ההשעיה המשעשעת של יורם ארבל, על רקע התייחסותו האוהדת לצופה ענת קם, אינה יכולה לעבור בלי פוסט.
מה היה לנו כאן בעצם ?
אבל המיני-פרשה הזו גם הפגינה שהציבור בישראל בעצם לא מבין מה עומד מאחורי הפרשה המכונה פרשת ענת-קם. מהלכי החקיקה, שזוכים לתמיכת הממשלה, אשר נועדו לאפשר הקלה בעונש של אנשים - כמו ענת קם - שמנסים להביא לידיעת הציבור פעולות אסורות של המדינה תוך שימוש במידע שאסור לפרסם, עוברים מעל הראש של רוב הציבור בישראל.
הבעיה היתה ונשארה, שמראשית הפרשה, התקשורת בישראל התמקדה במעשה - הוצאת המסמכים והעברתם לעיתונאים - ללא ספק עבירה על הוראות חוק העונשין - ולא בסיבות ובתוצאות של המעשה.
כשבוחנים הסיבות, אין מנוס מהמסקנה שענת קם מעולם לא התכוונה לפגוע בבטחון המדינה. לו התכוונה - היתה יכולה למכור הדיסק און קי לשגרירות זרה. והמדינה כנראה גם לא היתה יודעת מזה. אין דרך טובה יותר להבין זאת, מאשר לבחון את השתלשלות המקרה, כפי שעובדותיו פורסמו בתקשורת - ענת קם העבירה את המידע לעיתונאי (אורי בלאו מהארץ שידוע בתחקירים אמיצים שעשה) כדי שזה יידע את האמת על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של שדרות הפיקוד של צה"ל. העיתונאי אורי בלאו עשה שימוש עיתונאי טוב וחשוב במידע הזה. המדינה פנתה לבלאו לברר מאיפה יש לו מידע איכותי שכזה, ותבעה לקבלו בחזרה. במסגרת ההסכם של בלאו עם השב"כ להחזרת המידע, נציגי העיתון של בלאו (הארץ) לא הקפידו להגן עד הסוף על המקור של המידע וכתוצאה המדינה עלתה על זהותה של ענת קם, שכנראה תשב בכלא כמה שנים בשל המעשה שעשתה.
כשבוחנים התוצאות, רואים שפורסמה כתבה חשובה שפרסם אורי בלאו המעלה את החשד כי צה"ל מצפצף על פסיקת בג"ץ ועושה מה שבראש שלו במסגרת מלחמתו בטרור. רואים גם שלא היתה פגיעה אחרת בבטחון ישראל. מה שעוד רואים, זה שהשלטון הצליח להסיט את הדיון שהיה צריך להתנהל לגבי התנהלות צה"ל ומפקדיו, להתנהלותם של החיילת במיל' ענת קם והעיתונאי אורי בלאו.
זו הפאשלה האמיתית של כל העניין הזה, ודוגמא מצויינת למה הארץ אינו עוד עיתון לוחם של ממש. כי אם הארץ היה עיתון לוחם של ממש, מאמרים נוקבים השבים ומפנים את תשומת-הלב לבעיה שנחשפה, היו מתפרסמים כל בוקר, עד שהבעיה היתה מתוקנת - ולא כך הוא.
לזכותו של גדעון לוי, הוא סטה מעניינו האובססיבי (והחשוב) ביחסה של ישראל לפלסטינים ועוד שאל את השאלה החשובה: מה הייתם אתם עושים אם הייתם בנעליה של ענת קם ?
אז בואו נחזור לתוצאות כפי שהן היו צריכות להיות:
הודות לענת קם אורי בלאו הביא לידיעת כולנו שייתכן כי צה"ל הרשה לעצמו להתנקש בפלסטינים החשודים כמעורבים בטרור, למרות שהנחיות מפורשות של בג"ץ הבהירו היטב מתי מותר ומתי אסור, ולצה"ל היה ברור שהיה מדובר בנסיבות בהן היה אסור לבצע התנקשות, ובמקום ההתנקשות היה צריך לבצע מאסר.
אם זה נכון, בעברית פשוטה קוראים לזה רצח.
בעברית פשוטה עוד יותר, לאלה שלא מבינים מה רע ברצח פלסטינים, נבהיר שהמצב הנטען - מציאות שבה צה"ל מרשה לעצמו לא לציית להוראות החוק הוא אותו מדרון חלקלק שבראשיתו נרצחים פלסטינים בלי שאשמתם בוררה עד תום בבית-משפט, למרות שניתן היה לאסרם, ובסופו ישראל מוצאת את עצמה נשלטת תחת דיקטטור שעולה לשלטון בעזרת הצבא.
כמובן שתמיד אפשר לקוות שההתדרדרות במדרון תעצור בשלב זה או אחר, אם לא באמצעות המידע שאנשים אמיצים כמו ענת קם מביאים לידיעת כולנו, אז בעזרת קצינים אמיצים שידעו לקום ולהגיד "עד כאן". אבל אם התחקיר נכון, אז עצם ההתדרדרות הזו במדרון מצביעה על עיוותים במערכת שאת השלכותיהם אנחנו לא יודעים.
גם אם הוא לא נכון, אנשים כמו דניאל אלסברג בארה"ב וענת קם אצלנו חיוניים למניעת מצב שבו ההנהגה תנווט את המדינה תוך הטעיית הציבור באשר למניעיה ובאשר למציאות. כשרואים את ההתנהלות של מדינת ישראל, למשל בנוגע לכיפת ברזל, המסקנה ההכרחית היא שאין לנו מספיק אנשים כמו ענת קם.
מה היה לנו כאן בעצם ?
- יורם ארבל הביע סימפטיה כלפי ענת קם, על רקע דברים שאמרה בראיון הראשון שנתנה - אחרי הרשעתה.
- ערוץ 10 נבהל מהמוני בית ישראל המתלהמים כלפי ענת קם, ובתגובה בחר לעשות בכאילו, סליחה, להשעות בכאילו, ולהשעות את יורם ארבל רק עד יום העבודה הבא שלו.
אבל המיני-פרשה הזו גם הפגינה שהציבור בישראל בעצם לא מבין מה עומד מאחורי הפרשה המכונה פרשת ענת-קם. מהלכי החקיקה, שזוכים לתמיכת הממשלה, אשר נועדו לאפשר הקלה בעונש של אנשים - כמו ענת קם - שמנסים להביא לידיעת הציבור פעולות אסורות של המדינה תוך שימוש במידע שאסור לפרסם, עוברים מעל הראש של רוב הציבור בישראל.
הבעיה היתה ונשארה, שמראשית הפרשה, התקשורת בישראל התמקדה במעשה - הוצאת המסמכים והעברתם לעיתונאים - ללא ספק עבירה על הוראות חוק העונשין - ולא בסיבות ובתוצאות של המעשה.
כשבוחנים הסיבות, אין מנוס מהמסקנה שענת קם מעולם לא התכוונה לפגוע בבטחון המדינה. לו התכוונה - היתה יכולה למכור הדיסק און קי לשגרירות זרה. והמדינה כנראה גם לא היתה יודעת מזה. אין דרך טובה יותר להבין זאת, מאשר לבחון את השתלשלות המקרה, כפי שעובדותיו פורסמו בתקשורת - ענת קם העבירה את המידע לעיתונאי (אורי בלאו מהארץ שידוע בתחקירים אמיצים שעשה) כדי שזה יידע את האמת על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של שדרות הפיקוד של צה"ל. העיתונאי אורי בלאו עשה שימוש עיתונאי טוב וחשוב במידע הזה. המדינה פנתה לבלאו לברר מאיפה יש לו מידע איכותי שכזה, ותבעה לקבלו בחזרה. במסגרת ההסכם של בלאו עם השב"כ להחזרת המידע, נציגי העיתון של בלאו (הארץ) לא הקפידו להגן עד הסוף על המקור של המידע וכתוצאה המדינה עלתה על זהותה של ענת קם, שכנראה תשב בכלא כמה שנים בשל המעשה שעשתה.
כשבוחנים התוצאות, רואים שפורסמה כתבה חשובה שפרסם אורי בלאו המעלה את החשד כי צה"ל מצפצף על פסיקת בג"ץ ועושה מה שבראש שלו במסגרת מלחמתו בטרור. רואים גם שלא היתה פגיעה אחרת בבטחון ישראל. מה שעוד רואים, זה שהשלטון הצליח להסיט את הדיון שהיה צריך להתנהל לגבי התנהלות צה"ל ומפקדיו, להתנהלותם של החיילת במיל' ענת קם והעיתונאי אורי בלאו.
זו הפאשלה האמיתית של כל העניין הזה, ודוגמא מצויינת למה הארץ אינו עוד עיתון לוחם של ממש. כי אם הארץ היה עיתון לוחם של ממש, מאמרים נוקבים השבים ומפנים את תשומת-הלב לבעיה שנחשפה, היו מתפרסמים כל בוקר, עד שהבעיה היתה מתוקנת - ולא כך הוא.
לזכותו של גדעון לוי, הוא סטה מעניינו האובססיבי (והחשוב) ביחסה של ישראל לפלסטינים ועוד שאל את השאלה החשובה: מה הייתם אתם עושים אם הייתם בנעליה של ענת קם ?
אז בואו נחזור לתוצאות כפי שהן היו צריכות להיות:
הודות לענת קם אורי בלאו הביא לידיעת כולנו שייתכן כי צה"ל הרשה לעצמו להתנקש בפלסטינים החשודים כמעורבים בטרור, למרות שהנחיות מפורשות של בג"ץ הבהירו היטב מתי מותר ומתי אסור, ולצה"ל היה ברור שהיה מדובר בנסיבות בהן היה אסור לבצע התנקשות, ובמקום ההתנקשות היה צריך לבצע מאסר.
אם זה נכון, בעברית פשוטה קוראים לזה רצח.
בעברית פשוטה עוד יותר, לאלה שלא מבינים מה רע ברצח פלסטינים, נבהיר שהמצב הנטען - מציאות שבה צה"ל מרשה לעצמו לא לציית להוראות החוק הוא אותו מדרון חלקלק שבראשיתו נרצחים פלסטינים בלי שאשמתם בוררה עד תום בבית-משפט, למרות שניתן היה לאסרם, ובסופו ישראל מוצאת את עצמה נשלטת תחת דיקטטור שעולה לשלטון בעזרת הצבא.
כמובן שתמיד אפשר לקוות שההתדרדרות במדרון תעצור בשלב זה או אחר, אם לא באמצעות המידע שאנשים אמיצים כמו ענת קם מביאים לידיעת כולנו, אז בעזרת קצינים אמיצים שידעו לקום ולהגיד "עד כאן". אבל אם התחקיר נכון, אז עצם ההתדרדרות הזו במדרון מצביעה על עיוותים במערכת שאת השלכותיהם אנחנו לא יודעים.
גם אם הוא לא נכון, אנשים כמו דניאל אלסברג בארה"ב וענת קם אצלנו חיוניים למניעת מצב שבו ההנהגה תנווט את המדינה תוך הטעיית הציבור באשר למניעיה ובאשר למציאות. כשרואים את ההתנהלות של מדינת ישראל, למשל בנוגע לכיפת ברזל, המסקנה ההכרחית היא שאין לנו מספיק אנשים כמו ענת קם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה