למה אנחנו צריכים לצפות מהממשל שלנו ?

כתבתי כאן,
לא מזמן,
 על האמת המרה
שבתוכה אנחנו חיים:
שאין על מי לסמוך.

הופתעתי לגלות השבוע
את הביקורת 
הפוליטית-כלכלית 
הנוקבת הזו
שנכתבה לפני 200 שנה:

"... הלא אנחנו יודעים למה אנחנו יכולים לצפות משליטינו. כל מה שהעניקו לנו, סחטנו מהם בכוח. ואפילו כשנתנו משהו, השליכו אותו כנדבה לקבצנים וכצעצוע עלוב לתינוקות, כדי להשכיח מלב העם פעור-הפה את הרצועה המתהדקת על צווארו...." 

(הדברים נכתבו בגרמנית על ידי גיאורג ביכנר ז"ל ותורגמו לעברית על ידי שמעון זנדבנק יבדל"א)

 האומנם באמת אין חדש תחת השמש ?

והלא כאן ועכשיו
מדובר בממשל מהסוג עליו אברהם לינקולן דיבר בגטיסבורג:
שהוא של העם
שמנהליו נבחרים על ידי העם
אשר פועל למען העם.
לא  ?

ואם זה לא ככה,
אז למה הדברים האלה של ביכלר
מרגישים כל-כך נכונים
כשאתה קורא אותם ?

ואולי חשוב מזה,
למה הדברים של לינקולן
מרגישים כאילו הם לקוחים
מתוך אגדה עתיקה ?

למה נתניהו לא אומר לאינדיק את האמת ?

ויכוח מתפתח בין מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל , לבין לשכת ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו.

למה? אינדיק סיפר שנתניהו אמר לו בהלוויה של רבין  'תראה, תראה את זה. הוא הופך לגיבור עכשיו. אבל אם הוא לא היה נרצח, אני הייתי מביס אותו בבחירות ואז הוא היה נכנס להיסטוריה כפוליטיקאי כושל' 

התקשורת והשמאל מטפסים על נתניהו, באינסטינקט פאבלובי משהו.
אז לשכת נתניהו נכנסה למגננה. קודם היא הראתה שאינדיק ונתניהו לא עמדו אחד ליד השני בהלוויה עצמה. אינדיק הבהיר שהוא התכוון לחלק של קבלת הארון שנערך בכנסת עצמה.

עכשיו לשכת ראש הממשלה והליכוד מחפשים תגובה חדשה.

בשביל מה זה טוב?

כולנו יודעים את האמת. והאמת היא שאם רבין לא היה נרצח, ואם הוא היה ממשיך באותה מדיניות שהתווה עד ל4/11/1995, הוא היה מפסיד בבחירות נובמבר 1996 לבנימין נתניהו בפער ענקי. זה מה שהראו הסקרים ערב מותו של רבין. אלה היו הסנטינמנטים בציבור שהרגיש שהפלסטינים תקעו לנו סכין בגב וניצלו את הסכמי אוסלו כדי להביא את הטרור לערינו.

זאת האמת.

למה נתניהו צריך להתבייש בזה?

אבל זו לא כל האמת.
זו רק חצי האמת.
יכול להיות שזו אולי הסיבה שבגללה נתניהו מתווכח?

רבין לא היה חייב להמשיך במדיניות אוסלו באופן עיוור. הוא היה יכול להתנער, להתכוונן מחדש ולדרוש מהפלסטינים לעמוד ברצינות במחוייבותיהם הבטחוניות.

פרס שהבין באיחור שהקדמת הבחירות היתה שגיאה, ניסה לעשות את זה בחודשיים שלפני הבחירות. אבל זה לא הלך לו. הציבור לא כל-כך קנה אותו כמר ביטחון, ולא במקרה - רישומם של פיגועי מרץ הנורא היה באמת נורא.  פרס חשב שתמיכה עולמית תשפר את הדימוי שלו ולא הבין שהבחירות הקרבות יהיו פנימיות לגמרי. וכמו פרס קלאסי, הלוזר הצליח לאבד אפילו את הציבור הערבי באותן בחירות על רקע מבצע ענבי זעם והפאשלה ההיא בכפר קאנא, כשחיזבאללה הצליח לגרום לירי ישראלי על מתחם או"ם שפגע באזרחים רבים (אותו ירי שרק בדיעבד למדנו שנדרש לחילוץ כוח בפיקודו של נפתלי בנט, קצין במגלן דאז, שר חינוך דהיום).

ואז בא מאי, ואיתו הבחירות שפרס הקדים כשדמיין שהרצח ייתן לו את הנצחון, ונתניהו ניצח על חודו של אחוז. 

אחרי אותן בחירות נתניהו המשיך במדיניות של פרס (עם טון דיבור אחר). הוא שינה כיוון אבל המשיך לשמור על הסכמי אוסלו ורוב הזמן זה הצליח לו (עם כמה חריגים כמו מנהרת הכותל) ואפילו המשיך למסור שטחים (חברון אהובתי) ואפילו המשיך לחתום הסכמים (הסכמי וואי).

אם רבין היה מתעשת אחרי מרץ הנורא, היו לו עוד 8 חודשים עד הבחירות שנועדו להתקיים בנובמבר 1996. היה לו מספיק זמן לשנות כיוון ולהתמודד ברצינות עם המציאות שנוצרה אחרי הסכמי אוסלו.

יכול להיות שאם הוא היה עושה את זה מצבנו היה טוב יותר?
יכול להיות שזה מה שנתניהו לא רוצה שנחשוב עליו?
שהוא פוחד מההבדל בין הדרך שבה נתניהו המשיך לקיים את הסכמי אוסלו לבין הדרך שבה רבין היה מתמודד איתם?

תמונה שווה אלף מילים

לפני כמה ימים ראיתי במקרה את התמונה של רבין, פרס וערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום.

קשה שלא להתרשם שכל אחד מהשלושה מהרהר בלבו הרהורים שונים בתכלית

מקבלי פרס נובל לשלום לשנת 1994 

By Saar Yaacov, GPO (Government Press Office) - published under CC BY-SA 3.0 license, via Wikimedia Commons

רבין: אני שונא אירועים כאלה. אני כל-כך שונא אירועים כאלה. מתי זה כבר ייגמר?

פרס: אני לא מאמין! קיבלתי פרס נובל לשלום !!! תסתכלו עליי! תיראו אותי!!!!!!

ערפאת: אסור לצחוק. אסור לצחוק. אני לא מאמין. גם השגתי דריסת-רגל ראשונה בדרך להריסת המדינה היהודית וגם קיבלתי על זה את פרס נובל לשלום. אסור לצחוק. אסור לצחוק. אסור לצחוק.

עם יד על הלב: אם היית בוחר אישית את הנציג שלך בכנסת, היית מעדיף שהוא יהיה יוסי שריד או אורן חזן ?

יוסי שריד נפטר אמש, בגיל 75.

היה בו משהו, ביהירות שלו,
בביטחון הזה שהוא צודק - גם כשהוא טעה,
ובחוסר-היכולת האינהרנטי שלו להודות בטעויות,
שהיה יכול לחרפן אותך כשהקשבת לו או קראת מדבריו.

ובכל זאת,
מעולם לא היה לי ספק
בכך שהוא ציוני גדול
ופטריוט ישראל דגול.

כל מי שחושב אחרת,
כדאי לו שייזכר בכמה עובדות מחייו של יוסי שריד ז"ל
שהופכות אותו לפוליטיקאי
מהסוג שממנו אנחנו צריכים יותר ויותר
ומקבלים פחות ופחות:

• פעמיים במהלך הקריירה הפוליטית שלו, עבר דירה כדי להפגין הזדהות עם תושבי הצפון:   בשנת 1974 עבר עם אשתו ושני ילדיו להתגורר בקרית שמונה, שם נולד גם בנו השלישי, ובמהלך התקופה לימד בבית הספר התיכון בעיר בהתנדבות. בשנת 1999 עבר עם אשתו  למושב מרגליות הממוקם על גבול לבנון, הפעם בלי ילדיו, שכבר גדלו ועזבו את הבית. בשני המקרים עשה זאת על רקע המצב הבטחוני בצפון. בפעם הראשונה לאחר פיגוע הטרור הקטלני בקרית שמונה ובפעם השניה כמהלך לקראת הימים הקשים שציפו כי יבואו אחרי הנסיגה המתוכננת של צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון ולא באו.  
• כשעזב את משרד החינוך בממשלת אהוד ברק, מספר ראשי ערי-פיתוח, חלקם מהליכוד, הפצירו בשריד שלא לפרוש. "בפגישה עמו הודו לו על תשומת הלב המיוחדת ועל התקציבים שהעניק כשר החינוך למערכות החינוך בערי הפיתוח ובשכונות המצוקה, וטענו כי בתקופתו התקדמה מאוד מערכת החינוך ביישובם. העזיבה היתה על רקע פרישת מרצ בהנהגת שריד מהממשלה של אהוד ברק. מדוע עזבה? בגלל סכסוך ממושך בין שריד, שר החינוך, לבין סגנו, משולם נהרי מש"ס? מדוע הסתכסכו? על רקע כספים מחוץ לתקציב הרגיל שהובטחו לש"ס במסגרת ההסכמים הקואליציוניים.
• התנגדותו למלחמת לבנון הראשונה ידועה, עוד מראשיתה של המלחמה. הוא היה חבר הכנסת היחיד מטעם המערך שלא הצביע בעד המלחמה. עם זאת, ב-1985 (אחרי החלטת הנסיגה מלבנון) שריד שהתנגד לתופעת הסרבנות לשירות בצה"ל, התנדב ושירת במשך חודש כנהג ג'יפ וליווה שיירות בלבנון. 

שריד היה, כמו שאמנון דנקנר כתב עליו פעם, נצר "לדור של פוליטיקאים שבוער בהם הרצון לשמש דוגמה אישית, להתנדב, לעשות משהו שכולו הקרבה."

יהי זכרו ברוך.