פעמים רבות מדי לאחרונה מצאתי עצמי נתקל בדיונים ואמירות המסבירות שהמוסלמים האלה הם ככה וככה, שהערבים הם ככה וככה.... כך נבנית לה בקרב הישראלים חומה של בורות בזכות אמירות קיצוניות ושתיקת הרבים.
האמת היא שבדיוק כפי שהחברה הישראלית היא חברה מורכבת עם יתרונות וחסרונות, חוזקות וחלשות, מתונים וקיצוניים, אכפתיים ואדישים, כך גם כל אחת מהחברות המוסלמיות והערביות שסביבנו.
בדיוק כפי שאי אפשר לדבר על 'היהודים' כמקשה אחת, אי אפשר לעשות זאת לגבי 'המוסלמים'.
מי שעושה זאת - טועה ומטעה ומקשה על התהליך האיטי והקשה והמסובך של השתלבותה של ישראל במרחב הזה.
הדבר שחשוב לזכור כאן הוא זה: ישראל כאן כדי להישאר.
אבל גם המדינות הערביות המוסלמיות שסביבנו.
הדרך ליצירת מרקם של השתלבות וידידות עוברת דרך הלמידה וההכרה ההדדית.
נקודה טובה להתחלה היא מצרים. מדינה מורכבת ומסובכת מהחשובות שבמדינות העולם הערבי.
כמה נבואות זעם שמענו סביב הסכם השלום שנחתם איתה? כמה ביקורת אנחנו שומעים על יחסי-השלום איתה? ואיזה תיאורים אנחנו שומעים על החברה המצרית ?
לטעמי, מספיק לדעת את העובדות הבאות, כדי להבין עד כמה אנחנו לא מבינים את המצרים:
- ישראל קיימת מאז 1948. 67 שנה.
- בתוך התקופה הזו, יש לישראל יותר שנים של שלום עם מצרים מאשר שנות מלחמה.
בין 1948 ל-1974 היו לנו יחסי-לוחמה: 26 שנה.
בין 1974 ל1977 היתה לנו הפרדת כוחות אפקטיבית: 3 שנים.
מאז 1977 ועד היום יש לנו הסכם שלום: 38 שנים.
38 שנות הסכם השלום עם מצרים שרדו הפרת הסכם מהצד הישראלי בקשר לאוטונומיה הפלסטינית שהבטיח בגין, שתי מלחמות של ישראל עם לבנון, ועשרות עימותים מורכבים עם הפלסטינים.
הם גם שרדו חילופי שליטים מהצד המצרי: סעדאת, מובארק, מוחמד מורסי, וא-סיסי.
החילופים האלה הכילו בצד המצרי כמעט את כל מה שאפשר לדמיין - התנקשות, מחאות עממיות דמוקרטיות ועלייה לשלטון של האחים המוסלמים. ובכל זאת, יחסי השלום עדיין כאן, ויש האומרים שהם טובים מאי-פעם. גם החברה הישראלית עברה תהליכים קשים ומורכבים מהצד שלה.
ובכל זאת, אחרי 67 שנות קיום, שרובן היו שנות שלום - מבחירה - המסקנה המתבקשת היא אחת: זה לא היה הסכם בין שליטים אלא הסכם בין חברות.
החברה הישראלית והחברה המצרית כרתו ביניהן ברית שלום.
כשמבינים זאת, ובכל זאת רואים עד כמה מעטה ההכרה ההדדית, אפשר גם לעשות את הצעד הבא: להפסיק למתוח ביקורת על הדרך שבה המצרים מקיימים את השלום בינינו ולהתחיל לשאול את עצמנו מה עם הצד שלנו ? מה אנחנו עושים לגבי השלום הזה? עד כמה אנחנו אחראים למציאות הזו של שלום שאיננו משביע את רצוננו?
והצעד הראשון הוא בשאלה הפשוטה: מה אנחנו יודעים על המצרים ?
למידת מצרים שבראשנו והגעה לשלום איתה היא צעד ראשון להגעה לשלום עם העולם הערב.
הגיע הזמן להפסיק לספר לעצמנו ולאחרים סיפורים פשטניים ולהתחיל ללמוד את המציאות המורכבת שבתוכה אנחנו חיים. האחריות הזו, למקרה שלא הייתי ברור מספיק, מוטלת על כתפי כל אחד ואחד מאזרחי ישראל. זו לא האחריות של ביבי, אלא שלך ושלך.
מה את/ה הולך לעשות היום כדי לדעת יותר על מצרים? כיצד תתמודד/י עם אמירות פשטניות ומטעות על המוסלמים/ערבים ככלל שיוצרות דימוי מוטעה של מצרים בפרט? איך את/ה הולכ/ת לקדם את השתלבותה של ישראל במרחב הזה באופן שיאפשר לילדיך חיים טובים יותר במזרח התיכון ?
האם תקדם עימות וקיצוניות שם וכאן ? או שאולי תנסה לחזק את המתונים שם וכאן באמצעות הברית הטבעית ביניהם?
מצרים, כאמור היא מודל. הגיע הזמן להילחם בפשטנות שבגישה אל האיסלאם ואל הערבים, ולאמץ את המורכבות בגישתנו. אם לא מאוחר מדי...
