‏הצגת רשומות עם תוויות ערבי וגם ישראלי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ערבי וגם ישראלי. הצג את כל הרשומות

17.1.2017

כאשר יש סתירה בין זהותך הפלסטינית לזהותך הישראלית, האם תעדיף להביט לאחור בזעם או לעתיד בתקווה?


הפלסטינים של 1948, כפי שכולנו יודעים, הוא אחד הכינויים לערביי ישראל. על פי הדיווח, עודה הסביר כי עבור ערביי ישראל, כאשר יש סתירה בין זהותם הפלסטינית והערבית לזהותם הישראלית - 
"כאשר יש סתירה כזאת, הזהות [הפלסטינית] גוברת. לכן הפלסטינים שבתוך [שטחי ישראל] לא עובדים במשרדי הביטחון, החוץ, העלייה והקליטה, המשפטים וכו', כדי לשמור על זהותם הלאומית, וזאת למרות הפיתויים שמספקת העבודה במשרדים אלה, המהווים שליש מהמשרות [בסקטור הציבורי הישראלי]. אנו מעדיפים את האינטרס הלאומי על פני האינטרסים האישיים שלנו. איננו רוצים רק להישאר במולדת, אלא גם להשפיע על קבלת ההחלטות הפוליטיות כדי לקחת חלק בסיום הכיבוש... סיום הכיבוש מצריך התנגדות לכובש. חובה עלינו לתמוך במאבק הפלסטיני, ולהשפיע על דעת הקהל של המדינה הכובשת, כדי שתתמוך בזכויות העם [הפלסטיני] אשר נמצא תחת כיבוש ושואף לחירות ולעצמאות... האינטרס [של ערביי ישראל] בסיום הכיבוש, בהקמת מדינה פלסטינית, בשיבת הפליטים ובשוויון לפלסטינים בתוך ישראל איננו נובע מההיבט המוסרי, אלא מההיבט הלאומי..."
 מעניין איזה שיעור מציבור בוחריו של עודה תומך בהצהרות האלה. 

והתומכים, האם הם מסכימים עם  - 
  • מי שמתיימר להשפיע על קבלת ההחלטות הפוליטיות במטרה להביא לסיום הכיבוש אך קובע כי לא כדאי לו שיעבוד במשרדי הביטחון החוץ, המשפטים וכולי ? 
  • מי שאומר שהאינטרס של ערביי ישראל בסיום הכיבוש, בהקמת מדינה פלסטינית, בשיבת הפליטים ובשוויון לפלסטינים בתוך ישראל הוא אינטרס לאומי ולא מוסרי ? 
  • מי שמעדיף את האינטרס הלאומי על פני האינטרסים האישיים ? 
מה אומרת ההצהרה הזו על איימן עודה? 
  1. הרי מי שקובע שלא כדאי לו שיעבוד במשרדי הביטחון, החוץ, המשפטים וכו', מונע מעצמו את האפשרות להכיר את המורכבות הישראלית-יהודית בבחינת אפשרות סיום הכיבוש. הוא מצהיר מפורשות על כך שאין לו שום כוונה להיות לגשר לגשר בין האינטרסים הפלסטיניים לאלו הישראלים. הוא בוחר להביט על כל ההתרחשויות המהותיות מבחוץ, מהיציע, כמו הזקנים מהחבובות. 
  2. הרי מי שמצהיר על כך שמבחינת ערביי-ישראל תום הכיבוש, מדינה פלסטינית, שיבת הפליטים, ושוויון בתוך ישראל הם כולם עניין לאומי, מצהיר על כך שהמאבק הלאומי בין יהודים לערבים בארץ ישראל עודנו מתנהל במלוא עוזו, רק בכלים אחרים. ואם עודה עצמו מציג את ערביי-ישראל כמי שממשיכים את המלחמה באמצעים אחרים, מה להם לאזרחי ישראל ממוצא ערבי להלין על עמדות קיצוניות של הימין הישראלי כנגדם. הרי במלחמה נוהגים כמו במלחמה. 
  3. הרי מי שמעדיף את האינטרס הלאומי על פני האינטרסים האישיים הוא מי שמתנער מכל אחריותו לייצג את הצרכים האישיים, המשפחתיים והסוציאליים של שולחיו. 
היתה תקופה בה נדמה היה שאיימאן עודה מקפיד להציג מנהיגות מתונה שתוכל להצעיד את ערביי-ישראל קדימה. אי-אפשר לקרוא את הנאום הזה ולא לקבל את הנרטיב המיוחס לו על ידי הימין הישראלי - הוא איננו איש של שלום. הוא אינו איש של קידמה. הוא איש של מלחמה. 

אי אפשר שלא לקרוא את הנאום הזה בלי לקוות ולייחל ליום שבו לא רק אנחנו, היהודים היושבים בין הנהר לים, אלא גם ערביי ישראל ישאלו עצמם - איזו תועלת יש במתן כוח פוליטי לאיש כזה? 

אפשר רק לקוות שיבוא היום בו אזרחי ישראל ממוצא ערבי ישכילו להעלות מתוכם אנשי-ציבור שייצגו אותם ואת טובתם לטובת כולנו - 
הצלחתם - הצלחתנו. 
ואם רק תרצו - אין זו אגדה. 

4.1.2016

מבחינת הממשלה, טרור זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. כמו תאונות דרכים




ולממשלת ישראל יש פתרון. שרי הממשלה כבר מתחילים עם קמפיין הסברתי חדש: התחבורה הישראלית מסוכנת יותר מהטרור הפלסטיני

יצחק שמיר הפסיד את הבחירות הקודמות נוכח חוסר יכולתו להתמודד עם הטרור הפלסטיני. אבל השמאל הישראלי הציב מולו דמות בטחונית שמשכה את האלקטורט הישראלי שחיפש מושיע.
האם מנהיגי השמאל הישראלי יידעו להתעלות על עצמם ולהציע את הנהגת המחנה שלהם לדמות בטחונית שכזו ? 

נדמה לי שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהמשך המדרון החלקלק אליו מוביל אותנו בנימין נתניהו. 

14.10.2015

האומנם שקר הסגר? ההבדל בין אידיאל פוליטי לריאליזם פוליטי

קראתי בעצב את מאמר הדעה בואלה! "שקר הסגר: החלטה חסרת אחריות" הטוען כי המחסומים לא יועילו אלא רק יפגעו בחופש התנועה של הפלסטינים ויביאו לזעם נוסף של פלסטינים ואיתו פיגועים נוספים. 
עיקר הבעיה במאמר הזה הוא העירוב בין אידיאל  פוליטי לדעה ריאלית. 

גם אני חושב שישראל צריכה להפגין מאמץ דיפלומטי מתמשך שתכליתו היפרדות מהפלסטינים והקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. גם אני סבור שצריך למצוא פתרון הוגן לערביי מזרח ירושלים במסגרת הזו. 
אבל הפתרון הזה לא יבוא מחר בבוקר.

זה גם באשמת נתניהו.
אבל הפלסטינים לא נקיים מאשמה.
עם מי נחתום היום הסכם על הקמת מדינה פלסטינית ?
עם אבו מאזן או עם החמאס? 
האם נחתום עם אבו מאזן על הסכם קבע בלי שנפתרה סוגיית עזה? 
האם ניתן בכלל להגיע להסכם סופי עם הפלסטינים לאור השאלה של זכות השיבה לתוך גבולות מדינת ישראל? 
נזכיר - בזכותם של אהוד ברק ושל אהוד אולמרט אנחנו יודעים שהפלסטינים לא היו מוכנים עדיין למו"מ אמיתי על זכות השיבה. גם יוזמת מדינת ערב עדיין כוללת את זכות השיבה. כל זמן שהנושא הזה נדרש מאיתנו - אין אפשרות להסכם קבע שאחריו תישאר מדינה יהודית. 
אני נמנה על אלה הסבורים שאפשר למצוא פתרון הוגן וסביר לשאלת זכות השיבה.
למשל - ישראל תכיר בזכות השיבה לתוך המדינה הפלסטינית. המדינה הפלסטינית תוותר על זכות השיבה לתוך גבולות המדינה היהודית. ישראל תאפשר איחוד משפחות בהתאם למכסה שתיקבע אך ורק על ידי ממשלת ישראל. 
אבל אני לא תמים לחשוב שאפשר יהיה להגיע להסכמה שכזו בלי וויתורים אחרים (למשל - מימון בינלאומי ליישוב פליטים מהפזורה הפלסטינית בערים חדשות שיוקמו בתוך המדינה הפלסטינית; למשל - גמישות ישראלית רבה יותר בנושא המעבר בין עזה לגדה).
אבל עד שיבוא היום שבו תהיה הסכמה ישראלית-פלסטינית בנושא זכות השיבה, לא יהיה ניתן להקים מדינה פלסטינית.
אז אם לא ניתן בעת הזו להקים מדינה פלסטינית ואם אין בעת הזו אפשרות לפתרון הוגן לערביי מזרח ירושלים, מה נעשה? 

האם נשב בשקט רגל על רגל וניתן להם להרוג אותנו ? 
ברור שבינתיים צריך לעצור את גל הטרור הזה. 
ומאחר וגל הטרור הזה יוצא במידה רבה מערביי מזרח ירושלים, הפתרון צריך להתמקד בהם.

חומות, מחסומים וסגרים מורידים את ההיקף האפקטיבי של הטרור. ראינו זאת ושוב ושוב. זה לא פתרון מיידי אלא מאבק נמשך של הגנה אקטיבית מהצד שלנו נוכח נסיונות החדירה של הצד השני. אם עושים זאת נכון - תוך הפעלת לחץ על המקומות מהם יוצא הטרור - היקף הטרור יפחת מאוד. 

וחשוב להבין משהו - מוכרים לנו את זה בתור טרור של יחידים - אבל הטרור הזה מתוזמן כל-כך טוב שלא היה לנו אפילו יום אחד של שקט מאז נאום אבו-מאזן באו"ם. אפילו לא יום אחד. וזה לא במקרה. מישהו מתזמן את גל הטרור הזה. מישהו מדריך את האנשים שמגיעים. אחרת היינו רואים ימים של פיגועים רבים וימים שקטים. המיצוע המסודר הזה של ההתקפות הוא עדות ליד מכוונת. צריך למצוא את היד הזו - ולכרות אותה. 

18.6.2015

על 4 שבטים ואתגר ציוני הולם

הדברים הנכוחים של כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין לגבי 4 השבטים -

  • החילונים
  • הדתיים
  • החרדים
  • הערבים 

הם מעניינים ומאתגרים. יש בהם כדי להביא יותר מאזרחי ישראל להבין עד כמה רלוונטית הציונות גם היום, עד כמה אתגר הציוני במאה ה-21 מורכב, ועד כמה המלאכה המוטלת על כתפינו חשובה וקשה.

אני בהחלט מברך עליהם.
אבל יש בהם בעיה קטנה אחת.

הטענה שמדובר רק ב-4 שבטים לא מאוד מדוייקת.
האומנם החילוני המתגורר בפריפריה הישראלית ואיננו גומר את החודש שייך לאותו שבט כמו החילוני המתגורר בסביון ומתלבט באיזו מדינה לנפוש בסוף השבוע ?
האומנם הדתי חובש הכיפה הסרוגה המתגורר ברעננה והוא מתון בדעותיו המדיניות והלאומיות שייך לאותו שבט כמו הדתי חובש הכיפה הסרוגה המתגורר בקריית ארבע ומאמין בדברי כהנא ?
האומנם החרדי המתגורר במאה שערים ועוקב אחרי אנשים שלא מקבלים את מרות אגודת-ישראל הוא חלק מאותו שבט כמו סגן שר הבריאות ?
האומנם הבדואי המתגורר בתל-שבע ומודאג לגבי קרוביו החיים ביישוב לא מוכר חולק שבט עם הערבי-החילוני המתגורר ביפו  ומודאג לגבי המשך תקצוב התיאטרון שלו ?

נדמה לי שהטענה של ריבלין, היא איך נאמר בעדינות? קצת פשטנית.
שובת-לב, אך פשטנית.

הבחירה להתמקד דווקא בקווי-השבר האלה היא הכרעה ערכית. אבל ייתכנו גם הכרעות ערכיות אחרות.
לטעמי ההכרעה הערכית הנכונה היא זו המביטה קדימה ושואלת אילו קבוצות ימצאו מספיק אינטרסים משותפים כדי להצליח לפעול יחדיו.

ולפני שנביט עליה, בואו נביט רגע על השכנה שלנו, סוריה, שהולכת ומתפרקת לחלקיה. כבר עתה אפשר לראות את ניצני המדינות - העלאווית, הדרוזית והכורדית - המנסות לפרוח על גבי גווייתה של מי שהיתה וכנראה לא תהיה עוד.

איפה משתבצים הדרוזים בנאום של כבוד הנשיא? לי נדמה שהוא משייך אותם לערבים, בעוד שהם עצמם דווקא מבקשים לשייך עצמם לחילונים. ולאיזה שבט ישתייכו החרדים החדשים, אלה שמתפרנסים בעצמם והולכים ומבינים ששלטון הרבנים הקיים רק פוגע בהם ובילדיהם ?

יש לנו במדינה יהודים חילונים יוצאי עדות שונות ומשונות; יהודי הכיפות הסרוגות ; החרדים ; הערבים המוסלמים
המתחלקים לקבוצות שונות - בעיר ובכפר, דתיים וחילוניים (השוו את הגליל למשולש); בדואים (כשלעצמם מתחלקים לקבוצות שונות בדרום ובצפון); הערבים הנוצרים; דרוזים; צ'רקסים (כ-4,000 נפש); ארמנים (כ-3,000 נפש); שומרונים (כולם אזרחי ישראל, כ-751 נפש).

אה, ויש גם את האחרים - כ-4% מתושבי מדינת ישראל מוגדרים כ'אחרים' (כ-302,400 תושבים). רובם המכריע הם עולים מברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים (תושבים ללא סיווג דת ונוצרים לא ערבים). דומה כי רבים יסכימו שחלקה המכריע של קבוצה זו עובר  "גיור סוציולוגי", שהוא הצטרפות מעשית לעם היהודי ללא תלות בתהליך גיור דתי כלשהו.

אז החיים מורכבים, ואין שום סיבה שהשבט הישראלי היהודי החילוני יוותר על כך מהר על החלום להתיך את כולם יחד.

מצד שני, לא צריך לתת לפשטנות-היתר של טענתו של נשיאנו לבלבל אותנו. סוף-סוף, אחרי שנים של שתיקה ימנית, קם פוליטיקאי ימני ושם על השולחן אתגר ציוני הולם.

לא עוד הגיג ממשפחת החיים בצל איראן. התייחסות למצב המפוצל בארץ הזו על משמעויותיו, ועל הצורך להתגייס ולהתמודד איתו.

עכשיו מוטלת עלינו, אזרחי הארץ, האחריות לא להניח לטענה הזו להישאר ללא התייחסות. חובה עלינו להביא לכך שכל פוליטיקאי בארץ הזו יתייחס לדברים האלה, יתעמת עמם ויציע להם תשובה.

קורא/ת נכבד/ה!
אני את ראשית חובתי האזרחית מילאתי. ואת/ה ?

לקריאה נוספת


27.7.2014

על העיוורון של האגודה לזכויות האזרח


נתקלתי אתמול בטקסט שהפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח בישראל הפיץ. הטקסט פורסם קודם לכן בעיתון הארץ על ידי חברת ההנהלה של האגודה וכותרתו רבת-המשמעות היא "על העיוורון". הוא עוסק בעיוורון של הישראלים - יהודים וערבים. אבל כמו במקרים רבים מאוד, הוא מספר הרבה יותר על העיוורון של הכותבת ושל חבריה לדעה. 
"תנועות שחרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי נבדלות ממאבק השחרור הפלסטיני החילוני בכך שהן שואפות לחסל את הישות היהודית, מקדשות את האלימות ורואות בה חלק מן הכוליות הדתית של הקונפליקט... 
אי הוקעת החמאס בעת הזאת משמעה שיתוף פעולה עקיף עם נראטיב דתי קיצוני המתנגד לזכויות נשים וילדים ולזכויות אדם. היא אף נותנת הכשר עקיף לאלימות רצחנית נגד אזרחים. יש מקום לערער על קבלתה של כל פעולה של ה'אחר' נגד ה"אני הריבוני" הישראלי, קבלה הנעשית תוך התעלמות מפרקטיקות ההגדרה העצמית שלו. זהו אוניברסליזם קיצוני המסרב לקרוא את המציאות הרב־ממדית של הקונפליקט. 
לא רק המצור ארוך השנים על עזה גורם לסבל המתמשך בה. חמאס נושא אף הוא באחריות לחיי הבזות של תושביה. הוא אינו פועל בשם ילדי הגן, אלא באמצעותם ועל חשבונם. הוא גוזל מבני ומבנות עזה את זכויותיהם החברתיות והכלכליות לטובת האדרת נכסיו החומריים, ומעל הכל — הוא משתמש בגופם לצורך לחימתו...יציאה פומבית נגד חמאס לא תפטור את ישראל מאחריותה לסבל הפלסטיני המתמשך ומחובתה לציית לדיני מלחמה; אך היא קריטית ליצירת מרחב דיאלוגי חדש, המתנגד לאלימות ופועל למען הסדר מדיני ופיוס מתוך תודעת חיים משותפת."
האמירות האלה, לכשעצמן, נראות לי כמאוד נכונות.

אבל מדוע הדברים נכתבים כאמירות שהכותבת מייעדת אל אוזניהם של רק ערביי-ישראל? האומנם רק הם צריכים לשמוע את זה? מה לגבי חלקים רחבים בשמאל הישראלי שסבורים שישראל אחראית יותר על המתרחש ברצועת-עזה מאשר הריבון ברצועה בעת הזו, חמאס עצמו? מה אפשר ללמוד מתוכן הטקסט הזה ומהדרך שבה הוא מפורסם, בעברית, בעיתון הארץ, על היחסים שבתוך החברה הישראלית בין יהודים וערבים? 

אל תבינו אותי לא-נכון. אני חושב שערביי-ישראל אכן צריכים לבחון היטב את שאלת-יחסם אל החמאס, בהתחשב בדרך שבה דיקטטורת הטרור הזו מאמללת ופוגעת בחייהם של אחיהם החיים בעזה. האומנם הם לא למדו מהתמיכה הכמעט אוטומטית הזו שהפגינו חלקים בתוכם באסאד כשזה התחיל לטבוח באזרחי-סוריה? אבל העובדה שהבחינה הזו צריכה להעשות, אין בה לומר שהדרך הנכונה לדיאלוג היא באמצעות מונולוג מתנשא, יודע-כל של יהודים כאלה ואחרים. 

או שמא, הייתכן, שהטקסט הזה בכלל לא כוון אל עבר ערביי ישראל? האם ראוי לחשוש שיש כאן סוג של אקט היטהרות והתרחקות  שעיקרו מופנה בכלל אל עבר החברה הישראלית-היהודית? 

17.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת (או שמא הפסיקה בטרם התחילה) - ב' - הרהורים על הפרעות-הסדר שהיו ועודן

העובדה שנער ערבי-ישראלי נפל קורבן למרצחים יהודיים היא לא תירוץ להרס ולונדליזם ולהתנהלות של ערביי-ישראל וערביי-השטחים.

כל מי שחושב שזה מובן או צפוי או ראוי נותן יד לחיזוק המציאות ההזויה הזו, על פיה זה בסדר כאשר ערבים מתנהגים כך, ובונה את המחר, שבו גם יהודים יתנהגו כך.

אה, רגע. המחר הזה כבר הגיע. 

לקריאה נוספת

16.7.2014

בשוליה של הפסקת אש מזדחלת - א' - הרהורים על מותו של מוחמד

חיכיתי בסבלנות עד לפרסומים כיצד פוענח רצח הנער מוחמד. פרסומים מפורטים דיים עד שאי-אפשר להתכחש עוד לעובדה שאכן יהודים הם שרצחו אותו בדרך הנוראה בה בחרו. אולי שלושתם יורשעו ואולי אחד יישלח לבית-המשוגעים בגין אי-שפיות והאחרים יורשעו רק בסיוע כזה או אחר, אבל האמת המרה, הקשה, הנוקבת, של המעשה שהם עשו, מהדהדת. 

האמת? קיוויתי שזה יהיה משהו ערבי פנימי. פיללתי. רציתי. האם סירבתי להאמין? לא. זכרתי את המחתרת היהודית. את עמי פופר. את ברוך גולדשטיין. בהחלט אפשר היה לחשוש מגידולי פרא חדשים. אבל תמיד אפשר לדמיין שלטרוריסטים "שלנו" יהיו יותר אומץ, יותר תעוזה, יותר נכונות לסיכון, מאשר התנכלות לנער עדין. 

המחשבה שאותם מפגעים יהודיים חשבו שנער בן 17 או ילד בן 9 הם מטרות ראויות, מחשבת העוועים הזו, צריכה להטריד את כולנו. גם את האזרח הפשוט שברחוב וגם את ראש-הממשלה. 

כי אלה - מקרבנו יצאו. 

20.3.2012

צעדה עולמית לירושלים

הבלוג הסברה ישראלית מתריע כנגד יוזמת הצעדה העולמית לירושלים המתוכננים ליום ה-30 במרץ. המועד לא נבחר במקרה - זהו היום המחאה המסורתי של ערביי ישראל המוכר בשם יום האדמה. במערכת הביטחון חוששים מנסיונות חדירה לישראל.  המארגנים מבטיחים שמדובר במחאה לא אלימה.

בינתיים נראה שלישראל אין תשובה, וההתבוננות במהלך נעשית רק דרך פרספקטיבה אחת - הביטחונית.

הנהגה אחרת אולי היתה יודעת לנסות ולנצל את המהלך התעמולתי-מחאתי המשובח הזה כדי לקדם את האינטרסים המדיניים הישראליים. ישראל הרי רוצה בשלום, לא ? והיא רוצה לעודד מהלכי מחאה לא אלימים, לא ? וממשלת ישראל הנוכחית סבורה שהאשמה באי-התקדמות תהליך השלום עם הפלסטינים הוא בצד השני, לא ? וישראל תשמח על כל קידום ביחסיה המדיניים עם מדינות האיזור, לא ?

אם כן, מדוע, אולי, במקום להתייחס למהלך הזה כאילו הוא אנטי-ישראלי (ואין ספק שיש בין המארגנים והתומכים ויהיו בין המשתתפים כאלה שתופשים אותו ככזה אבל זה לא אומר שישראל צריכה לאפשר דווקא לאלה לקבוע את הטון, ולא לאחרים השותפים אליו, שאין ספק ברצונם בשלום), שישראל לא תמנף אותו למשהו אחר ?

מדוע שישראל לא תכריז על המצעד העולמי כמהלך מבריק למען השלום, בו היא תומכת, ולכן היא יוזמת צעדות ישראליות מרחבי הארץ לכיוון ירושלים ? צעדות ישראליות לכיוון הגבולות, כדי לפגוש בצועדים לעצרות מרכזיות של תמיכה בשלום איזורי כולל ? אולי אף אפשר לשקול לאפשר לכל הצועדים להיכנס לתחומיה (באופן מסודר, לאחר ביקורת גבולות), לעצרות שתתקיימנה באתרים שיאורגנו מראש לשם קיום עצרות תמיכה המוניות למען שלום איזורי עכשיו ?

זה כמובן נשמע אוטופי ותמים, אבל בהתחשב במידת הפאסיביות הנוכחית של ישראל בסוגיות המדיניות הכוללות ובהתחשב בדינמיקה האיזורית החדשה שהביא אביב העמים הערבי, לא הגיע הזמן לחשיבה ישראלית חדשה בסוגיות האלה ? ליוזמות חדשות מחוץ לקופסא ולתבניות הישנות ? 

7.3.2012

תפקידו של המנון

התגובות הפופוליסטיות להימנעותו של שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, משירת התקוה בטקס השבעתו של נשיא בית המשפט העליון הנכנס, אשר גרוניס, היו מצחיקות, לולא העובדה האמורה להיות ברורה לכולנו: העדר הלכידות הפנימית של ישראל, על מיעוטיה, הוא האיום הגדול באמת על עתידה של המדינה.

כשחושבים על ההיסטוריה של ההימנון הלאומי, קשה שלא להשתחרר מהרהורי-כפירה. כאשר אנחנו כבר יושבים בציון, תקוותינו הלאומיות כבר הגיעו למימוש, האם לא הגיע הזמן, בכל זאת, לחפש הימנון אחר ? הימנון שכל אזרח בישראל, דתי או חרדי, יהא מוצאו הגאוגרפי אשר יהיה, תהא דתו אשר תהא, תהי השתייכותו האתנית אשר תהי, יוכל לשיר בלב שלם ?

אולי הגיעה העת שמשוררי ישראל יתחילו לעמול על אלטרנטיבה ראויה לתקוה ?

29.2.2012

בין עבאס לנתניהו

הדיאלוג המפעים שהתפתח לאחרונה בין אבו-מאזן לבנימין נתניהו, מחייב את המאזין הביקורתי להניח ששני הצדדים אינם דוברים אמת. בוודאי לא אמת מלאה.

האמת העצובה היא שלא ברור לגמרי מה אבו-מאזן אמר בדיוק בכנס בקטאר. דליה שינדלין מ-"972" הדגימה זאת היטב, ומדבריה (בהצלבה עם הארץ ועם YNET) אפשר ללמוד שאבו-מאזן האשים את ישראל בתוכניות למחיקת האופי הערבי-מוסלמי והנוצרי של ירושלים המזרחית, בהקפת העיר בחומה של אפרטהייד ובשרשרת התנחלויות כדי לבודד את העיר מהגדה המערבית. 
בתקשורת הישראלית דיווחו בנוסף שאבו-מאזן האשים את ישראל בפגיעה בחופש הפולחן של ערבים-מוסלמים בירושלים על ידי מניעת גישה לעיר ולהר-הבית; שאבו-מאזן עמד על כך שליהודים אין זיקה היסטורית לירושלים; שאבו-מאזן הזכיר שישראל מכינה תוכניות להקמת בית-מקדש על חורבות מסגד אל-אקצה ושהיא מבצעת חפירות ארכאולוגיות המסכנות את המסגדים שמטרתן להוכיח את הנרטיב הישראלי. כפי שציינה שינדלין, לא ברור כמה מדיווחי התקשורת הישראלית אכן מתייחסים לדבריו של אבו-מאזן עצמו בכנס. 

נתניהו לא איחר להגיב, והתייחס הן לדברים שבוודאות נאמרו, והן לדברים שדווחו בתקשורת הישראלית: "מדובר בנאום הסתה קשה שנשמע מפיו של מי שטוען שפניו לכאורה לשלום...הגיע הזמן שההנהגה הפלסטינית תפסיק להכחיש את העבר ולעוות את המציאות. מזה אלפי שנים ירושלים היא בירתו הנצחית של העם היהודי. ירושלים בריבונות ישראלית, תמשיך להיות פתוחה בפני בני כל הדתות. יש בה חופש פולחן מלא לכולם וישראל תמשיך לשמור באדיקות על המקומות הקדושים לכל הדתות." 

ההגינות מחייבת לציין שבמקור, כשניסיתי להבין מי אמר מה ולמה, הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט שיתייחס לסוגיית חופש-הפולחן. זה שנמנע מהיהודים בין 1948 ל-1967, כשירושלים היתה תחת כיבוש ירדן. זה שניתן לערביי הגדה והרצועה - מוסלמים ונוצרים -  מאז ועד ראשית שנות ה-90 תחת שלטון ישראל (עד כמה שהמתיחות איפשרה). ובעיקר להזכיר את העובדה החשובה מכל - מאז 1967, מאז שהר הבית "בידינו", הוא בעצם נותר בניהולו של הואקף. המלצותיו של הרב גורן להקמת בית כנסת קטן על הר-הבית נדחו על ידי ממשלת אשכול, ועלייתם של יהודים להר מוגבלת מאוד. אפילו אחרי אינתיפאדת אל-אקצה, שתירוצה הפורמלי הזכור לרע הוא כזכור התפישה הערבית הגורסת שאסור לשרים יהודיים מסויימים לבקר במסגדים, מותר לערביי ישראל לעלות להר הבית ולהתפלל שם כרצונם, וההגבלות הבטחוניות מוגבלות מאוד. לעומת זאת, ליהודים מותר לעלות רק כתיירים, ואסור להם להתפלל על הר הבית. יהודים שמתפללים - נאסרים על ידי המשטרה, ונאסר עליהם לשוב ולעלות אל ההר. זו, כאמור, היתה כוונתי במקור. אל תטעו - הדברים בעינם עומדים, ומי שבאמת סובל מפגיעה בחופש הפולחן שלו בהר הבית איננו בן הדת המוסלמית, אלא בן הדת היהודית. 

אבל דבריו של נתניהו קוממו אותי מספיק לחפש מעט, ופוסט מצויין באיכותו של עידן לנדאו הספיק כדי לשכנע אותי שבתחרות בין שני הפוליטיקאים נתניהו ואבו-מאזן, כשמדברים על המעשים של הימים האלה, דווקא אבו-מאזן הוא זה שדבריו מבוססים יותר ושישראל אכן שוקדת על הפיכת מזרח ירושלים לנוף עם פחות ערבים. שווה קריאה. 

13.2.2012

לא ידעתי עד כמה הסבל במגזר נורא

"לא ידעתי עד כמה הסבל במגזר נורא", אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בדיון בוועדת החקירה הפרלמנטרית בכנסת בנוגע לקליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי, שהתכנסה לדיון בנושא "טרור אזרחי בחברה הערבית".

על פי הדיון, החיים של בני המגזר הם "חיים בלתי נסבלים מבחינת פשיעה, רצח, רצח נשים, ביזה, הטרדות, שוד. למעלה מ-40 אחוז חוששים שיפגעו בהם". ראש הממשלה תיאר זאת במילים "זה מערב פרוע, צפון פרוע, דרום פרוע. אנחנו מחויבים לפעול".

השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' הוסיף והסביר כי "אי נהיגה נכונה גורמת לכך שכ-45 אחוז מההרוגים הם מהמגזר הערבי. לכן אני אומר - יש ארגוני פשיעה, תאונות דרכים, יש פה בעיה שצריך להתמודד איתה".
ומאחר והוא מודע לגמרי לכך שהציבור רואה במשרדו האחראי העיקרי בשתי הסוגיות - פשע ובטיחות בדרכים - הוא מיהר להוסיף  כי הבעיה אינה "רק לפתחה של משטרת ישראל. היא בעיה בינמשרדית, גם של חינוך, תרבות, תשתיות. צריך פעולה רב משרדית כי בני נוער שאין להם מה לעשות הולכים לפשע, לסמים או לכל מקום אחר".

יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין הזכיר את העובדה הקשה והמרה המעידה על אפליה באכיפה: "בעוד היקף האלימות ומקרי הרצח במגזר היהודי יורד, במגזר הערבי היקף הפשיעה רק עולה. רוב הנשים שמאבדות את חייהם, ילדים שמאבדים את אמם - רובם לדאבוננו מהמגזר הערבי. ילדים מגיעים לבית הספר ובמקום סנדוויץ' בתיק יש להם נשק".

המפכ"ל דנינו הודה והאשים בו-זמנית:"אנחנו בבעיה גדולה מאוד, וזו לא בהכרח בעיה של אכיפה. אם לא יהיה שיטור מבוסס קהילה, אם הקהילה לא תירתם, זה לא יספיק".

אמנם כבר כתבתי כאן בבלוג הזה בעצמי "אל למופלה לרעה להסתפק בדרישה שהמדינה תעשה בשבילו; עליו לדרוש מעצמו לעשות עבור עצמו", אבל העובדה שהקהילה צריכה להרתם אין בה כדי לנקות את המדינה מאחריותה.

בטנגו של המדינה עם המיעוט הערבי, המדינה צריכה לפעול ללא קשר לשאלת פעולת האזרחים (שצריכה לבוא) והצעד הראשון צריך להיות שוויון בשירותים הניתנים על ידי המדינה. והשירות הראשון בו צריך להיות שוויון הוא באכיפת חוקי המדינה, שהיא על פי המחשבה התאורטית-פוליטית-כלכלית המודרנית תנאי ראשוני לשגשוג כלכלי.

ויפה שעה אחת קודם.

7.6.2011

נכסה, נכבה, מה זה כל המילים האלה ?

יום הנכבה, בערבית يوم النكبة, הוגים יאום א-נאקבה (Yawm an-Nakbah), הוא יום האסון, יום הקטסטרופה או יום השואה (בערבית המונח نكبة מקיף שלל משמעויות ובהן  חרפה, תאונה, מוות, גורל, אסון ושואה... הפועל نكب משמעו בהקשר זה להתעקם... באנגלית מכונה the day of the catastrophe).
זה הוא יום הזיכרון הפלסטיני לתוצאות המלחמה המוכרת בישראל בשם מלחמת העצמאות. הוא מצויין מדי 15 למאי, יום שלאחר הכרזת הקמתה של מדינת ישראל, כלומר יום לאחר יום העצמאות של מדינת ישראל, שהוא גם יום פלישת צבאות ערב למדינת ישראל.  הגדרה בויקיפדיה אפשר לקרוא כאן בויקיפדיה האנגלית וכאן בויקיפדיה העברית.

יום הנכסה, בערבית  يوم النكسة, הוגים יאום א-נאקסה (‎, (Yawm an-Naksa הוא יום התקיעה, או יום העיכוב (בערבית
نكسة היא התדרדרות, עיכוב או מפלה. הפועל نكس משמעו להיתקע; למשל המחשב שלי נתקע... באנגלית מכונה the day of setback).
זה הוא יום הזיכרון הפלסטיני לתוצאות המלחמה המוכרת בישראל בשם מלחמת ששת-הימים. הוא מצויין כיום ביום פתיחתה של המלחמה מדי 5 ביוני. הגדרה בויקיפדיה אפשר לקרוא כאן בויקיפדיה האנגלית וכאן בויקיפדיה העברית. המונח נטבע על ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר ומטרתו היתה להגדיר ההפסד במלחמה ככשלון קטן. עבור הפלסטינים האבל הוא הן על הציפיות שנכזבו, הן על השטחים שאבדו, והן על הפליטים שנוספו לפזורת הפלסטינים בעקבות המלחמה.

היסטורית מדובר במועדים שלא צוינו בסמוך לאירועים עליהם הם נסובים. במהלך התגבשות הנרטיב הפלסטיני המודרני, ובמיוחד בעשרות השנים האחרונות, הם הפכו אט-אט לקונצנזוס בקרב החברה הפלסטינית, אך לא זכו לתשומת-לב תקשורתית רבה במיוחד עד השנה.

השנה,  עם הציפיות הגוברות לקראת אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית בספטמבר השנה, לוו התהלוכות והאירועים לציונם של מועדים אלה במחאות חסרות-תקדים בגבולות ישראל על ידי פליטים פלסטיניים.

אין ספק ששוני לא קטן השנה נגזר מהתמורות העוברות על המזרח-התיכון ומהציפיה של כל בני-האדם השוכנים במזרח-התיכון, לשינויים ברי-קיימא בחייהם.

בנרטיב הישראלי, נתפשת הבחירה הפלסטינית לציין את המועדים האלה, בצדק או שלא בצדק, כביטוי להמשך השאיפות להכחדתה של מדינת ישראל ולתום העצמאות הריבונית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית. גם הבחירה של רבים בשמאל הישראלי ובקרב הפלסטינים לתרגום "יום הנכבה" למונח העברי "יום השואה", תוך שימוש במונח "שואה" המיוחד בתודעה הישראלית לשואת יהדות אירופה וצפון אפריקה, רק מוסיף שמן לדליקת-הנרטיבים השונים.


2.6.2011

העדפה או שימור עצמי ?

אבירמה גולן מצטרפת לאחרים וטוענת שתיקון החקיקה לפני שבוע שקבע העדפה מתקנת למי ששירת בצבא, בכל קבלה למשרה בשירות הציבורי, הוא תיקון מקלקל הפוגע בסיכויי ההשתלבות בעבודה של " ערבים, ובמיוחד נשים ערביות, אבל גם של נשים חרדיות וגברים חרדים ונשים אתיופיות - בקיצור, כל אלה שלכבודם מקיימת הממשלה ירידי תעסוקה ומבטיחה להם ייצוג הולם בשירות הציבורי".

היא גם סבורה שה"צרכים הביטחוניים המשתנים, שיעור הגיוס היורד ושבירת עקרון השוויון במתן הפטור לאוכלוסיות שונות - כל אלה מחייבים היערכות שונה. אפשר היה, למשל, לטפח, כמובטח, "צבא קטן וחכם" של אנשי קבע וסדיר בתנאי שכר משופרים, ובמקביל ליצור שירות אזרחי מגוון ומתגמל. "

הבעיה היא כמובן שנדמה שאבירמה גולן, והדומים לה, חיים בעולם משלהם. כל מי שקורא הבלוג הזה בקביעות, יודע שאני נוטה להתמקד בחצי המלא של כוס ההערכות באשר לאפשרי במזרח התיכון, בעקבות עידן המהפכות המתחולל אל מול עינינו. למרות זאת, ברור שכל הציפיות לרפורמה, הנדרשת לכשעצמה, בשירות הצבאי הישראלי, ובפתיחת מסלול שוויוני של שירות אזרחי, צריכות להישקל מחדש. שירות אזרחי כמובן צריך להתקיים, אבל חלום הצבא הקטן והחכם יידחה בכעשור לפחות. הסיבה היא פשוטה - בעידן של מהפכות אי אפשר לדעת מה יקרה. הן בעבר הקרוב, במהפכה האיראנית, והן בעבר הרחוק, למשל במהפכה הצרפתית, תהליכים שנראו מאוד מבטיחים בראשיתם הצמיחו פירות באושים, בדמות המשטר מדכא זכויות-האדם הנוכחי באיראן ובדמות משטר האימים של המהפכה הצרפתית שהתדרדר בסופו של דבר לקיסרות של נפוליאון. אותה קיסרות שפתחה במלחמת שחרור של כל אירופה. גם המהפכה האיראנית, כזכור, מבטיחה בימים אלה שחרור של חבל ארץ מסויים. אם אליה יצטרפו המשטרים העתידיים בחלק משכנותיה של ישראל או בכולן, ישראל עלולה למצוא עצמה שוב אל מול מציאות בטחונית שתזכיר מאוד את הימים שקדמו למבצע סיני או למלחמת ששת-הימים. למי שלא זוכר - אלה לא היו ימים בהם אפשר היה לצפות לשרוד עם "צבא קטן וחכם".

כפי שכבר כתבתי, צריך לקדם שירות אזרחי, ובמסגרתו, יש לתת העדפה מתקנת לכל מי שמשרת את המדינה - שירות צבאי או שירות אזרחי. עד שזה יקרה, השוויון - בפועל - נשמר גם היום. ישראל איננה מונעת מערבים, חרדים או אתיופים מלשרת בצבא. כל מי מהם שחפץ להינות מהעדפה מתקנת בתחרות על משרות בשירות הציבורי, צריך רק לשרת בצבא. אם יעשה כן -ייהנה מהעדפה מתקנת כפולה - הן כיוצא צבא, והן כבן קבוצה שהחקיקה בישראל, כבר עתה, מתעדפת בהעסקה בשירות הציבורי.

לולא היתה מדינת ישראל עושה את התיקון שעשתה, היא היתה ממשיכה בתהליך פירור הלכידות של הציבור הישראלי, ונכונותו לשאת בעול אל מול האיומים הבטחוניים על מדינת ישראל ואוכלוסייתה. הגיע הזמן לשוב ולהבין שהמציאות החדשה מאפשרת הזדמנויות אדירות וסיכונים אדירים, וצריך לדעת להערך לאפשרות המימוש של כל אחת מהאפשרויות. 

17.5.2011

אז מי רוצה שכן יהודי ?


נתקלתי הודות לבלוג המשעשע והחשוב ואן-דר-גרף-אחותך במאמרה של יעל משאלי העוסק בשאלת השכנים שהיא היתה רוצה ולא רוצה לגור לידם. 

הרהרתי מעט, והגעתי למסקנה שאין מנוס. צריך לתרגם את  המאמר של יעל משאלי לעברית, עבור היהודים ששכחו מה זה להיות יהודים: 

אז מי רוצה שכן יהודי ? 


זה נשמע רע מאוד, אולי ננסח את זה אחרת: אנחנו רוצים לגור ליד אנשים שיסייעו ב"שמירת הצביון הגרמני של מדינת הגרמנים". כן, ככה. עד ששוב נרגיש ביטחון שזו תישאר מדינה גרמנית. 

כל מי שרוצה להביע דעה על ההוראות שהורו אותנו המנהיגים, ראוי שיתקלף קודם מכמה שכבות צביעות. ראשית, "הוראה של מנהיג" נשמעת לא טוב בגרמניה של ראש השנה 2011. שנית, "יהודים" זה הכי לא פוליטיקלי קורקט. מותר להאשים אותם בשריפה, באופן הכי ספונטני, אבל חוצמזה אסור להגיד עליהם כלום. שלישית, לא תמיד צריך להגיד את האמת. בטח שלא בקול רם. 

אז נכון, היו לכולנו מספיק הוראות וצוים ודרשות מביכות של מנהיגים בזמן האחרון. אבל אם מקלפים את כל שכבות הצביעות והמבוכה הנ"ל, נשארים עם שאלה לגמרי לא פשוטה: מי רוצה שכן יהודי ? 

כן, זה נשמע לא טוב. זה נשמע רע מאוד. וזה רע מאוד. אולי כדאי לנסח את זה אחרת, לא להתמקד דווקא ביהודים. כי הרי, אנחנו גם לא רוצים שכנים אפריקאים שהסתננו לא מזמן לארץ, לא רוצים  שכונה של עובדים זרים ממש על ידנו, ו...כן יוצא שאנחנו לא רוצים לגור בין אנשים שהחזון הפאן-גרמני לא חשב עליהם כתשתית המדינה הגרמנית. או, זהו! הניסוח המנומס יהיה להגיד "לשמור על הצביון הגרמני של מדינת גרמניה". 

לי זה נשמע ממש בסדר גמור. 

אז נכון, יש על זה המון שאלות (הפופולרית ביניהן היא "אם בעולם היו מחוקקים חוק שאסור למכור נדל"ן לגרמנים... ?" אבל היי, יש חוקים כאלה בעולם הנאור, לאו דווקא נגד גרמנים, אבל יש), אלא שהשאלות הללו עוקפות את שאלת היסוד של החברה הנוצרית-הגרמנית. בשביל מי ובשביל מה הקמנו, לעזאזל, את המדינה הגרמנית ? 

ברור לי שלכל אחד מאיתנו יש תשובה אחרת. הרבה אנשים בין באוואריה לשלזוויג-הולשטיין מנסחים את תשובתם מדי בוקר ממש, כשהם מאכילים ומשקים ומטפחים את המסתננים מכל העולם להגיע הנה. אבל לאחרונה כבר מסתמנת הסכמה-שקטה (כי אנחנו בעיקר חוששים להישמע שונאי אדם פרימיטיביים) שיש לנו בעיה. מדינת הגרמנים, המדינה הגרמאנית, כבר לא נראית כמו משהו ברור מאליו. 

תפקידם של הנחיות ודרשות של מנהיגים, מעבר לפרקטיקה, רחב ומהדהד כמו פסקי-דין. לפעמים אפילו כמו פסקי-דין של בית המשפט העליון: קביעת נורמה, רף מוסרי, אמירה חינוכית. 

לאוזניים חילונית, ההוראות נשמעות מנותקות במקרה הטוב, וגזעניות-פרימיטיביות-אנטי-דמוקרטיות במקרה הפחות טוב. 
לאוזניים "דתיות" הן נשמעות כמו משהו שחבל שאומרים מחוץ למרחב הסגור והאינטימי של אנשי-שלומנו. 

אבל האמת היא שיש דברים שצריכים להיאמר, ומנקודת המבט שלי - לא נורא אם אומרים אותם 50 מנהיגים. לא נורא אם מגדירים את זה כ"הוראה". אני יכולה להתגבר על המבוכה: תושבי גרמניה, נא לא למכור או להשכיר נדל"ן ל"יהודים". "יהודים" במובן הרחב של זרים, של לא-גרמנים. 

בואו נגיד שזה צו חירום ל-5 שנים, 10, 20 (זה בעצם תלוי במטפחי המסתננים ובפוסט-גרמנים). עד שהדמוגרפיה תתייצב ונרגיש שוב בטחון לגבי הצביון הגרמני-נוצרי של החברה הגרמנית. אחר-כך נשקול את זה שוב. 
עוד לא אבדה תקוותנו, אבל אנחנו כבר מזמן לא "כולנו אור איתן". 

אכן. אין ספק שאיננו, כולנו, "אור איתן".  

(הבהרה: הטקסט הבא הוא העתקה תוך שינוי והחלפת מילים של המאמר "אז מי רוצה שכן ערבי ?" של יעל משאלי שנחזה בעיניי לגזעני. למקרה שזה לא ברור למישהו, זוהי הבעת דעה ביקורתית. אני לא מסכים עם הגברת משאלי. לכאורה, ניתן לתאר את הפוסט הזה כסאטירה. נורא חבל שהיא לא מצחיקה אותי). 

משרד האוצר מוביל את האינטגרציה בשירות המדינה ?

דה-מארקר מדווח שמשרד האוצר, בהחלט אחד המשרדים החזקים והמובילים בממשל הישראלי, לקח את המאמץ לשילוב ערבים בשירות המדינה צעד אחד קדימה, במפגש באוניברסיטת תל-אביב, בו יכלו 50 סטודנטים לכלכלה וראיית חשבון ללמוד מנסיונם של "שניים מהעובדים הערבים הבכירים במשרד האוצר: רג'ואן גרייב, סגן בכיר למפקח על הביטוח, ואנואר חילף, עוזרו של המנכ"ל". 



5.4.2011

האם טירה היא חלק ממדינת ישראל ?

התקשורת המקומית מדווחת על  דוגמא נוספת לאוזלת ידה של מדינת ישראל בשמירת החוק ביישובים הערביים בתחומי מדינת ישראל, הפעם בטירה. קשה להבין למה ישראל כל-כך מתעקשת לא לנהל משא-ומתן על שטחים מסויימים, כשהיא לא מצליחה להסתדר עם מה שיש לה.

[עדכון, 14/4/2011: עוד לא יבש הדיו הוירטואלי ברשימה הזו, וכבר התפרסמה הידיעה על הרצח של מנכ"ל עיריית קלאנסווה, וויאם זמירו. הוא התלונן למשטרה על האיומים על חייו. זה לא עזר לו במיוחד. ] 

ג'וליאנו מר

29.3.2011

לקראת יום האדמה

משום מה הרבה אנשים סבורים שיום האדמה, עוסק באדמה. זה כנראה קשור לנסיבות שבהן נערכו מחאות יום האדמה הראשון. אבל רק הקונטקסט הנכון מאפשר להבין את יום המחאה החשוב הזה - חשוב, כי כל עוד מיעוטים מוצאים לנכון לערוך מחאה אזרחית במדינה ישראל, הם מעידים על עצמם שיש להם תקווה שהדמוקרטיה הישראלית תענה למחאה. מי שאין לו יותר אמון ביכולת של דמוקרטיה להקשיב למחאה, נוקט באמצעים אחרים.

ב-14/5/1948, הקריא דוד בן גוריון את מגילת העצמאות של מדינת ישראל, אותו מסמך מכונן ששמו האמיתי הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". במגילה יש הבטחות גדולות ומשמעותיות לאנשים הגרים והעתידים לגור בשטחה.
המסמך הזה לא מקבל את הכבוד המגיע לו, וכתוצאה אני מופתע שוב ושוב מרמת ההכרות הנמוכה שלו בישראל. לכן אצטט ממנו (תוך הוספת דגשים במקומות החשובים לי לפוסט זה):

"מדינת ישראל - 
  • תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה;
  • תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל;
  • תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  
  • תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; ... 
  • תפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. ... " 
החותמים על המגילה כתבו, בשמה של מדינת ישראל "אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה - 
  • על יסוד אזרחות מלאה ושווה 
  • ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים." 

ב-29/10/1956, ביום הראשון למבצע סיני, נערך טבח בתושבי כפר קאסם. אי אפשר להבין את הטבח אם לא זוכרים שבאותה תקופה היו היישובים הערביים במדינת ישראל נתונים בממשל צבאי. בשל מבצע סיני הוטל עוצר על יישובים ערביים ובהם כפר קאסם. מפקד החטיבה שהוצבה באיזור הורה על הקדמת שעת העוצר, והודעה על כך ניתנה למוכתרים רק חצי שעה לפני תחילתו. כמובן שמי שעבד מחוץ לכפר לא יכול היה לדעת על השינוי הזה. לכוחות צה"ל ניתנה הוראה לירות בכל מי שיהיה מחוץ לביתו אחרי שעת העוצר ללא סנטימנטים, כולל תושבים החוזרים מעבודתם מחוץ לכפרים. מפקד פלוגה אחד מצא לנכון לשנות ההוראה וללוות התושבים החוזרים לבתיהם. מפקד פלוגה שני לא מצא לנכון לעשות זאת. ובכל זאת, רק מפקד מחלקה אחד מהפלוגה השניה קיים את ההוראה כלשונה. התוצאות ? (ציטוט מויקיפדיה) :
"חייליו עצרו את הכפריים שחזרו לכפר מעבודתם ברגל או ברכב, ירו למוות ב-43 מתושבי הכפר, בהם 9 נשים ו-17 ילדים ונערים, ופצעו 13 נוספים. בנוסף לכך נהרגו בתוך הכפר עוד ארבעה תושבים. תושבי הכפר מונים בנספים גם אדם שמת משבץ לאחר ששמע על מות בנו בטבח, ואת עוברה של אישה הרה שנהרגה בטבח, ומגיעים ל-49 נספים."
ב-30/3/1976 (כמעט עשור לאחר שהתחילו הצעדים המעשיים הראשונים לביטול הממשל הצבאי) יצאו תושבי ישראל הערבים לשביתה כללית והפגנות. הסיבה העיקרית היתה רצונם למחות כנגד החלטת הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סח'נין למטרה של "ייהוד הגליל".אבל גם למחות בצורה כללית כנגד  "אפליית הערבים במדינת ישראל".
ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, התדרדרו לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל ביקשה עזרה מצה"ל, ובהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. כתוצאה התפשטו ההפגנות לכל הארץ ואולם דעכו במהרה.

בסוף ספטמבר 2000 התחילו הפגנות מחאה של הציבור הערבי בישראל, כהזדהות עם הציבור הפלסטיני בשטחים, הפגנות שגדלו מאוד בהיקפן בראשית אוקטובר 2000. מרבית האירועים החלו בתור הפגנה שקטה יחסית ובמקביל להם היו הפגנות רבות נוספות שהתפזרו ללא אלימות אך היו הפגנות שהתדרדרו לאלימות.
כתיאורה של ועדת החקירה שהוקמה לאחר תום המאורעות ("ועדת אור"):
"באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים הייתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים, גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים, ורכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות מיד המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו נסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים, והתנועה ליישובים יהודיים שונים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים, והתמידו גם כאשר נעשו נסיונות לבלמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור המון."

בנסיונות ההשתלטות על ההפגנות האלימות הפעילו כוחות הבטחון, מסיבות שונות, את שלל אמצעי פיזור ההפגנות ברשותם, והגיעו לכדי הפעלת כדורי גומי ונשק חם כנגד אזרחים מפגינים. במהלך התקופה המכונה "מאורעות אוקטובר 2000" נהרגו 13 אזרחים ערבים ואזרח יהודי. למרות שהמאורעות נבחנו לעומקם בועדת החקירה הממלכתית , עד היום יש פערי נרטיב גדולים מאוד בין יהודים לערבים באשר לסיבות לפרוץ המאורעות ולרמת האלימות מצד האזרחים וכוחות הבטחון, באשר לשאלה מי האחראי להתדרדרות לאלימות, באשר לשאלה מדוע נהרגו אזרחים רבים כל-כך במסגרת פעילות כוחות הבטחון ובאשר לשאלה האם אכן מוצה הדין עם האחראים.
 ועדת החקירה שמצאה אחריות למאורעות הן בדרך בה נהגו ממשלות ישראל בעבר ובהווה במיעוט הערבי, והן בדרך בה נהגה הנהגת המיעוט האערבי בישראל, קבעה שעל ממשלת ישראל לשנות את דרך טיפולה במיעוט הערבי:
  1. יש לטפל בדחיפות בקיפוח המגזר הערבי, כולל מעורבות אישית של ראש הממשלה.
  2. יש לטפל בקיפוח המגזר הערבי בנושא הקרקע והבינוי.
  3. יש לדאוג לפריסת שיטור קהילתי במגזר הערבי.
חרף החלטות ממשלה חוזרות ונשנות שנועדו לממש את המלצות ועדת החקירה הממלכתית, יש אינדיקציות עקביות על שמירת אי-השוויון בין יהודים וערבים במדינת ישראל (שלא לומר גדילתו). כל מי שמתעניין בסוגיה מוזמן לקרוא את דוחות עמותת סיכוי העוקבת אחרי מדד השוויון בין יהודים וערבים. 

חוט אחד עובר בין מגילת העצמאות, טבח כפר קאסם, יום האדמה המקורי, מאורעות אוקטובר ויום האדמה שיצויין מחר. 
וזו לא אדמה. 
זו השאלה האם ההשתלבות והשוויון שהובטחו עם קום מדינת ישראל אכן מומשו.
התשובה ברורה.
טוב יהיה לכולנו - כל אזרחי מדינת ישראל, אם ניתן את תשומת-הלב הראויה לאחינו האזרחים העתידים להפגין מחר.
עתידה של מדינת ישראל יהיה טוב יותר ככל שמחאה אזרחית תזכה לתשומת-הלב הראויה לה, וככל שהיא תוכל להביא לשינויים המקווים על ידי מחולליה.  

במקום למסגר את יום האדמה במסגרת הקונפליקט שהביא להתחלתו, הגיע הזמן שהחברה הישראלית כולה - יהודים, ערבים ושאר מיעוטים וקבוצות - תהפוך את היום הזה למה שהוא היה צריך להיות מלכתחילה, יום המאבק למען "שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי מדינת ישראל בלי הבדל דת, גזע ומין ".
ויפה שעה אחת קודם.  

1.3.2011

האמת העצובה על אמיר מח'ול

אני מוצא עצמי מתבונן בחוסר-תיאבון בכובעי הוירטואלי, נוכח גזר-הדין בפרשת אמיר מח'ול. בזמנו, אחרי מעצרו, העברתי את שבט ביקורתי הן על איסור הפרסום בנוגע למעצרו, והן את תמיהותיי על החשדות כנגדו. דעתי בנוגע לקלות הבלתי נסבלת של הוצאת צוי איסור פרסום גורפים וסכנותיה לא השתנתה. אך לצערי, העובדות המובאות בגזר-הדין מחייבות את חזרתי מהביקורת שמתחתי על החשדות כנגד מח'ול.

הפוסט הזה נכתב גם על רקע האשמות שהעלו אמנסטי ואחרים, על כך שגזר-הדין הוא נסיון להפסיק את פעילותו של אמיר מח'ול בתחום זכויות האדם והשוויון למיעוט הערבי ועל רקע טענותיו של מח'ול עצמו, כי גזר-הדין נובע מגזענות. בעבר היו לי חששות דומים לאלה, אבל אחרי קריאת גזר-הדין, אינני יכול להימלט ממבט נוקב בראי.

את גזר הדין אפשר לקרוא כאן. אני מייחס לאמור בו אמינות גבוהה, הן לאור העובדה שאמיר מח'ול בחר להגיע לעסקת טיעון עם התביעה, אך במיוחד לאור העובדה שגם לאחר גזר-הדין, בא-כוחו של אמיר מח'ול התנגד - יחד עם באי כוח המדינה - לבקשת התקשורת לפרסם את הודאתו המצולמת של אמיר מח'ול.

מגזר-הדין עולה שאמיר מח'ול היה בקשר עם חסן ג'אג'א, סוכן חיזבאללה, במשך תקופה ממושכת. יחסיהם החלו בשל קשריו של מח'ול עם עמותה בה פעלה אשתו של חסן, והמשיך גם לאחר שמח'ול למד, במהלך שנת 2008, כי חסן הוא סוכן חיזבאללה, המבקש להשיג את שירותיו של מח'ול כמרגל, בקשה שהתקבלה בהסכמה מצדו של מח'ול.
לצורך כך, במהלך נסיעה של מח'ול לדנמרק הותקנה במחשבו תוכנת הצפנה על ידי אנשי חיזבאללה, והוא התבקש למסור מידע אודות בסיסים צבאיים, מתקני שב"כ, סידורי אבטחה, מועמדים אפשריים בישראל לגיוס למען הארגון ומידע נוסף ומגוון.

מגזר הדין עולה שמח'ול מסר (לכל הפחות) את המידע בנושאים הבאים -
  1. מיקום מתקן השב"כ בג'למה
  2. מיקום מתקני שב"כ בחיפה, הכולל כתובת מדויקת, דרכי ההגנה וסידורי אבטחה כלליים.
  3. מקומו של מפעל רפא"ל הסמוך לכביש עכו חיפה.
  4. מיקומו של מתקן המוסד במרכז הארץ.
  5. ידיעה הנוגעת לבסיס נחשונים, שמקורה בהתבוננות שקיים הנאשם לעבר המקום במהלך נסיעותיו בכביש 6, ולפיה, מדובר בבסיס השייך ככל הנראה לאמריקאים שמוקף בגדר ולא ניתן לראות דרכו תנועת אנשים או כלי רכב. עוד מסר הנאשם במענה לשאלה בנושא זה את מספר הביתנים אותם ראה בתוך הבסיס הנ"ל.
  6. מקום מגוריו של ראש השב"כ לאחר ברור שניסה לערוך בעניין זה, בדרך של חיפוש במנוע החיפוש "גוגל".
  7. שמות ופרטים של 6 ישראלים, תושבי חיפה, סכנין ואום-אל-פאחם, שלהערכת מח'ול ניתן יהיה ליצור עמם קשר במטרה לגייסם לפעילות למען חיזבאללה.
על פי גזר-הדין, אמיר מח'ול מחק התוכנה וניסה להיפטר מהדיסק הקשיח לאחר מעצרו והאשמתו של אחר בריגול לטובת חיזבאללה (מה שאולי בכל זאת מציג את צו איסור הפרסום בעניינו באור רציונלי יותר). עם זאת הוא נותר בקשר עם ג'אג'א ואף ניסה לצאת מן הארץ לפגישה דחופה עם ג'אג'א, לבקשתו של הלה. הפגישה לא התקיימה מאחר ויציאתו של מח'ול מישראל נמנעה בצו מנהלי.
לא צריך היכרות מעמיקה בעבירות על פי חוק העונשין כדי להבין מה משמעותה הנורמטיבית של ההתנהגות של אמיר מח'ול.
דברי השופטים בפסק-הדין מתמצתים העניין היטב: "נדמה כי אין תקדים לכך שאדם במעמדו הציבורי של הנאשם הורשע בעבירות בטחון כה חמורות לטובת ארגון מחבלים" (העובדה שעזמי בשארה נמנע מלחזור לישראל היא כנראה, לפחות על סמך פרסומים, סיבה עיקרית להעדר תקדים).
עם זאת, עדיין נותרת החידה, מה היה יכול להביא את מי שהיה מנכ"ל אתיג'אה (עמותת הגג המאגדת את כל העמותות של החברה האזרחית הערבית בישראל) ועמד בראש ועדת החירויות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, להחליט לרגל למען ארגון טירור שיעי פונדמנטליסטי הרואה בישראל אויב. מה הביא את מי שהיה יכול להיות סמל למאבק להשתלבות ולשוויון אזרחי ישראל ממוצא פלסטיני במדינת-ישראל, לוותר על ערכים אלה, לטובת התפישה של מאבק אלים.
יהיו שינסו להסביר התנהגותו בדברים שצוטטו בשמו, על פיהם, הסביר בשב"כ שנקודת השבר שלו "היתה במלחמת לבנון השנייה, ראיתי איך מפנים את האוכלוסיה היהודית מחיפה איך מתייחסים אליהם ואת היחס הגרוע לערביי חיפה". אבל כל מי שזוכר את קריאתו של אחיו של אמיר מח'ול, הח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, לתושבי חיפה הערבים שלא לעזוב את העיר, לא יוכל לראות בכך הסבר הגיוני או מספק.
דומה שעדותו של ד"ר ראיף זריק, חבר של אמיר מח'ול מזה שנים רבות, שהעיד עדות אופי במשפטו מסכמת את התעלומה הזו היטב: הוא הסביר לביהמ"ש שזה לא אמיר מח'ול שהוא הכיר וכי "האפיזודה הזו... היא משהו מאוד יוצא דופן שאני עוד יקח לי זמן להבין איך ולמה".
כשמכירים את הנרטיבים המקובלים בחברה הישראלית, קל לחזות את ההתפלגות בעניינו של אמיר מח'ול לשני נרטיבים מרכזיים -
  1. משמאל - הצגתו של אמיר מח'ול כקדוש מעונה, הנרדף על ידי מדינת ישראל בשל פעילותו להגנת זכויות-האדם של הפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי יהודה, שומרון ועזה.
  2. מימין - הצגתו של אמיר מח'ול כדוגמא ומופת לכוונותיהם האמיתיות של ערביי ישראל, המשתמשים בשיח הזכויות כמגן וחרב, כשכל כוונתם להביא לנפילתה של מדינת ישראל.
לטעמי, העובדות הידועות הופכות את שני הנרטיבים הללו לשגויים.
אך העובדה ששני אזרחים בולטים בקרב המיעוט הערבי במדינת ישראל הואשמו בריגול לטובת חיזבאללה, ואחד מהם הורשע בכך, בעינה עומדת. ואיתה עומדת העובדה שלמרות שמדובר בדמויות שקל להן לנוע בישראל, אין אלה המועמדים המיטביים לגיוס לאיסוף מודיעין. מה גם שכפי שעולה מגזר-הדין, חלק מהמידע שאמיר מח'ול סיפק נאסף על ידו בדרך שלא חייבה כלל את השימוש בשירותיו. גוגל, אתם יודעים....
הייתכן שחיזבאללה יצר במכוון קשר עם בכירי אזרחי ישראל הערבים מתוך מניעים נסתרים ? הייתכן שמטרת הקשר עם אמיר מח'ול (ועם עזמי בשארה) לא נועדה בעיקרה השגת מידע? הייתכן שמטרתו האמיתית של חיזבאללה היא הרחבת הטריז שבין אזרחי ישראל הערבים לבין מדינת ישראל ?
קונספירציות קל להציע, וקשה להפריך. אבל בדומה לד"ר זריק, גם אני סבור שרב הנסתר על הנגלה בפרשיה הזו, ויידרש עוד זמן להבנתה, ולהבנת המעורבים בה.