20.9.2017

שלושים שנה לנפילתו של חנוך (פיטר) דנמן ז"ל

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד. 

היה היה ילד בשם פיטר דנמן. הוא נולד בהולנד בי"ז בניסן תש"ך. בן לנל ולהנק, הורים נוצרים-קתולים, אח לחינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור. בילדותו עברו הדנמנים לעיר אוטרכט. פיטר למד שם בבית-ספר יסודי קתולי. בילדותו הוא השתתף במקהלה קתולית בכנסייה. 

פיטר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון לגננות. תואר על ידי מכיריו כילד ונער עירני ומלא חיים, וסקרן לגבי כל אדם ורעיון. לאחר שסיים את לימודיו התקשה למצוא עבודה במקצוע הגננות וניצל את זמנו, בין עבודות מזדמנות, ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת-העולם השנייה וגם את ההיסטוריה של השואה.

במלאת לו 22 שנים, עזב את הולנד והגיע לישראל, למושב נס עמים, מושב נוצרי-הולנדי ליד רגבה, בו מצא עבודה בגידול ורדים. פיטר לא התייחס למהלך הזה של מעבר לארץ אחרת בקלות ראש. באחד ממכתביו כתב: "בארץ זרה תהיינה בוודאי בעיות נוספות, כגון בידוד מקרובי משפחה ומתרבות, שפה זרה, מנהגים זרים ונהלים בלתי ידועים, ובדידות אישית."

למרבה השמחה, תוך זמן קצר התיידד פיטר עם תושבים יהודים בסביבה, ברגבה, בנהריה, בכפר מסריק ואף בירושלים. כל הזמן המשיך גם לשמור על קשר מכתבים הדוק עם משפחתו בהולנד.

באחד מימי כיפור התארח אצל משפחה יהודית בירושלים, צם וביקר בבית-הכנסת, והתחיל לחשוב על מעבר ליהדות. הוא מצא תמיכה להתלבטויותיו אצל אביו, שהתחיל להתעניין אף הוא בשפה העברית ובלימודי יהדות. 

כשהחליט על גיור, עזב את נס עמים, אם כי המשיך לשמור על קשר עם יושביו. הוא עבר להתגורר בקיבוץ טירת צבי, עבד שם, ולמד יהדות בקיבוץ שלוחות הסמוך. במרס 1985 סיים את לימודי היהדות, ובאוגוסט באותה שנה הסתיים הליך גיורו. הוא אף עבר ברית מילה ובחר בשם העברי חנוך.

חנוך רכש דירה בעכו, התחיל לעבוד בחברה מסחרית בחיפה, והרגיש שהערכת הממונים עליו מאפשרת לו להתקיים בכבוד. בשנת 1986 קיבל תעודת עולה חדש. הוא התגייס לצה"ל בפברואר 1987. סיים טירונות בגולני אך עקב פציעה ברגלו הועבר ליחידת חיל ההנדסה הקרבית באזור רמת הגולן. בתפקיד פלס. בחודש אוגוסט 1987 הגיעו בני משפחתו לביקור נוסף בארץ. זו היתה הפעם האחרונה בה התראו עמו.

ביום כ"ו באלול תשמ"ז (20.9.1987) - לפני 30 שנה - עלה חנוך לטרמפ ממנו לא זכה לרדת בחיים. הוא הותקף במפתיע בגרזן ונרצח. כמקובל לומר בנסיבות כאלה, מספר ספר היזכור כי חנוך "נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וארבע אחיות - חינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור." 

מפקדו אמר מלות פרידה אלה: "חנוך ז"ל הוכיח רצון עז לשרת כהלכה, דבר לא קל כשמדובר בצעיר בן עשרים ושבע, חייל בודד, ששירת עם בני שמונה-עשרה ותשע-עשרה".
הרב צפניה דרורי, אשר גיירו, ספד לו: "אמרתי לו שלהיות יהודי זה קשה, וחנוך השיב בענווה: 'אני אוהב את היהודים ואת ישראל'".

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד.

לקריאה נוספת

5.9.2017

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב
בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 
הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 
מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 
מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 
במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 
אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 
אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 
ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 
ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 
לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 
אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו?