ראש הממשלה עתיד להחקר

ראש הממשלה עתיד להחקר. משיחות ומתגובות אפשר ללמוד שכל המהלך הזה הוא עניין של ימין-שמאל. 

זו טעות חמורה. זה עניין של שלטון החוק. 

עצוב וקשה שכל-כך הרבה דמויות בכירות נחקרות ונכלאות (שר פנים - אריה דרעי; שר אוצר - אברהם הירשנזון; ראש ממשלה - אהוד אולמרט; נשיא - משה קצב). 

אבל בצד העצב והקושי יש גם ידיעה - שבכיר ככל שיהיה אדם, עדיין מורא החוק מוטל גם מעליו. 

נתניהו איננו מעל החוק. ובהתחשב בהתבטאות תמוהה שלו מהזמן האחרון (על כך שהדרך בה נאלץ לעזוב עם משפחתו את בית ראש הממשלה לאחר הפסדו בבחירות 1999 דומה לפינוי בכוח של מתיישבי/מתנחלי עמונה) נדמה שהתזכורת הזו חשובה במיוחד כדי להשיבו אל קרקע המציאות. 

אבל חלקנו חושבים שכל נושא אכיפת החוק נובע ממניעים פוליטיים. והם נזעקים משום מה להגן על נתניהו

 כאילו יש בו עצמו איזושהיא חשיבות מיוחדת עבור הימין בישראל. 

האמת העצובה היא שיש בימין אנשים לא פחות טובים מביבי, שהוא מרחיק ומסרס כבר שנים ארוכות.

לולא ביבי, אפשר היה לדמיין שלטון ליכוד רצוף ולא זגזגני מאז 1996. 

עם אוסלו שבאמת נעצר ולא בדרכו הפתלתלת של ביבי (שהחזיר את חברון). 

עם יציאה מלבנון בלי זנב בין הרגליים. 

עם כלכלה שזוכרת להיות גם חומלת ולא רק צומחת. 

עם אנשים שמילה שלהם זו מילה. 

רק דמיינו איך היינו יכולים להינות מרשימת ראשי הממשלה הליכודניקים הבאה:

משה ארנס (1996-2000) 

אריאל שרון (2000-2006) 

בנימין זאב בגין (2012- 2006) 

גדעון סער (2012-היום) 

וכן, אפשר גם לדמיין רשימה פחות ניצית, אבל לא פחות טובה, אם רק רוצים:

דוד לוי (1996-2004)

דן מרידור (2004-2008)

ציפי לבני (2008-2012) 

שאול מופז (2012-2016) 

המבט הזה על בכירים שהיו יכולים להיות, ודרכם נעצרה ונחסמה על ידי נתניהו מלמד לקח פשוט אחד: מבחינה פוליטית, נתניהו הוא לא הנכס הגדול של הליכוד. 

הוא הקללה הגדולה של הליכוד. 

כי מפלגה היא סך העולה על חלקיו. 

אבל זה לא המצב בליכוד. 

ולכן, גם מהבחינה הזו, מעט צניעות לא תזיק לראש הממשלה שלנו. 

היש דרך טובה יותר ללמוד שיעור בצניעות מאשר מצב שבו אתה צריך להצדיק את מעשיך? 

נתנחם בכך שאם זה לא נעשה לפני הבוחר, לפחות זה יקרה לפני השוטר. 

released Egyptian blogger tells of his ordeals

The Egyptian government has released Maikel Sanad Nabil, an Egyptian blogger who wrote some critical posts against the ruling Supreme Council of the Armed Forces. Nabil spent 300 days behind bars, as he refused to apologize, and the CNN story teaches that his spirit has not been broken. It is a valuable reading for anyone wishing to know more about the way the current regime in Egypt operates.

מחאה חברתית יכולה להשפיע

לפעמים מחאה חברתית יכולה להשפיע באופן מיידי.
  מחאת האינטרנט נגד חוקי הגנת הקניין הרוחני העלולים "להגן" על חופש הביטוי והשיתוף הצליחה להציג תוצאות מיידיות, כפי שמדגים היטב המיצג הבא של פרו-פבליקה, המראה כיצד השתנו עמדות חברי הקונגרס האמריקאי בעקבות המחאה מרוב תומך להתנגדות, תוך עלייה משמעותית במספר בעלי העמדה המוצהרת בנושא:

(מצוטט ברשות פרו-פבליקה)

סי-אנ-אן מאשרת שאכן חברי קונגרס שהביעו תמיכה מפורשת בחוק הבהירו שהם מסירים את תמיכתם, והודיעו שהם רואים צורך בחקיקה מאוזנת יותר.

[קרדיט נאות: נחשפתי לראשונה למיצג בבוינג-בוינג]

השופטים החדשים

כפי שצפיתי אתמול, הועדה למינוי שופטים אכן היתה פוריה ומינתה שופטים לבית-המשפט העליון (סוף-סוף):
כבוד השופט נעם סולברג, כבוד השופט צבי זילברטל, כבוד השופט אורי שוהם ודיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, הפרופסורית למשפטים דפנה ברק-ארז.

חייבים להודות שזה אחד ממקבצי מינויי-השופטים המאוזנים ביותר מבחינה ערכית שיצא לנו לראות בישראל. שאפו לראש-הממשלה. שיחק אותה.

האומנם התקפל ?

דיווחי התקשורת על התקפלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כשהחליט להקפיא את תיקון החוק שנועד להבטיח רוב של לא-שופטים בועדה לבחירת שופטים (שיועיל, ככל הנראה, בטווח הקצר לקואליציה השלטת). אני סבור שאין זו התקפלות אלא חלק ממשא-ומתן. אם אני צודק, ואם המשא-ומתן אכן הבשיל, הועדה המתכנסת היום תהיה פוריה מהצפוי. 

ירידה לצורך שחרור

אחת הסיבות לכך שספורט הוא תחום כל-כך חשוב בעיני רבים, היא בשל היותו מראה למציאות. הכדורגל הישראלי הוא מראה אפקטיבית במיוחד לשינויים שעוברת החברה הישראלית בכל הנוגע לדרך בה בעלי ההון הם גם בעלי הדעה. העין השביעית מביאה סיקור נאה של הפרשיה האחרונה שעוררה סערה בכדורגל הישראלי: הסכסוך בין הבעלים של שתי קבוצות כשהבעלים של קבוצה א' אחד דרש מהבעלים של קבוצה ב' שייתן לו כרטיס בחינם למשחק בין ב' ל-ג' אשר הוגדר על ידי התקשורת כמשחק חשוב מאוד ("משחק העונה" בעגת עיתוני הספורט).

תרבות בעלי הקבוצות בישראל עדיין בחיתוליה. לעומתה, תרבות בעלי-ההון מפותחת הרבה יותר. נדיר שאנחנו נחשפים לאחורי הקלעים של עימות בין טייקון א' לטייקון ב' בקשר לעימותו של זה עם טייקון ג'. גם כאשר אנחנו  זוכים להצצה נדירה לדרך ההתנהלות של משפחת טייקונים ישראלית שנראית למתבונן התמים כטיפוסית (ואני מקווה שלא אקבל תביעת דיבה מטעם איגוד משפחות הטייקונים הישראליות, במסגרתה אדרש לשלם פיצויים בסך חצי מיליון ש"ח לכל משפחה, בגלל המשפט האחרון), הם מקפידים שנחשף לעמדתו של הצד הנחשף, ובזמן שהפוסט הזה נכתב, הם שוקדים על שיפור מצבם המשפטי בהקשר הזה.

הקמפיין של הטייקונים להשבת התודעה הציבורית הישראלית על כנה בעיצומו, וממשלתנו הנאו-ליברלית בעינה נוהגת. התקשורת, רוב הזמן, לא מעמידה לנו מראה אמיתית למציאות של החברה הישראלית. הספורט דווקא כן. רוב הקבוצות בליגת-העל ממזמן אינן מייצגות את אוהדיהן, אלא את בעליהן. זה גם מצבה של החברה הישראלית.

כאוהד הפועל תל-אביב, אחת מהקבוצות שנתונה כבר שנים ארוכות בציפורני בעלי-הון, וכמי שבניגוד למצופה מהשתייכותו הקבוצתית דווקא רוחש טובות לבית"ר ירושלים, אני מאחל להם בכל לבי שיירדו ליגה וישתחררו מציפורני בעלי-ההון. שיתקיים בהם מה שהתקיים בהפועל אוסישקין תל-אביב בכדורסל. אני מאחל זאת לכל קבוצות הספורט בישראל.
אני מייחל זאת לחברה הישראלית.

הנה זה בא ?

אמיר אורן כותב בהארץ על "שני הליכים משפטיים-ציבוריים בשלבים מתקדמים אשר עתידים לזעזע בראשית 2012 את המערכת הפוליטית הישראלית":

• במהלך דצמבר עתידים פרקליטיו של שר החוץ, אביגדור ליברמן לנסות ולנצל את השימוע לו זכאי לקוחם, כדי לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לחזור בו מהכוונה להאשימו בהלבנת הון, מרמה, הפרת אמונים, קבלת דבר בנסיבות מחמירות והטרדת עד. אם יוגש כתב האישום, ייאלץ ליברמן, בדומה לאחרים בעבר , להתפטר מתפקידו. אומנם סיעתו כבר הודיעה בעבר כי לא תפרוש במקרה כזה מהקואליציה, אבל קשה שלא לראות בשיח פינוי המאחזים החדש של התנועה סימן מקדים לדרך שבה אולי תנסה ישראל ביתנו למנף את הנסיבות הבעייתיות להצלחה אלקטורלית.  
• קרב ובא פרסומו של דו"ח מבקר המדינה בפרשת אסון השריפה בכרמל. על פי אמיר אורן הדו"ח צפוי להפתיע ולחדש בכך שייחס אחריות מיוחדת לשרי הממשלה שבהכרעותיהם ובהנהגתם תרמו לנסיבות שאפשרו את האסון. כך למשל תוטל אחריות על "שר האוצר, שלקח לעצמו רשות לעכב העברת תקציב למשרד הפנים, למרות החלטת ממשלה ובנימוקים שהמבקר פוסל; שר הפנים, שהפציר והתכתב, אך לא הפעיל את כוחו הפוליטי לאיים בפירוק הממשלה אם לא תבוא על תיקונה סוגיה שתיאר בעצמו כ'קטסטרופה'; ומעל כולם, ראש הממשלה". 

אורן מציע, לא לגמרי ברור אם בציניות או ברצינות, שנתניהו עשוי לנסות ולשנות את הדינמיקה הפוליטית בתקיפה באיראן. גם אם נקבל את הגישה המייחסת חוסר-מוסריות ברמה כה גבוהה לפוליטיקאים ומדינאים, אי-אפשר להתעלם מכך שמדובר בחרב פיפיות שעלולה להביא לתום הקריירה הפוליטית של נתניהו, אם תיכשל ההתקפה באיראן. בהתחשב בכך שנראה שבצד הפלסטיני קל יותר לאבו-מאזן ולחאלד משעל לדבר על שיתוף פעולה מאשר לבצעו (עברה כבר חצי שנה מאז חתימת הסכם שיתוף הפעולה ועדיין אין לעם הפלסטיני ממשלת אחדות), יהיה לנתניהו קל בהרבה להתחיל משא-ומתן אמיתי עם הפלסטינים ולהגיע להסכם, שעשוי להביא לחזרתו של הליכוד למרכז הפוליטי הישראלי. האם יידע נתניהו לעשות מהלך כזה או שמא הסיבות שהביאו לתום כהונתו הקודמת כראש-ממשלה יניאו אותו מהכיוון הזה ? 

רב, קאדי וכומר יעלו על גל

הופתעתי לגלות שגם בארזי ההתיישבות ביהודה ושומרון נפלה שלהבת, וכבוד הרב חיים דרוקמן סבור שאין מקום לחקירת הרבנים. לדבריו -

 "מה יש לחקור כאן? מה יש לחקור? אני מבין, אם יש איזו שמועה על מישהו, רוצים לחקור ולברר. הסכמה לספר מודפסת וכל אחד יכול לקרוא אותה, כל אחד! אם בפרקליטות לא מבינים מה שכתוב שם - שיבקשו שיקראו להם ואם יש בעיה אז שיעמידו לדין. אין מקום לחקירה כאן". " 

כמי שלא נוהג לתת הרבה קרדיט למשטרה ולפרקליטות בישראל, צריך להודות שדווקא כאן כבוד הרב דרוקמן טועה, מטעה, ובגדול. דברים שנכתבים אפשר לפרש בכמה צורות. דברים שנכתבים יכולים להיכתב בכמה מצבים של תודעה, ועם כוונות שונות.  לכן, גם כשאדם כותב דברים נחרצים וברורים, מן הראוי לברר הדברים עמו ולתת לו הזדמנות להגן על עצמו הרבה לפני שמתחיל התהליך היקר והבעייתי של משפט, שמעצם קיומו, כידוע, שמו הטוב של האדם כבר יושפע. דווקא ההזמנה לחקירה של מי שנתן הסכמה היא הגיונית - כי צריך לברר האם הוא בכלל קרא את הספר, ולמה הוא כיוון את הסכמתו.

ומאחר ואין מנוס מהמסקנה שמאחורי הדעות הללו יש לא מעטים שתומכים, כדאי להבהיר חד-משמעית: הכיוון של אנשי-דת ואנשי-רוח שעומדים מעל החוק, הוא כיוון שיביא את ספינת-המשפט-והסדר הישראלית אל טביעתה. דווקא לתומכי הרבנים יהיה קל מאוד לראות את זה, אם הם ידמיינו לעצמם, רק לרגע, את המשפטים הנאמרים על ידי הרבנים ליאור, יוסף, ואחרים, כאילו נאמרו בידי קאדי או כומר, שהביעו את עמדתם הדתית-התאורטית, בכל הנוגע לדרך הראויה שיש לנהוג ביהודים. 

העדפה או שימור עצמי ?

אבירמה גולן מצטרפת לאחרים וטוענת שתיקון החקיקה לפני שבוע שקבע העדפה מתקנת למי ששירת בצבא, בכל קבלה למשרה בשירות הציבורי, הוא תיקון מקלקל הפוגע בסיכויי ההשתלבות בעבודה של " ערבים, ובמיוחד נשים ערביות, אבל גם של נשים חרדיות וגברים חרדים ונשים אתיופיות - בקיצור, כל אלה שלכבודם מקיימת הממשלה ירידי תעסוקה ומבטיחה להם ייצוג הולם בשירות הציבורי".

היא גם סבורה שה"צרכים הביטחוניים המשתנים, שיעור הגיוס היורד ושבירת עקרון השוויון במתן הפטור לאוכלוסיות שונות - כל אלה מחייבים היערכות שונה. אפשר היה, למשל, לטפח, כמובטח, "צבא קטן וחכם" של אנשי קבע וסדיר בתנאי שכר משופרים, ובמקביל ליצור שירות אזרחי מגוון ומתגמל. "

הבעיה היא כמובן שנדמה שאבירמה גולן, והדומים לה, חיים בעולם משלהם. כל מי שקורא הבלוג הזה בקביעות, יודע שאני נוטה להתמקד בחצי המלא של כוס ההערכות באשר לאפשרי במזרח התיכון, בעקבות עידן המהפכות המתחולל אל מול עינינו. למרות זאת, ברור שכל הציפיות לרפורמה, הנדרשת לכשעצמה, בשירות הצבאי הישראלי, ובפתיחת מסלול שוויוני של שירות אזרחי, צריכות להישקל מחדש. שירות אזרחי כמובן צריך להתקיים, אבל חלום הצבא הקטן והחכם יידחה בכעשור לפחות. הסיבה היא פשוטה - בעידן של מהפכות אי אפשר לדעת מה יקרה. הן בעבר הקרוב, במהפכה האיראנית, והן בעבר הרחוק, למשל במהפכה הצרפתית, תהליכים שנראו מאוד מבטיחים בראשיתם הצמיחו פירות באושים, בדמות המשטר מדכא זכויות-האדם הנוכחי באיראן ובדמות משטר האימים של המהפכה הצרפתית שהתדרדר בסופו של דבר לקיסרות של נפוליאון. אותה קיסרות שפתחה במלחמת שחרור של כל אירופה. גם המהפכה האיראנית, כזכור, מבטיחה בימים אלה שחרור של חבל ארץ מסויים. אם אליה יצטרפו המשטרים העתידיים בחלק משכנותיה של ישראל או בכולן, ישראל עלולה למצוא עצמה שוב אל מול מציאות בטחונית שתזכיר מאוד את הימים שקדמו למבצע סיני או למלחמת ששת-הימים. למי שלא זוכר - אלה לא היו ימים בהם אפשר היה לצפות לשרוד עם "צבא קטן וחכם".

כפי שכבר כתבתי, צריך לקדם שירות אזרחי, ובמסגרתו, יש לתת העדפה מתקנת לכל מי שמשרת את המדינה - שירות צבאי או שירות אזרחי. עד שזה יקרה, השוויון - בפועל - נשמר גם היום. ישראל איננה מונעת מערבים, חרדים או אתיופים מלשרת בצבא. כל מי מהם שחפץ להינות מהעדפה מתקנת בתחרות על משרות בשירות הציבורי, צריך רק לשרת בצבא. אם יעשה כן -ייהנה מהעדפה מתקנת כפולה - הן כיוצא צבא, והן כבן קבוצה שהחקיקה בישראל, כבר עתה, מתעדפת בהעסקה בשירות הציבורי.

לולא היתה מדינת ישראל עושה את התיקון שעשתה, היא היתה ממשיכה בתהליך פירור הלכידות של הציבור הישראלי, ונכונותו לשאת בעול אל מול האיומים הבטחוניים על מדינת ישראל ואוכלוסייתה. הגיע הזמן לשוב ולהבין שהמציאות החדשה מאפשרת הזדמנויות אדירות וסיכונים אדירים, וצריך לדעת להערך לאפשרות המימוש של כל אחת מהאפשרויות. 

Mladic is arrested. Finally. hurray ?

Serbia has arrested Ratko Mladic, former Bosnian-Serb army commander, during the wars of the dissolution of Yogoslavia. Mladic, nicknamed the 'Srebrenica butcher' for his role in the Srebrenica Massacre, is expected to stand trial before the International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia for war crimes.

But while so many will talk about the triumph of the international justice system, I wish to disagree. Although it might be that Mladic will be sentenced and punished for the heinous crimes he has lead, this entire affair, proves once more, the current inadequacy of the international justice system, in the face of its challenges.

First, Let us not forget: the Srebrenica Massacre was enabled after a peace-keeping force was defeated by the Bosnian-Serb army. The International community promised a secured shelter to Muslim refugees, and when the real hour of threat came, the small forces the International community was willing to allocate were easily forced to surrender, and thus the massacre was enabled.

Second, Justice is coming late. Very late. Although better late than never, the immense difficulties the international community had in bringing former-Yugoslavia criminals to justice make it clearer than ever for future criminals - there is a real chance of committing crimes against humanity and escape punishment. (I will return to this point in a short while).

Third , despite the International Tribunal mistaken concepts and past findings, this was not a genocide. This was a massacre. Both are heinous crimes against humanity, but The murderers were careful to kill only the men and male youth in the Srebrenica Massacre and send the old, the women and the younger children away. The mix-up of terms and contents might be  helping the International community feel better with itself (we are actually sentencing genocide villains) but it is misleading past and future victims of horrible violence who may develop the false sense of security, that there is someone out there to be trusted.
You don't believe me ? lets check another International Tribunal. That of the Rwanda genocide. Recently Augustine Bizimungu ,the Rwanda army chief at the time of the genocide, has been convicted of crimes against humanity. He has been acquitted of the crime of genocide for lack of evidence. Augustine Bizimungu was sentenced to 30 years. Two of his accomplices were sentenced to 20 years each. Another accomplice, Augustin Ndindiliyimana, who was also found guilty of crimes was released "as he had already spent 11 years in jail". The reasons for these relatively short term punishments (prosecution requested life sentences), was the limited control these senior officials had over their subordinates. Does appear as justice ? We are talking about the most senior officials of the security forces of Rwanda at the time of the genocide, a land in which during 3 months 800,000 murders took place, and many more attacks that ended with injuries and maiming, attacks whose victims bear the scars to this day.

This recent is a demonstrative failure of the international law to provide justice.

And if we remember that the refugee problem, 17 years after the genocide, still has not been fully solved, and people are still being repatriated, and it isn't clear whether they are true refugees, needing the protection of the international communitee (and not receiving it), or genocidaires, still active at spreading havoc, undeserving the ongoing concern of ngo's like amnesty, and bear that in mind as we read the news about Mladic's capture, it might set our anticipation for justice in clearer, much less optimistic, much more suspicious state of mind.

The international community has to prove its ability to provide justice. Not just talk nicely about it. And until the time when this proof is amply supplied, potential victims of violence, massacres and genocide, all over the world, had better avoid reliance on international forces, and trust only themselves.

בעצם, הם לא חצו את הגבול

גדעון ביגר, במאמר דעה מעניין בהארץ, מצביע על כך שהן בגבול ישראל-לבנון, הן בגבול ישראל-סוריה והן בגבול ישראל-עזה לא מדובר בגבולות בינלאומיים מוכרים אלא בקוי שביתת-נשק.

מצד אחד, זה כמובן נכון. מצד שני, זה כמובן לא-נכון. הרי אלה הם הגבולות דה-פקטו, נכון לזמן הזה.

גרוע מזה, בהיותם גבולות שביתת-נשק, יש לגיטימציה רבה יותר לצבאות, משני הצדדים, לאכוף איסור מעבר בכוח קטלני.

ובכל זאת, ההערה היתה במקומה.

מעתה יש לאמר: המפגינים חצו את קוי שביתת הנשק. 

how important is a name ?

Turns out one of the reasons Gadaffi's assets are so hard to freeze, is that banks can't figure out he writes his name in English... If it wasn't so preposterous, this would have been hilarious! 

תרגום מלא לעברית של מאמרו של ריצ'רד גולדסטון: מחשבות חדשות על דו"ח גולדסטון בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה

בהעדר תרגום מלא ומדוייק בעברית של מאמרו החשוב של ריצ'רד גולדסטון על מחשבותיו החדשות בנוגע ל-'דו"ח גולדסטון' ולאור בחירתה של התקשורת הישראלית שלא לתרגם את המאמר במלואו, ובמקום זאת להביא ממנו ציטוטים חלקיים, לעתים מחוץ להקשר, לעתים בתרגום  שנוי במחלוקת, לקחתי על עצמי לתרגם לעברית את המאמר. הפרסום הוא ברשות מאת המחבר. בכל מקום בו נדרשתי להכריע בין נאמנות למקור לבין עברית פחות זורמת או מסוגננת, העדפתי את הנאמנות למקור:

"

         מחשבות חדשות על דו"ח גולדסטון בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה / ריצ'רד גולדסטון

אנחנו יודעים הרבה יותר היום על מה שקרה במלחמת עזה 2008-2009 מכפי שידענו כאשר ישבתי בראש משלחת בירור העובדות שמונתה על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם אשר הפיקה את מה שנודע כדו"ח גולדסטון.

אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה. 

הדו"ח הסופי מאת ועדת האו"ם המורכבת ממומחים עצמאיים - בראשה השופטת בדימוס מניו-יורק מארי מקגואן-דייויס - שעקבה אחר ההמלצות של דו"ח גולדסטון מצאה ש"ישראל הקדישה משאבים משמעותיים לחקירת יותר מ-400 האשמות בדבר התנהגות מבצעית בלתי-הולמת בעזה" בעוד ש"הרשויות דה-פקטו (כלומר חמאס) לא ביצעו חקירות כלשהן בנוגע לשיגור טילים  והתקפות מרגמה כנגד ישראל".  

הדו"ח שלנו מצא ראיות לפשעי מלחמה פוטנציאליים ול"מעשים שייתכן והם פשעים כנגד האנושות" הן בנוגע למעשים שנעשו על ידי ישראל והן בנוגע למעשים שנעשו על ידי החמאס. העובדה שהפשעים שלכאורה בוצעו על ידי חמאס היו מכוונים היא מובנת מאליה - הרקטות של חמאס כוונו במזיד וללא הבחנה כלפי מטרות אזרחיות.  

ההאשמות בדבר כוונה תחילה של ישראל התבססו על מקרי המוות והפציעה של אזרחים במצבים בהם למשלחת בירור העובדות שלנו לא היו ראיות מהן ניתן היה להסיק מסקנה הגיונית אחרת. בעוד שהחקירות שפורסמו על ידי הצבא הישראלי והוכרו בדו"ח ועדת האו"ם ביססו את תקפותם של כמה אירועים שחקרנו במקרים בהם היו מעורבים חיילים יחידים, הרי שהן גם הצביעו על כך שאזרחים לא היוו מטרות בכוונה תחילה, כעניין של מדיניות.  

למשל, ההתקפה הרצינית ביותר בה התמקד דו"ח גולדסטון היתה הריגתם של כ-29 בני משפחת אל-סימאוני בביתם. הפגזת הבית היתה ככל הנראה תוצאה של פרשנות שגויה של צילום מזל"ט בידי מפקד ישראלי, וקצין ישראלי נמצא בחקירה מאחר והורה על ההתקפה. בעוד שמשך החקירה הוא מתסכל, נראה שמתנהל תהליך הולם  ואני בטוח כי אם יימצא שהקצין היה רשלן, ישראל תגיב באופן הולם. המטרה של החקירות האלה הינה, כפי שתמיד אמרתי, להבטיח נשיאה באחריות עבור פעולות לא ראויות ולא למתוח ביקורת לאחר מעשה על מפקדים המקבלים החלטות קשות בשדה הקרב, עם יתרונותיו של המבט לאחור. 

בעוד שאני מברך על חקירותיה של ישראל את ההאשמות, אני שותף לדאגות שהשתקפו בדו"ח מקגואן-דייויס בנוגע לכך שרק מעטות מהחקירות שישראל מנהלת הגיעו לכדי סיום ואני מאמין שההליכים היו צריכים להתנהל בפורום פומבי.  למרות שהראיות הישראליות שהופיעו מאז פרסום הדו"ח אינן שוללות את האובדן הטראגי של חיי אדם, אני מצטער על כך שלמשלחת בירור העובדות שלנו לא היו ראיות שכאלה המסבירות את הנסיבות שבהן אמרנו שאזרחים בעזה היוו יעדים מכוונים, מאחר וסביר שהיה בכך להשפיע על ממצאינו בנוגע לפעולה במזיד ולפשעי-מלחמה.   

משמעות העדר שיתוף הפעולה מצד ישראל עם חקירתנו היתה שלא היינו יכולים לאמת כמה מהעזתים שנהרגו היו אזרחים וכמה היו לוחמים. המספרים שהצבא הישראלי מסר התגלו כדומים לאלו שסופקו לאחרונה על ידי החמאס (למרות שייתכן ולחמאס יש סיבה לנפח את מספר לוחמיו).

כפי שציינתי כבר בהתחלה, הייתי מקבל בברכה את שיתוף הפעולה של ישראל. המטרה של דוח גולדסטון מעולם לא היתה להוכיח מסקנה מתבקשת כנגד ישראל. אני עמדתי על שינוי המנדט המקורי שקיבלה מועצת זכויות האדם, אשר היה מוטה כנגד ישראל.  מאז ומתמיד הייתי ברור בנוגע לכך שלישראל, כמו כל אומה ריבונית אחרת, הזכות והחובה להגן על עצמה ועל אזרחיה כנגד התקפות מבחוץ ומבפנים. מה שלא זכה להכרה מספקת היא העובדה שהדו"ח  שלנו מסמן את הפעם הראשונה שבה מעשי טרור לא חוקיים מצד החמאס נחקרו וגונו על ידי האומות המאוחדות. קיויתי שחקירתנו בנוגע לכל ההיבטים של הסכסוך בעזה תפתח עידן חדש של העדר משוא פנים מצד מועצת זכויות האדם של האו"ם, לה עבר שאינו יכול להיות מוטל בספק, של דעה קדומה כלפי ישראל .  

היו שטענו כי התהליך שיישמנו לא עמד בסטנדרטים שיפוטיים. למען הבהירות: משלחתנו לא היתה, בשום דרך, הליך שיפוטי או אפילו מעין-שיפוטי. לא חקרנו התנהגות פלילית בנוגע לחלקו של איזה-שהוא אינדיבידואל בישראל, עזה או בגדה המערבית. הגענו להמלצותינו בהתבסס על הנתונים שהיו לפנינו שלמרבה הצער לא כללו כל ראיה מאת הממשלה הישראלית. אכן, המלצתנו העיקרית היתה לכל צד לחקור, בשקיפות ובתום לב, את האירועים אליהם התייחס הדו"ח שלנו. מקגואן-דייויס מצאה שישראל עשתה זאת במידה ניכרת; חמאס לא עשה דבר.  

היו שהציעו שהיה זה אבסורדי לצפות מחמאס, ארגון בעל מדיניות של הריסת מדינת ישראל, לחקור את מה שאמרנו שהם פשעי מלחמה רציניים. היתה זאת תקוותי, גם אם לא ריאליסטית, שהחמאס יעשה כן, במיוחד אם ישראל תנהל את חקירותיה שלה. לכל הפחות קיוויתי שנוכח ממצא ברור שחבריו ביצעו פשעי-מלחמה רציניים, חמאס יפחית את התקפותיו. למרבה הצער, זה לא היה המקרה. מאות טילים ופגזי מרגמה נוספים כוונו לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל. העובדה שיחסית מעט ישראלים נהרגו על ידי התקפות הטילים והמרגמות הלא-חוקיות מעזה איננה מורידה מחומרת הפשע. מועצת זכויות האדם של האו"ם צריכה לגנות מעשים נתעבים אלה באופן החריף ביותר. 

בסופו של דבר, ייתכן והפניית הבקשה לחמאס לחקור היתה יוזמה שגויה. גם כך מועצת זכויות האדם צריכה לגנות את הטבח הבלתי-נסלח בדם קר של זוג ישראלי צעיר ושלושה מילדיהם הקטנים במיטותיהם אשר אירע לאחרונה. 

אני ממשיך להאמין בעקרון של קיום ויישום המשפט הבינלאומי בנוגע לסכסוכים קטלניים ומתמשכים. הדו"ח שלנו הוביל להרבה "לקחים שנלמדו" ולשינויי מדיניות, לרבות אימוצם של נהלים חדשים בצבא ההגנה לישראל שמטרתם הגנה על אזרחים במקרים של לוחמה עירונית והגבלת השימוש בזרחן לבן באיזורים אזרחיים. הרשות הפלסטינית קיימה חקירה עצמאית בנוגע להאשמותינו בדבר פגיעה בזכויות אדם - התנקשויות, עינויים ומעצרים בלתי חוקיים - אשר בוצעו על ידי פת"ח בגדה המערבית, במיוחד כנגד חברים בחמאס. רובן של האשמות אלה אושרו על ידי חקירה זו. באופן מצער, לא נעשה כל מאמץ על ידי חמאס בעזה לחקור את ההאשמות בדבר פשעי מלחמה ופשעים אפשריים כנגד האנושות שבוצעו על ידו.  

אם לנסח בפשטות, חוקי הסכסוך המזויין חלים על ישויות לא-מדינתיות כמו חמאס לא פחות מאשר על צבאות לאומיים. אחד מהאתגרים המשמעותיים ביותר לפניהם עומד משפט הסכסוך המזויין הוא לוודא שישויות לא-מדינתיות יכבדו את העקרונות האלה, ושהן תחקרנה כאשר הן כושלות מלעשות כן. רק אם כל הצדדים לסכסוכים חמושים יידרשו לעמוד בסטנדרטים אלה נוכל להגן על אזרחים אשר נקלעו למלחמה שלא מבחירתם ורצונם.  

הכותב, ריצ'רד גולדסטון, שופט (בדימוס) של בית-המשפט החוקתי של דרום-אפריקה ולשעבר התובע הראשי בבתי-הדין הבינלאומיים ליוגוסלביה לשעבר ולרואנדה, ישב בראש משלחת בירור העובדות של האו"ם לעניין הסכסוך בעזה.  " 

סוף ציטוט.

המסקנה העולה מהסיפור הזה היא המסקנה הישנה - תמיד שווה לקרוא בעצמנו.

כמה קישורי עזר לקורא החרוץ-

• קישור למאמר בוושינגטון פוסט שתורגם כאן
• קישור לדו"ח גולדסטון 
• קישור לדיווח האו"ם על ממצאי ועדת המומחים שעקבה אחרי המלצות דו"ח גולדסטון וקישור לדו"ח ועדת המומחים. 

הבהרה: בניגוד לנהוג בבלוג, תוכנו של פוסט זה מפורסם תחת רשיון Creative Commons Attribution Share-Alike. כלומר: בנוסף לקישור ולציטוט, מותר גם להעתיקו ולפרסמו במקומות אחרים, בכפוף לתנאים המפורטים של הרשיון. 

האם טירה היא חלק ממדינת ישראל ?

התקשורת המקומית מדווחת על  דוגמא נוספת לאוזלת ידה של מדינת ישראל בשמירת החוק ביישובים הערביים בתחומי מדינת ישראל, הפעם בטירה. קשה להבין למה ישראל כל-כך מתעקשת לא לנהל משא-ומתן על שטחים מסויימים, כשהיא לא מצליחה להסתדר עם מה שיש לה.

[עדכון, 14/4/2011: עוד לא יבש הדיו הוירטואלי ברשימה הזו, וכבר התפרסמה הידיעה על הרצח של מנכ"ל עיריית קלאנסווה, וויאם זמירו. הוא התלונן למשטרה על האיומים על חייו. זה לא עזר לו במיוחד. ] 

what Richard Goldstone did write, and what he didn't

The honorable Richard Goldstone wrote an important article to the Washington Post, sharing some of his recent thoughts, following new data gathered regarding the post Gaza investigations regarding allegations of crimes against humanity and war crimes, allegations raised against Israel and Hamas by the fact finding team headed by Goldstone.

Israeli media only brought excerpts of the article, misinterpreted key parts of the article, and for reasons not entirely clear to me, chose not to completely translate the article to hebrew. I wrote about the problematic nature of the interpretations in Israeli media elsewhere in hebrew.

Although I've been critical in the past regarding the UNHCR's teams approach toward Israel, and Goldstone's fact finding mission included, I do not concur with the current descriptions of Goldstone's statements, which somehow appear in the English blog-sphere as well, despite the difficulty to misunderstand should have been greater.

So, lets make some things clear.
What Goldstone did not say, was that the report was erroneous, that it was baseless, or that it should be revoked.

What Goldstone did say, was that due to Israel's choice of not cooperating with his fact-finding mission, the sad result was that the team did not have several facts, which Israel later presented before the United Nations. Had these facts been presented earlier, his fact finding team would have formed a different report.
As a result, the Team's allegations against Israel, describing it as having intentions to attack civilians, have been proven false. But at the time of writing the report, all that the fact finding team had, was the high number of civilian casualties and injuries, and the only logical explanation was intent. The current explanation, following Israel's numerous investigations and findings, is that in most cases these were sad and tragic war mistakes. In a few cases events are still being interrogated, and in several cases I know of, Israeli soldiers have been sentenced to imprisonment, as their conduct has been found to be improper or illegal, thanks to these investigations.
Israel has also changed its combat procedures in urban and populated areas, following the Goldstone report, aiming to minimize future  damages to civilian life and property.
Considering the chronological order of these events, one cannot help but feel that Goldstone's report has been important, maybe even monumental, in Israel's post war self scrutiny.

The allegations regarding intent to hurt civilians were unbased, and Goldstone came forth and made sure everybody knows that this is the case. But civilians were hurt, and that is something we should all aspire to prevent or minimize.

Which brings us to the other part of Goldstone's article, just as important as the one referring Israel, and erroneously described by too many people as naive and foolish.

Goldstone has expected, and still calls for Hamas to perform similar investigations into the attacks against Israeli civilians performed by Hamas forces and other armed forces in Gaza, mainly by usage of missiles and mortars. As much as this initiative may appear unrealistic, it has an immense importance in modern international law, aiming to put some responsibility on the shoulders of non-state organizations, including dual-identity organizations like Hamas, which are both Terror organizations, and civilian organizations managing a part of the future Palestinian territory in the territory of Gaza.

This initiative should have been accepted by all his critiques, and by the state of Israel, as the really important lesson of the Goldstone report, and as a leverage against Hamas, especially in this time, when attacks against Israeli civilian population have significantly renewed, with a clear motive behind. 

אז מה בעצם כתב גולדסטון ?

ריצ'רד גולדסטון כתב מאמר מעניין וחשוב לוושינגטון פוסט, בו שיתף במחשבות חדשות שלו בנוגע לדו"ח הידוע כדו"ח גולדסטון, בנוגע לישראל ולפשעי מלחמה. התקשורת הישראלית ציטטה חלקים מהמאמר, באופן מגמתי למדי. אפילו הארץ, עיתון שבדרך-כלל מאופיין באמינות גבוהה, חטא לאמת. למרות שבדיווח (במהדורה המודפסת דובר בכותרת ראשית בעמוד הראשון) על  מאמרו של גולדסטון הדברים העיקריים הובאו בצורה מדוייקת למדי,הרי שבצד הכתבה, בתמונה, נעשה תרגום שגוי שהשלכותיו מרחיקות לכת. מדובר במשפט המפתח מהמאמר -

"Although the Israeli evidence that has emerged since publication of our report doesn’t negate the tragic loss of civilian life, I regret that our fact-finding mission did not have such evidence explaining the circumstances in which we said civilians in Gaza were targeted, because it probably would have influenced our findings about intentionality and war crimes."

בכתבה עצמה המשפט תורגם באופן הבא -
"בעוד שעדויות ישראליות שפורסמו מאז צאת הדו"ח לא שללו את מותם הטרגי של אזרחים, אני מצר על כך שלא היו בידנו עדויות אלה המסבירות את הנסיבות בהן הותקפו אזרחים בעזה, שכן סביר להניח שהן היו משפיעות על הממצאים בדבר פשעי מלחמה". 

אבל בכותרת, לצד התמונה, המשפט צוטט באופן חלקי ומוטעה -
"אני מתחרט שלא היו לנו בידינו עובדות שהיו כנראה משפיעות על ממצאינו בדבר פשעי מלחמה".

שמים לב להבדל ?

נראה שהעיתונאים בישראל (ובעולם) נתפשו למשמעות האפשרית של regret כחרטה, והתעלמו לגמרי מההקשר, ממנו ברור שגולדסטון דווקא התכוון למשמעות של regret כעצב. עצב שמכוון לבחירה של ממשלת ישראל שלא למסור נתונים, ולא עצב על הדרך בה פעלה הוועדה.

יתרה מכך,  לא מצאתי דיווח אחד בו ההתייחסות למאמרו של גולדסטון התאימה לרוחו ולמהותו. נדמה היה שבכל מקום נתפש הכותב למשפטים שעניינו אותו ולמה שהוא רצה להבין, והוא כלל לא ניסה להקשיב למה שרצה גולדסטון להגיד.

חבל.

[עדכון, 6/4/2011: קיבלתי את רשותו של המחבר לתרגם ולפרסם את מאמרו. הוא מובא בקישור הבא]

חדשות טריות שהיינו רוצים שיהיו מתיחה ל-1 באפריל... אבל לא ... Fresh news that we'd like to be an April Fool's prank, but no...

חדשות מהזמן האחרון שהיינו רוצים שיהיו מתיחה ל-1 באפריל... אבל הן לא... כמה חבל... 

• מארגנים  משמר אזרחי בדרום ת"א, שתפקידו השבת הבטחון של התושבים אשר הופרע לכאורה על ידי זרם הפליטים מאפריקה (נתקלתי בדיווח הזה הודות לדיווח בנושא בבלוג החברים של ג'ורג'). 
• משטרת ישראל לא מבינה שתפקידה להגן על זכויות אדם, ולא לפגוע בהן. 
• עוד ראש-ממשלה ישראלי מתקשה, ככל הנראה, לממן את נסיעותיו בעצמו. 
• שר החוץ של ארגנטינה מסרב להכחיש את הידיעה על מו"מ בין ארגנטינה לאיראן, על עיסקה לפיה הסחר בין המדינות יורחב, וארגנטינה תוותר על המשך חקירת מעורבות איראן בפיגועים כנגד יהודים וישראלים בארגנטינה, מעורבות עליה הצביע שירות הבטחון הארגנטינאי, ובגינה הוצאו צווי מעצר כנגד 4 דיפלומטים איראנים. 
• הילארי קלינטון (בנסיון נואש לנמק מדיניות חוץ אמריקאית שנועדה להביא לאי-התערבות במפרץ הפרסי) מסבירה מדוע לא תהיה התערבות בינלאומית בטבח האזרחים בסוריה, תוך שימוש בנימוקים - בשאר אסאד הוא רפורמטור והרג האזרחים בסוריה הוא פעולות שיטור שנעשה בהן שימוש מופרז בכוח. 

הייתי יכול להביא עוד, אבל ה-1 באפריל בכל זאת צריך להיות יום נעים יותר.

Some news items of recent time that we'd like to have been an April Fool's jest, but they are real... what a shame....

• A civil guard is being organized in southern Tel-Aviv, to restore the safety of the citizens which is allegedly disturbed by the influx of refugees from Africa (surprisingly, this bizarre yet bothersome piece of news has not been reported in foreign media at all. Here is a link to the Hebrew news, scanned by the operator of the Israeli Leftist blog Friends-of-George). 
• Israeli Police does not understand its role is to protect human rights, not harm them. 
• Another Israeli Prime Minister apparently has difficulties financing his travels by himself. 
• Argentina's foreign minister refuses to deny the news regarding an ongoing negotiation between Argentina and Iran, over a deal which will broaden the trade between the two countries, and will bring to an end the continued Argentinian investigation of Iran's involvement in the Terror bombings of Jewish and Israeli buildings in Argentina, an investigation which reached the stage of arrest warrants for Iranian diplomats and officials. 
• US Secretary of state, Hillary Clinton (desperately attempting to give reasons for the  US foreign policy which aims at non-intervention in the Persian Gulf) explains why there won't be an international intervention in the citizens massacre taking place in Syria, and gives the reasons of Bashar Al-Assad being a reformer and the civilians' killing in Syria being police actions that "have exceeded the use of force".

I could bring more, but the 1st of April should be a happier day  than other days, after all.

המדינה לא אוהבת שמסובבים לה אצבע בעין

מאמר מעניין בעין השביעית סוקר את ההחלטה של המדינה להעמיד לדין את אורי בלאו.

אני נוטה להסכים עם הכותב, עוזי בנזימן, כי בהתחשב בחיוניותם של עיתונאים חוקרים לדמוקרטיה מתפקדת, ובחיוניותן של הדלפות ליעילותם של עיתונאים חוקרים, אין מקום לרדוף  להעמיד לדין עיתונאים חוקרים רק בשל העובדה שהם החזיקו ברשותם מסמכים סודיים.
זאת כמובן בהנחה שהשלטון אכן חפץ במשטר דמוקרטי מתפקד היטב.

אני נוטה שלא להסכים עם הקלות הבלתי-נסבלת בה פוסק בנזימן כי -

"ייתכן ו'הארץ' נהג בפזיזות כאשר פירסם את תצלומי המסמכים שעליהם הסתמך בלאו בכתבתו. גם אם כך, לא עליו האחריות לתוצאה המביכה שאולי נגרמה עקב כך: חשיפתה של ענת קם כמקור המידע.ככל שהדבר נשמע צורם: ביסוד ההסכם הבלתי כתוב המתקיים, בדרך כלל, בין עיתונאי למקור מונחת ההבנה שהמקור מודע לסיכון שהוא נוטל על עצמו במסירת המידע שברשותו לעיתונאי; הוא עושה זאת מטעמיו (אם הם אנוכיים ואינטרסנטיים ואם הם אידיאליסטיים ואידיאולוגיים), ואין הוא יכול לצפות שהעיתונאי ישמש לו מגן אם תארע תקלה וזהות המדליף תיחשף."

להשקפתי המוסרית (וחשוב להבדיל כאן בין מוסר למשפט), מוטלת על עיתונאי לפעול בשקידה ובהקפדה יתרה, כדי למנוע חשיפה של מקורותיו. עיתונאי חוקר שהוא או עיתונו לא עשו כן, במעשה או במחדל, ברשלנות רבתי או בטעות שבתום-לב, חבים חוב מוסרי גדול כלפי המקור הפגוע. בל נשכח, העיתונאי נהנה לא פחות מהמקור מפעולת ההדלפה. אבל המקור עלול לשלם בשנים רבות מחייו כתוצאה מכך שהרשויות הצליחו להגיע אליו בגין ההגנה הלוקה עליו שהפגין העיתונאי.

אילו משמעויות יש לחוב המוסרי הזה ? זו כבר שאלה שכל אחד צריך לברר בינו לבין מצפונו.

האמת העצובה על אמיר מח'ול

אני מוצא עצמי מתבונן בחוסר-תיאבון בכובעי הוירטואלי, נוכח גזר-הדין בפרשת אמיר מח'ול. בזמנו, אחרי מעצרו, העברתי את שבט ביקורתי הן על איסור הפרסום בנוגע למעצרו, והן את תמיהותיי על החשדות כנגדו. דעתי בנוגע לקלות הבלתי נסבלת של הוצאת צוי איסור פרסום גורפים וסכנותיה לא השתנתה. אך לצערי, העובדות המובאות בגזר-הדין מחייבות את חזרתי מהביקורת שמתחתי על החשדות כנגד מח'ול.

הפוסט הזה נכתב גם על רקע האשמות שהעלו אמנסטי ואחרים, על כך שגזר-הדין הוא נסיון להפסיק את פעילותו של אמיר מח'ול בתחום זכויות האדם והשוויון למיעוט הערבי ועל רקע טענותיו של מח'ול עצמו, כי גזר-הדין נובע מגזענות. בעבר היו לי חששות דומים לאלה, אבל אחרי קריאת גזר-הדין, אינני יכול להימלט ממבט נוקב בראי.

את גזר הדין אפשר לקרוא כאן. אני מייחס לאמור בו אמינות גבוהה, הן לאור העובדה שאמיר מח'ול בחר להגיע לעסקת טיעון עם התביעה, אך במיוחד לאור העובדה שגם לאחר גזר-הדין, בא-כוחו של אמיר מח'ול התנגד - יחד עם באי כוח המדינה - לבקשת התקשורת לפרסם את הודאתו המצולמת של אמיר מח'ול.

מגזר-הדין עולה שאמיר מח'ול היה בקשר עם חסן ג'אג'א, סוכן חיזבאללה, במשך תקופה ממושכת. יחסיהם החלו בשל קשריו של מח'ול עם עמותה בה פעלה אשתו של חסן, והמשיך גם לאחר שמח'ול למד, במהלך שנת 2008, כי חסן הוא סוכן חיזבאללה, המבקש להשיג את שירותיו של מח'ול כמרגל, בקשה שהתקבלה בהסכמה מצדו של מח'ול.
לצורך כך, במהלך נסיעה של מח'ול לדנמרק הותקנה במחשבו תוכנת הצפנה על ידי אנשי חיזבאללה, והוא התבקש למסור מידע אודות בסיסים צבאיים, מתקני שב"כ, סידורי אבטחה, מועמדים אפשריים בישראל לגיוס למען הארגון ומידע נוסף ומגוון.

מגזר הדין עולה שמח'ול מסר (לכל הפחות) את המידע בנושאים הבאים -

1. מיקום מתקן השב"כ בג'למה
2. מיקום מתקני שב"כ בחיפה, הכולל כתובת מדויקת, דרכי ההגנה וסידורי אבטחה כלליים.
3. מקומו של מפעל רפא"ל הסמוך לכביש עכו חיפה.
4. מיקומו של מתקן המוסד במרכז הארץ.
5. ידיעה הנוגעת לבסיס נחשונים, שמקורה בהתבוננות שקיים הנאשם לעבר המקום במהלך נסיעותיו בכביש 6, ולפיה, מדובר בבסיס השייך ככל הנראה לאמריקאים שמוקף בגדר ולא ניתן לראות דרכו תנועת אנשים או כלי רכב. עוד מסר הנאשם במענה לשאלה בנושא זה את מספר הביתנים אותם ראה בתוך הבסיס הנ"ל.
6. מקום מגוריו של ראש השב"כ לאחר ברור שניסה לערוך בעניין זה, בדרך של חיפוש במנוע החיפוש "גוגל".
7. שמות ופרטים של 6 ישראלים, תושבי חיפה, סכנין ואום-אל-פאחם, שלהערכת מח'ול ניתן יהיה ליצור עמם קשר במטרה לגייסם לפעילות למען חיזבאללה.

על פי גזר-הדין, אמיר מח'ול מחק התוכנה וניסה להיפטר מהדיסק הקשיח לאחר מעצרו והאשמתו של אחר בריגול לטובת חיזבאללה (מה שאולי בכל זאת מציג את צו איסור הפרסום בעניינו באור רציונלי יותר). עם זאת הוא נותר בקשר עם ג'אג'א ואף ניסה לצאת מן הארץ לפגישה דחופה עם ג'אג'א, לבקשתו של הלה. הפגישה לא התקיימה מאחר ויציאתו של מח'ול מישראל נמנעה בצו מנהלי.
לא צריך היכרות מעמיקה בעבירות על פי חוק העונשין כדי להבין מה משמעותה הנורמטיבית של ההתנהגות של אמיר מח'ול.
דברי השופטים בפסק-הדין מתמצתים העניין היטב: "נדמה כי אין תקדים לכך שאדם במעמדו הציבורי של הנאשם הורשע בעבירות בטחון כה חמורות לטובת ארגון מחבלים" (העובדה שעזמי בשארה נמנע מלחזור לישראל היא כנראה, לפחות על סמך פרסומים, סיבה עיקרית להעדר תקדים).
עם זאת, עדיין נותרת החידה, מה היה יכול להביא את מי שהיה מנכ"ל אתיג'אה (עמותת הגג המאגדת את כל העמותות של החברה האזרחית הערבית בישראל) ועמד בראש ועדת החירויות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, להחליט לרגל למען ארגון טירור שיעי פונדמנטליסטי הרואה בישראל אויב. מה הביא את מי שהיה יכול להיות סמל למאבק להשתלבות ולשוויון אזרחי ישראל ממוצא פלסטיני במדינת-ישראל, לוותר על ערכים אלה, לטובת התפישה של מאבק אלים.
יהיו שינסו להסביר התנהגותו בדברים שצוטטו בשמו, על פיהם, הסביר בשב"כ שנקודת השבר שלו "היתה במלחמת לבנון השנייה, ראיתי איך מפנים את האוכלוסיה היהודית מחיפה איך מתייחסים אליהם ואת היחס הגרוע לערביי חיפה". אבל כל מי שזוכר את קריאתו של אחיו של אמיר מח'ול, הח"כ לשעבר עיסאם מח'ול, לתושבי חיפה הערבים שלא לעזוב את העיר, לא יוכל לראות בכך הסבר הגיוני או מספק.
דומה שעדותו של ד"ר ראיף זריק, חבר של אמיר מח'ול מזה שנים רבות, שהעיד עדות אופי במשפטו מסכמת את התעלומה הזו היטב: הוא הסביר לביהמ"ש שזה לא אמיר מח'ול שהוא הכיר וכי "האפיזודה הזו... היא משהו מאוד יוצא דופן שאני עוד יקח לי זמן להבין איך ולמה".
כשמכירים את הנרטיבים המקובלים בחברה הישראלית, קל לחזות את ההתפלגות בעניינו של אמיר מח'ול לשני נרטיבים מרכזיים -

1. משמאל - הצגתו של אמיר מח'ול כקדוש מעונה, הנרדף על ידי מדינת ישראל בשל פעילותו להגנת זכויות-האדם של הפלסטינים אזרחי ישראל ותושבי יהודה, שומרון ועזה.
2. מימין - הצגתו של אמיר מח'ול כדוגמא ומופת לכוונותיהם האמיתיות של ערביי ישראל, המשתמשים בשיח הזכויות כמגן וחרב, כשכל כוונתם להביא לנפילתה של מדינת ישראל.

לטעמי, העובדות הידועות הופכות את שני הנרטיבים הללו לשגויים.
אך העובדה ששני אזרחים בולטים בקרב המיעוט הערבי במדינת ישראל הואשמו בריגול לטובת חיזבאללה, ואחד מהם הורשע בכך, בעינה עומדת. ואיתה עומדת העובדה שלמרות שמדובר בדמויות שקל להן לנוע בישראל, אין אלה המועמדים המיטביים לגיוס לאיסוף מודיעין. מה גם שכפי שעולה מגזר-הדין, חלק מהמידע שאמיר מח'ול סיפק נאסף על ידו בדרך שלא חייבה כלל את השימוש בשירותיו. גוגל, אתם יודעים....
הייתכן שחיזבאללה יצר במכוון קשר עם בכירי אזרחי ישראל הערבים מתוך מניעים נסתרים ? הייתכן שמטרת הקשר עם אמיר מח'ול (ועם עזמי בשארה) לא נועדה בעיקרה השגת מידע? הייתכן שמטרתו האמיתית של חיזבאללה היא הרחבת הטריז שבין אזרחי ישראל הערבים לבין מדינת ישראל ?
קונספירציות קל להציע, וקשה להפריך. אבל בדומה לד"ר זריק, גם אני סבור שרב הנסתר על הנגלה בפרשיה הזו, ויידרש עוד זמן להבנתה, ולהבנת המעורבים בה.

האגודה לזכויות האזרח לא אוהבת שמחרימים שמאלנים

הופתעתי להיתקל במכתב אזהרה של האגודה לזכויות האזרח אל ראש עיריית רמת-השרון, הקורא לו שלא להחרים אמנים שהודיעו כי יחרימו את העיר אריאל, שכן זו פגיעה בחופש הביטוי של האמנים.

המכתב נכתב על ידי היועץ המשפטי לאגודה, ובו מובע חששו הכבד מתופעה של רשימות שחורות של אמנים בגין דעותיהם....

אודה - אינני מבין. מדוע רשימות שחורות של ערים שגרים בהן אזרחי ישראל מותרות, אך רשימות שחורות של אמנים אסורות. לכאורה - זה וגם זה חוסה בצל חופש הביטוי וחירויות אחרות.

גרוע מזה, בסוף המכתב טועה האגודה ומטעה, כשהיא מנסה להשוות בין פרשיות ההחרמה של האמן אביב גפן בשל דעות שהביע, לבין הפרשיה הנוכחית.

אז אכן היה מדובר באפליה לרעה של אמן בגין דעותיו. לא בגלל מעשיו.

כאן לעומת זאת, מדובר בהחלטה של רשות, שלא להזמין אליה אנשים שמחרימים רשויות אחרות. אולי בגלל שהיא דווקא זוכרת את האימרה המפורסמת ביותר של מרטין נימולר - שאם לא תרים את קולך כשאחרים נפגעים שלא בצדק - בסוף לא יהיה מי שירים את קולו עבורך. מה שקוראים - מידה כנגד מידה. לא רוצה שיחרימו אותך ? אל תחרים אחרים.

מי שהתחיל בהחרמה היו האמנים. הם אלה שבחרו להכניס רשימות שחורות של מקומות בהם "אסור להופיע". עכשיו כשהם מגלים שהחרמה היא נשק ששני הצדדים יכולים להפעיל, הם נבהלים ? והאגודה עוד עומדת לצידם ?

זה לא ראוי להחרים קבוצה שלמה של אנשים בגלל דעותיהם, כשאתה לא יודע מה הדעות של חברי הקבוצה.

לזכותה של עיריית רמת-השרון, היא לפחות נוקטת מידה תחת מידה, ולפחות בהצהרתה מתכוונת להחרים רק אנשים שידועים כמחרימים. האמנים לעומת זאת, נקטו בענישה קולקטיבית - אחת העוולות שכנגדן הם מוחים.

ואיזה צד האגודה לוקחת ?

יש רק הסבר הגיוני אחד לפעולה הזו - והוא עצוב. האגודה נותנת לדעות הפוליטיות של הפעילים בה, להפוך אותה למגן לאזרחים שדעותיהם שמאלניות, ולחרב כלפי אזרחים שדעותיהם ימניות.

שום דבר טוב לא יוצא מפוליטיזציה חד-קוטבית של גוף שנלחם עבור זכויות אדם. הדבר הרע שהיא יוצרת הוא שחלק מהאזרחים עוברים הזרה ומפתחים הזרה כלפי גוף פוליטי שכזה, והמאבק למען זכויות האדם - של כל בני-האדם שבין הירדן לים התיכון - נפגע, וחבל.