שלוש הערות על הקרב הטורקי-כורדי בעפרין

החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה: 

1) מידתיות

שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל. 

2) התגלגלות 

אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו. 

3) הפרד ומשול 

נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול". 

What would you do differently about the middle east, standing in Obama's shoes ?

I found myself discussing The U.S policy in the middle east, facing another of those who think Obama doesn't understand the current reality. I thought differently. Maybe I can persude you too.

Put yourself in Obama's shoes for a minute.

The United states has long term interests in the middle east. It might also be that the U.S still holds noble notions regarding the area. It might even be that the U.S still percieves itself as one of the few nations that truly has to fill a certain "moral role" in international relations.

But Obama's administration has a strategic problem - it can't send serious ground forces to the middle east. The U.S hands are tied in every aspect imaginable - military, financial and political.

The violent Balkanization of many areas of the middle east, and the rise of extreme islamist powers all over the place can only be stopped by the deployment of significant ground forces. Iraq and Syria are two closely tied arenas. Do you see any nation capable of building, training, arming and commanding significant ground forces other than Iran? Furthermore, Iran has a stronger interest than the U.S itself to stop Daesh.

If Iran fails in stopping Daesh, the next domino to fall is Pakistan (which isn't the most stable domino piece on the table as it is). If Pakistan falls or if some unbribable senior Pakistani officials make ideological decisions (of the kind that assisted Bin-Laden find refuge in Pakistan), the world has to deal with Nuclear Daesh. Put yourself in Obama's shoes - with whom would you prefer to negotiate - Iran (whose need in nuclear arms is not very different from Israel's, and has been very capable in keeping its cold war with Israel and other states in a desired temperature) or Daesh (whose willingness to take the world back to barbarism has been proven beyond every reasonable doubt)?

Iraq and Syria are only two arenas. Libya is another and Yemen is another. It may very well be that others are waiting ahead. The middle east is changing. The moderate Arab states have sent repeating messages to Israel that the times have changed. Senior Arab politicians all over the middle east have stated that there are worse enemies than Israel. Israel could have taken a leading role in helping moderates around the middle east unite. Just imagine how helpful it would be for problematic key states like Jordan to "sell" the moderate views if Israel moved forward with the Palestinians. Just imagine how helpful it would for Israel itself to finally stop standing as Iran's arch-rival, instead standing as one in a group of states, objecting Iran's dominance. But BB insists to stand aside, because of arguments that will sound very lame if Israel finds itself facing a new Arab caliphate in 20 years time.

Yemen has been in a civil war for most of the 20th century. either in an active war, or in its frozen stages. It was very hard to predict who is going to come on top. It still is. The temporary success of one group at the moment is not a proof of a lack of understanding of Obama's administration. It is a proof that you can't win wars without ground forces. And behold, what happens next - a series of allies of the U.S are working together to send ground forces there with the stated support of the U.S - both intelligence (the U.S has quite a good coverage of Yemen) and logistics.

What would you do differently, facing this complicated reality, standing in Obama's shoes ?

יש אנשים בסוריה שיודעים שהמציאות במזרח התיכון השתנתה. ובישראל ?

ואלה! חדשות מביאה ראיון עם כמאל אל-לאבוואני, מהדמויות הבולטים ביותר באופוזיציה המתונה הסורית. 

האיש מצהיר על הצורך בשיתוף פעולה בין המורדים הסורים המתונים לבין ישראל: 

"אסד מקבל תמיכה אדירה מחיזבאללה, איראן וסוריה, ואילו לארגוני הטרור הקיצוניים בצד השני יש מקורות מימון ותמיכה נרחבים. העם הסורי לכוד באמצע. אנחנו לא יכולים לנצח בכוחות עצמנו גם את איראן וגם את אלקאעדה. אנחנו זקוקים לסיוע מסיבי, שבינתיים לא מגיע. אני מאמין שיש לנו שותפות אינטרסים עם ישראל. הרי איראן, חיזבאללה ואלקאעדה הם אויבים משותפים של ישראל ושל העם הסורי. אנחנו צריכים לשתף פעולה נגדם".

לאבוואני גם צוטט מראיונות קודמים בתקשורת העולמית: "היתרון העיקרי של אסד הוא חיל האוויר שלו, שמפציץ בלי הפוגה ערים וכפרים בכל רחבי סוריה. אם ישראל תאכוף אזור אסור לטיסה בדרום, אפשר יהיה להשתלט על הגבול הדרומי ולפתוח ציר חדש לאספקת נשק לכוחות האופוזיציה. זה יעזור לנו גם במוקדי לחימה רבים".

על פי האמור בכתבה, כאשר הותקף על ידי המראיינת על הצעתו הרדיקלית, השיב : "ממי את מתכוונת לבקשת עזרה? מי ימנע מהמטוסים של אסד להפציץ אותנו, אמריקה? אירופה? נאט"ו? ניסינו לפנות לכולם. ישראל היא האפשרות היחידה שלנו". 

הוא מסביר את הרציונל שלו בצורה חד-משמעית: "אנשים רבים בסוריה מבינים כיום שהמציאות במזרח התיכון השתנתה. כל המושגים שחונכנו עליהם השתנו. השותף הופך לאויב, ולהיפך. ה'אחים' מעיראק שבאים לרצוח אזרחים ברחובות, אלה השותפים שלנו? ומה לגבי ה'חברים' מאיראן שעוזרים למשטר לבצע את הטבח הגדול ביותר במאה ה-21? רבים בעם הסורי מוכנים לשקול פתרונות חדשים".

אם רק היה מנהיג בירושלים עם עוז לנסות ולשנות את המציאות ולא לחכות לניסים.... 

רבין, שרון, בגין, בן-גוריון - הם היו יודעים להרים את הכפפה הזו בשתי ידיים. 

ונתניהו? 

לקריאה נוספת

• על כמאל אל-לאבוואני בויקיפדיה 
• מלחמת האזרחים בסוריה
• כמאל אל-לאבוואני על חיזבאללה 
• הראיון של אל-לאבוואני שצוטט באותה כתבה, ומובא על ידי ממר"י ביוטיוב: 

A Chemical Compromise

The news about the evolving compromise between the United States and Russia regarding an international intervention in the Syrian Citizens War, due to the recent chemical weapon usage, should naturally be judged skeptically.

The Ghouta attacks, a Chemical Weapons bombardment, occurred on Wednesday, 21st of August, 2013, in the Ghouta suburbs near the city of Damascus. It has most probably taken a toll of more than a thousand dead, among them many children. Since then, the international community has been torn between a clear will that something has to be done, and a clear hesitation, hopeful that someone else will be the one to do something about it.

Some of the hesitation probably was due to the bitter accusations between the Syrian government and the rebels, each blaming the other for the attacks.

But although it seemed at first that most of the international community considered the government as the one responsible, an interesting process began. The United Kingdom, whose government was clearly in support of attack, discovered that its parliament was not so supportive, which did not change the government's stance, but its ability to act.  The U.S response to these turn of events was rather surprising for many, as he too, chose to seek support from the U.S congress. Some explained it as a sign that the U.S does not wish to intervene alone. Others thought that it was his attempt to cope with the War Powers Resolution in accordance with his own past views of the matter. However one views these decisions, once cannot ignore the impression of the international community avoiding a run to save the citizens of Syria from their murderous government.

Considering the fact that there has been proof of a repeating usage of chemical warfare in the civilian war of Syria since December 2012, another puzzlement joins the rational viewer of these events: why now ?

Joining both wonders together: the "why now", and "why so hesitantly", one cannot avoid the obvious conclusion: the international community is terrified from any substantial result in Syria. Both results - a decisive victory for the current regime or a decisive victory for the rebels - are considered as too dangerous "for the world". And thus, a slowly developing compromise, which shall be enforced by the international comminity, is being developed, and shall be advanced, under the veil of the chemical weapons compromise. One could say that this is a great victory for China and Russia, both promoting the necessary compromise approach to the Syrian conflict since day 1 of its emergence. Both fearing the image of a post-Assad Syria and its impact on the world. Both fearing a world in which a state is held accountable by the international community when human rights are annulled by a government. Everyone fearing an endless involvement Vietnam/Afghanistan style. Fer is the key.

 Viewing events in countries changed by the spring of nations of the middles east, like Egypt or Libya, one cannot deny the fears raised as senseless, but one can insist that fears must not be the key to the construction of the moral stand of the international community. This approach has been tried in the past, and has lead the world to the 1938 peace treaty with Hitler. We all know what followed That approach, and how much misery it has brought to the world.

Further reading

• Ghouta attacks on Wikipedia

ובינתיים, בשאר העולם - דברים שקורים בעולם בזמן עמוד הענן

לאף אחד מאיתנו אין את האפשרות לעיין בפרוטרוט בכל החדשות המתפרסמות מדי יום. יתרה מכך, לרובנו גם אין את הזמן והפנאי הנפשי הנדרשים להתעמקות בפריטי החדשות המתפרסמים בתקשורת. לכן כדאי לנצל את השקט הדרומי הנוכחי, רעוע ככל שיהיה,  כדי להתייחס לכמה דברים מעניינים ואולי אף חשובים שקרו להם השבוע ברחבי-העולם.

אבל לפני שאתחיל, חשוב להעיר שלדעתי הקושי הזה להתעמק בחדשות מדי יום, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שממשלת ישראל יזמה את מבצע עמוד ענן דווקא עכשיו. כך תודעת בוחרי-ישראל תישאר מוטה לסוגיות שבביטחון, ולא תתעמק בסוגיות שבענייני חברה טרם לכתה אל הקלפי. בינתיים, על פי הסקרים, לפחות לשר-הביטחון זה הצליח.

עצוב, אבל נקווה שאולי השינוי התודעתי החברתי יהיה חזק מענייני היום החולפים.

ולכמה אירועים שקרו להם אי-שם בזמן שעסקנו כאן בעמוד ענן:

בינתיים, בסוריה
בניגוד לחששות של רבים, העולם דווקא לא נתן למבצע 'עמוד ענן' להפריע, וקידם  את מחוייבותו למורדים בסוריה. הדינמיקה המתפתחת היא מרתקת, ככל שבריטניה וצרפת שבות ונוטלות תפקיד מוביל של מחוייבות גוברת והולכות למורדים, ומציגות על המפה הגלובלית תרחיש אפשרי למאזן-הכוחות בעידן שאחרי מעצמת-העל היחידה, כשאף מדינה איננה דומיננטית.  ואם השתכנעתם כבר מדוברי-הממשלה שכל אביב העמים הוא מתכונת לעליית האיסלאם הקיצוני, אולי תופתעו לקרוא ראיון שפורסם בNRG עם מפקד כוחות המורדים באיזור הגבול של סוריה עם ישראל. האומנם ייתכן שאביב הוא זה ולא חורף איסלאמיסטי ? כמה מילים מהראיון: "המפקד מבקש שוב להודות לישראל על התגובה לעבר משגרי הארטילריה הסוריים ומסביר כי היא שמרה על חייהם של לוחמיו. 'כדי להסב נזק כזה לכוחותיו של אסד היינו צרכים לבצע פעולה שבסופה היינו משלמים מחיר כבד. ישראל לא מסכנת אותנו ולא את עצמה. היא גרמה נזק כבד לחוליה של ארטילריה, ולכן זה עוזר מאוד'. " 
וכמובן אם כבר מדברים על סוריה, אי-אפשר היה שלא להרים גבה לאור הזהרתה של איראן את מדינות העולם שלא לחמש את המורדים בסוריה, כי זה יגביר את הסיכון לטרור בעולם, ולהרים גבה נוספת לאור הנכונות המפתיעה של ה-Guardian, בהחלט לא עיתון שנוהג להציג את ישראל באופן חיובי, לפרסם את המילים הבאות:

"Syrian state media focused intensely on Israel's onslaught against the Palestinians in Gaza. But Assad's Arab critics have been doing some bleak calculations: in the eight days of Operation Pillar of Defence 160 Palestinians were killed by Israel. In the same period, Syrian forces killed 817 civilians and injured thousands. Last Monday alone, says the opposition, 150 Syrians died."

(דברים דומים פורסמו ב-YNET: "ברשת 'אל-ערבייה', הממומנת על ידי סעודיה, מתנגדת חריפה לדמשק, הגדילו לעשות והשוו בין מבצע 'עמוד ענן' לבין המתרחש בסוריה. 'הפתעה כואבת הופיעה בפניהם של הסורים עם ההכרזה על הרגיעה אתמול בין ישראל לחמאס – צה"ל יותר רחום ביחס לאויביו הפלסטינים מאשר צבאו של אסד, שנושא את התואר 'מגן המולדת' ביחס לאזרחים או למורדים'. הרשת גם סיפקה השוואה מספרית: בשמונה ימים ביצעה ישראל יותר מ-1,500 תקיפות אוויריות, שבהן היא הרגה 160 פלסטינים. באותו זמן הרג המשטר הסורי 817 סורים.").

כך שאולי לא רק ש'עמוד ענן' לא פגע בתשומת-הלב העולמית למה שקורה בסוריה, אלא אפילו העניק השוואה מעוררת-מחשבה לחלק מהצופים. 

עוד חדשה מעניינת מסוריה היא שהכורדים בצפון סוריה החליטו על איחוד תחת מועצה כורדית עליונה. נראה שאכן כורדיסטאן הולכת וקורמת עור וגידים מול עינינו.יש מיעוטים כורדיים גדולים בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובאיראן, והכורדים, הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה משלה, עשויים לשנות את הדינמיקה המזרח-תיכונית מהקצה אל הקצה. 

בינתיים ברפובליקה הדמוקרטית של הקונגו

קצת יותר רחוק מאיתנו, באפריקה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, המדינה שהיתה המוקד ל'מלחמת העולם של אפריקה', שבה והתלקחה מלחמת האזרחים. אם עד עכשיו אפשר היה לחשוב שמדובר בשרשרת אירועים קטנים יחסית המאפיינים את ריבוי המיליציות במדינה האומללה הזו, השתלטותם של המורדים על העיר גומה (במזרח קונגו על גבול רואנדה) מעבירה איתות ברור שהעסק רציני. אז נכון שהסכסוך הלכאורה-פנימי הזה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נראה אינסופי, וההתלקחות הזו נראית דומה לקודמותיה, אבל קצב ההתקדמות של המורדים נראה הפעם מהיר מתמיד. גם אם זה שוב ייגמר בהסכם להפסקת-אש, לנו המתבוננים מרחוק, מעבר לאמפתיה העולה בראותנו את הבלאגן העגום של האחר, יש כאן לקח חשוב: כוחות שמירת השלום של האו"ם נכשלו שם בגדול. שוב הוכח שהסכמי הפסקות אש וכוחות-או"ם אינם מסוגלים לשמור על השקט לאורך טווח. רק רצונם של הצדדים מכריע.

בינתיים בסין
עוד יותר רחוק מאיתנו - ואולי  הרבה יותר חשוב - סין הודיעה על החלפת הנהגתה. זה נוגע מאוד באפריקה - שהופכת לאחד ממקורות המשאבים החשובים ביותר עבור סין. זה נוגע מאוד במזרח-התיכון, שכן המעצמה העולה הולכת ונהיית מעורבת יותר ויותר באיזור. סביר להניח שאם היא אכן תשדרג לכדי מעצמת-על, המעורבות תגדל מהשפעה ממתנת על מעורבות הקהילה הבינלאומית במלחמת האזרחים בסוריה, לכדי מעורבות גבוהה יותר, בוודאי באיזורים העשירים יותר במשאבים. הפלסטינים, למשל, בונים עליהם. כך או אחרת, גם אם העולם חוזר לדינמיקה רב-מעצמתית כמו במאה ה-19, או לדינמיקה שתזכיר יותר את מעצמות-העל של המאה ה-20, ברור לכולנו שבמאה ה-21 סין תהיה שחקנית חשובה מאוד במרחב הגלובלי. שי ג'ינפינג הוא האיש הצפוי להנהיג את סין בשנים הקרובות. נקווה עבור הסינים ועבור העולם כולו שתקופתו תיזכר לטוב על ידי האזרחים הקטנים, בכל מקום אליו תגיע השפעת שלטונו.

בינתיים בארה"ב
מזו שעולה לזו שיורדת. שבוע מסחר מוצלח בסך-הכל עבר על הבורסות בארה"ב, לקראת יום שישי השחור, הפותח את עונת הקניות הקשורות בחגים בארה"ב. מה זה אומר בעצם ? לא הרבה לכשעצמו. אבל המידע המצטבר והמלמד על התאוששות שוק הנדל"ן בארה"ב, התחום שמקובל לתארו כקטר של המשק, בהחלט מצטבר לשורת איתותים אופטימיים.  זה בוודאי משמח את כל אזרחי ארה"ב לקראת האתגר הפוליטי המחכה לנשיא אובמה בשבועות הקרובים - התמודדות עם פקיעתה של חבילת חוקים שתביא להעלאות במיסים ולקיצוצים בתקציב החל מה-1 לינואר 2013, לגביה יש קונצנזוס כי היא עלולה להכניס את ארה"ב למיתון מחודש. האותות הרבים מימין ומשמאל מלמדים על עיסקה שמתרקמת לה. כבר עתה ניתן לחזות שיימצא פתרון לUnited states fiscal cliff, במסגרתו יישמרו חלק מהקלות המס וחלק מהקיצוצים הצפויים יבוטלו.  עכשיו רק נשארת השאלה כמה זמן יימשך נשף המסכות, ועד כמה יימתחו עצביהם של האזרחים, לפני שהפתרון יבשיל.

ובחזרה לאיזור שלנו - בינתיים באיראן

ועניין אחרון, ובהחלט לא חביב.
באיראן ממשיכים לרדוף אחרי בלוגרים. התקשורת מדווחת על עוד בלוגר איראני ששילם על חופש-הדיבור שלו בחייו. סאתאר בהשתי (Sattar Beheshti), שבסך-הכל רק כתב על מה שהוא ראה, כבר לא יכתוב עוד. המאמץ של השלטון האיראני לכסת"ח על הסיבה האמיתית למותו רק מראה עד כמה אנשים כמו הבלוגר האמיץ הזה מפחידים את הרודנים, בכל מקום בעולם. יהיה זכרו ברוך. 

עכשיו האש כבר הגיעה למעגל הפנימי

חרף הערכתו של ראש אמ"ן כי למשטר הנוכחי בסוריה נותרו חודשיים עד שנתיים (פלוס מינוס) נראה שלמורדים בסוריה אצה הדרך. היום הושגה על-ידם הצלחה גדולה כשהם הצליחו להתנקש בחייהם של שר ההגנה, סגנו, סגן הנשיא לענייני ביטחון וככל הנראה גם בשר הפנים.

לפני שאעסוק בסוריה, הערה קטנה לגבי ישראל: כרגיל בנסיבות שכאלה, כאשר אתה שומע מומחים מתנבאים, אתה יכול לדעת דבר אחד - הפרמטרים שהוגדרו על-ידם עתידים להתגלות כלא-רלוונטיים. העצוב הוא שככל שהולך ועובר הזמן, המומחים, במקום להבין ולנסות להתנבא, הופכים את נבואותיהם לעמומות יותר ויותר. התוצאה כפולה. מקבלי-ההחלטות מקבלים לידיהם הערכות שהן כמעט חסרות-משמעות, למרות משאבים ניכרים שהושקעו בהפקתן. והאמון שניתן במעריכים הולך ויורד. הרבה יותר פשוט, וגם הרבה יותר נכון - מערכתית וציבורית - הוא שהמומחים יגידו את האמת. אין שום אפשרות לחזות את התהליכים שמתרחשים כעת בתוך סוריה. לא בשאלה עד כמה תצליח האליטה העלאווית להמשיך ולהחזיק את השלטון בכל סוריה (עד כמה שהיא שולטת בסוריה גם היום); לא בשאלה עד כמה תמשיך האליטה הזו להציג בראשה נציג סמלי ממשפחת אל-אסאד; לא בשאלה מה באמת יקרה ביום שאחרי נפילת המשטר הנוכחי. כמות המשתנים המעורבים בהפקת הערכה שכזו היא פשוט מעבר ליכולת החיזוי של בני-אנוש. כתוצאה, מקבלי-ההחלטות בישראל גם לא יכולים לדעת האם תוצאתם של אירועי-הדמים הנמשכים בסוריה תהיה מדינה דמוקרטית מצדה הצפוני של מדינתנו, רודנות סונית, רפובליקה איסלאמית בסגנון איראן, אנארכיה רבתי, שורה של מדינות קטנות בהתאם להשתייכות העדתית, או משהו אחר לגמרי מכל החלופות שהוזכרו עד כה. מה שצריך להיות ברור לגמרי למקבלי ההחלטות שלנו הוא שמכל התרחישים האלה, האינטרס הישראלי הוא שבסוריה תקום מדינה דמוקרטית (או מדינות דמוקרטיות), והמחשבה המוסרית הפאן-אנושית גם היא מחייבת את התוצאה הזו. לכן, אם ישראל צריכה לקבל החלטות שישפיעו על המרק הסורי הנוכחי, הן צריכות להתקבל מתוך שאיפה שהן יביאו לתוצאה הסופית הרצויה והנכונה הזו. כמובן שההיערכות ליום שאחרי צריכה להתייחס גם למקרה הגרוע ביותר, אבל היא צריכה להעשות בתבונה ובקור-רוח. ישראל ידעה לעמוד מול מציאות מצמררת בה היא היתה מוקפת מכל גבולותיה היבשתיים על ידי מדינות שהתחמשו עד לשיניהן בכלי-נשק שכל תכליתם המוצהרת היתה לסייע בהעלמתה של מדינתנו מהמפה. דווקא אז הביצועים הצבאיים שלנו היו יותר טובים מכל מה שבא אחר-כך. לו אני הייתי מייעץ לראש אמ"ן, הייתי מציע לו, בחום רב, להימנע מהפחדות והערכות ולהסתפק  בתיאור בפני מי שצריך לדעת את מה שקורה בפועל בסוריה, תוך מתן הסבר שכל הערכה המתייחסת ליום המחר היא ניחוש. 

באשר לעתידה של סוריה, מאחר ולפרשנים ולבלוגרים דווקא כן מותר לנחש (שכן עם מילותינו לא שולחים אנשים לקרב או קושרים משאבים חשובים למהלכים מסויימים כאלה או אחרים) קשה שלא להעריך שהתהליך במסגרתו שומרי-הראש במעגל הפנימי ביותר בוחרים לעבור צד, הוא שירת-הברבור של המשטר הנוכחי. כאשר ההסלמה מגיעה לשלב שבו הבכירים אינם יכולים עוד לסמוך על הכפופים להם, תהליך הדיסאינטגרציה מואץ.

הקרבות המתנהלים כעת בדמשק, לניחושי, הם רגע האמת של צבא סוריה. עם זאת, חשוב להבין שגם נפילתה של דמשק לידי המורדים כנראה לא תהווה את סופה של המרידה שהפכה למלחמת-אזרחים סורית. סביר מאוד להניח שהעלאווים יתבצרו באיזור שבין הרי א(ל)נוציריה (An-Nusayriyah) לרצועת החוף שבין הערים טרטוס ולטקיה, ובהתחשב בזמן-הרב שהיה ברשותם להיערך לקראת בואו של הזמן הזה, בו הם מאבדים את שליטתם בסוריה, אני מאמין שאנחנו עתידים לראות בשובה של המדינה העלאווית.

another Syrian slaughter. And the UN ?

The reports of the barbarous and intended slaughter of civilians in the Syrian settlement Houla, an act performed by government forces apparantly aiming especially at children is receiving international attention. Once can only hope against all experience that this will be the point when the Syrian regime loses all legitimacy and the international community takes real action to bring it down. But considering the length of time in which Syrians are fighting for their libery against a tyrannical regime, one cannot help being pessimistic.

It is really hard to understand the international community. If fear for the spill-over of the conflict to neighbouring countries was a deterrent, then this is already happening. Lebanon has become involved. It is only a question of time now before the Lebanese internal balances collapse. Will that be the mark for an international intervention in Syria ?

Or will the fears for Iraq, and the delicate negotiations with Iran, and the stance of Russia and China, all prevent International intervention and allow the Syrian regime to continue assaulting civilians and murder the innocents in a clear attempt to scare all people living in Syria in horrified obedience.

The current UN position in the matter  assists only one side - the murderous regime. Under a veil of international mediation, the armed forces of the regime crack down on areas where public dessent has been expressed. And after such acts, the UN still calls to hold weapons shipments to the area. As if the powerful army of the regime will suffer to the same level from a weapons embargo, as the rebels surely will.

There are moments when one cannot help oneself. I am truly revolted by the stance of the international community, and by the choice of UN officials to carry on the show of international supervision in Syria. Any person with a sense of morality should realize that the state of affairs in Syria means that the UN is actually assisting, in its presence, to the murders of the regime. That the UN is granting this regime legitimacy which it no longer deserves. It is high time for the UN to cease the supervision and call for military intervention. As time goes by, the blood of the murdered children is not only on the hands of Bashar Al-Assad, Syria's president. It is also on the hands of the accomplices. And the UN ongoing role is slowly making it impossible to ignore - the UN is also an accomplice. 

making a difference or lying about it ?

The surprisingly optimistic news regarding the arrival of the top U.N truce monitor to syria makes one thing clear. Some parts of the international community still prefer to look the other way, and any excuse enabling it will suffice.

Considering past humanitarian catastrophies which should constantly burden upon the conscience of the international community (The genocide in Rowanda and the Jewish holocaust, , if to mention two horrendously large scale examples), one would have expected the world to behave differently when facing clear humanitarian crimes.

There are times when morality shed a clear light upon decisions. Although it is clear that long term involvment may be required in Syria, it is also clear that not involving is not far from assisting the stronger side.

The truce monitors might have boldened enough some protestors to get back to the streets, but at the same time, it has given a veil the Syrian army uses well to massacre the uprising civilians.

It is high time to stop the lies, conclude the discussions and make a real difference for the freedom-loving people of Syria. 

Saudi Arabia is equipping the Syrian rebels

Lebanese news source Yalibnan reports that Saudi Arabia is equipping the Syrian rebels with arms and ammunition, passed through Jordan.  This reports stand in line with past statements by Saudi officials, and appears to match information from other sources.

There is only one question one can ask in such circumstances: why is it only Saudi Arabia and not others ? 

זמן המערכה הצבאית

בעוד צבא סוריה כובש לו לאטו מחוז אחר מחוז של מחאה ברחבי סוריה, תוך פגיעה מכוונת באזרחים, ובעוד דרג העריקים הולך ועולה לו מקצינים לפוליטיקאים, העולם עודנו מתלבט באשר לדרך בה יש לפעול.

אפשר לקוות שטורקיה תפעל,  שמדינות המפרץ (שבעצמן אינן מופת של חופש אזרחי או פוליטי) יפעלו, שישראל אכן תושיט סיוע הומניטרי כמובטח, אבל קשה שלא להתרשם שהעולם המפותח מקווה שהמשבר הזה ייפתר מעצמו.

האופוזיציה הסורית כבר הבינה שאין לה ברירה אלא לבחור במסלול המערכה הצבאית אל מול השלטון. מתי יבין העולם שאין דרך מוסרית אחרת אלא לסייע בידיהם של האנשים הלוחמים למען חירותם ? 

Are they really talking now ?

Anyone following my blog knows that I've advocated international involvement in Syria for quite some time now. I've even been a little over optimistic regarding the Arab League's views, as the league began setting sanctions.

Now, at last, it appears that the Arab League has finally crossed the Rubicon and has seriously called for:

• the establishment of a joint peacekeeping mission with the United Nations;
• the provision of political and financial support to the Syrian opposition
• the breaking off of ties with Damascus.

Although the Stance of the holders-of-the-UN-Veto-power, China and Russia, is still sitting-on-the-fence-like,
there are first indications that Russia is reconsidering its position (most probably due to the realization that protecting the ongoing relations with the current regime is proving too costly in regards to the public opinion of the greater Sunni world). As the Turkish position is becoming more and more aggressive and as the world hears more about the everyday perils Syrian citizens are exposed to, I tend to be more optimistic (unlike other commentators) and think that it might just be that the wheels have actually started to turn.

May it be so, and may the freedom fighting citizens of Syria receive, at last, the support they deserve from humanity, all around this globe.

לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: הגירסה הסורית

התקשורת מדווחת על הקונצנזוס ההולך ומתגבש במועצת הביטחון של האו"ם: לקרוא להחלפתו של בשאר אל-אסאד בסגנו. במסגרת הקריאה תשולב, ככל הנראה, הקפדה על מהלך בדרכי-נועם וללא אלימות.

קשה להחליט מה מצחיק יותר ומה עצוב יותר:

• הסברה שמישהו בכלל מקשיב למועצת הביטחון כשהיא קוראת למהלכים, ולא מפעילה את כוחה המשולב של הקהילה הבינלאומית; 
• העמדת-הפנים שמועצת הביטחון בהרכבה הנוכחי מסוגלת לגבש החלטה שלא תטורפד מיידית על ידי סין או רוסיה, שתי מדינות שיודעות שכל צעד שיופעל כלפי רוסיה היום, יכול להישקל כלפיהן בעוד שנתיים-שלוש; 
• עצם האבחנה בין בשאר אל-אסאד לבין סגנו, כאילו מהלכי הדיכוי שמפעיל השלטון בסוריה אינם עניין של השלטון הנוכחי, אלא בחירה אישית של משפחת אל-אסאד. 

עם זאת, מאחר ובמצרים יש רגעים בהם נראה שהצבא אכן מנסה להאחז בכוח בשלטון ומקווה שהקרבתו של חוסני מובאראק תספק את ההמון, כשחברי מועצת השלטון הזמנית אינם מבינים שהדינמיקה של המהפכה גדולה יותר ממהלכים קטנים שישמרו את כוח השלטון הישן, אפשר להבין מדוע מישהו בעולם מקווה שגם בסוריה יילכו שולל אחרי התקווה הזו. 

אנחנו בישראל, עם כל החששות בנוגע לשלטון שיעלה ביום שאחרי, צריכים לבחור צד. נראה כי ממשל נתניהו ממשיך להמר על הסוסים של הדור הקודם, כפי שעשה כשכסאו של מובארק היטלטל. הרמיזות על משא-ומתן אפשרי עם ערב-הסעודית היום הם בחירה מוסרית שגויה ומהלך פוליטי לא-מחושב, במקרה הטוב ביותר. ליציבות המשטרים "המתונים" במפרץ הפרסי ולפופולריות שלהם בעיני עמם, לא תועיל ידידות עם ישראל בטווח הקרוב. בוודאי לא ישראל שאיננה מתקדמת במסלול המשא-ומתן עם הפלסטינים וממשיכה להיתפש על ידי העולם הערבי כמדכאת. 

אבל גם אם המשטרים האלה יבחרו, משום-מה, ללכת בדרך הזו, עד מתי יצליחו לשרוד בעת המודרנית משטרים המבוססים על דיכוי חופש-הביטוי של אזרחיהם ? וגם אם יצליחו לשרוד, האם יקפידו לשמור על יחסיהם עם ישראל בזמנים אחרים ? האם עדיף לישראל לפתח יחסים עם משטרים לא-דמוקרטיים, או לעודד את הדמוקרטיזציה של האיזור, מתוך ראיה שבאיזורים בהם הדמוקרטיה התפשטה בעולם, המתיחויות הבטחוניות ירדו מאוד ? 

מאחר ובעת הזו השאלה המוסרית היא לא תמיד ברורה, כדאי להזכיר - ישראל, עם כל הבעייתיות של יחסה לבני-האדם שאינם אזרחי-ישראל בין הנהר לים (בעייתיות שיש לקוות כי היא תיפתר בהקדם) היא עדיין מדינה דמוקרטית. בראש מעייניה של מדינה דמוקרטית אמורה לעמוד שאלה פשוטה אחת: זכותם של בני אדם לרדוף אחרי האושר כרצונם. מדינות דמוקרטיות אמורות לעודד את התפתחות הדמוקרטיה מסביבם בשל מניע אחד פשוט: מה שמגיע לנו מגיע גם לאחרים. כולנו רוצים להינות מזכויותינו כבני-אדם. זה נכון לאזרחי-ישראל, וזה נכון גם לאזרחים שמסביב. 

כתבתי את זה פעם, אז בנוגע לאכיפת איזור איסור-טיסה מעל לוב, ואני חוזר על האמירה הזו שוב בנוגע לסוריה: ישראל צריכה לבחור צד בעימותים האלה, והצד היחיד שמוסרי לבחור, הוא הצד של האנשים הנלחמים על זכותם לחירות. 

a Syrian split

The Arab League and Syria have agreed to extend the monitoring mission for another month. But this extension will take place with a smaller monitoring force, as  Saudi Arabia, Kuwait, the United Arab Emirates, Qatar, Bahrain and Oman have decided to withdraw their 55 observers "because of continuing bloodshed in Syria and the government's 'lack of commitment' to adhere fully to the plan it agreed to with the Arab League."

Those states also called the U.N. Security Council "to ratchet up pressure on the regime...to support the Arab League's Syrian initiative by passing a resolution."

CNN reports that the U.N may call for international sanctions against Syrian authorities, similar to those set by the Arab League 3 months ago.  Other than that, it seems that the U.N won't be doing much more at present.

Which means that Syria shall continue to enjoy the freedom of slaughtering citizens without real disturbance. 

CNN quoted a report by a syrian citizen, describing events in Hama: 

"I have a relative who saw missiles coming into the city early morning yesterday, three tanks and one armor were seen near Bab Al Qibly neighborhood, which is still surrounded with army forces until now, bombing is heard continuously since the morning, this neighborhood is being attacked since then because mass demonstrations were held the under the protection of Free Syrian Army."

I have said it before and I say it again: it is International intervention time.

International interference time for Syria ?

If there ever was a time requiring International interference, it is now in Syria. As a bloodbath may be imminent in Homs and this city may well experience a destiny similar to that of  Hama, almost 30 years ago; as testimonies of crimes against humanity performed by the regime accumulate, the world should not sit aside and accept the advise of those calling for non-intervention. The fragmented Syrian opposition needs external help. The evolving Free Syrian Army needs external help, and needs the type of military aid that restored a balance between Libyan rebels and Gaddafi-loyalists. Such interventions are needed now for Homs may become a symbol, and learning from Syria's past, this country needs a symbol of success in the stand against tyrrany. Not another symbol for martyrdom. 

Russia: Syria at the brink of a civil war. ahem, ahem...

It appears that even Russia, one of the big opponents to international intervention in Syria's brutal oppression of civilian protest, is slowly realizing something will have to be done. Russia's Foreign Minister, Sergei Lavrov, has admitted that the recent attack by army defectors on an intelligence complex brought the Syrian nation closer to civil war. The guardian reported that the attack was performed by members of the 'Free Syrian Army' who fired shoulder-mounted rockets and used machine guns assaulting a compound run by Air Force Intelligence in Harasta, a suburb of the capital.

As I've stated several times before, the International community must interfere in the slaughter. At least in the format that brought Gaddafi's end in Libya. The first step toward intervention, as everybody knows, is admission.

Wake up Russia (and everyone else): There is already a civilian war in Syria. One side has tanks. The other doesn't. But as events prove, the balance is slowly changing, as well as the form of communications between protesters and government.

May freedom prevail. 

Syria, Russia and China: the common denominator of oppression

What might be the common denominator between Syria, a regime struggling for its survivor, massacring its uprising people, and countries like Russia and China who have chosen to block the forming international effort to stop Syria murderous regime from the ongoing slaughter of protesting citizens ?

It isn't too hard to guess.

Sadly, it appears that once again, the stupidity of the idea of tyrants sharing the responsibility for upholding human rights is proven. Just like the ongoing operation of the UN human rights council is repeatedly proven to be political and neglectful of the majority of human rights struggles around the world, now the security council is demonstrating that even in a special day and age when the shackles of tyrants are tested in an entire region, the International organization responsible for world peace, for the promotion of human rights and freedoms, for humanity's welfare, is just as irrelevant as it has been in so many occasions since it has been established.

The combination of the deadlock in the UN, mainly motivated by the fear of tyrants for their own skin, together with a financial crisis which leaves the powerful democracies of the world powerless to intervene, bears a sad message to Syrian protesters as well as freedom loving protesters all over the world. Despite the dream all citizens of the world share - freedom from tyranny - when we recruit the will to fight for it, we find ourselves alone.

The promise behind globalization, that of a mutual commitment, a mutual  responsibility, a mutual dream - that all citizens of the world shall be free, is still a hollow promise.  Human beings shall have to fight it one meter at a time, before that vision is fulfilled, and in many cases, free human beings shall watch their enslaved brethren die in the streets without giving them a helping hand.

As naive as this may sound, one must remember that the nightmares that Russia and China tell of to the free world, of extreme Islam taking control in the liberated countries of the middle east, can be told on each and every democracy upon this planet. Freedom has its dangers, and it requires maturity and responsibility.

But freedom also bears a moral burden. If one is free, one must not see others struggling for freedom, and look the other way. 

ובינתיים, בסוריה...

כלי התקשורת בלבנון דיווחו שחיזבאללה ואנשי משמרות המהפכה בלבנון הוציאו להורג עריקים מצבא סוריה, שביקשו שלא לשתף פעולה בדיכוי האכזרי של עמם. הביקורת על הדיכוי האלים והאכזרי של מפגינים בסוריה לא מביאה בינתיים מזור לעם הסורי, אך הדיווחים מלמדים  שבתהליך איטי עד כאב, הולך ומתגבש קונצנזוס בעולם הערבי שמזכיר את התהליכים שקדמו לגיבושה של קואליציית נאטו המסייעת למורדים בלוב. האם יגיע יומה של קואליצייה דומה בסוריה ? האם יגיע גם יומם של תומכי הרודנים בלבנון ? ימים יגידו. אבל בינתיים בסוריה וגבולותיה, בני-אדם נרצחים על ידי הרודנים וחבריהם.

בנימין נתניהו בוודאי מתחרט על כך שהוא לא הגיע להסכם שלום עם הפלסטינים קודם לכן. הסכם כזה היה מאפשר לישראל לנקוט עמדה לגבי המתרחש בסוריה, ואולי אף לסייע למפגינים, מבלי שישראל היתה מואשמת כמחרחרת-ריב שידועה כאויבת-הערבים באשר הם. במקום זאת, הוא מוצא עצמו נאלץ להתמודד עם המפגינים שלו ועם איומים מבפנים על יציבות ממשלו....

[עדכון, 11/8/2011: הולך ומתגבש הרושם שטורקיה תהיה זו שתוביל המהלך הבינלאומי נגד סוריה, בגיבוי של מדינות המפרץ. על זה נאמר - ויפה שעה אחת קודם]

[עדכון, 16/8/2011: אך בינתים, שיח החרמות ממשיך, ואלימות המשטר הסורי גם היא ממשיכה, ללא הפרעה של ממש]

international community keeps watching bloodshed in Syria with hands folded

As the US turmoil regarding the debt ceiling nears the end (of the current crisis), the ongoing battles in Libya and slaughters in Syria make it clearer than ever: International intervention is the key that differs slaughters from battles. But watching the U.S entangled in its internal affairs, and the seeing the current lack of other international players willing to step in and assist&protect innocent protesters, leaves one very pessimistic.

Don't get me wrong. I'm confident that the processes in the middle east have reached a level where some profound changes will take place, wherever citizens did not succumb to government violence and persisted, taking huge chances, fighting for liberty.

But the price will be so much heavier.

Why is it that the international community repeatedly fails to undertake and implement the obvious steps ?
What makes the statesmen of democracies so insensitive to injustice that they stand aside instead of standing by the people of Syria ? 

אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי

"אין שום דרך באופן הזה לקיים שלטון לגיטימי. גם לא במזרח התיכון". הדברים נאמרו על ידי שר הביטחון של מדינת ישראל, אהוד ברק, בנוגע לשלטון של אסד ולאירועי הטבח האחרונים של מפגינים בסוריה בידי השלטון. 


לא נכון להשוות -

• בין דיקטטורה לדמוקרטיה,
• בין שלטון שמדכא בכוח את עמו לשלטון נבחר,
• ובין משטר שיש בו זכות להפגין למשטר שהפגנה היא פעולה שהמשתתף בה מסכן את חייו,

ובכל זאת - כשרואים את הדרך שבה ההגמוניה הנאו-ליברלית בישראל נאבקת אל מול העם, קשה שלא לדמיין את אסד מעיר הערה דומה לשריו, כשהוא מעריך שהמשטר בישראל הגיע לסוף דרכו. 

the Friday of the end of legitimacy

As the ongoing protests in Syria reflect the resolve of the people of that oppressed country to achieve freedom, despite the strength and viciousness of the ruling regime, it appears  more and more that the people of Syria should expect no one to come and help them, and therefore need to prepare themselves for a long struggle, of uneven odds, based on  lessons that may be learned from the history of the Cuban revolution.  The fact that the Syrian regime has lost its legitimacy in the eyes of its citizens and the world at large is only a first step, in the long and rough struggle for that regime's end.

The Syrian regime is not alone. Iran's regime, for example, has long lost any shame in its unscrupulous struggle against freedom activists. But the regime of Iran, like Syria's, and the other tyrannical regimes of the Middle East are not afraid, because they see the steps taken by the United States in Afghanistan. Obama's recent declaration of the coming withdrawl, the negotiations between the democratically elected government of Afghanistan from one side, and the Taliban on the other side, and the lack of internal consensus in the U.S even regarding the extremely-limited involvement in Libya, are perceived by the Bullies of the Middle East as a clear indication that their might will suffice.

What is really clear, facing this grim reality, is that slowly and clearly, the International community is losing its credibility and legitimacy. Demonstrators are killed and brutalized by cruel regimes, and the world is practically sitting and watching.