במי להביט: בזה שיורד או בזה שעולה ?

דונאלד טראמפ והתנהלותו העולמית מושכת כל-כך הרבה תשומת-לב עד שאנשים לא מפנימים מספיק את האמת המרה לגבי טראמפ: הוא נשיא בדלני שהולך ומסיג את ארה"ב מהעולם, בתהליך שיטתי של התנכרות לבעלות-ברית ויצירת הבנות עם אויבות שתכליתו האמיתית היא התקפלות פנימה. אין הסבר טוב יותר לתהליך המדיני המתרחש בין ארה"ב לצפון קוריאה, אין הסבר הגיוני יותר לתהליך הסגרתה של סוריה לידי רוסיה, ולמרבה הצער גם אין הסבר עמוק יותר להתנהלות של ארה"ב בנושאי ישראל (כמובן, עם התבלין של הרומן המתמשך של טראמפ עם ציבור המצביעים הנוצריים הדתיים שלו ותפישתם את תפקידה המודרני של ישראל). 

לכן כל הזדמנות להצביע על הענק השקט ההולך ומתעורר מולנו, על אופיו ועל משמעויות התעצמותו, היא חשובה וטובה, 

ואם זה נעשה בשנינות והומור - מוטב ! 

ג'ון אוליבר בתוכניתו, last week tonight, עסק במנהיגה של סין, שי ג'ינפינג, ההולך ומקבל מעמד לא-אופייני בתוך הרשת השלטונית הסינית, באופן המעלה חששות סבירים בהחלט בקשר לתוכניותיו העתידיות להישאר בשלטון (בניגוד לקודמיו). 

שווה צפייה. 

במיוחד כדאי לשים לב לcompanion piece בסוף התוכנית. כי האמת שם, לגבי היכולות של משטר אוטוקרטי 

to fuck with you הן אולי המדריך התמציתי והטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון בנוגע למשמעויות ההתעצמות של מעצמת-על שמתאפיינת כמשטר רודני... 

ג'ון אוליבר מראיין את הדאלאי לאמה

יום אחד, בעתיד הלא רחוק, סין תהיה מעצמת-העל הראשונה במעלה על פני כדור-הארץ. כך מאמינים רוב הפרשנים הפוליטיים עלי-אדמות. 

זה לא יהפוך אותה לכוח היחיד עלי אדמות. בדיוק כפי שארה"ב לא היתה הכוח היחיד עלי אדמות מאז סוף המלחמה הקרה והתפוררות ברה"מ בסוף שנות ה-80' של המאה ה-20. בדיוק כפי שבריטניה לא היתה הכוח היחיד עלי אדמות בעקבות המלחמות הנפוליאוניות. 

מבחינה פוליטית מדינית, גם במציאות שבה סין תהיה המדינה רבת-העוצמה ביותר על פני הגלובוס, מדינות אחרות ימשיכו להיות שחקניות רבות חשיבות במערכת הבין-לאומית. כבר כעת קל להניח שב-30 השנים הקרובות תאלץ סין להתמודד מול מערך לא טריוויאלי של מעצמות אחרות, בדמותן של ארה"ב, רוסיה והודו. רבים האמינו שבמערך הזה יימנה גם האיחוד האירופאי. בימים אלה של Brexit סביר יותר לחזות התעוררות של מדינות כמו גרמניה אל המקום של מעצמה בין-לאומית מאשר מערך מדיני כלל-אירופאי. 

כך או כך, כאשר מדינה מקבלת את הסטטוס המיוחד הזה של מעצמת-על, ענייניה הפנימיים ומעשיה עם שכנותיה הופכים להיות מוקד של עניין עבור העולם כולו. לכן לנו, כאן, בישראל, אמור להיות עניין מיוחד בתוכנית Last Week Tonight של ג'ון אוליבר, שעסקה בטיבט ובמסגרתה רואיין הדאלאי לאמה. בתור מדינה שיש לה עניייני שטחים כבושים/משוחררים משלה, זו הזדמנות מאלפת לראות את הדרך שבה העולם המערבי, המפותח, רואה את העניין הטיבטי.

הסינים, כמובן, רואים את העניין הזה אחרת לגמרי. תקצר כאן הראייה לפרט את הפרספקטיבה הסינית, אבל המבקש להבין אותה, טוב יעשה אם יתחיל בעיון ולימוד של הסוגיות הבאות:

• האימפריה הטיבטית  
• טיבט בתקופת שושלת יואן
• הדאלאי לאמה הראשון
• טיבט בתקופת שושלת צ'ינג
• הסכם סימלה (אמנה בין בריטניה הגדולה, סין וטיבט)
• הקרב על צ'מדו (צ'נגדו) והסכם 17 הנקודות (בין סין וטיבט)
• ההתקוממות הטיבטית של 1959 (והדרך בה היא נזכרת על ידי הגולים הטיבטים במסגרת Tibetan Uprising Day ובטיבט בשליטת סין במסגרת Serfs Emancipation Day)
• סכסוך הגבולות  ההודו-סיני
• מהפכת התרבות בסין ומבט (בתמונות) על ביטוייה בטיבט 
• המחאות של 1987-1989 (ובאותו הקשר אירועי כיכר טיין-אן-מן) 
• המחאות של 2008 

ובינתיים, בשאר העולם - דברים שקורים בעולם בזמן עמוד הענן

לאף אחד מאיתנו אין את האפשרות לעיין בפרוטרוט בכל החדשות המתפרסמות מדי יום. יתרה מכך, לרובנו גם אין את הזמן והפנאי הנפשי הנדרשים להתעמקות בפריטי החדשות המתפרסמים בתקשורת. לכן כדאי לנצל את השקט הדרומי הנוכחי, רעוע ככל שיהיה,  כדי להתייחס לכמה דברים מעניינים ואולי אף חשובים שקרו להם השבוע ברחבי-העולם.

אבל לפני שאתחיל, חשוב להעיר שלדעתי הקושי הזה להתעמק בחדשות מדי יום, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שממשלת ישראל יזמה את מבצע עמוד ענן דווקא עכשיו. כך תודעת בוחרי-ישראל תישאר מוטה לסוגיות שבביטחון, ולא תתעמק בסוגיות שבענייני חברה טרם לכתה אל הקלפי. בינתיים, על פי הסקרים, לפחות לשר-הביטחון זה הצליח.

עצוב, אבל נקווה שאולי השינוי התודעתי החברתי יהיה חזק מענייני היום החולפים.

ולכמה אירועים שקרו להם אי-שם בזמן שעסקנו כאן בעמוד ענן:

בינתיים, בסוריה
בניגוד לחששות של רבים, העולם דווקא לא נתן למבצע 'עמוד ענן' להפריע, וקידם  את מחוייבותו למורדים בסוריה. הדינמיקה המתפתחת היא מרתקת, ככל שבריטניה וצרפת שבות ונוטלות תפקיד מוביל של מחוייבות גוברת והולכות למורדים, ומציגות על המפה הגלובלית תרחיש אפשרי למאזן-הכוחות בעידן שאחרי מעצמת-העל היחידה, כשאף מדינה איננה דומיננטית.  ואם השתכנעתם כבר מדוברי-הממשלה שכל אביב העמים הוא מתכונת לעליית האיסלאם הקיצוני, אולי תופתעו לקרוא ראיון שפורסם בNRG עם מפקד כוחות המורדים באיזור הגבול של סוריה עם ישראל. האומנם ייתכן שאביב הוא זה ולא חורף איסלאמיסטי ? כמה מילים מהראיון: "המפקד מבקש שוב להודות לישראל על התגובה לעבר משגרי הארטילריה הסוריים ומסביר כי היא שמרה על חייהם של לוחמיו. 'כדי להסב נזק כזה לכוחותיו של אסד היינו צרכים לבצע פעולה שבסופה היינו משלמים מחיר כבד. ישראל לא מסכנת אותנו ולא את עצמה. היא גרמה נזק כבד לחוליה של ארטילריה, ולכן זה עוזר מאוד'. " 
וכמובן אם כבר מדברים על סוריה, אי-אפשר היה שלא להרים גבה לאור הזהרתה של איראן את מדינות העולם שלא לחמש את המורדים בסוריה, כי זה יגביר את הסיכון לטרור בעולם, ולהרים גבה נוספת לאור הנכונות המפתיעה של ה-Guardian, בהחלט לא עיתון שנוהג להציג את ישראל באופן חיובי, לפרסם את המילים הבאות:

"Syrian state media focused intensely on Israel's onslaught against the Palestinians in Gaza. But Assad's Arab critics have been doing some bleak calculations: in the eight days of Operation Pillar of Defence 160 Palestinians were killed by Israel. In the same period, Syrian forces killed 817 civilians and injured thousands. Last Monday alone, says the opposition, 150 Syrians died."

(דברים דומים פורסמו ב-YNET: "ברשת 'אל-ערבייה', הממומנת על ידי סעודיה, מתנגדת חריפה לדמשק, הגדילו לעשות והשוו בין מבצע 'עמוד ענן' לבין המתרחש בסוריה. 'הפתעה כואבת הופיעה בפניהם של הסורים עם ההכרזה על הרגיעה אתמול בין ישראל לחמאס – צה"ל יותר רחום ביחס לאויביו הפלסטינים מאשר צבאו של אסד, שנושא את התואר 'מגן המולדת' ביחס לאזרחים או למורדים'. הרשת גם סיפקה השוואה מספרית: בשמונה ימים ביצעה ישראל יותר מ-1,500 תקיפות אוויריות, שבהן היא הרגה 160 פלסטינים. באותו זמן הרג המשטר הסורי 817 סורים.").

כך שאולי לא רק ש'עמוד ענן' לא פגע בתשומת-הלב העולמית למה שקורה בסוריה, אלא אפילו העניק השוואה מעוררת-מחשבה לחלק מהצופים. 

עוד חדשה מעניינת מסוריה היא שהכורדים בצפון סוריה החליטו על איחוד תחת מועצה כורדית עליונה. נראה שאכן כורדיסטאן הולכת וקורמת עור וגידים מול עינינו.יש מיעוטים כורדיים גדולים בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובאיראן, והכורדים, הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה משלה, עשויים לשנות את הדינמיקה המזרח-תיכונית מהקצה אל הקצה. 

בינתיים ברפובליקה הדמוקרטית של הקונגו

קצת יותר רחוק מאיתנו, באפריקה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, המדינה שהיתה המוקד ל'מלחמת העולם של אפריקה', שבה והתלקחה מלחמת האזרחים. אם עד עכשיו אפשר היה לחשוב שמדובר בשרשרת אירועים קטנים יחסית המאפיינים את ריבוי המיליציות במדינה האומללה הזו, השתלטותם של המורדים על העיר גומה (במזרח קונגו על גבול רואנדה) מעבירה איתות ברור שהעסק רציני. אז נכון שהסכסוך הלכאורה-פנימי הזה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נראה אינסופי, וההתלקחות הזו נראית דומה לקודמותיה, אבל קצב ההתקדמות של המורדים נראה הפעם מהיר מתמיד. גם אם זה שוב ייגמר בהסכם להפסקת-אש, לנו המתבוננים מרחוק, מעבר לאמפתיה העולה בראותנו את הבלאגן העגום של האחר, יש כאן לקח חשוב: כוחות שמירת השלום של האו"ם נכשלו שם בגדול. שוב הוכח שהסכמי הפסקות אש וכוחות-או"ם אינם מסוגלים לשמור על השקט לאורך טווח. רק רצונם של הצדדים מכריע.

בינתיים בסין
עוד יותר רחוק מאיתנו - ואולי  הרבה יותר חשוב - סין הודיעה על החלפת הנהגתה. זה נוגע מאוד באפריקה - שהופכת לאחד ממקורות המשאבים החשובים ביותר עבור סין. זה נוגע מאוד במזרח-התיכון, שכן המעצמה העולה הולכת ונהיית מעורבת יותר ויותר באיזור. סביר להניח שאם היא אכן תשדרג לכדי מעצמת-על, המעורבות תגדל מהשפעה ממתנת על מעורבות הקהילה הבינלאומית במלחמת האזרחים בסוריה, לכדי מעורבות גבוהה יותר, בוודאי באיזורים העשירים יותר במשאבים. הפלסטינים, למשל, בונים עליהם. כך או אחרת, גם אם העולם חוזר לדינמיקה רב-מעצמתית כמו במאה ה-19, או לדינמיקה שתזכיר יותר את מעצמות-העל של המאה ה-20, ברור לכולנו שבמאה ה-21 סין תהיה שחקנית חשובה מאוד במרחב הגלובלי. שי ג'ינפינג הוא האיש הצפוי להנהיג את סין בשנים הקרובות. נקווה עבור הסינים ועבור העולם כולו שתקופתו תיזכר לטוב על ידי האזרחים הקטנים, בכל מקום אליו תגיע השפעת שלטונו.

בינתיים בארה"ב
מזו שעולה לזו שיורדת. שבוע מסחר מוצלח בסך-הכל עבר על הבורסות בארה"ב, לקראת יום שישי השחור, הפותח את עונת הקניות הקשורות בחגים בארה"ב. מה זה אומר בעצם ? לא הרבה לכשעצמו. אבל המידע המצטבר והמלמד על התאוששות שוק הנדל"ן בארה"ב, התחום שמקובל לתארו כקטר של המשק, בהחלט מצטבר לשורת איתותים אופטימיים.  זה בוודאי משמח את כל אזרחי ארה"ב לקראת האתגר הפוליטי המחכה לנשיא אובמה בשבועות הקרובים - התמודדות עם פקיעתה של חבילת חוקים שתביא להעלאות במיסים ולקיצוצים בתקציב החל מה-1 לינואר 2013, לגביה יש קונצנזוס כי היא עלולה להכניס את ארה"ב למיתון מחודש. האותות הרבים מימין ומשמאל מלמדים על עיסקה שמתרקמת לה. כבר עתה ניתן לחזות שיימצא פתרון לUnited states fiscal cliff, במסגרתו יישמרו חלק מהקלות המס וחלק מהקיצוצים הצפויים יבוטלו.  עכשיו רק נשארת השאלה כמה זמן יימשך נשף המסכות, ועד כמה יימתחו עצביהם של האזרחים, לפני שהפתרון יבשיל.

ובחזרה לאיזור שלנו - בינתיים באיראן

ועניין אחרון, ובהחלט לא חביב.
באיראן ממשיכים לרדוף אחרי בלוגרים. התקשורת מדווחת על עוד בלוגר איראני ששילם על חופש-הדיבור שלו בחייו. סאתאר בהשתי (Sattar Beheshti), שבסך-הכל רק כתב על מה שהוא ראה, כבר לא יכתוב עוד. המאמץ של השלטון האיראני לכסת"ח על הסיבה האמיתית למותו רק מראה עד כמה אנשים כמו הבלוגר האמיץ הזה מפחידים את הרודנים, בכל מקום בעולם. יהיה זכרו ברוך. 

Honk Kong's clock is ticking. can you hear it ?

Hong Kong, the famous special administrative region of the People's Republic of China, has successfully fought off a mandatory pro-Beijing school material. This incident should be given its due weight. Although it is not given considerable public attention, a war is being waged in Hong Kong. A war on the future shape of government. The current form of government will reach its formal end only on 2047, but the struggle is on. Three main alternatives are being promoted -

•  a full democratic development of Hong Kong with universal suffrage. 
• the current status quo of a limited democracy, in which some of the powerful and the wealthy enjoy special extra voting rights. 
• more or less adopting the mainland China's model. 

It appears that in this round, mainland China supporters have lost, and considering the Chinese leadership's ability to firmly manage huge problems such as the population growth or the struggling economy, this failure is surely not taken lightly. 

Sooner or later the conflict between the one-party paradigm of mainland China and the democratic paradigm of Hong Kong will reach a boiling temperature. It is quite clear now that this will take place much sooner than 2047. What are we going to see then ? Will Hong Kong reach a Prague Spring like period which will end as bitter ? Or will Hong Kong lead the Chinese empire to a similar fate to that of the USSR ?

It is anyone's guess, with most of the really important variables hidden by the Chinese government. But what is crystal clear, is that this clock is ticking. 

Syria, Russia and China: the common denominator of oppression

What might be the common denominator between Syria, a regime struggling for its survivor, massacring its uprising people, and countries like Russia and China who have chosen to block the forming international effort to stop Syria murderous regime from the ongoing slaughter of protesting citizens ?

It isn't too hard to guess.

Sadly, it appears that once again, the stupidity of the idea of tyrants sharing the responsibility for upholding human rights is proven. Just like the ongoing operation of the UN human rights council is repeatedly proven to be political and neglectful of the majority of human rights struggles around the world, now the security council is demonstrating that even in a special day and age when the shackles of tyrants are tested in an entire region, the International organization responsible for world peace, for the promotion of human rights and freedoms, for humanity's welfare, is just as irrelevant as it has been in so many occasions since it has been established.

The combination of the deadlock in the UN, mainly motivated by the fear of tyrants for their own skin, together with a financial crisis which leaves the powerful democracies of the world powerless to intervene, bears a sad message to Syrian protesters as well as freedom loving protesters all over the world. Despite the dream all citizens of the world share - freedom from tyranny - when we recruit the will to fight for it, we find ourselves alone.

The promise behind globalization, that of a mutual commitment, a mutual  responsibility, a mutual dream - that all citizens of the world shall be free, is still a hollow promise.  Human beings shall have to fight it one meter at a time, before that vision is fulfilled, and in many cases, free human beings shall watch their enslaved brethren die in the streets without giving them a helping hand.

As naive as this may sound, one must remember that the nightmares that Russia and China tell of to the free world, of extreme Islam taking control in the liberated countries of the middle east, can be told on each and every democracy upon this planet. Freedom has its dangers, and it requires maturity and responsibility.

But freedom also bears a moral burden. If one is free, one must not see others struggling for freedom, and look the other way. 

be something useful to others

A remarkable interview with a remarkable man: Mellisa Mathison of the Rolling Stone has interviewed the Dalai Lama, and talked with him about his decision to step down and bring a separation of state and church to the exile government of Tibet, about the only time in his life when he felt betrayed,  about the way his successor may be found, and other fascinating subjects. Definitely worth reading.

One would also hope that leaders, all over the world, would read his following words from that interview, and follow them in their personal lives, for the benefit of us all:

"The important thing is that my daily life should be something useful to others. As soon as I wake up in the morning, I shape my mind. The rest of the day, my body, speech, mind are dedicated to others. That is compulsory as a practitioner, and also that way I gain some kind of inner strength. If I am concerned about my own sort of legacy, a genuine Buddhist practi­tioner should not think that. If you're concerned much about your legacy, then your work will not become sincere. You are mainly thinking of your own good name. Selfish. Not good. Spoiled."

the Dalai-Lama steps down from his political role

The Dalai-Lama has announced that he will step down from his role as the political leader of the exile Tibetan government.
Only time will tell if this is only a preparation for the interval-period expected after his Holiness moves on from this life and until a 15th Dalai-Lama is found (and we wish the 14th Dalai-Lama  many more years with us on this planet), or if this is a fundamental change in the political struggle of the Tibetan people for independence from the Chinese occupation. 

עלייתה של המעצמה הצרפתית הפוסט-קולוניאלית ?

הולכות ומצטברות עדויות לכך שהעידן החד-מעצמתי אליו התרגלנו לאחר נפילתה של ברית-המועצות מגיע לסיומו. הסתפקותה המסורתית של סין במתרחש בגבולותיה היא (תוך שימת-לב ערנית למניעת תקדימים שעלולים לשמש כנגדה), ירידתה של ארה"ב מגדולתה עקב מצבה הכלכלי, ובעיקר - התעקשות העולם להמשיך ולהיות מקום מסובך ומסוכן שזקוק לשריף, הביאו לכך שאל הואקום הזה נמשכים שחקנים חדשים.
חדשים ? יותר נכון לומר, חדשים-ישנים.

מעצמות העבר הלא-רחוק, אלו שבמאה ה-19 היו בשיא גדולתן, ובראשית המאה ה-20 עדיין היו אלו שנתנו את הטון, עד שבאה מלחמת העולם השניה והפכה את הקערה על פיה, שבות ונוטלות על עצמן תפקיד מוביל בניהול המשברים בעולם.

צרפת, על פי דיווח "הארץ", מעורבת בשלושה קונפליקטים בעולם -

• מלחמת האזרחים בחוף השנהב
• מלחמת האזרחים בלוב 
• המאבק כנגד הטליבאן ואל-קאעידה באפגניסטאן 

בעוד שמעורבותה של צרפת באפריקה נמשכה לכל אורך המאה ה-20, והיא היוותה, במידה רבה, נציגה של העולם המפותח באפריקה הצרפתית, ושוטר-מטעם-עצמה במאבק כנגד ברית-המועצות במלחמה הקרה, הרי ששלל החזיתות בהן היא בחרה להתערב, לשלוח כוחות-צבא ולהשקיע ממשאביה כיום, מעיד על תפישה עצמית חדשה של צרפת. 

מאמר דומה היה יכול להרשם גם לגבי בריטניה, שצבאה המתמודד עם קיצוצים עקב המשבר הכלכלי, מעורב אף הוא באפגניסטאן ובלוב. 

רק הזמן יגיד האם מדובר במעורבות זמנית של מדינות, לפני ש"העולם השלישי" לשעבר ייקח על עצמו את הדומיננטיות בהתערבות במשברים שהיתה עד כה בידי העולם המפותח, בדמות מערב אירופה וארה"ב,  או שמא, אכן, אנו חוזים בחזרתן של המעצמות של המאה ה-19 אל מרכז הבמה.