חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 

רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 

זה לא מסובך במיוחד, לא ?

אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.

שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 

בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 

ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.

הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו. 

והגרוע מכל? הנורמות האלה מחלחלות. מפקדים בשטחי-אש חושבים שהפעולה הנכונה אל מול בדואים שמהינים להסתובב באיזור ולגנוב ציוד היא לקרוא למשטרה? 

אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 

ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 

אפילו פעם אחת. 

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 

הס הגיבה במאמר "מפגיני רוטשילד - המשיכו", והסבירה כי ההפגנות ברוטשילד חייבות להמשיך, מאחר וכל מאבק כנגד ההיררכיה הוא נכון ביסודו. 

היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 

• "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
• "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
• "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
• "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
• חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 

תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 

---

ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 

כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.

שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

התקשורת עוסקת בראיון של עו"ד יעקב וינרוט בתוכנית עובדה לגבי הזוג נתניהו. 

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.

מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 

א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 

ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 

את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 

והדבר העצוב באמת? 

שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נכונות. 

ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 

במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. יש פוליטיקאים ישרים. יש כאלה שאינם אנשים ישרים. הדרך בה בחר נתניהו לפעול בנוגע למה שנכנה, כרגע, כהסתבכויות המשפטיות שלו, איננה דרך של יושרה ציבורית (מהי דרך של יושרה ציבורית? דמיינו מה דן מרידור או בנימין בגין היו עושים בנסיבות דומות). 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 

האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 

ימים יגידו. 

מדיניות החוץ של טראמפ

רבים רבים מתלהבים מביקורו של דונאלד טראמפ בישראל. בכלל, יש הטוענים שמדיניות החוץ של טראמפ עובדת הרבה יותר טוב ממדיניות הפנים - דוגמת המקרה של צפון קוריאה.

הזמן עוד ילמד אותנו אם זה אכן המצב. מי יידע להתנבא האם צפון קוריאה תתמיד בהצלחתה להלך בין הטיפות ולהינות מתמיכה מסוייגת אך עזה מספיק מצד סין  כדי לשמר את יציבות המשטר? 

הזמן כבר לימד אותנו שדונאלד טראמפ מפגין חוסר סבלנות וקוצר רוח מטריד למדי בכל הנוגע להתנהלותו - ביחסי הפנים וביחסי החוץ שלו.

יש הסבורים שהתגובות המיידיות המאפיינות את האיש מאותתות שמצב הדברים השתנה. 

אותן סברות מתעלמות מעובדה אחת קטנה - 

הצד השני לתגובות האלה מבין ומזהה את האמת העצובה המסתתרת מאחורי העוצמה הלכאורית....

החולשה האמיתית של טראמפ היתה ונשארה בשאלה האם הוא מסוגל להתגייס בצורה מלאה מאחורי ענין כלשהוא ולהתחייב להשקיע בו את כל מה שיידרש עד גמר.

בשאר אסאד, קים יונג איל, ולדימיר פוטין ורבים רבים אחרים על פני הגלובוס הזה מתכוונים להיות בסביבה גם בעוד 8 שנים. עם פרספקטיבה ארוכת שנים הם יודעים שצריך לבחון לא רק את הרמת הקול ולא רק את הפגנת השרירים - אלא גם את המאמץ בפועל.

בפועל, נכון לעכשיו, המדינה היחידה שצריכה להיות מוטרדת מההתנהלות הפזיזה והלא מחושבת של דונאלד טראמפ היא מדינת ישראל.

למה?

מאחר וההנהגה שלנו - בניגוד להנהגות מאריכות הראות שהוזכרו לעיל - נוטה להילחץ ממשברים לטווח קצר ולעתים נדמה שאין לה את אורך הרוח המתבקש להתמודדות עם צד הנוטה למחוות כוחניות מסוגו של טראמפ.

זה דבר אחד לעמוד מנגד נוכח יריב ג'נטלמני כמו ברק אובמה. נתניהו הצליח בגדול, במקום שבו כל מנהיג ישראלי אחר היה מצליח לא פחות. אבל האם בנימין נתניהו ישכיל להתמודד עם כיווץ שפתיו של דונאלד טראמפ כשזה ידרוש ממנו לספק לו הסכם שלום עם הפלסטינים על פי תנאיו של נשיא ארה"ב ?

האם נתניהו יידע שלא להיבהל מהאיומים שטראמפ צפוי להטיח ? דוגמת החלפת צדדים בסכסוך הזה ? ניתוק מוחלט מהאיזור? 

כבר היום קל לחזות שככל שהישגיו של ממשל ארה"ב במדיניות החוץ יילכו ויתגלו כמוגבלים עד כאב, יילך ויתקרב המוקד של המדיניות הזו אל ירושלים.

יומנו אנו, הישראלים, כמוקד העניין של טראמפ הולך וקרב. אולי יידרשו כמה חודשים. אולי אפילו שנה. 

אבל ככל שחוסר יכולתו להציג הישגים בנושאי-פנים תלך ותתברר, ככל שיילך ויסתבך סביב התנהלותו בנוגע לחקירות המקורבים אליו, כך הוא צפוי לנסות ולהסיח את הדעת בשלל דרכים, ובהן עם התהליך הזה. 

לכן צריכים כל אזרחי ישראל לחשוש - לחשוש מאוד - משאלת הצד שלנו. 

עד כמה חזק כוח העמידה של ההנהגה שלנו? 

לקראת יום העצמאות: השאלה הבסיסית היא אם עדיין יש על פני האדמה מטורף שטוף שנאה כלפי העם היהודי, שרוצה להשמיד אותנו

שר הביטחון של ישראל, אביגדור ליברמן, בראיון לוואלה!, ערב יום העצמאות, דיבר כשהוא מנסה ליצור רושם שהוא עדיין קשוח ונחוש כבעבר. ובין היתר הוא בחר לומר: 

 "השאלה הבסיסית היא אם עדיין יש על פני האדמה מטורף שטוף שנאה כלפי העם היהודי, שרוצה להשמיד אותנו. התשובה היא כן. ראינו את המצעד במרכז טהרן עם אותו טיל עם כיתוב בעברית 'למחוק את ישראל מעל פני האדמה', לא ראיתי שום מחאה מצד הקהילה הבינלאומית, ולכן הערובה היחידה לזה שהמחזות האלו לא יחזרו על עצמם היא צה"ל חזק, עוצמתי ונחוש, כור ההיתוך של החברה הישראלית והקונצנזוס הרחב ביותר בחברה הישראלית".

יש משהו מוזר בבחירה של השר לדבר על טהרן. 

מי שמחפש מטורפים שטופי שנאה כלפי יהודים ו/או ישראלים לא צריך ללכת לאיראן בשביל למצוא אותם. מספיק להיזכר באירועי השבוע האחרון בארץ הקודש: 

• בפיגוע האחרון בתל-אביב 
• או זה, הקטלני, שלפניו, בו נהרגה חנה בלדון ז"ל 
• או בנסיון פיגוע שנכשל לפני 3 ימים 
• או בכל נסיונות הפיגועים שבכלל לא מגיעים לכותרות העיתונים או מהדורות החדשות. 

אז למה שר הביטחון מדבר דווקא על איראן ? 

חשוב לדון באמירה הזו של שר הביטחון שלנו לא רק בגלל שברור שיש כאן עוד נסיון להסיט את הדיון מהאינתיפאדה השלישית הממשיכה לרחוש כאן. הסטת הדיון מהאיום הקונקרטי הברור, המוגדר והמיידי לאיום המופשט והמרוחק היא המסורת שייסד בנימין נתניהו, האיש שבמסגרת כהונתו פרצה האינתיפאדה הזו עוד ב2013. אחרי הכל, כולנו יודעים שממשלת ישראל לא הצליחה לדכא את האינתיפאדה הזו. למה אנחנו לא מדברים על זה? בזכות התקשורת הישראלית האימפוטנטית במיוחד ושליחי הציבור שלנו, שגם הם, איך נאמר בעדינות, לא משהו בייצוג האינטרסים האמיתיים שלנו. 

חשוב לדון באמירה הזו, כי היא משקפת בעיה ישראלית הרבה יותר גדולה. כל מי שמנסה לרכוש בקיאות בשיח ציטוטי ההשמדה של בכירים איראניים מגלה במהירות שיש להם, לאיראנים האלה, נטייה מוזרה להתנסח במורכבות הרבה יותר גדולה מהתקשורת הישראלית. כל מי שלא מכיר את העניין מוזמן לעיין בקישורים הבאים - 

• הערך בויקיפדיה על ציטוטי אחמדינג'אד בנוגע לישראל
• מאמר בוושינגטון פוסט שמתחקה אחרי השאלה היסודית: האם אחמדינג'אד אמר שישראל צריכה להימחק מעל המפה ? (רמז: לא, הוא אמר משהו מעט מורכב יותר) 
• מסמך של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (שימו לב: PDF)  אשר בא לשכנע בנוגע לכוונותיה האלימינציסטיות של הנהגת איראן וקורה לו, איך נאמר, משהו שמזכיר לא במעט את מה שקרה לבלעם בהקשר אחר 
• סרטון יוטיוב שבו מתועד אחמדינג'אד מדבר . התרגום לאנגלית, כרגיל, לא מנסה לדייק. 
• אפילו מתנגד עיקש לפרשנויות הרואות מורכבות בדברי אחמדינג'אד ואחרים מודה: אחמדינג'אד מעולם לא איים מפורשות במלחמה נגד ישראל ("Still, it is true that he has never specifically threatened war against Israel.")

למקרה שזה לא היה ברור מספיק, ככה זה נראה בתקשורת הישראלית: נשיא איראן: "למחוק את ישראל מהמפה". 

לעומת זאת, ככה זה נראה בעיניים של מי שמבקש לייצג את העמדה האיראנית:

Israel: “Wiped off The Map”: The Rumor of the Century, Fabricated by the US Media
'למחוק את ישראל מהמפה' : שמועת המאה, זיוף של התקשורת האמריקאית 

האם זה אומר שיש לאיראנים כוונות טובות כלפי ישראל ? בוודאי שלא.
העמדות האיראניות בנוגע לעתידה של ישראל ברורות:
בניסוחים העדינים ביותר, הנהגת איראן הביעה עמדה עקבית שיש לאפשר חזרה של כל פליטי  פלסטין לדורותיהם, ואז לקיים משאל עם בקרב כל האוכלוסיה בין הנהר לים איזו מדינה צריכה להתקיים כאן.
האם יש למישהו ספק שבעקבות משאל-עם כזה יבוא הקץ למדינת ישראל כמדינת העם היהודי? 

יתרה מכך, ברור לגמרי שיש בקרב הקיצוניים בהנהגה האיראנית (אלה המכונים hardliners בלע"ז) דעות אנטישמיות ברורות, וחלקם מאמצים בשמחה את הפרשנות הקיצונית של מחיקת ישראל מהמפה, אותה פרשנות אותה מאמצים בישראל כאילו היא מייצגת את כל מנהיגי איראן, מתונים כקיצוניים יחד.

אבל הכריכה הזו יחד, של מתונים וקיצוניים, מטשטשת את מורכבות התמונה האיראנית. דווקא רפסנג'אני, לכאורה מתון איראני ידוע, מאבות תוכנית הגרעין האיראנית, ביטא את הדברים בצורה המדוייקת ביותר (מצוטט בעמ' 13 למסמך המרכז הירושלמי שהוזכר קודם):

"If one day, a very important day of course, the Islamic world will also be equipped with the weapons available to Israel now, the imperialist strategy will reach an impasse, because the employment of even one atomic bomb inside israel will wipe it off the face of the earth, but would only do damage to the Islamic world"

ובעברית:

"אם יום אחד, יום חשוב מאוד כמובן, גם העולם האיסלאמי יצוייד עם הנשקים הזמינים לישראל כיום, האסטרטגיה האימפריאליסטית תגיע למבוי סתום, מאחר והפעלת אפילו פצצה אטומית אחת בתוך ישראל תמחק אותה מעל פני כדור הארץ, אבל תביא רק נזק לעולם האיסלאמי". 

במסמך המרכז הירושלמי בחרו לשים דגש על הפסוקית: "הפעלת אפילו פצצה אטומית אחת בתוך ישראל תמחק אותה מעל פני כדור הארץ". 

המצודדים בפרשנות איראן המתונה בוודאי יבחרו לשים דגש על הפסוקית "אבל תביא רק נזק לעולם האיסלאמי". 

אבל כל אדם בר-דעת החותר להבין את המורכבות האיראנית המשתקפת כאן, יבין שחייבים לקרוא אותן יחד.
המבוי הסתום עליו מדבר רפסנג'אני הוא הדדי. 

impasse במובן של תיקו.
חתירת העולם האיסלאמי לנשק גרעיני נועדה להביא אותו לשוויון.

כלומר - זה לא מאוד שונה מהדרך של ישראל. זוכרים? אנחנו מחזיקים בדוקטרינה האומרת כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהיה השנייה לעשות זאת". דוקטרינה שעיקרה הרתעה ושימור סטטוס-קוו. לא הכרעה. 

האומנם שר הביטחון של ישראל איננו מודע כלל למורכבות הזו של איראן? האם אין לו כל מודעות לאפשרות שהאינטרס הבטחוני הישראלי לגבי איראן והגרעין הוא אחר מכפי זה שמוכרים לנו כאן בישראל ? האומנם דווקא הוא, מבקר ידוע של נתניהו בשלל נושאים, איננו מסוגל לנסות להתחבר לאחת הפרספקטיבות המעניקות מבט מפוכח יותר על הדרך הכושלת בה טיפל בנימין נתניהו - וטיפלה ישראל בהנהגתו - בתוכנית הגרעין של איראן ? 

סביר להניח שליברמן, בדומה לנתניהו, יודע את כל זה.
ובכל זאת - בדומה לנתניהו, הוא ממשיך לטפח תודעה של איום קיומי בקרב העם היושב בציון. 

למה הם עושים את זה? 

לקריאה נוספת

• גרעינים של שואה
• האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא לא לשכוח את החיים עצמם ולזכור (ולא לשכוח) את התחמשות איראן בנשק גרעיני

האיש שהצליח יותר מדי

קראתי השבוע שהבחירה 'הקשה' מולה היו עתידים חברי הליכוד להתמודד - בין ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לבין פתק לבן-  בוטלה.

הליכוד מעולם לא הדיח ראש ממשלה מכהן (גם לא אריאל שרון ז"ל. זה היה אריק שהותיר את הליכוד מאחוריו כדי להתניע את  'קדימה'). ומכאן שבניגוד לכל תקוות מתנגדיו הפוליטיים, כל עוד הוא זוכה בבחירות, תפקידו של נתניהו כיו"ר הליכוד מובטח לו. 

אדם עם נסיון פוליטי מרשים ופקחות רבה כשלו יודע זאת היטב. 

ובכל זאת,התמרונים שלו הביאו את יריביו לברוח מההתמודדות מולו.

בדיעבד, מבחינת נתניהו היה עדיף לו משה פייגלין היה נשאר בליכוד.
הרי בלי פריימריז הוא מפסיד המון כסף (זוכרים איך נפתלי בנט לימד את כולנו כמה כסף אפשר לגייס  באמצעות פריימריז ?)

גרוע מזה, המצב הזה של שליטה מוחלטת, ללא עוררין, הוא מצב שמאוד מקשה על שמירת השטח במתח ובלי פעילים נלהבים ורעבים, קשה לנצח בבחירות שמוכרעות על בסיס מספר האנשים שטורחים להגיד אל הקלפי ולשים את הפתק. בבחירות הבאות ספק אם מצביעי הליכוד יטרחו לזרום אל הקלפי אפילו אם באמת יראו להם אוטובוסים. מה הטעם לזרום אם הנצחון מובטח כך או כך ?
אז מה יהיה הפתרון של נתניהו ?

הוא הרי יודע את כל מה שנכתב כאן.
הוא מבין שההצלחה שלו היא האויבת הכי גדולה שלו.
אז מה הוא יעשה עכשיו ?

אנחנו יודעים שהוא נפגש עם כחלון ומקדם איזשהוא איחוד פוליטי 
אנחנו גם יודעים שהרטוריקה של אביגדור ליברמן הולכת ומקצינה
ואנחנו יודעים שיש נושא אחד עליו ליברמן ונתניהו מסכימים: הצורך הישראלי במשטר נשיאותי 
ככה הוא גם ייפטר מרובי ריבלין  וגם יוכל להחזיק בעמדת יתרון בולטת מול יריבים פוטנציאליים שהשמאל עלול להעמיד נגדו אם הכנסת תשלים את ימיה.
אבל האם נתניהו ייקח כזה סיכון ?

הרי אם יש משהו שלמדנו על בנימין לאורך השנים זה שהוא מוכן לעשות הכל כדי להימנע מסיכונים מיותרים. אז מה יעשה האיש שהצליח יותר מדי ?

מפחיד לחשוב על זה.

האנטי-ציונות החדשה

ישראל מדווח אתמול על עלייתו של גל מחאה מוזר וחדש.

המחאה כוונה כנגד כבוד הנשיא, ראובן ריבלין, שעמד לנאום בפתיחת כנס תקשורת גדול שעורך 'הארץ' בארה"ב.
המוחים ביקשו ממנו לא לנאום שם.
מדוע?
יהיו בכנס עשרות דוברים בהרצאות ובפאנלים.
בפאנלים יהיה ייצוג גם לקולות של השמאל הקיצוני הישראלי.
אבל גם הפעיל החברתי אבנר גבריהו משוברים שתיקה והעיתונאית עמירה הס.
והמוחים סבורים שלאלה אין זכות ביטוי.

קראתי את הכתבה. קראתי גם בNRG.

קשה לי להחליט מה היה מטופש יותר -

• האנשים שהתראיינו לכתבות וקבעו בכובד ראש שהנשיא לא צריך לכבד בנוכחותו כנס שמדברים בו ישראלים מהשמאל הקיצוני הישראלי ; 
• או האנשים שהגיבו לכתבות ועסקו בספורט הלאומי החדש של הימין הישראלי - לחבוט בנשיא ריבלין. 

חופש הביטוי בישראל הוא רחב מאוד.
הוא כל-כך רחב עד שהוא כולל גם את הזכות לבקר ואפילו את הזכות לשקר.
לא מוצא חן בעיניכם ?
בקרו בחזרה. תקנו את השקרים. ספרו את האמת.
אבל אל תסתמו פיות.

כי אם תסתמו פיות לגבריהו-ים ולהס-ים היום, 

מחר יבוא מישהו ויסתום לכם את הפה.

והחובטים בריבלין ? פוסלים במומם. הם תוקפים את אחד המבוגרים האחראיים הבודדים בציבוריות הישראלית של היום. איש ציבור ישראלי אחד עומד בשער ומנסה בכל כוחו לאחד את העם היושב בציון, חילונים, כיפות סרוגות, דתיים וערביים, ומה עושים בני-עמו? במקום להקשיב לו, לחשוב על דבריו ולהתמודד עמם, הם תוקפים אותו. 

העצלות המחשבתית הזו, הניוון המחשבתי, הבהמתיות, מסוכנת לציונות הרבה יותר מכל הגבריהו-ים וההס-ים.

מהבחינה הזו, הגבריהו-ים וההס-ים, הם פטריוטים ציוניים גדולים יותר מכל המגיבים והמבקרים - כי הם מאתגרים אותנו, מניעים אותנו ומכריחים אותנו לעמוד על המשמר. 

הנסיון הזה לברוח מהצורך להתעמת עם הגבריהו-ים וההס-ים, הוא לא רק פחדנות או עצלנות. הוא אנטי-ציונות. 

בואו ננסה רגע לחשוב ברצינות על העתיד, מתוך הנחה שנתניהו צודק

כולנו אוהבים לצחוק קצת על הפוליטיקאים שלנו, אבל בואו ננסה רגע לחשוב ברצינות על העתיד, מתוך הנחה שנתניהו צודק בתשומת-הלב הרבה שהוא נותן לתוכנית-הגרעין האיראנית אך כמובן טועה בהנחה שלו שאפשר לסכל אותה לנצח. 

האומנם רכישת מטוסי 'חמקן' המאפשרים הנחתת מכה ראשונה על מדינת אויב היא מעשה שמגביר את הביטחון ? פרופ' אורי בר יוסף מביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה טוען אחרת:

"חיל האוויר רוכש את המטוס כדי להתמודד עם האיום האיראני. ומכיוון שהמדובר במערכת נשק שעתידה לשרת בחיל האוויר עוד שנים רבות, ניתן להניח שעיקר תפקידה יהיה להרתיע איראן גרעינית מיצירת איום גרעיני על ישראל. הבעיה היא שבמאזן אימה כזה יציבות אסטרטגית היא המפתח לביטחון, ויכולתו החמקנית של האף–35 עלולה לערער אותה. יכולת כזאת תייצר חשש איראני קבוע, שישראל תעשה שימוש בעליונותה הטכנולוגית כדי להשמיד את יכולותיה הגרעיניות במכת פתע, שלא יהיה אפשר לקבל עליה התרעה מוקדמת באמצעות מערכות המכ"ם של איראן או בעלות בריתה באזור. 

החשש הזה יהפוך לחריף במיוחד בתנאי מתיחות או משבר עם ישראל, והוא עלול לגרום לצמרת האיראנית להורות על הפעלת היכולת הגרעינית לפני שזו תאבד במתקפת פתע ישראלית, בבחינת use it before you lose it. מצבים כאלה מוכרים מתקופת "המלחמה הקרה", והם היו היחידים שבהם התקרבו ארה"ב ובריה"מ לסף שימוש בנשק גרעיני. 

יציבות בין מדינות גרעיניות יריבות מושגת על ידי צמצום הפיתוי של כל אחד מהצדדים להפעיל ראשון את יכולותיו הגרעיניות. הדרך היעילה ביותר להשגתה היא באמצעות בניית יכולת מכה שנייה, קרי היכולת להשמיד את היריב גם לאחר שהיכה ראשון. צוללות הדולפין של חיל הים מקנות לישראל יכולת כזאת, ולכן סביר להניח שיתרמו ליציבות גרעינית בעתיד. מטוסי האף–35 הם, מעצם אופיים, מערכת נשק של מכה ראשונה, ולכן עלולים לערער יציבות כזאת."

אפשר כמובן להתווכח עם בר-יוסף. צפון קוריאה היא הדוגמא למציאות שבה צד שלכאורה בכל רגע נתון עלול לאבד את היכולות שלו במתקפת פתע מצד ארה"ב איננו עושה שימוש בנשק הגרעיני למרות האיום הזה. צפון קוריאה היא דוגמא מעניינת מאחר והיא מדגימה שאפילו משטר רודני שמנהיגיו אקסצנטריים למדי מסוגל לנהוג באחריות גם כאשר כבר יש ברשותו נשק גרעיני. הגרעין כנראה לא עולה לראש מהר כל-כך. 

מצד שני, כשמביטים על רשימת תקריות הגבול בין צפון ודרום קוריאה  קשה שלא להתרשם מכך שהתעוזה הצפון-קוריאנית הולכת עולה. האם יש בכך ללמד על תחילתו של תהליך אסקלטיבי ? 

ארה"ב וברה"מ לימדו את העולם שאפשר לקיים מאזן-אימה גרעיני ואף לשגשג בעולם שבו איום ההשמדה-ההדדית הוא חלק שגרתי מהיום-יום. בר יוסף מציע שיקולים אסטרטגיים נוספים שעל מקבלי-ההחלטות לכלול בהכרעות שפעם היו פשוטות יותר. 

אייזיק אסימוב, המדען וסופר המדע-הבדיוני המפורסם, טען פעם (בסיפור קצר) שהאנושות עתידה לעבור לספירת זמן אחרת, המבוססת על כניסתה אל העידן האטומי. תאריך היום הראשון יהיה ה16/7/1945, היום בו בוצע הניסוי הגרעיני הראשון אי-פעם . 

נרצה או לא נרצה, חשוב להכיר באפשרות שאנחנו בדרך לשם ולהתחיל להתאמן על צורת-המחשבה המתאימה לעולם שבו לכולם יש נשק גרעיני. 

לקריאה נוספת 

• רשימה של תאונות גרעין צבאיות
• רשימה של תאונות גרעין אזרחיות
• אירועים ותקריות הקשורים לכורים גרעיניים
• רשימה של פשעים בעזרת חומרים רדיואקטיביים
• רשימת הכורים הגרעיניים בעולם 
• כמה אירועי 'כמעט' : 
• התרסקות הB-52 בגולדסבורו בארה"ב ב1961 
• אירוע התרעת-השווא לתקיפה גרעינית בברה"מ ב-1983 
• תקרית הטיל הנורבגי ב-1995 
• קטגוריית לוחמה גרעינית בויקיפדיה 

אבל בוז'י הרצוג לא עשה כלום

שוב ניהלתי שיחה עם ידיד שמדבר על המציאות הפוליטית הישראלית מתוך דעותיו הקדומות ובורותו. הפעם ידיד מהימין-מרכז שמחזיק בדעה "אבל בוז'י הרצוג לא עשה כלום" כשהוא מתלבט אם להצביע ליכוד או כולנו. 

אז ניהלנו שיחה וחשבתי שהתכנים של מה שהיה לי להגיד לו יכולים לעניין גם מתלבטים אחרים. כך למשל, בואו ניזכר במה שעשה יצחק הרצוג במשרד הרווחה:

"...את הרצוג מתארים רבים כמי שהעיר את משרד הרווחה מתרדמת חורף ארוכה. כבר בימים הראשונים לכהונתו הוא מינה וועדה לבחינת מצוקת ניצולי השואה ובהמשך העביר החלטת ממשלה שבמסגרתה הוקצו יותר מ-200 מיליון שקלים לסיוע לניצולים. בנוסף, הרצוג קידם את התכנית לסיוע לילדים ונוער במצוקה, עמד מאחורי יישום מסקנות וועדת לרון שסייעה לנכים להשתלב בשוק העבודה, וגם מינה וועדה בראשות מנכ"ל המשרד, נחום איצקוביץ', שבחנה את סוגיית אי-הביטחון התזונתי. הוועדה המליצה על תוספת תקציבית שגם מומשה לאחר כהונתו של הרצוג. "

לא צריך לאהוב את יצחק הרצוג כדי להבין שהוא מועמד ראוי לתפקיד ראשות-הממשלה. האיש עשה את שירותו הצבאי כקצין ביחידה 8200 של חיל המודיעין, ושירת במילואים בדרגת רב-סרן. עבד כעורך דין במשרד הרצוג, פוקס, נאמן (שהקים אביו חיים הרצוג, יחד עם יעקב נאמן ומיכאל פוקס) . כיהן כמזכיר "המועצה הכלכלית החברתית", בה חברים נציגי הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים במשק. שימש יושב ראש הרשות הלאומית למלחמה בסמים. היה מזכיר הממשלה בממשלת ברק. היה ח"כ פעיל ומעורב בחקיקת חוקים חשובים. כיהן כשר הבינוי והשיכון ולאחר מכן כשר הרווחה (ובמקביל החזיק בתיקים אחרים - התיק לענייני תפוצות, חברה ומאבק באנטישמיות והיה גם השר הממונה על רשות השידור. בניגוד למשה כחלון, לו זה לא הפריע להיות שר רווחה אפקטיבי). בתקופות שבהן שב והיה לח"כ מהשורות המשיך להיות ח"כ פעיל (בניגוד לרבים שאחרי שהיו שרים לא חזרו עוד לאפקטיביות כחברי-כנסת). כך למשל הקים בכנסת את השדולה לקידום החינוך הטכנולוגי ולימודי ההנדסה היישומית. 

זה כמובן לא הופך את הרצוג לטלית שכולה תכלת. מעורבותו בגיוס כספים לבחירות 1999 הביאה אותו לחקירות במשטרה בהן שמר על זכות השתיקה. אבל אלה שמאשימים אותו בזה, צריכים לזכור גם את התגובה של הרצוג להאשמות האלה:

"היה פה קייס משפטי מובהק וברור לחלוטין. היה פה ניצול של הליכים פליליים כדי להשתיק מחנה שלם. לא היה שום דבר לא בסדר בפעולה הזאת. כל דבר שיכול היה לעזור לקמפיין של ברק היה לגיטימי. זה נקבע במפורש. איך אפשר לחקור דבר שנקבע מראש שהוא לא פלילי?! העוזר של היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים והיום שופט בית המשפט העליון נועם סולברג קבע את זה. וזאת היתה הסתמכות בעלת משמעות מכיוון שבסופו של דבר היה פה מחנה שהיה לו ברק בעיניים, דם בעיניים. שהיה מוטרף מהעובדה שהוא הרגיש שלקחו לו את השלטון ב–1996 עם קמפיין דומה לחלוטין, ואמר, למה רק הימין? וזאת הצביעות הגדולה. אני הכי מתקומם נגד הצביעות".

אהוד ברק טוען עד היום שגיוס הכספים ההוא היה כשר. הפרשה, שהתחילה בעקבות דו"ח חריף של מבקר המדינה, הסתיימה בקול ענות חלושה אחרי שלא הוגש כתב-אישום כנגד אף אחד מהחשודים בה. במבט על פרקטיקות גיוס הכספים בפוליטיקה הישראלית, קשה להבין את אלה שמבקשים להשתמש דווקא בפרשה הזו כדי להתנגח בהרצוג. אותה פרשה אכן התנהלה במידה רבה בגלל התנהלות של היועץ המשפטי לממשלה שהתיר דפוס פעולה מסויים בבחירות 1996 ולא פעל לעיגון איסור מפורש בחוק לקראת בחירות 1999. יתרה מכך, בתפישה הנורמטיבית הישראלית, עבירות על מימון בחירות נתפשות באופן שונה על ידי הציבור מזה הקבוע בחוק. רוצים דוגמא? גיוס כספים לבחירות הביא בזמנו את עומרי שרון אל בית הכלא ואף אדם שאני מכיר אינו חושב שעומרי צריך להתבייש בדברים שהיה נכון לעשות למען הצלחתו הפוליטית של אביו. מימון בחירות בישראל הוא סוגיה שבה כולם יודעים שיש פער בין הנורמות הקבועות לבין הנעשה בשטח - וכולם שותקים. 

אם יש לקח פוליטי חשוב מהפרשה הזו על אישיותו של האיש - הוא שהרצוג מוכן ללכלך את ידיו למען הנצחון ושהוא יודע לשמור את קור-רוחו כשהעניינים מסתבכים. 

כשלוקחים בחשבון את כל מה שאנחנו יודעים על האיש הזה, ומשווים זאת לכל מה שידענו על המועמד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, לקראת בחירות 1996, המסקנה האפשרית היא אחת ויחידה: הרצוג הוא מועמד ראוי לפחות כמו שנתניהו היה אז. ולמען האמת, הוא מגיע למועמדות הזו עם הרבה יותר עשיה ציבורית ונסיון ביצועי. 

עכשיו, עם הטיעון הקלוקל הזה מאחור, קורא/ת יקר/ה, יש באפשרותך להתרכז בשאלה החשובה באמת: עמדותיו של מי קרובות יותר לעמדותיך ? 

האומנם ברור שאיומי חיזבאללה לכבוש את הגליל חסרי כל בסיס ?

הופתעתי לקרוא במאמר פרשנות בואלה! את הדברים:

"אם נתייחס לשאלת יכולתו של חיזבאללה לכבוש את הגליל הרי שברור שאיומי נסראללה חסרי כל בסיס ומה שעומד מאחוריהם הוא בעיקר הרצון לשדר חוזק בזירה האזורית ולהרתיע את ישראל מפעולת תגמול נרחבת.... כוח היברידי המשלב יחידות קונבנציונאליות המצוידות בשריוניות ונשק בינוני לצד תאי גרילה שאפיינו את חיזבאללה מאז הקמתו. היחידות הקונבנציונאליות - המאפשרות להשתלט על שטחים נרחבים - יועדו בעיקרן להתמודדות עם אתגרי הזירה הלבנונית. הן מתאימות גם למלחמה המתנהלת כיום בסוריה, אך אינן יכולות להתמודד עם צבא כצה"ל המצויד היטב בטנקים, חיל אוויר, ארטילריה וכיוצא באלו. לפיכך בעימותים מול צה"ל ימשיך חיזבאללה להסתמך בעיקר על לוחמת גרילה והפעלת המערך הרקטי שלו. טילים אומנם עלולים לגבות מחירים קשים בנפש ורכוש, ולוחמי גרילה אף עלולים להשתלט על יישוב. אולם לא אלה ולא אלה מסוגלים לכבוש חבלי ארץ. "

וכן את הדברים:

 "...על ישראל להתאים את תגובתה לתובנה שמבחינת חיזבאללה היא מהווה כרגע רק אמצעי בלוח שחמט גדול יותר והוא איננו מחפש הרפתקאות אסטרטגיות עמה."

שתי הטענות בעייתיות, לדעתי, בלשון המעטה. 

האם חיזבאללה יכול 'לכבוש את הגליל' ? 

בנוגע לשאלה הראשונה, חיזבאללה איננו צריך לכבוש את כל הגליל. כל שהוא צריך הוא להשתלט על נקודה או שתיים בגליל ולהחזיק בהן במשך זמן מסויים. את זה כוח גרילה יכול לעשות בקלות. המגבלה הגדולה של כוח קונוונציונלי היתה ונשארה העובדה שאל תוך תא שטח נתון אפשר להזרים רק היקף מוגבל של כוחות. וכל זמן שבתא השטח הנתון ניתן לקיים תנאים שמאפשרים לכוח קטן מגננה יעילה, הרי שהוא יכול לשרוד שם, בכפוף לעוצמת הנשק שתופעל נגדו. ההגיון מחייב את כוח הגרילה שמתכנן פעולה כזו, לבחור יעדים שזהותם תגביל את עוצמת-הנשק שתופעל נגדו. מכאן, שאם יש באפשרותו של חיזבאללה להביא כוחות אל שתיים-שלוש נקודות בתוך הגליל בהן ממוקמים יישובים יהודיים, להשתלט עליהם, ולהחזיק בהם, הרי שהוא יוכל להגיע להישג תעמולתי מהמדרגה הראשונה. 

איך הוא יגיע לשם?

זוכרים את המנהרות מהדרום? העובדה היא שחמאס הוכיח יכולת אופרטיבית להיכנס אל תוך שטח ישראל באמצעותן, להגיע לאיזורים שבהם כוחותיו פועלים בלי שהם מזוהים על ידי צה"ל, ולסגת בחזרה. 

איזה כוחות יוקצו לכך? 

נזכיר שלחיזבאללה יש אפשרות להקצות כוחות לפעולה כזו, כי הוא יודע את מה שאנחנו יודעים: שאין לישראל שאיפה לכבוש חלק כלשהוא מלבנון. הרפתקאות לבנון ובעיקר החוויות מהשנים 1982-2000 ריפאו כל מנהיג ישראלי מהמחשבה ששליטה באיזור מסויים מלבנון מועילה במשהו לבטחון ישראל. הכרת המציאות אומרת שרוב אנשי חיזבאללה השוהים בדרום לבנון 'כדי להגן עליה מהאויב הציוני' יכולים לשמש בפעולה התקפית. מבחינת המספרים זה בהחלט מקנה לחיזבאללה היקף כוחות שמאפשר פעולה אפקטיבי מאוד בשטח ישראל, כשהסד"כ הישראלי המוקצה לבט"ש בהחלט איננו נהנה מהיתרונות שיש לישראל 'על הנייר'. כך שניצול של הפתעה בהחלט יכול לאפשר לחיזבאללה להגיע למציאות מסוימת של שליטה בשטח. 

כמה זמן הוא יכול לשלוט בשטח ?

זו שאלה קשה. התשובה קשה ומרה - אם חיזבאללה יצליח להשתלט על ישוב שלם עם סד"כ בסדרי הגודל המתאימים, כשמתחת ליישוב יש תשתית מנהרתית תת-קרקעית שמאפשרת לו לוחמת גרילה יעילה, הוא כנראה יוכל לשלוט בשטח כרצונו.זאת אלא אם הפילוסופיה שמאחורי 'נוהל חניבעל' תדריך את צה"ל גם בפעולה כנגד השתלטות כזו. בהנחה שמשא-ומתן לא יבוא בחשבון, הפתרון היחיד למצב כזה יהיה השתלטות עקובה מדם במחיר גבוה. אירוע שישנה מבחינות רבות את כללי המשחק. 

ומה באשר לתגובת ישראל ביום שאחרי?

התשובה פשוטה: אין הרתעה אפקטיבית ארוכת-טווח נגד טרור. על כל פעולה, תבוא תגובה. אין לישראל יכולת אמיתית להרוג כל אחד ואחד מפעילי החיזבאללה. מעולם לא היתה לה את היכולת הזו. כי היא דורשת הכרעה מוסרית שישראל לא קיבלה וספק אם תקבל אפילו אחרי אירוע כזה. כושר העמידה הוא התשובה היחידה. וכושר העמידה הישראלי אחרי השתלטות כזו הוא באמת משהו שקשה לשער לגביו השערות. אני נוטה לחשוב שבדומה לאסונות בעבר, ישראל תפגין שוב את היכולת הבלתי-נדלית שלה לחוסן וקשיות-עורף מהסוג שבזכותו המדינה עומדת ומתפתחת מאז תחילת הציונות. 

עם זאת, אני סבור שיהיה הרבה יותר נכון לא לחכות ל'יום שאחרי' אלא להערך מראש לאפשרות הזו. להביט במפה ולזהות את האתרים שמבחינת חיזבאללה יהיו יעדים נוחים לכיבוש מהיר. לבחון את מערך הכוחות של חיזבאללה על בסיס לקחי 1973 (הערכת יכולת פוטנציאלית ולא הערכת כוונות). ולשנות את הערכות ישראל באתרים הרלוונטיים בהתאמה. כמובן, ככל שיפותחו אמצעים טכנולוגיים שיאפשרו בחינה טובה יותר של הפעילות התת-קרקעית של חיזבאללה, וככל שייאסף יותר מודיעין על אימונים שעושים כוחות חיזבאללה השונים, כך ייקל להערך מראש. 

האם חיזבאללה ירצה בכלל 'לכבוש את הגליל'?

בנוגע לשאלה האם חיזבאללה מחפש הרפתקאות אסטרטגיות, חייבת להישאל שאלת-נגד: מה עשו כל החבר'ה שחוסלו לפני כמה ימים ברמת הגולן הסורית ? אנחנו מדברים בין היתר על ג'יהאד מורנייה, מפקד גזרת הגולן בחיזבאללה (בנו של עימאד מורנייה המנוח ומי שנחשב בן-טיפוחיו של מנהיג חיזבאללה חסאן נסראללה) , מוחמד עיסא, מבכירי מפקדי כוחות חיזבאללה בסוריה, ובריגדיר-גנרל מוחמד עלי אללה דאדי, איש מודיעין בכיר מכוחות המהפכה של איראן  כשיחד איתם נהרגו כמה מאנשי חיזבאללה "מן השורה" שאי אפשר שלא לתהות בנוגע לוותקם ונסיונם ומה שהם יכולים ללמד על סוג הפעולות שנשקלו או תוכננו כאן. יכול להיות שהנוכחות שלהם ממוקדת במאבק על סוריה. יכול להיות שהכוונות שלהם לגבי ישראל הן בכלל ארוכות טווח, מתוך תקווה להגיע לנוכחות חיזבאללה בשני גבולות של ישראל. אבל יכול להיות שיש להם גם כוונות קצרות-טווח. 

עצם העובדה שבמהלכה של מציאות של מלחמה קשה ועקובה בסוריה שמאיימת להפוך למלחמה בתוך לבנון, חיזבאללה משקיע מאמצים גם במאבק נגד ישראל (ועושה זאת שוב ושוב) מלמדת שהתפישה האסטרטגית של חיזבאללה שונה משמעותית ממה שאפשר אולי לקוות לו או לדמיין לו. כשחושבים על זה, בהחלט אפשר להבין מדוע האינטרס שבשימור היוקרה של חיזבאללה מחייב אותו לפעול מעת לעת כנגד 'האוייב הציוני'. זה נכון, אולי במיוחד, כאשר מבינים עד כמה המציאות הסורית המורכבת מחייבת מבט מרחיק ראות מצד חיזבאללה, מבט המבוסס על תחשיבים והערכות המביטים שנים קדימה. 

פעולה מוצלחת של חיזבאללה תאפשר לו לשוב ולהפוך ליעד אטרקטיבי עבור מתנדבים. היא גם תאפשר לו להציג אל נוכח הארגונים בהם הוא נלחם שאלה קשה ומרה: מה אתם עושים למען המלחמה באוייב המשותף? לכן, הרבה יותר מכפי שמדובר בהרפתקאה אסטרטגית, נכון לראות זאת כמהלך טקטי שייתכן שהולך והופך לאינטרס חשוב של הארגון. 

מוטב להיזהר מאשר להצטער

ואחרי כל זה, אבקש רק להזכיר לכל המפקפקים והסבורים שמדובר בחרדה חסרת-ביסוס. בהחלט ייתכן שהקו המוצע בפוסט זה הוא שגוי לגמרי. אבל כבר היו בעבר פיגועי-מיקוח גדולים. מבחינת המשלחים חלק מאותם פיגועים היו הצלחות טרור גדולות. האומנם קשה להאמין שגם חיזבאללה, בראותו כיצד הנשק תלול-המסלול מאבד מהאפקטיביות שלו במלחמה כנגד ישראל (בגלל כלי-המגן שישראל הצליחה לפתח) יפתח כלים התקפיים חדשים ? או שבהעדר יכולת לפתח אמצעים חדשים, יחזור להשתמש בכלים התקפיים ישנים שכבר הוכיחו את עצמם?

תחשבו רגע ברצינות (אבל רק אחרי מבט קצר במפה): כמה קשה יהיה לחיזבאללה, בתנאים הנוכחיים, לחולל פיגוע מיקוח במעיין ברוך, כפר יובל, קיבוץ דפנה, מטולה, משגב עם, מרגליות, מנרה, מלכיה, אביבים, יראון, ברעם, דוב"ב, נטועה, שתולה, זרעית, ערב אל ערמאשה, אדמית, חניתה,שלומי או כפר ראש הנקרה? 

ונזכיר - הנחת המוצא שיש צורך לחפור מנהרות אל לב-היישובים היא הנחה שגויה. בהנחה שאותה יכולת טכנית ונחישות שאפשרו מנהרות של כמעט קילומטר בעזה קיימות גם בידי חיזבאללה (עם כל ההבדלים הגאולוגיים על יתרונותיהם וחסרונותיהם), כל שהם צריכים לעשות כדי להקים תשתית חדירה לישראל, הוא להמשיך את עבודות החפירה מתוך המערך התת-קרקעי הקיים בדרום-לבנון כיום, אל עבר כמה משמורות הטבע שבצפון ישראל (החל מיער ראש הנקרה במערב וכלה בשמורת נחל עיון באצבע הגליל). האם ייתכן שהעבודה הזו כבר נעשתה? 

האם לא יהיה מוטב להערך, לפחות ברמה המחשבתית, לשאלה כיצד נתמודד עם אירוע כזה, מאשר להניח ש'יהיה בסדר' ? 

לקריאה נוספת

• מנהרות התקיפה של צפון קוריאה
• מה מלמדים אותנו מתקני-הגרעין של איראן על המומחיות האיראנית בבנייה תת-קרקעית?
• מנהרות ההברחה בעזה

נתניהו מנהיג חזק ליד ההגה?

שוב שמעתי בשיחות פוליטיקה-של-שבת את ההצהרה הבוטחת-בעצמה שעדיף נתניהו אחד בהגה על לבני והרצוג ולפיד גם יחד, כי הרי הוא מנהיג חזק. 

שמעתי וניסיתי להזכיר את העובדות שמוכיחות עובדה אחת פשוטה: נתניהו רחוק מאוד מלהיות מנהיג חזק. 

ואני לא מדבר על נתניהו של הקדנציה הראשונה, האיש ש-

• שחרר את אחמד יאסין
• החזיר את עיר האבות, חברון 
• הבטיח את כל מה שהבטיח בהסכם ואי. 

לא. אני מדבר על נתניהו בגירסתו 'הבוגרת', 'המנוסה', 'האחראית'. זה אותו מנהיג חזק אשר הבטיח הבטחות מכאן ועד סוף העולם לגבי חמאס: 

נזכיר לכל מי ששכח - נתניהו דיבר אחרי 'עופרת יצוקה' של אהוד אולמרט. עברו כבר שש שנים מאז (כן, נתניהו עלה לשלטון ב2009. איך שהזמן עובר...). אי אפשר להגיד שלא היו לו הזדמנויות לממש את הבטחותיו.... לפחות פעמיים - בעמוד ענן ובצוק איתן הוא היה יכול לממש את המדיניות לה התחייב.

האם מישהו היום יכול לומר ברצינות שממשל נתניהו בשש שנותיו הצליח להחליש את החמאס ? אם כבר, הרי שהוא נתן לכולנו שיעור איך מבססים את שלטונו של ארגון טרור ואיך הופכים אותו ללגיטימי בעיני העולם. ההגינות מחייבת לציין שנתניהו איננו הראשון שנכשל בהנהגת מלחמות ישראל נגד ארגוני טרור וגרילה. אבל הוא בהחלט המנהיג האחרון והנוכחי ברשימה המכובדת עליה נמנים, בין היתר,  בגין, רבין ואולמרט. 

עכשיו תשוו את נתניהו והתמודדותו עם הגרעין האיראני לעומת -

• אולמרט והתמודדותו עם הגרעין הסורי 
• יצחק רבין והתמודדותו עם חטיפת מטוס לאנטבה 
• מנחם בגין והתמודדותו עם הגרעין העיראקי.

השוואה שעושה קצת לא נעים, לא ?

אז נתניהו מדבר אבל לוקח לו שנים לאשר. לפעמים זה נראה שאפילו פעולות שראשי ממשלה כמו אולמרט / שרון / בגין / בן-גוריון היו מאשרים באופן מיידי לא מאושרות על ידו. יכול להיות שאפילו פרס ורבין, הססנים ידועים, הוציאו יותר פעולות 'חזקות' מאשר נתניהו?

לי זה נראה שבדברים 'הקשים באמת' האיש הוא גלגול חדש של משה שרת. ואתם חושבים שהוא 'מנהיג חזק'?

לפעמים נדמה לי שדווקא אוהבי המנהיגים החזקים היו צריכים לתמוך בצמד הרצוג / לבני ודווקא אנשי-השמאל היו צריכים לתמוך בראש-הממשלה ההססן והזהיר ביותר בתולדות מדינת-ישראל.

שופכים בלגלוג את דמו של נתניהו 'הנדחף', ומה מתברר ? שזו התקשורת הישראלית שבכלל נתפשת במלוא מערומיה

כל מי שקורא את הבלוג הזה בעקביות יודע שאני לא חוסך את שבטי מהתנהלותו של ראש-ממשלתנו בסוגיות בהן אני סבור שהוא טועה ואף מטעה. אבל אני סבור שיש מקומות שבהם מגיע לאיש יחס הוגן, והאירועים בצרפת סביב מתקפות הטרור של השבוע שעבר הם בהחלט דוגמא להתנהלות סבירה לחלוטין מצדו של נתניהו שזוכה ליחס בלתי-סביר לחלוטין מצדה של התקשורת. 

מה לא ראינו ?

• ביקורת של הארץ על עצם הגעתו של נתניהו לטקס
• ביקורת מזלזלת של יאיר לפיד שצוטטה בדה-מארקר על הידחפותו של נתניהו אל השורה הראשונה וכמובן שאותה ביקורת של לפיד צוטטה וגם זכתה לכיסוי רחב וכותרת ראשית בYNET  (אליה הצטרפו ועליה חזרו גם בהארץ)

והנה מתברר בפרסום בואלה  שהעובדות הן קצת אחרות:  

• "בחלק מכלי התקשורת כאן בפריז, וגם בישראל, הועלתה הטענה ולפיה נתניהו "נדחף" לשורה הראשונה של המנהיגים במהלך העצרת. העיתון 'פארי מאץ'' פרסם הבוקר ידיעה ששוללת את הטענה הזו, והסביר כי ארמון האליזה תכנן היטב את שיבוץ המנהיגים בעצרת, כך שנתניהו ואבו מאזן יצעדו שניהם בשורה הראשונה ויבלטו מול המצלמות."

• במקור "הצרפתים העבירו לירושלים מסר מפורש ולפיו הם אינם מעוניינים שנתניהו יבוא לעצרת. מסר דומה הועבר גם לאבו מאזן במוקטעה שברמאללה. נשיא צרפת הולנד, הסבירו באליזה, לא רצה שהעצרת תייצר מחלוקת בנושא הישראלי-פלסטיני, אלא תתמקד במסר של אחדות כלל-צרפתית."

• "לאחר שהועבר לצרפתים מסר ולפיו נתניהו בכל זאת מעוניין להגיע, הנשיא הולנד התקשר אליו באופן אישי והזמין אותו להשתתף באירועים... בפריז מיהרו להזמין גם את אבו מאזן, וקיוו שאולי יקרה נס ובין השניים ייווצר איזשהו רגע אנושי קצר" 

מממ..... לא נעים, אה? 

כידוע, רגע אנושי בין נתניהו לאבו-מאזן לא קרה. ובכל זאת, נוכחותם של נתניהו ואבו-מאזן באירוע שמסמל מבחינות רבות את התובנה האירופאית שהטרור האיסלאמי הקיצוני מאיים על היבשת כולה, היא לא משהו שצריך לבטל אותו או להפחית מחשיבותו. רצונם של הצרפתים במפגן של אחדות תוך העלמת חלקים חשובים מאוד במאבק בטרור העולמי, בדמות הנוכחות של ההנהגה הפלסטינית המתונה ושל ההנהגה של מדינת ישראל הנאבקת בטרור הזה כבר שנים ארוכות, מלמדת שאצל הנהגת צרפת טרם ירד האסימון. הם עדיין בשלב של appeasement ושל עשיית-רושם ולא הפנימו את מה שאבו-מאזן כנראה כבר כן הפנים: אין מנוס ממאבק בלתי-פוסק, נחוש ועקבי במסגרתו נדרשים לכל עזרה שרק אפשר לקבל. 

העובדה שנתניהו ואבו-מאזן לא לחצו ידיים בטקס לא צריכה להפתיע אף אחד. לנתניהו יש בחירות (שסביר להניח שהיו מבחינתו מניע עצמאי להגעה לטקס, לא פחות מהחשיבות ההיסטורית של האירוע, אבל המניע הנוסף לא מאפס את החשיבות הזו, ומה שמותר לבנט ולליברמן בוודאי מותר גם לו). לאבו-מאזן יש מאבק חשוב על מקומו בהנהגה הפוליטית של הרשות. אבו-מאזן ונתניהו עסוקים בריקוד טנגו משלהם סביב המו"מ הישראלי-פלסטיני שאיננו מתנהל לו על פני השטח אלא בצעדים ובתגובות שלמתבונן מהצד נראות, לכל הפחות, כתמוהות. האינטרס קצר הטווח של השניים היה שלא להיתפס בלחיצת ידיים. וזו כמובן שגיאה, כי ברגע ההיסטורי הזה, המתונים במזרח-התיכון היו צריכים לראות לחיצת-ידיים כזו. על זה בהחלט יש להצטער. 

הצער על מה שלא היה לא צריך להעלים את ההתרשמות ממה שכן היה בסופו של דבר. מפגן בינלאומי מרשים של התנגדות לטרור של קיצונים המבקש לדכא את חופש הביטוי. רגע היסטורי של התאחדות של הקהילה הבינלאומית, לו היו שותפות גם ישראל וגם הרשות הפלסטינית. 

ואחרי המפגן הזה, תקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון-נפש. עיתונים רבים מדי מהמרכז והשמאל הישראלי איבדו כל רסן במסגרת המאבק הפוליטי סביב הבחירות. איך אפשר למתוח ביקורת כלשהיא על 'ישראל היום', כשכל שאר התקשורת הישראלית מרשה לעצמה להתנהל בצורה כל-כך לא מרוסנת כלפי ראש ממשלה מכהן ולהוציא דיבתו רעה בלי קשר לעובדות?

באין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה. האומנם ?

שלום עכשיו, בפרסומת לכנס לזכרו של יצחק רבין (שמנוכס כהרגלו של מחנה השמאל בלעדית למחנה השלום), פותח במילים: "הקיץ האחרון לימד אותנו שבאין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה". 

מוזר. 

ואני דווקא זכרתי שאז, באמצע שנות ה-90', כשיצחק רבין המנוח הוביל הסדר מדיני אמיץ, והיתה המון הידברות, והיה המון אופק מדיני (עם הפלסטינים, הירדנים וכל העולם הערבי), דווקא אז פתחו הפלסטינים במלחמת טרור נוראה כנגד ישראל ואוטובוסים ואזרחים ישראליים התחילו להתפוצץ על ימין ועל שמאל. 

אז אולי הלקח הוא שבמזרח התיכון, עם הידברות ובלי הידברות, עם אופק מדיני ובלי אופק מדיני, באה מלחמה ? 

אולי הרומאים צדקו כשדיברו על כך שהרוצה בשלום ייכון למלחמה ? 

ואולי דווקא אלה שמדברים כל הזמן על שלום צריכים לעשות חשבון נפש? 

אולי, אם נשווה את הדרך שבה מתנהלים היחסים הישראלים-פלסטיניים כבר יותר מ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו, הגיע הזמן שכל מי שתמכו בהסכם ההוא יודו שבמבחן היחיד שחשוב בעיניהם - מבחן השלום - ההסכם ההוא היה ונותר כשלון חרוץ? 

העובדה בה אני מאמין - כי לנו - היהודים היושבים בארץ ישראל - יש אינטרס ברור לא לשלוט בעם אחר, איננה אומרת שהאינטרס הזה הוא האינטרס היחיד שלנו וגם לא שהוא האינטרס העליון שלנו.

הסדר מדיני, אם יושג, צריך להיות כזה שלא הופך את ילדי ישראל למטרות במטווחי הפיגועים הפלסטינים. כל הסדר שיביא איתו עוד פיגוע בדולפינריום או עוד מטחי טילים על בתים ישראליים איננו ראוי והוא פסול מיסודו. 

אבל מה אפשר לומר לאנשים שעוצמים עיניהם מלראות שמסביב יהום הסער ? השמאל הישראלי שניצב מעבר למפלגת-העבודה מתעלם מהמציאות המשתנה, וממשיך בשיח השלום, למרות שברור לכל מי שמביט נכוחה באיזור שגם אם תקום מדינה פלסטינית, ואפילו אם החילונים והמתונים שבחברה הפלסטינית יצליחו להמשיך ולשלוט בה, לא יהיה שלום באיזור. 

השלום איננו העילה האמיתית להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מי שטוען אחרת, מסייע באופן פעיל בהנצחת המציאות של שליטה ישראלית בעם אחר, ועל ידי כך, הוא שותף בהמשך הפגיעה ביסודות המפעל הציוני בארץ הקודש, יחד עם אלה הסבורים שלישראל נכון עתיד זוהר, גם אם יהיה בתוכה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים, שאינם זוכים לשוויון זכויות גמור. 

דווקא לקראת תקופת הזכרון של רצח רבין חשוב לזכור זאת: התמיכה בהמשך התהליך המדיני איננה נעשית מתוך אשליה שהתהליך הזה יביא שלום, ולכן התהליך הזה חייב להבטיח ביטחון שאיננו תלוי ברצונו הטוב של הצד השני. התמיכה בהמשך התהליך המדיני נעשית מתוך הפיכחון שאי-ההיפרדות בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", תביא בסופו של יום למדינה דו-לאומית ולסופו של החזון של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. 

האם ביבי הולך להסדר מדיני ?

מאמר מערכת "בהארץ" קבע נחרצות לא מזמן שההחלטה על הפקעת אדמות לטובת הרצף מגוש עציון עד ירושלים היא הוכחה ניצחת על כך שבנימין נתניהו איננו רציני בהכרזותיו על כך שפניו מועדות להסדר מדיני.

אני מבקש לקחת סיכון שאצטרך לאכול עוד כובע ולהציג דווקא את הטיעון האיפכא-מסתברא: ביבי, לדעתי, עובד על הסדר מדיני ואולי הוא אפילו בדרך להסדר כזה, בקרוב.

כולנו יודעים שהנבואה ניתנה, מאז חורבן הבית לשוטים, עיתונאים, בלוגרים ופרשנים פוליטיים, וכולנו גם יודעים שגם כשהנבואה עדיין היתה בידי נביאי-אמת, מבחן התוצאה לא היה דווקא התממשות הנבואה (יונה הנביא הוא דוגמא בולטת), וכמובן שייתכן שהתחזית הזו שלי היא לחלוטין שגויה. אבל אלה הסיבות לדעתי זו:

1. ההפקעה אשר מוצגת כמהלך שיהפוך את גבעות לסטטוטורי  איננה מהלך שחורג מהקונצנזוס. להיפך, ליברמן צודק כשהוא מזכיר שבכל מו"מ עם הפלסטינים, כשדיברו על גושי ההתנחלויות, כללו גם את גוש עציון כמשהו שישראל תשמור
בידיה בכל הסדר קבע. ההפקעה הזו היא מהלך חשוב בהרבה - היא מהלך שנועד לוודא שגוש עציון יהיה מחובר היטב למדינת ישראל בכל מציאות גיאו-פוליטית שתהיה. הבחירה לעשות את זה דווקא בעת הזו צריכה להדליק נורת-אזהרה לכל פרשן שחושב שביבי לא יודע מה הוא עושה ובחר בתזמון מטומטם למהלך הזה. זה הרי אותו נתניהו שעושה הקפאה שקטה במקומות שאינם נתפשים על ידו כקריטיים.

2. הדיווח של כלכליסט על כך שתקציב החטיבה להתיישבות גדל ב-600% מאז ינואר הוא, לטעמי, דיווח שנסיבותיו אינן מקריות. אומנם הגדלת תקציב החטיבה להתיישבות היא תהליך רב-שנים (שקרה גם תחת ראשי-ממשלה קודמים. גם אצל אולמרט וגם אצל שרון, וגם אצל רבין, אגב), אבל ההאצה של השנה האחרונה לא צריכה להתקבל סתם כך כעוד דוגמא לכך שהמתנחלים שולטים בנתניהו. כי נשוב ונזכיר - נתניהו הוא אותו האיש שידע להקפיא גלויות למרות העימות שהיה 
כרוך בכך.
לדעתי מישהו מנסה להספיק משהו לפני שיקרה משהו. מה בדיוק הדבר שביבי יודע שהולך לקרות, לדעתכם?

3. העיתונות מדווחת על מאמצי ההשתלטות מחדש של ביבי על הליכוד. תוכן הדיווחים מלמד שלא מדובר על התנהלות נסתרת של ביבי. איזה אינטרס יש לביבי להציג את עצמו כמי שפועל נוכח איום אופן רציני מתוך הליכוד? הרי האינטרס שלו היה ונשאר להציב מראה מול בכירי הליכוד ולשאול מי מהם בדיוק מסוגל להוביל את המפלגה באופן בו הוא הוביל אותה מאז 2009? נתניהו הרי יודע שמורשת הליכוד היא לא להדיח מנהיג. זה היה נכון אפילו אם היה מדובר במנהיג פאסיבי כמו יצחק שמיר. אל תבינו אותי לא נכון - הליכוד, בדומה למפלגת העבודה, ידע לייסר את מנהיגיו, אך בניגוד לה, לא ראינו שם את הסכינאות האובססיבית שמנעה ממפלגת העבודה מלגדל דור חדש של הנהגה אמיתית, מאז מותו של יצחק רבין.

כל אלו מאפשרים, לטעמי, הערכות לקראת מהלך מדיני. מהלך כזה, אם יקרה, ישתלב היטב עם התהליכים שעובר המזרח התיכון. בשלב הזה אנחנו רואים מהלכי-התגבשות של קואליציה בינלאומית אנטי-דעאשית. הפעם, בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, נראה שישראל יכולה למצוא עצמה, בגלוי, לצידן של מדינות כמו מצרים וערב-הסעודית. גם ירדן תהיה שם בפנים, בגלוי, בניגוד לתפקידה הפוסח על הסעיפים כשהרשע התורן של המזרח התיכון היה סדאם חוסיין. בהתחשב בקולות היוצאים מערב הסעודית ההופכים אותה לגוף הדוחף את העולם הערבי המתון להגיע להסדר מדיני עם ישראל, בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו נתניהו אכן עומד לחצות את הרוביקון.

כמובן, ייתכן שנתניהו הוא בסך הכל גירסא נוספת של שמיר. היתה בהתנהלותו, לאורך השנים, הרבה מן הדבקות באי-העשייה שאפיינה את ממשל שמיר. כמו-כן, אי אפשר להכחיש שנתניהו בוודאי יודע שעתיד הקואליציה שלו הולך ומתקרב לנקודה שבה מחשבים את הקץ, כשהוא עתיד למצוא עצמו תחת מתקפה נמרצת הן מימין (בנט ואולי גם ליברמן) והן מן המרכז (לפיד ו/או המפלגה החדשה שתקום ותאיים על המרכז. זוכרים את משה כחלון?). במצבים האלה, לפחות עד כה, נתניהו הפגין נטיה להתמיד במה שעשה קודם לכן. אבל יש נקודה אחת שאסור לזכור - נתניהו הגיע לאותה נקודה במשך הכהונות המצטבר שלו כראש-ממשלה, שבה, בכל פעם בה הוא מביט בראי, שואלת אותו בבואתו שאלה פשוטה: איך יזכרו אותי? אילו ממעשיי ייזכרו? מה יהיה מקומי בהיסטוריה של העם היהודי?

אני סבור שבחודשים הקרובים נראה את נסיונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליתן תשובה נחרצת לשאלה הזו.

לקריאה נוספת

• בירושלים מכחישים: נתניהו לא נועד עם אבו מאזן, ולא הסכים לגבולות 67'
• אובמה גיבש קואלציה נגד דעאש

קצת מודעות עצמית, חברים

עוד עובר המשט ושוב חוזר הטקס הישראלי של השנים האחרונות.
תקלה קרתה ? קרתה.
בעולם מפנים אצבע מאשימה ? מפנים.
ישראל מוכנה לבדוק מה הביא לתקלה ? לא !

ובכל זאת, כולנו יודעים שאחרי החבטות הסמליות שהדימוי הישראלי חוטף בעולם,
גם את הדג המסריח הקרוי ועדת-בדיקה נאכל, גם נאכל.
על הגירוש מהעיר אדבר אחר-כך. בואו ונדחיק בינתיים, ונדון בעניינים של מעשה.

המהלך שבו ישראל מסרבת לבדוק את עצמה, איננו רק מטופש מבחינה הסברתית,
אלא גם שגוי מבחינה משפטית.
אם, אחרי כל תקלה, תהיה ישראל הראשונה להפעיל מערכת אמינה של בדיקה ובחינה עצמית,
הדרישות לבדיקות בינלאומית יעלו כמובן, שהרי כל כרסום בריבונות הישראלית הוא אינטרס של מתנגדיה,
אבל הן לא יעלו מהמקומות החשובים באמת - ודעת הקהל הבינלאומית תתקשה להרתם למאבקים שכאלה.

לישראל יש מערכת ביקורת עצמית - קוראים לזה מבקר המדינה.
כל מה שצריכה ממשלת ישראל לעשות, הוא להתחיל לקבל החלטות באופן מסודר.
התקבלה החלטה על מבצע, פעולה, או מהלך כלשהוא ?
המבצע, הפעולה, המהלך הסתיימו בתוצאות שלא נחזו מראש ושאינן רצויות ?
אז מישהו צריך לבדוק איך זה קרה.
יתכנס לו צוות בדיקה מיומן של מבקר המדינה, יחד עם האנשים שביצעו את המבוצע,
ידונו, יבחנו, יהרהרו, ויבהירו לנו מה היתה התקלה, ויציעו הצעות כיצד ניתן למנוע הישנותה.

לצורך כך נדרשים כמה שינויים בתרבות הישראלית של הביקורת -
1. לא לחפש את האשם, אלא את התקלה.
2. לקבל את האפשרות שהתקלה נבעה מחוסר במחשבה ובתכנון, ולעצב תהליך תכנון עתידי שיחייב התייחסות לתקלות.
3. להגן על הנחקרים והמעידים, כך שרק מקרים של רשלנות רבתי או זדון יהוו עילה אפשרית להעמדה לדין.
4. לזכור שיש תקלות שהן פועל יוצא הכרחי של מציאות, ושלא כל תקלה באמת היה ניתן למנוע.
5. לשנות את תהליכי הבדיקה והבקרה מתהליכים שאורכים חודשים לתהליכים שאורכים ימים. לצורך כך יידרש כמובן
להקצות משאבים נוספים לאנשי הביקורת, ותכנון מחדש של מבצעים ומהלכים - שכן המשתתפים בהם יידרשו להקדיש
מזמנם למהלכי הביקורת.

החשש משינויים שכאלה הוא כמובן בכך שממדינה שעושה נהפוך למדינה שעוסקת רק בביקורת.

אבל הסיכון הגדול יותר הוא שישראל תהפוך למועמדת סדרתית לכתבי-אישום בפורומים בינלאומיים, ושאזרחיה לא יוכלו עוד לנסוע בעולם בחופשיות מחשש להעצר שוב ושוב כחשודים במעורבות בפשעים כאלה ואחרים.

הביקורת העצמית חייבת להפוך להיות מהלך של יום-יום, והיא חייבת להתבצע כך שהעשייה לא תסורס כתוצאה מהחשש מהביקורת.

ויפה שעה אחת קודם.

זכות השיבה

למה רק לצד אחד יש זכות שיבה ?

הדיון בין הישראלים לפלסטיניים היה צריך להערך, מראש, כדיון הדדי -
להם צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה לפלסטינים מכל העולם לתוך תחומי מדינת ישראל.
לנו צריך להיות אינטרס לדרוש זכות שיבה ליהודים מכל העולם לתוך תחומי המדינה הפלסטינית ההדדית
(והאמת - שלכל שטח שהיה בעבר בריבונות יהודית).

מתוך נקודת המוצא הזו - שבמסגרתה צריך כל צד שמדבר על זכות שיבה להבטיח את החיים, השלום, החירות, השוויון
ושאר זכויות כל שב-פוטנציאלי, אפשר להתחיל לנהל משא ומתן אמיתי - במסגרתו כל צד יוותר על החלום.

הסיבה לכך שהדיון לא מתנהל כך, היא שאצל היהודים כבר ממזמן נוצר רוב שהגיע למסקנה שהם מוכנים לוותר על החלום של ארץ ישראל השלמה, או הגדולה. החל מהשלב ההסטורי בו נקרע עבר הירדן מעל הבית היהודי המובטח, וכלה בשלב הנוכחי בו רוב ישראלי גדול (פחות או יותר) מוכן לקבל את קיומה של מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן.

אבל מי שמנהל את המשא ומתן לא צריך לפעול תחת ההנחה הזו. במיוחד בזמנים שבהם ליהודים יש הנהגה פוליטית חדשה, ודיפלומטיה שמובלת לראשונה על ידי מישהו שאיננו רואה עצמו מחוייב לכללים הישנים, נדרש שינוי מחשבתי מהיסוד.

אמור מעכשיו - גם היהודים דורשים את זכות השיבה.

במקום פתיחה

למה לכתוב בלוג פוליטי ? 

אפשר להשיב באופן הכי יהודי שיש: למה לא ? 

אפשר לנמק בדבר הצורך בהעמקת השיח הפוליטי הישראלי. שיח שהולך והופך רדוד יותר ויותר עם השנים בצורה שמסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

ואפשר להגיד את האמת: כל אחד מאיתנו צריך לנסות ולתרום את חלקו. 

בעת הזו, זו התרומה הפוליטית שלי. 

מי יודע? אולי היא תועיל במשהו.