במקום סיכום

לפני עשר שנים, ב1/1/2009, נכתב הפוסט הראשון בבלוג הזה.
שתי נקודות מרכזיות היו בו, בפוסט התמציתי משהו ההוא:

• הצורך בהעמקת השיח הפוליטי הישראלי. שיח שהולך והופך רדוד יותר ויותר עם השנים בצורה שמסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 
• החובה המוטלת על כפתי כל אחד ואחת מאיתנו - לנסות ולתרום משהו לשינוי המציאות לטובה. 

הבלוג נוצר כמעט שנתיים אחרי שעזבתי את שירות המדינה. עבדתי בשירות המדינה, כמה שנים, באחד ממוקדי קבלת-ההחלטות המרכזיים במדינת ישראל, בתפקיד שאפשר לי ללמוד ולראות כיצד הדברים מתרחשים "מאחורי הקלעים". אחת התובנות המרכזיות מאותה תקופה היתה עד כמה השיח התקשורתי הפוליטי בישראל הוא לא מדוייק, עד כמה התקשורת מוכנה להתרחק מהעובדות אם כדי להשיג כותרות או בגלל בורות הכותבים. ובעיקר - עד כמה אין כלי תקשורת אחד המדווח על המציאות בצורה מקיפה, הוגנת ומעוגנת היטב.

אחרי שעזבתי את שירות המדינה, ואחרי שנה של צינון מעיסוק עצמי בפוליטיקה אותה גזרתי על עצמי בשם ההתנהלות הראויה, פתחתי את הבלוג הזה. אחרי עשור של נסיון לתרום את חלקי, הגיע זמני להמשיך הלאה ולנסות לתרום את חלקי לפוליטיקה הישראלית בדרכים אחרות. 

עשר שנות הכתיבה ב"פוליטיקה ישראלית 101" היוו תקופת כתיבה שהיתה מאלפת ומעשירה. חוויתי, כמו כל אזרח ישראלי,  רגעי סיפוק ורגעי תסכול הודות לנפלאות ונפתולי הפוליטיקה הישראלית. וכמו כולנו, קיוויתי, ועודני מקווה, שהפוליטיקה הישראלית תדע לקדם את מדינת ישראל והעם היושב בציון אל עתיד טוב יותר לכולנו.

הבלוג לא יעודכן עוד, אבל אני מקווה שתכניו יועילו למי שייתקלו בו בדרכם עלי רשת. 

הולכים לבחירות באפריל 2019

40 ימים לאחר מעשה התפוצצה הפצצה שהטמין אביגדור ליברמן לבנימין נתניהו. זוכרים את ההתפטרות של ליברמן והתנבאויות כל הפרשנים על בחירות קרבות? או שכבר הספקתם לשכוח הודות ל? 

ליברמן לא עשה את כל זה מעצמו. החרדים שקדו וחפרו ורבו ביניהם ויאיר לפיד חיכה בצד והודיע ברגע המתאים על משיכת תמיכתה של יש עתיד מחוק הגיוס כדי לוודא את חיסולה של הקואליציה הנוכחית. 

מה קרה לבנימין נתניהו, שלפני 5 שבועות הסביר שזה יהיה חוסר-אחריות ללכת לבחירות ועכשיו הסכים לכך ? הרי רק לפני 4 ימים פוצצה לראשונה מנהרה שחפר חיזבאללה בצפון ישראל והסבירו לנו שמדובר במבצע שעשוי להימשך חודשים ? 

קשה למתבונן ברצף האירועים הזה שלא לחשוד בכך שנתניהו התבונן בזהירות בהתנהלות המערכת המשפטית והגיע למסקנה שהתזמון הזה יהיה המיטבי עבורו. האם זה בגלל שהוא מעריך שהמערכת לא תספיק לגבש עמדה אלא בסמוך מדי לבחירות וכך הוא יגיע לבחירות עצמן כשהוא עדיין בחזקת מי שלא הוגש כנגדו כתב-אישום ? 

אבל אולי אולי זה לא נתניהו עצמו ? אולי אלמנט אחר פועל כאן, בדמות חששן של כל השותפות לקואליציה ממשבר כלכלי עולמי המחייב אותן להקדים ככל האפשר את הריצה אל הקלפי? 

ואולי אולי אולי מה שנאמר לנו הוא מה שקרה בפועל - הקואליציה הזו הגיעה אל הנקודה שבה אי-אפשר היה לדחות יותר הכרעה בסוגיית הגיוס, ולא היה בה (עוד ביולי) ואין בה (גם היום) קונצנזוס אפשרי בעניין ? 

השאלה הזו היא קשה ומורכבת מכפי שאולי נזכה לשמוע, נוכח אוירת הבחירות הממשמשת ובאה. כפי שכתבתי עוד במעבר החוק האומלל הזה בקריאה הראשונה  - החוק בנוסחו הנוכחי עתיד ליפול בבג"ץ מאותם נימוקים של קודמיו. אבל אפילו חוק שלא מבצע את התכלית שלו - הסדר גיוס כמעט שוויוני - אין הקואליציה הזו, הימנית ביותר שראינו כבר שנים הרבה - מסוגלת להעביר ? אם כך, איזה הסדר גיוס חרדים מסוגלת המדינה שלנו לחוקק ? 

ואם גם אחרי הבחירות לא תקום קואליציה שתוכל לחוקק הסדר גיוס חרדים אפקטיבי, אז מה הטעם בבחירות האלה ? 

כלומר, תצביעו למי שתצביעו - חשבו על נושא גיוס החרדים כשאתם בוחרים. נסו לבחור כך שהקואליציה שתקום תוכל למשול במדינה הזו בצורה שסוגיות שנגררות כאן עשרות שנים יגיעו סוף סוף להכרעה. העדר-המשילות הזו, שהיא (אולי אולי אולי) הסיבה האמיתית לקריסת הקואליציה הזו כמעט שנה לפני סוף זמנה, אפיין רבות מדי מממשלות ישראל לאורך השנים. בנימין נתניהו הוא אומנם מנהיג הססן, דפנסיבי, שמעדיף להימנע מהכרעה איפה שרק אפשר, אבל לא כל האחריות עליו. גם העם שמקפיד לבחור שוב ושוב קואליציות שלא מאפשרות הכרעות חדות אחראי למציאות הזו. 

בשולי הדברים, הבה ונביט על חצי הכוס המלאה. הממשלה השלושים וארבע תשלים ארבע שנים מלאות לכהונתה. בעשור האחרון ידעה ישראל יציבות נדירה יחסית. גם הממשלה השלושים ושתיים השלימה 4 שנים. אבל הממשלה ה-34 הגדילה לעשות, כי בניגוד לממשלה ה-32 שנשענה על קואליציות מתחלפות, הממשלה הנוכחית עשתה זאת עם קואליציה אחת, יציבה להפליא. סוג כזה של יציבות לא ראינו כאן. תגידו מה שתגידו על בנימין נתניהו בגירסתו הבוגרת והבשלה, הוא יודע להחזיק בשלטון.  

תשובות לשאלות בשולי הדברים

• אילו ממשלות אחרות הצליחו להחזיק 4 שנים ? ממשלת ישראל השמונה עשרה (הראשונה בראשות מנחם בגין) וממשלת ישראל החמש-עשרה (השניה בראשות גולדה מאיר, שכהונתה התארכה עקב מלחמת יום הכיפורים). אף אחת מהן לא נהנתה מיציבות קואליציונית כמו זו של הממשלה ה-34. 
• כמה שנים תוכנן מבצע 'מגן צפוני' נגד מנהרות החיזבאללה? על פי דובר צה"ל, המבצע תוכנן כבר 4 שנים לפחות. נתניהו ותומכיו מציגים אותו ככורח מיידי שמנע המשך פעילות בדרום. ליברמן כנראה חשב, בניגוד לאחרים, שתגובה בדרום היא צורך דחוף יותר. מי צדק? ימים יגידו. אבל העובדה המטרידה באמת כאן היא הכרעה ממשלתית שמשתקף ממנה תפישה של חוסר-יכולת של ישראל לנהל בו זמנית מאבקים כנגד ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. המדינה שידעה להתמודד מול כמה צבאות במלחמות העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים, נרתעת מהתמודדות עם שני ארגוני טרור בו זמנית ? 
• אז מתי יתקיימו הבחירות ? על פי הודעת ראשי-הקואליציה, הולכים לבחירות ביום שלישי, 9 באפריל 2019. 
  

סיפור קטן על החיים בחלם

משרד החקלאות החליט לבצע מהפך בשוק הביצים ולפתוח אותו ליבוא. למה ? 

התגלה שכ10% מהמטילות שנבדקו נגועות בסלמונלה (4.4% מתוכן בסלמונלה אלימה), ו-"בעקבות הממצאים החליטו במשרד החקלאות להציב תנאים מחמירים ביותר לבעלי הלולים הישראלים. " שיתחילו ב2019.

אוקיי. זה מצדיק ייבוא ? 

רגע. "לאור ההנחה שחלק מבעלי הלולים לא יבצעו את שדרוג הלולים במועד, משרד החקלאות פותח מכסות ליבוא ביצים פטורות ממכס בכמות התואמת את המחסור הצפוי, ורישיונות היבוא ייצאו עם מכסות פטורות ממכס למחצית הראשונה של 2019".

אבל למה ההנחה הזו ? "הפתרון הרצוי היה להרוס את הלולים הישנים שאינם עומדים בתנאי התברואה הרצויים ובתנאי רווחת המטילות. ברם, נציגי המגדלים לא הסכימו לתנאי המענק שהממשלה הציעה, ולכן אנו נאלצים לבצע פעולות נקודתיות אשר יצמצמו את הסיכון".

במילים אחרות, הממשלה ממשיכה בתנופת ההריסה של החקלאות הישראלית. או שתגדלו או שתמותו. ואם לא תגדלו - נייבא מחו"ל. הפעם - השלמת חיסול הלולים (מלחמה שנמשכת כבר יותר מ-20 שנה). 

והרי ביצים אפשר לייבא מחו"ל, אז אין בעיה, נכון ? 

אבל בעצם, אזהרת הסלמונלה הגדולה האחרונה לא היתה לגבי ביצים מיובאות מספרד? אממ....

ולא היו בעיות סלמונלה בייבוא מטורקיה ומאוקראינה ? 

למה בעצם משקיעים בייבוא סלמונלה בחו"ל במקום בשיפור החקלאות המקומית ? 

למה לשפר ? זה לא כאילו ישראל היא מדינה מוקפת אויבים שבטיחות המזון שלה צריכה להיות השיקול הראשון במדיניות החקלאות שלה, נכון ? 

התבשרנו שישראל מתחילה במבצע הבוקר בגבול הצפון. לגיטימי, חשוב, ואולי אפילו מאוחר מדי בהתחשב בפוטנציאל הצבאי של חיזבאללה. מלחמה עם חיזבאללה, מסבירים לנו, יכולה לשתק את העורף במשך שבועות נוכח ריבוי טיליו ורמת הדיוק שלהם. אבל הממשלה שלנו מנהלת מדיניות חקלאית כאילו לא ייתכן מצב שבו לא יתאפשר ייבוא מזון במשך שבועות מחו"ל. 

חלם. אנחנו חיים בחלם. 

האם נתניהו חיפש רגיעה ומצא בחירות מוקדמות (מדי) ?

הולך ומסתמן שייתכן ששאיפתו של בנימין נתניהו להגיע לרגיעה כמעט בכל מחיר בחזית עזה, תביא תביא עמה הסלמה דווקא בכיוון אחר: יש רחשים בדבר אפשרות שסוף כהונתו של אביגדור ליברמן כשר ביטחון הולך ומתקרב.

למה שליברמן יתפטר ? יש הרבה סיבות. התקרבות מערכת הבחירות היא כנראה העיקרית.
על פי הפרסום בואלה!: 

"שר בכיר בממשלה העריך כי ליברמן עומד להודיע על התפטרותו מהממשלה. 'הוא ממותג ככישלון בביטחון. זו בחירה בין סוף קריירה, אם הוא נשאר בתפקיד, לבין סיכוי קטן להציל אותה'" 

אבל בואו ניתן לליברמן קרדיט. ייתכן שהוא עושה את זה מסיבות עקרוניות. אולי זה בגלל עזה. אולי זה בגלל משהו שאנחנו לא יודעים.

לגבי עזה, אפילו ישראל היום הרשה לעצמו לומר שבסיבוב האחרון: "חמאס אמר את המילה האחרונה".  ונתניהו הרי יצא מהארון בפריז והתגלה כיונה בטחונית: 

"אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם. לוקחים צ'ימידן ונפרדים מההורים. וחלקם לא חוזרים. אני חי את זה. כשצריך אנחנו עושים פעולות אבל אני תמיד חושב על הצד הזה. כל ראש ממשלה צריך לחשוב על זה. אם יש צורך לשלוח אנשים עושים את זה אבל אם אפשר להימנע מזה אז זה מה שעושים. "

יונות מדינית זו עמדה לגיטימית. איפוק וחשיבה שניה ושלישית לפני יציאה לפעולה צבאית הם דברים ראויים ביותר. 

אבל אסור לראש ממשלה להגיד את הדברים בצורה הזו. כי התוצאה ברורה - מי שיעשה מה שאפשר להימנע משליחת אנשים לקרב, ימצא עצמו שולח אותם לקרב כל הזמן, בתנאים הכי גרועים, הכי מסוכנים והכי קטלניים. 

וכפי שכתב רונן איציק בישראל היום במאמר בכותרת "מה יגרום לממשלת ישראל להפיל את חמאס?" הרי 

"כמו שזה נראה היום, בעצם שום דבר לא יגרום לממשלת ישראל להפיל את שילטון חמאס. המהלך הזה פשוט נתפס כלא כדאי בשום אופן. קחו אוויר, כי מה שהיה הוא שיהיה, בטח בכל המדובר ברצועת עזה, מקום בו אנו נלחמים מאז 1948, ולא מצליחים לייצר יציבות, ואולי גם זה אומר משהו. המילה "כיבוש" שהפכה למוקצית בעידן בו אנו חיים היא לא פשוטה, בטח לא השלכותיה, אך בואו נשים את הקלפים על השולחן – האם קיים פיתרון אחר שייתן שקט לאורך זמן?

החיים לימדו אותנו כבר מזמן – שלא. גם לכיבוש יש מחיר, וגם למציאות שלאחריו יש מחיר, ואת המחיר הזה אף גורם היום לא מוכן לשלם. ולכן, עם כל תחושת התסכול והזעם, גם הסבב הזה יעבור, והמציאות לא תשתנה מן היסוד. " 

רובנו, אם לא כולנו, נסכים שזה נראה כמו סיכום תמציתי לא-רע של עמדת ממשלת ישראל הנוכחית. אם זו היתה ממשלת שמאל, איש לא היה מופתע. אבל כולנו זוכרים שזו כנראה הממשלה הימנית ביותר שהפוליטיקה הישראלית מסוגלת להעמיד מתוכה בזמנים האלה. 

אז אפשר להבין שליברמן החליט למתוח קו. כלומר, אם הוא החליט. כלומר, אם ההתפטרות שלו אכן קשורה לעזה. כלומר, אם אין דברים שאנחנו לא יודעים. 

לפני שנתייחס לבחירתו של ליברמן, זו הזדמנות טובה כמו כל אחת אחרת להזכיר שיש לפחות שני פתרונות אחרים שיש סיכוי לא רע שיתנו שקט לאורך זמן - 

• האחד , מה שראינו בלבנון #2. תגידו מה שתגידו, כבר יותר מעשור שהגבול הזה שקט כמעט לגמרי. נכון, מלחמת האזרחים הסורית עזרה מאוד. נכון, יש מצב שמתחת לפני השטח קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ושיתפוצצו לנו בפנים. ובכל זאת - מבט על האירועים שבין ישראל לחיזבאללה בעשור האחרון מלמד שעד כמה שיחסים כאלה יכולים להיות פחות אינטנסיביים ממה שיש לנו עם החמאס בעזה - הם שם. 
• השני, מה שלמדנו אבל יישמנו מאז 1967. יש מקומות שבהם הדרך היחידה להשיג שקט היא לפנות את השטח. טרנספר. זה נעשה ב-1948 לערבים ויהודים. זה נעשה ב-1967 לערבים. זה נעשה ב-1981 ליהודים. זה נעשה ב-2005 ליהודים. בשום מקרה זה לא הביא לשלום בסגנון אירופאי, אבל בכל המקרים היה שינוי מהותי ביחסים, ולפחות מהפרספקטיבה היהודית, ב-3 מתוך 4 מקרים, היה שיפור מהותי במצבה האסטרטגי של ישראל. גם לגבי הרביעי - ההתנתקות ב2005, יודו גם הגדולים שבמתנגדיה, נתקע טריז עמוק בקרב הפלסטינים שנכון להיום, נדמה שאין ביכולתם להתגבר עליו.
  נראה שהגיע הזמן ליישם את זה שוב על מקור הטרור ולא על אלה שהטרור מכוון נגדם. תחשבו על זה. לפחות ברמה המוצהרת, אם טרנספר יהיה בקונצנזוס ישראלי, נגיע לדבר אחד נגיע לדבר אחד שיהיה מוסכם גם עלינו וגם על רוב מוחלט של העזתים . הרי בהתאם להנהגתם, הם לא רוצים להישאר שם. הם רוצים לעבור משם למקומות אחרים בארץ ישראל. אז אולי יימצא הפוליטיקאי הישראלי שישאף ללכת לקראתם ולהגשים להם 50% מרצונם - שלא יישארו בעזה? 

סביר להניח שלא נראה את ליברמן מרים את דגל הטרנספר. הוא בוודאי ידבר על קשירת-ידיים, אוזלת-ידיים, וההכרח בפעולה נחרצת - שהממשלה לא מתירה. ביבי יהיה האשם. 

אבל אחרי האיפוק שמערכת הביטחון בהנהגת ליברמן הובילה כבר חצי שנה נוכח הפגנות אלימות חוזרות ונשנות בעזה בהובלת החמאס, קשה להאמין שהוא יוכל לשכנע מישהו בזה. ובכל זאת - אבל אם יש לו סיכוי - זה השלב האחרון שבו הוא יכול להחזיר את המפתחות ולנסות לתלות את האשם על ביבי. זה לא יעבוד במהלך מערכת-בחירות בה יצטרך להסביר מדוע ולמה נשאר בכסאו למרות שלא הסכים עם מדיניות הממשלה. 

וביבי? תסמכו עליו שהוא יצליח לתזמן איזשהוא מבצע או איזושהיא פעילות או איזושהיא תגלית איראנית או אחרת כדי להפתיע את ליברמן. במשחק הזה, בין אביגדור לבין בנימין, השני מנצח כבר יותר מ-20 שנים.

בשורה התחתונה, אם אכן ליברמן יתפטר, סביר להניח שאנחנו הולכים לבחירות בפברואר-אפריל. היו כבר תחזיות כאלה. משה כחלון חזה את זה עוד ביולי. וכולנו יודעים שמעברו של חוק הגיוס בקריאה הראשונה היה רק המערכה הראשונה בתיאטרון האומלל הזה. 

אז מה? בחירות? תגידו מה שתגידו על הקואליציה הזו, גם אם היא תגיע לסוף דרכה החורף, היא היתה המרשימה ביותר מבחינת יציבותה ותפקודה, בהשוואה לכל אלה שראינו כבר שנים ארוכות, כאן בארץ הקודש. 

שמעתם על צעדת תלמידי עוטף-עזה ? מה דעתכם? ולמה אתם לא הצטרפתם?

בחמשת הימים האחרונים צעדו תלמידי תיכון "שער הנגב" מהמועצה האזורית שער הנגב אל עיר הבירה שלנו. ההפגנה האזרחית הנהדרת הזו הסתיימה אתמול בעצרת מחאה מול הכנסת. על פי התקשורת, מאות אזרחים מכל רחבי הארץ הצטרפו גם הם לצעדה הזו - כדי להביע את תמיכתם.

מטרת הצעדה? מחאה על המצב הביטחוני. 

היקף המחאה ? לא קטן. יותר מ-150 נערים ונערות מישובי עוטף עזה.

היקף הכיסוי התקשורתי? גם הוא לא קטן. 

דיווחו על הצעדה בכל כלי התקשורת המרכזיים, לאורך כל השבוע. 

כך למשל, בישראל היום, דיווחו על פתיחת המחאה: ילדי עוטף עזה בצעדת מחאה לעבר הכנסת.

בידיעות/YNET דיווחו במהלכה: צעדת נוער עוטף עזה לירושלים: ' מגיעה לנו ילדות נורמלית' 

בהארץ דיווחו על סיומה: בליווי הנשיא ריבלין, צעדת בני הנוער מעוטף עזה הגיעה לירושלים

לפעמים מחאות מתות בגלל שהן מחובקות חזק מדי בקונצנזוס שאין מאחוריו כוונה אמיתית. זוכרים את ויקי קנפו. המצעד שלה זכה לתשומת-לב תקשורתית עצומה. ההשלכות שלו בפועל על המדיניות הציבורית? כמעט אפס. 

גם במקרה הזה, קל לחזות שהמחאה תסתיים בלי לשנות את המציאות. מדיניות בטחונית, בדיוק כמו מדיניות כלכלית (במקרה של מחאת האמהות החד-הוריות כנגד הקיצוצים בשנת 2003) מעוצבת על בסיס שיקולים קרים של עלות ותועלת. לא על בסיס דעותיהם, לוהטות ככל שיהיו, של הנפגעים מתוצאות המדיניות הזו. 

זה האתגר האמיתי של המחאה הזו. לשנות את סדרי-העדיפויות של מדינה שלמה זה לא עסק פשוט. במיוחד שהמחירים הנדרשים הם איומים. אין דרך להתמודד עם איומי-הטרור מעזה בלי לשלם במשאבים ובדם. 

ולמרות זאת - הצועדים הדגישו כי זוהי לא מחאה פוליטית. זו כמובן שטות גמורה. אין הפגנת מחאה שאיננה פוליטית. 

פוליטיקה, במהותה, היא מאבק על סדרי-עדיפויות. 

עובדה היא שצעדת המחאה של תלמידי עוטף-עזה לא היתה במרכז הדיון הציבורי הישראלי בשבוע האחרון. מה זה מלמד אותנו? שחוסר-האונים של מדינת ישראל כנגד טכנולוגיית הטרור החדשה, המכונה עפיפוני התבערה, הוא כאן כדי להישאר. זה לא חדש כמובן. ההיסטוריה הישראלית היא רצף של מציאות בטחונית לא נעימה ומתמשכת עבור מיעוטו. כל פעם באיזור אחר. פעם פדאיון בדרום. פעם קטיושות בצפון. עברנו את פרעה. נעבור גם את זה. 

בכל מה שנוגע למאבק מול הטרור הפלסטיני, ההיסטוריה שלנו מלמדת שהדברים נמשכים עד שקורה משהו. הדברים מצטברים למבצע סיני. למלחמת שלום הגליל. למלחמת לבנון השניה. להתנהלות של מדינה שמותחת קו ומבהירה שהדברים צריכים להתנהל אחרת. ואז זוכה האיזור המוכה לתקופה שלווה יותר. 

מתי תגיע השלווה לדרומה של ישראל? כשהציבור יאותת לממשלה שהגיעו מים עד נפש. 

על פי השבוע האחרון יעברו עוד הרבה מים לפני שנגיע לנקודה הזו, של מתיחת הקו,

שאחריו ידעו ילדי עוטף עזה ילדות נורמלית. 

האם יש אדם שהוא טלית שכולה תכלת ?

בעקבות אישור המינוי של בראט קאבאנו לביהמ"ש העליון של ארה"ב, קשה שלא לתהות על הציפיות ממועמד ציבורי בדמוקרטיה המודרנית. 

ההאשמות נגד קאבאנו, שעלו בשלב מאוחר להטריד בתהליך בחינת המינוי שלו על ידי הסנאט של ארה"ב, התמקדו במעשים שעשה (לכאורה) בהיותו בתיכון ובקולג'. לא עלתה האשמה אחת לגבי התנהלותו בחיים לאחר מכן. 

ניצב מולכם אדם בן 50 לערך ואתם מתמקדים בהתנהלותו בגילאים 16 - 20? 

עזבו את זה שמדובר במעשים (לכאורה) שאין אפשרות להעמידו לפלילים בגינם (בגלל התיישנות). 

תתמקדו בשאלה הכי פשוטה שיכולה להיות: על בסיס ההאשמות עצמן מצטייר אדם ש-30 השנים האחרונות שלו - אם ההאשמות נכונות - הן 30 שנה של תיקון: 

• התנהגות נקייה מכל רבב, 
• מופת לאחרים, 
• וחזרה בתשובה. 

כלומר, גם אם ההאשמות נכונות - אז מה בדיוק אתם רוצים? 

לפסול אותו, עכשיו, כשהוא יעמוד במקום שבו אף אחד אחר לא יעמוד ? 

עכשיו המשיכו לשאלה הקצת פחות פשוטה: האומנם ייתכן מועמד בחברה דמוקרטית שעוברת תהליכים של הקצנה שלא יימצא מישהו שיהיה משהו נוראי להגיד עליו? 

להשקפתי, תהליך של בחינת מועמד חייב להתמקד בשנים החשובות והרלוונטיות. 

אין רלוונטיות מהותית בשאלת התאמתו לתפקיד של אדם מבוגר בן 50 בדברים שעשה או לא עשה כשהיה נער או בחור צעיר. 

תחשבו קלארנס תומאס ואניטה היל. שם היתה רלוונטיות קרובה. דובר בהתנהלות (לכאורית) של תומאס בתפקיד ציבורי שמילא כלפי עובדות כפופות אליו. עכשיו,כשמדברים על קאבאנו, יש את תקדים תומאס: הרי מועמדותו של תומאס אושרה. הוא שופט עליון כבר שנים ארוכות. וזאת למרות ההתנהלות הלכאורית ההיא. 

כלומר, יש תקדים הקובע שיש רף מסויים של התנהלות שלגביו לכאורה לא מתמקדים. גם אם יש בעיה ברף הזה - זו לא תהווה סיבה לפסילת מועמדות. המועמד איננו טלית שכולה תכלת. אולי הוא נהג בצורה לא נאותה. אבל הוא לא נדרש לשלמות. 

זה לא היה אמור להיות עניין של ניגודים פוליטיים (partisanship). גם פוסט כזה לא אמור להיות כזה. לא דמוקרטים נגד רפובליקנים. לא גברים נגד נשים. זו שאלה פשוטה: 

תאורטית יש בינינו אנשים נקיים לגמרי. 

מעשית, דמוקרטיות חייבות לתפקד. 

הדרישה לשלמות היא מדרון חלקלק שבסופו ייפסל כל מי שלא נראה לך מסיבות, שבסופן, למרבה הצער, ידועות מראש - השתייכותו לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. 

לקריאה נוספת

• Robert Bork Supreme Court nomination
• Clarence Thomas Supreme Court nomination
• Merrick Garland Supreme Court nomination
• Brett Kavanaugh Supreme Court nomination

60 שנות סכסוך מגיעות לקיצן?

החדשות בדבר פתיחת מעברי-גבול בין אתיופיה לאריתריאה הן שלב סמלי חשוב בתהליך המדיני המרתק המתנהל בצפון-מזרח אפריקה. מדובר בתהליך שיש בו בכדי להשפיע על איזור גדול הרבה יותר, באופן שמזכיר לא במעט את הפוטנציאל הטמון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לעיין בו מעט.

הפרסומים בחדשות מספרים על סכסוך של 20 שנה. למשל, כך דיווח הBBC על פתיחת הגבולות:

Ethiopians and Eritreans have been celebrating the reopening of two key crossing points more than 20 years after a border war shut them.

אך שורשי מלחמת הגבול המסויימת הזו מגיעים מעט יותר אחורה. הכל התחיל בסוף שנות ה-50, כאשר חלום הפדרציה האתיופית-אריתראית, עוד החלטת או"ם שלא עלתה יפה,  התרסק אל נוכח סיפוח אריתריאה כמחוז בתוך אתיופיה.  הELF, החזית לשחרור אריתריאה, נוסדה ב-1958 ומקובל לומר שהיריות הראשונות במלחמת העצמאות של אריתריאה נורו כמה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1961. אז בוצעה ההתקפה הראשנה של המורדים על עמדות משטרה במערב אריתריאה וכך החלה מלחמת-אזרחים בת 30 שנה במהלכה ראתה אתיופיה חילופי משטר דרמטיים. הקיסר היילה סילאסי הודח. בשנים שלאחר מכן, בתקופת שלטון הDerg,  המשטר המרקסיסטי שנשען על תמיכת ברה"מ,  פעלו ארגונים רבים נגד המשטר (וגם אחד נגד השני). שני ארגונים בולטים היו ה-OPDO , ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, וה-EPLF (או בשמו המלא, ה-  Eritrean People's Liberation Front, מי שהחליף את הELF של פעם כארגון המורדים הדומיננטי ביותר). והיו גם אחרים. סוף המלחמה הקרה שיחק תפקיד מכריע בהפלת המשטר המרקסיסטי בראשות מנגיסטו. בשלב המכריע הזה, בלטה בקרב קואליציית המורדים שהפילה את המשטר ה-EPRDF, בעצמה קואליציית קבוצות מורדים בהובלת הTPLF,  החזית העממית לשחרור תיגראי. מאחר וה-TPLF וה-EPLF נלחמו יחד נגד המשטר הרודני של מנגיסטו, הקמתה של ממשלת מעבר בישרה על הסוף הקרב של מלחמת העצמאות. ואכן אתיופיה הכירה בזכותם של האריתראים לערוך משאל-עם על עצמאותם. במשאל הכריעו האריתראים, באפריל 1993, על עצמאות. 

למרבה הצער, נסיונות הצדדים במשך כמה שנים לפתור בדרכי שלום את שאלת הגבול בין המדינות לא צלחו. הסיבה? לכאורה, בדומה למה שאנחנו רגילים כאן, בארץ הקודש, גם האתיופים והאריתראים ניסו לקבוע את שאלת הגבול על סמך החלטות שהתקבלו בתקופה הקולוניאלית, בין המשטר האתיופי לבין השלטון האיטלקי באריתריאה. ובדומה למה שהורגלנו כאן, גם שם הדיונים לא הניבו הסכמות. בפועל, הצדדים עדיין לא היו בשלים לויתורים הדדיים. אי-ההסכמות הסלימו במהירות סביב שאלת מעמד איזור Badme, ושרשרת התקלויות צבאיות במהלכן נהרגו כמה בעלי-תפקיד אריתראים, הובילה להזרמת כוח צבאי אריתראי גדול לאיזורי Badme ו-Tigray ובתגובה, במאי 1998, תקף צבא אתיופיה. כל צד האשים את רעהו כמי שיזם את המלחמה. 

לאחר סדרה של קרבות והפוגות שנמשכו במשך כשנתיים, שניתן לתארן כגרסא מודרנית של מלחמת חפירות, במסגרתה צבא אתיופיה הפגין, רוב הזמן, עליונות בתמרון ובניצול הכוח, הגיעו הצדדים להסכמות ביוני 2000 שהבשילו לחתימת הסכם אלג'יר בדצמבר 2000 - הסכם שלום מקיף , במסגרתו הוקמה ועדת גבולות משותפת יחד עם ה-Permanent Court of Arbitration שבHague. למרבה הצער זה קרה רק אחרי עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי עקורים-פליטים. 

הועדה  העניקה שטחים מסויימים לכל צד אבל Badme, לב הסכסוך, הוענקה לאריתריאה. אתיופיה סירבה לקבל את הקביעה במשך זמן לא מבוטל, עד שב2004 הודיעה שהיא מקבלת את הפסיקה של הועדה, בעקרון. במעשה המתח נמשך, ונראה שלא הועילה לו רבות קביעת ביה"ד בהאג בדצמבר 2005, שמי שהפרה את החוק הבינלאומי ב-1998 היתה אריתריאה. המתיחות נמשכה, כאשר מצד אחד, שני הצדדים הקפידו לא לחצות איזשהו קו שיביא למלחמה ישירה, ומצד שני, אף אחד לא היה מוכן לעשות את הצד הראשון לשלום.

המצב הנפיץ והתקוע הזה נמשך עד שראש הממשלה החדש של אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי חתך את הקשר הגורדי. חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד רוה"מ, ב5/6/2018 הוא הודיע שממשלתו מקבלת את תנאי הסכם אלג'יר במלואם ואת הפסיקה שהעבירה את Badme לאריתריאה.  מגעים מדיניים הובילו לפיסקה ביולי 2018 במסגרתה חתמו נשיא אריתריאה, אייזיאס אפוורקי וראש ממשלת אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי, על סוף מצב הלוחמה בין שתי המדינות. בסמוך לאחר מכן התחילו טיסות ישירות בין שתי המדינות. תהליך ההפשרה המשיך בחיבור מערכות הטלפוניה והתחלת סחר, והגיע כעת לשיא נוסף, של פתיחה רשמית של מעברי הגבול. 

קשה שלא להביט על התהליך המורכב הזה בלי לקוות להצלחתו. שיתוף פעולה בין אתיופיה ואריתריאה עשוי להשפיע דרמטית על שתי המדינות, הן בכל הנוגע להשלכות הכלכליות והפוליטיות עליהן עצמן, ובוודאי על סביבתן. המועמדת הראשונה להשפעה חיובית היא סומליה, הסובלת בעצמה ממציאות קשה ומורכבת במסגרתה שחקנים בינלאומיים רבים בוחשים בקלחתה. 

עוד יותר קשה שלא להביט על מה שקורה שם ולא לתמוה האם הדברים היו יכולים להתרחש לולא דמותו הייחודית של אֵבּי אחמד עלי, ולא לשאול מתי אנחנו נזכה לראות כאן, אצלנו, מנהיגות דומה, שיודעת ליזום ולהוביל, במקום לחכות למשיח.  

השיעור שאריתריאה ואתיופיה מלמדות כאן הוא לא חדש. ראינו את זה במקומות אחרים שוב ושוב. פעם ארה"ב ובריטניה הגדולה נלחמו אחת בשניה. פעם בריטניה וצרפת היו אויבות נחושות. פעם אי אפשר היה לדמיין שלום בין גרמניה וצרפת.

אולי הפעם יהיה מי שיקשיב ? לא מדובר כאן בתקווה תמימה. התהליכים האלה לא קורים מעצמם. הם מחייבים חשיבה, עבודה והתמדה. אבל העובדות ההיסטוריות מדברות בעד עצמן. סכסוכים יכולים להגיע לקיצם.

אם תרצו - אין זו אגדה. 

לקריאה נוספת

• מלחמת העצמאות של אריתריאה 
• מלחמת אריתריאה-אתיופיה