעת שאסון צאלים #2 גם לא יהיה הפעם האחרונה.

מה שאפשר ללמוד מהספר על מה שקורה היום -
כשאתה קורא את דרך עיצוב תהליך החיסול המתוכנן של סדאם חוסיין, אתה בהחלט יכול לדמיין כיצד תוכנן תהליך החיסול של מפעל הגרעין האיראני. משהו שיש בו הרבה ריאליזם מפוכח, אבל גם הרבה מאוד יומרנות. ובבסיס של כל העסק - ההנחה שמה שלא יהיה, נדע להתמודד עם התקלה. שיהיה בסדר.

בהתחשב בהיקפו של מפעל הגרעין האיראני, בהיקפי התקציב שהושקעו, ובשינויים ב-20 השנים האחרונות, אין לו לקורא אלא להניח שמדובר במהלכים שעיקרים הוא טכנולוגיה. פיתוח טכנולוגיה צבאית שמסוגלת להשמיד אתר פיתוח גרעיני, בלי קשר להיקפי המיגון שהושקעו בו. משהו שברגע שיש לך את המידע המודיעיני הרלוונטי, אפשר להפעילו בכל רגע נתון, כנגד כל אויב נתון.

בהחלט אפשר להתרשם ממי ששוקד על מהלכים כאלה.
אבל בהחלט גם אפשר להתחלחל ממי שלא מבין את המשמעות שלהם.

כי השאלה החשובה, תמיד, במבצעים שכאלה, היא לא רק האם נצליח לבצע, אלא מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע.

והתשובה העצובה היא שביום שאחרי, אחרי שהצד השני ילקק את פצעיו, הוא, או מישהו אחר שיבקש להיכנס לנעליו, יידע לזהות את נקודות הכשל שלו, וישתפר.

נקודת-הכשל המרכזית היא כמובן הדליפות המודיעיניות של הצד השני. בלעדיהן, שום נשק-על לא יועיל, כי כמו שלומד כל צבא במלחמה בגרילה, אם אין לך מטרה צבאית, מידת עוצמת-הנשק שבידיך היא כמעט חסרת-ערך.

האם יכולה מדינה לפתח נשק גרעיני בלי דליפות-מודיעין כאלה?

בואו נזכור - לא מדובר במניעת דליפות משמעותיות לנצח, אלא בדומה לדוגמא הצפון-קוריאנית - רק עד השלב שבו יש בידיך נשק גרעיני פעיל, בהיקף מספיק כדי למנוע מהצד השני את האשליה שביכולתו להשמיד את כל המאגר הגרעיני.

מכל מה שאנחנו שומעים, זה בהחלט אפשרי -

  • אם על ידי רכש מוצלח של חומרי ביקוע;
  • אם על ידי אתרי פיתוח קטנים שיופעלו בידי שומרי-סוד;
  • אם על ידי רכש מוצלח של התוצר הסופי.
היקפי המפעל הגרעיני האיראני מספיק גדולים כדי שיהיו פרוייקטים צדדיים ואתרים שוליים-לכאורה, שאינם על כוונת-המודיעין הישראלית, שבהם יתבצעו המהלכים המכריעים, שאחריהם, הרכבת-הפצצה, כפי שהסביר היטב ראש-הממשלה הישראלית, היא כבר עניין של עבודה בסדנה קטנה שכמעט בלתי-אפשרי יהיה לאתרה.

מה שמחזיר אותנו לשאלת המוצא: אז אולי ישראל יכולה לבצע. אולי היא אפילו כבר ביצעה. אבל האם היא מוכנה ליום שאחרי ?

אני שב ומביע את דעתי: הפתרון האמיתי היחיד לסכנת גרעון המזה"ת, הוא בשינויים מהותיים בפיזור הדמוגרפי-תעשייתי של ישראל. כל זמן שישראל איננה נוקטת במדיניות אפקטיבית בכיוון הזה, השאלה 'מה יקרה ביום שאחרי שנצליח לבצע' נותרת ללא מענה. ובלי מענה לשאלה הזו - לא רק שאין טעם לבצע, אלא שיש חשש סביר שהביצוע רק ירע את המצב.

אבל כשלא רק אנשי-הביצוע, אלא גם הדרג המדיני העליון נעול באותה קונצפצייה סיירת-מטכ"לית המוכלת כל-כולה בעצם הכמעט-נסיות שבאפשרות-הביצוע, לא נותר לו לקורא-החושב אלא לחרוד מהיום-שאחרי.

24.11.2012

ובינתיים, בשאר העולם - דברים שקורים בעולם בזמן עמוד הענן

לאף אחד מאיתנו אין את האפשרות לעיין בפרוטרוט בכל החדשות המתפרסמות מדי יום. יתרה מכך, לרובנו גם אין את הזמן והפנאי הנפשי הנדרשים להתעמקות בפריטי החדשות המתפרסמים בתקשורת. לכן כדאי לנצל את השקט הדרומי הנוכחי, רעוע ככל שיהיה,  כדי להתייחס לכמה דברים מעניינים ואולי אף חשובים שקרו להם השבוע ברחבי-העולם.

אבל לפני שאתחיל, חשוב להעיר שלדעתי הקושי הזה להתעמק בחדשות מדי יום, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שממשלת ישראל יזמה את מבצע עמוד ענן דווקא עכשיו. כך תודעת בוחרי-ישראל תישאר מוטה לסוגיות שבביטחון, ולא תתעמק בסוגיות שבענייני חברה טרם לכתה אל הקלפי. בינתיים, על פי הסקרים, לפחות לשר-הביטחון זה הצליח.

עצוב, אבל נקווה שאולי השינוי התודעתי החברתי יהיה חזק מענייני היום החולפים.

ולכמה אירועים שקרו להם אי-שם בזמן שעסקנו כאן בעמוד ענן:

בינתיים, בסוריה
בניגוד לחששות של רבים, העולם דווקא לא נתן למבצע 'עמוד ענן' להפריע, וקידם  את מחוייבותו למורדים בסוריה. הדינמיקה המתפתחת היא מרתקת, ככל שבריטניה וצרפת שבות ונוטלות תפקיד מוביל של מחוייבות גוברת והולכות למורדים, ומציגות על המפה הגלובלית תרחיש אפשרי למאזן-הכוחות בעידן שאחרי מעצמת-העל היחידה, כשאף מדינה איננה דומיננטית.  ואם השתכנעתם כבר מדוברי-הממשלה שכל אביב העמים הוא מתכונת לעליית האיסלאם הקיצוני, אולי תופתעו לקרוא ראיון שפורסם בNRG עם מפקד כוחות המורדים באיזור הגבול של סוריה עם ישראל. האומנם ייתכן שאביב הוא זה ולא חורף איסלאמיסטי ? כמה מילים מהראיון: "המפקד מבקש שוב להודות לישראל על התגובה לעבר משגרי הארטילריה הסוריים ומסביר כי היא שמרה על חייהם של לוחמיו. 'כדי להסב נזק כזה לכוחותיו של אסד היינו צרכים לבצע פעולה שבסופה היינו משלמים מחיר כבד. ישראל לא מסכנת אותנו ולא את עצמה. היא גרמה נזק כבד לחוליה של ארטילריה, ולכן זה עוזר מאוד'. " 
וכמובן אם כבר מדברים על סוריה, אי-אפשר היה שלא להרים גבה לאור הזהרתה של איראן את מדינות העולם שלא לחמש את המורדים בסוריה, כי זה יגביר את הסיכון לטרור בעולם, ולהרים גבה נוספת לאור הנכונות המפתיעה של ה-Guardian, בהחלט לא עיתון שנוהג להציג את ישראל באופן חיובי, לפרסם את המילים הבאות:
"Syrian state media focused intensely on Israel's onslaught against the Palestinians in Gaza. But Assad's Arab critics have been doing some bleak calculations: in the eight days of Operation Pillar of Defence 160 Palestinians were killed by Israel. In the same period, Syrian forces killed 817 civilians and injured thousands. Last Monday alone, says the opposition, 150 Syrians died."
(דברים דומים פורסמו ב-YNET"ברשת 'אל-ערבייה', הממומנת על ידי סעודיה, מתנגדת חריפה לדמשק, הגדילו לעשות והשוו בין מבצע 'עמוד ענן' לבין המתרחש בסוריה. 'הפתעה כואבת הופיעה בפניהם של הסורים עם ההכרזה על הרגיעה אתמול בין ישראל לחמאס – צה"ל יותר רחום ביחס לאויביו הפלסטינים מאשר צבאו של אסד, שנושא את התואר 'מגן המולדת' ביחס לאזרחים או למורדים'. הרשת גם סיפקה השוואה מספרית: בשמונה ימים ביצעה ישראל יותר מ-1,500 תקיפות אוויריות, שבהן היא הרגה 160 פלסטינים. באותו זמן הרג המשטר הסורי 817 סורים.").
כך שאולי לא רק ש'עמוד ענן' לא פגע בתשומת-הלב העולמית למה שקורה בסוריה, אלא אפילו העניק השוואה מעוררת-מחשבה לחלק מהצופים. 
עוד חדשה מעניינת מסוריה היא שהכורדים בצפון סוריה החליטו על איחוד תחת מועצה כורדית עליונה. נראה שאכן כורדיסטאן הולכת וקורמת עור וגידים מול עינינו.יש מיעוטים כורדיים גדולים בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובאיראן, והכורדים, הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה משלה, עשויים לשנות את הדינמיקה המזרח-תיכונית מהקצה אל הקצה. 

בינתיים ברפובליקה הדמוקרטית של הקונגו

קצת יותר רחוק מאיתנו, באפריקה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, המדינה שהיתה המוקד ל'מלחמת העולם של אפריקה', שבה והתלקחה מלחמת האזרחים. אם עד עכשיו אפשר היה לחשוב שמדובר בשרשרת אירועים קטנים יחסית המאפיינים את ריבוי המיליציות במדינה האומללה הזו, השתלטותם של המורדים על העיר גומה (במזרח קונגו על גבול רואנדה) מעבירה איתות ברור שהעסק רציני. אז נכון שהסכסוך הלכאורה-פנימי הזה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נראה אינסופי, וההתלקחות הזו נראית דומה לקודמותיה, אבל קצב ההתקדמות של המורדים נראה הפעם מהיר מתמיד. גם אם זה שוב ייגמר בהסכם להפסקת-אש, לנו המתבוננים מרחוק, מעבר לאמפתיה העולה בראותנו את הבלאגן העגום של האחר, יש כאן לקח חשוב: כוחות שמירת השלום של האו"ם נכשלו שם בגדול. שוב הוכח שהסכמי הפסקות אש וכוחות-או"ם אינם מסוגלים לשמור על השקט לאורך טווח. רק רצונם של הצדדים מכריע.

בינתיים בסין
עוד יותר רחוק מאיתנו - ואולי  הרבה יותר חשוב - סין הודיעה על החלפת הנהגתה. זה נוגע מאוד באפריקה - שהופכת לאחד ממקורות המשאבים החשובים ביותר עבור סין. זה נוגע מאוד במזרח-התיכון, שכן המעצמה העולה הולכת ונהיית מעורבת יותר ויותר באיזור. סביר להניח שאם היא אכן תשדרג לכדי מעצמת-על, המעורבות תגדל מהשפעה ממתנת על מעורבות הקהילה הבינלאומית במלחמת האזרחים בסוריה, לכדי מעורבות גבוהה יותר, בוודאי באיזורים העשירים יותר במשאבים. הפלסטינים, למשל, בונים עליהם. כך או אחרת, גם אם העולם חוזר לדינמיקה רב-מעצמתית כמו במאה ה-19, או לדינמיקה שתזכיר יותר את מעצמות-העל של המאה ה-20, ברור לכולנו שבמאה ה-21 סין תהיה שחקנית חשובה מאוד במרחב הגלובלי. שי ג'ינפינג הוא האיש הצפוי להנהיג את סין בשנים הקרובות. נקווה עבור הסינים ועבור העולם כולו שתקופתו תיזכר לטוב על ידי האזרחים הקטנים, בכל מקום אליו תגיע השפעת שלטונו.

בינתיים בארה"ב
מזו שעולה לזו שיורדת. שבוע מסחר מוצלח בסך-הכל עבר על הבורסות בארה"ב, לקראת יום שישי השחור, הפותח את עונת הקניות הקשורות בחגים בארה"ב. מה זה אומר בעצם ? לא הרבה לכשעצמו. אבל המידע המצטבר והמלמד על התאוששות שוק הנדל"ן בארה"ב, התחום שמקובל לתארו כקטר של המשק, בהחלט מצטבר לשורת איתותים אופטימיים.  זה בוודאי משמח את כל אזרחי ארה"ב לקראת האתגר הפוליטי המחכה לנשיא אובמה בשבועות הקרובים - התמודדות עם פקיעתה של חבילת חוקים שתביא להעלאות במיסים ולקיצוצים בתקציב החל מה-1 לינואר 2013, לגביה יש קונצנזוס כי היא עלולה להכניס את ארה"ב למיתון מחודש. האותות הרבים מימין ומשמאל מלמדים על עיסקה שמתרקמת לה. כבר עתה ניתן לחזות שיימצא פתרון לUnited states fiscal cliff, במסגרתו יישמרו חלק מהקלות המס וחלק מהקיצוצים הצפויים יבוטלו.  עכשיו רק נשארת השאלה כמה זמן יימשך נשף המסכות, ועד כמה יימתחו עצביהם של האזרחים, לפני שהפתרון יבשיל.

ובחזרה לאיזור שלנו - בינתיים באיראן
ועניין אחרון, ובהחלט לא חביב.
באיראן ממשיכים לרדוף אחרי בלוגרים. התקשורת מדווחת על עוד בלוגר איראני ששילם על חופש-הדיבור שלו בחייו. סאתאר בהשתי (Sattar Beheshti), שבסך-הכל רק כתב על מה שהוא ראה, כבר לא יכתוב עוד. המאמץ של השלטון האיראני לכסת"ח על הסיבה האמיתית למותו רק מראה עד כמה אנשים כמו הבלוגר האמיץ הזה מפחידים את הרודנים, בכל מקום בעולם. יהיה זכרו ברוך. 

1.7.2012

איראן והגרעין והאינטרס הבטחוני הישראלי

נתקלתי שוב, בעודי מחפש משהו אחר, בראיון של משה "בוגי" יעלון עם הארץ, בו הוא מנסה לשוב ולהבהיר לכולנו שהגרעין האיראני הוא איום נורא לקיומנו ולהשריש בנו את הסיסמא "עדיפה הפצצה על פצצה".
כבר הסברתי עד כמה אין רציונליות בעמדתה של הממשלה הזו, המאיימת להביא עלינו את מלחמת יום-הדין במאמציה למנוע את בואו של יום-הדין, והמעדיפה להתמקד בתשובות צבאיות לאיומים תאורטיים במקום בתשובות ציוניות שיבטיחו את קיומנו לדורי-דורות, אבל שמתי לב שמשום מה הנרטיב של ממשלתנו הגורס שפיתוח נשק גרעין איראני הוא מאמץ התקפי בתכליתו מתקבל בתקשורת הישראלית ללא ביקורת כלשהיא, והדברים מחייבים לפחות השמעתה של דעה אחת אחרת.

כזכור, עיראק תקפה את איראן זמן קצר אחרי עליית המהפכנים השיעים לשלטון, ועשתה זאת בעידוד המערב ובתמיכתו, כשרק מאבק הירואי והקרבה עצומה אפשרו לאיראן לעמוד במערכה הכבדה. 
אותה איראן שגם קודם לכן הייתה מדינה שיעית בודדה המוקפת מרחב סוני עוין שישמח לראות בהעלמותה, הגיעה למסקנה הבלתי-נמנעת שהיא צריכה לפתח כושר הרתעה. וראה זה פלא -  פרוייקט הפיתוח הגרעיני האיראני התחיל בשלהי שנות ה-80', בעקבות מלחמת איראן-עיראק.
שאלת הצורך בנשק גרעיני לאיראן, ככל העולה מפרסומים בנושא, היא בקונצנזוס מלא בין אלו שאנו מכנים היום "רפורמיסטים" לבין אלו שאנו מכנים היום "שמרנים" בפוליטיקה האיראנית.

אין בסוגיית הגרעין האיראני חילוקי דעות של ממש בקרב הזרמים האיראניים השונים. כולם רואים אותו כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי האיראני.

נשמע לנו מוכר ? כן. ככה בדיוק ישראלים מדברים על שאלת הצורך של ישראל בנשק גרעיני. 

אל תבינו אותי לא נכון - אני באמת חושב שישראל, לאור ההיסטוריה שלה, צריכה נשק גרעיני. 

אבל אם איראן מתאמצת כל-כך להסתיר את העובדה שהיא מפתחת נשק גרעיני, ואם יש אפשרות שהנרטיב שאני מציע כאן נאמן יותר למציאות מזה שמציעים בוגי, ביבי , ושות', האם לא צריך בכל זאת להשקיע קצת יותר מאמץ מודיעיני בפענוח כוונות האיראנים מאשר בבדיקת יכולותיהם ? ואם ייתכן שזה דווקא לא בלתי-הגיוני שאיראן זקוקה לנשק גרעיני למען בטחונה, האם לא ייטב לישראל, שאי-אז בעבר ראתה באיראן בת-ברית, להשתיק את סוגיית ההתגרענות האיראנית מאשר למקד את תשומת-לב כל העולם בה ? הרי ברור שנשק גרעיני בידי כל המדינות הסוניות במזרח התיכון הוא מסוכן בהרבה מאשר נשק גרעיני רק בידי ישראל ובידי איראן. אם איראן אכן נחושה בדעתה להגיע לנשק גרעיני - היא תגיע אליו. האינטרס הבטחוני הישראלי הוא שאם איראן אכן תעשה זאת, היא תעשה זאת בשקט כדי שלא יתחיל תהליך התגרענות כלל-איזורי. זה, אגב, גם האינטרס הבטחוני של איראן. 

19.12.2011

The last U.S troop has left Iraq

CNN reports that the last U.S troops convoy has left Iraq. Iraqis are reported to be happy yet worried. As the political arena inside Iraq is quite unstable and intense it is almost impossible to asses  the state of democracy in Iraq. And yet, as I've written elsewhere, I'm optimistic. The people of Iraq have been given back the responsibility over their lives. Their destiny is in their hands. Every human being should enjoy that right. Now it is their turn to prove themselves that they can make the best out of it. And they know that as the first newly erected democracy of the Persian gulf they are being watched by the world, which is waiting to see if the "new Iraq" shall stand or fall. Let us wish them the best. 

23.3.2011

they are not fighting under tribal flags. it is the flag of the future of humanity

NY Times Tom Friedmanhas pointed out, in a lovely article, that Libya, like Iraq and other countries in the middle east, is a tribal society and not a homogeneous society, like Egypt or Tunisia. He expressed his doubts whether such societies can handle the transition to democracy without deteriorating to a civil war waged between the different tribes.

It is true that  Libya's struggle to freedom from Gaddafi's regime seems more like a tribal war than anything else. I believe it has more to do with the way Gaddafi ruled than any other aspect. One doesn't have to dig deep into Libya's distributions of resources. Fact is that Gaddafi's tribe of origin controls the most potent weapons. This is why external intervention was so critical.

But with all due respect to Tom Friedman, whose point regarding the risks of an ethnically diversified society is supported by political research, I believe he missed a major point -

  1. All developed democratic countries can be described as tribes. Especially the United states, with its plural minorities, and clashing identities. The rules of engagement between rivaling tribes are determined by many factors, other than group identity. 
  2. The one critical factor which sets these rules of engagement is whether people have another identity, other than their tribal one and  our modern world suggest this alternative, broader identity: Globalization. 


Facebook, Twitter, Blogs and modern communication are not playing a major role just for their technical efficiency. The citizens of Egypt, Libya, Tunisia, Bahrain, Syria and other countries of the middle east have another emerging identity, which globalization has created.

They are all citizens of the world, and as the internet has given them tools to see what other citizens of the world get, they want their equal share - and justly so.

Only time will tell whether the Globalistic identity can rival the Tribal identity. But if people in ethnically diversified societies of the developed world have been able to form a higher shared identity, there is no reason people all over the world cannot do just that.

Instead of calling the United States of America to fold into its own affairs, I believe movers and shakers of public opinion, of the caliber of Tom Friedman, should call for a different route: Barack Obama's personal biography can be a pattern for the world to follow. Obama can be the first person to be identified as a true leader of the world, thanks to his complicated, multi-cultured identity. He can raise the flag of Humanity, for all to follow.
As I've written elsewhere, The U.S does not have to intervene military-wise everywhere. But its moral sound must be heard.