המדינה לא אוהבת שמסובבים לה אצבע בעין

מאמר מעניין בעין השביעית סוקר את ההחלטה של המדינה להעמיד לדין את אורי בלאו.

אני נוטה להסכים עם הכותב, עוזי בנזימן, כי בהתחשב בחיוניותם של עיתונאים חוקרים לדמוקרטיה מתפקדת, ובחיוניותן של הדלפות ליעילותם של עיתונאים חוקרים, אין מקום לרדוף  להעמיד לדין עיתונאים חוקרים רק בשל העובדה שהם החזיקו ברשותם מסמכים סודיים.
זאת כמובן בהנחה שהשלטון אכן חפץ במשטר דמוקרטי מתפקד היטב.

אני נוטה שלא להסכים עם הקלות הבלתי-נסבלת בה פוסק בנזימן כי -

"ייתכן ו'הארץ' נהג בפזיזות כאשר פירסם את תצלומי המסמכים שעליהם הסתמך בלאו בכתבתו. גם אם כך, לא עליו האחריות לתוצאה המביכה שאולי נגרמה עקב כך: חשיפתה של ענת קם כמקור המידע.ככל שהדבר נשמע צורם: ביסוד ההסכם הבלתי כתוב המתקיים, בדרך כלל, בין עיתונאי למקור מונחת ההבנה שהמקור מודע לסיכון שהוא נוטל על עצמו במסירת המידע שברשותו לעיתונאי; הוא עושה זאת מטעמיו (אם הם אנוכיים ואינטרסנטיים ואם הם אידיאליסטיים ואידיאולוגיים), ואין הוא יכול לצפות שהעיתונאי ישמש לו מגן אם תארע תקלה וזהות המדליף תיחשף."

להשקפתי המוסרית (וחשוב להבדיל כאן בין מוסר למשפט), מוטלת על עיתונאי לפעול בשקידה ובהקפדה יתרה, כדי למנוע חשיפה של מקורותיו. עיתונאי חוקר שהוא או עיתונו לא עשו כן, במעשה או במחדל, ברשלנות רבתי או בטעות שבתום-לב, חבים חוב מוסרי גדול כלפי המקור הפגוע. בל נשכח, העיתונאי נהנה לא פחות מהמקור מפעולת ההדלפה. אבל המקור עלול לשלם בשנים רבות מחייו כתוצאה מכך שהרשויות הצליחו להגיע אליו בגין ההגנה הלוקה עליו שהפגין העיתונאי.

אילו משמעויות יש לחוב המוסרי הזה ? זו כבר שאלה שכל אחד צריך לברר בינו לבין מצפונו.