כתבה דהמארקר, פרי עטה של מירב ארלוזורוב, מתארת בפירוט רב את האפליה הקשה ממנה סובלים ערביי ישראל בתחום הדיור. תהליך השינוי שדהמארקר עובר הוא מרתק. מעיתון כלכלי המייצג לכאורה את השכבות החזקות בישראל, הוא הולך
והופך לאיטו לעיתון חברתי של ממש.
ובמסגרת זו, אט-אט, הוא הופך להיות המזעיק בשער בנוגע לאפלייה הקשה ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית בישראל.
הכותרת של הכתבה מפנה אצבע מאשימה ברורה: "המדינה דוחפת את ערביי ישראל להקצנה".
כשקוראים את הכתבה בעיון מגלים את הפרטים הבאים:
1. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היא הפקיעה שטחים רחבים של אדמות ערבים עליהן קמו מאות ישובים יהודיים,
כולל ערים חדשות כנצרת עילית וכרמיאל.
2. אף לא ישוב ערבי אחד הוקם מאז קום המדינה, חרף גדילתה הרבה של האוכלוסיה הערבית מאז קום המדינה.
3. צפיפות הדיור הממוצעת בכפרים ערביים, לפי משרד השיכון, גדולה ב-70% מהישובים היהודיים במונחי מספר נפשות לחדר,
וגבוהה ב-25% בממוצע, במונחי שטח בנוי לנפש.
4. אין בישובים הערביים עתודות קרקע לבניה כתוצאה מההפקעות הרבות. מעט הקרקע הפנויה הפנויה בכפרים ערביים היא
בידיים פרטיות. כמעט שאין קרקעות ממשלתיות. אופציית הגדלת שטחי השיפוט של הישובים הערביים איננה נדונה.
5. בחמש השנים האחרונות משרד השיכון שיווק רק 9.2% מהדירות שהוא בונה למגזר הערבי. ייתכן שיחד עם שיווק הקרקעות
בידי מינהל מקרקעי ישראל, הנתח הממשלתי של שיווק קרקעות במגזר הערבי מגיע ל-15%.
זאת כאשר האוכלוסיה הערבית בישראל מהווה 20% מכלל האוכלוסיה, וסובלת ממצוקת צפיפות הדיור הגבוהה ביותר.
פרט נוסף מוזכר בהמשך, אך איננו מפריע לכותבת להגיע למסקנה החד-משמעית:
"איכות הדיור בכפרים הערביים מפגרת בעשרות שנים אחר זו של היישובים היהודיים הסמוכים להם, וזאת בלי שהממשלה עושה מאמץ משמעותי להקל על מצוקת הדיור. לא רק שהממשלה אינה מפלה לטובה את הכפרים הערביים בתקציבי סיוע - אפליה מתבקשת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הירוד - אלא שהיא אפילו אינה מקצה להם את חלקם היחסי בעוגת התקציבים.
התוצאה היא תחושת קיפוח עמוקה המזינה רגשות שליליים של האוכלוסייה הערבית. "
ומכאן היא קושרת את הקיפוח עם ההשלכות הבטחוניות (כנראה מתוך אמונה שרק כך תניע את קוראיה להסכמה שצריך לעשות משהו).
מה שהפריע לי הוא הפרט שממנו בעצם התעלמה הכותבת, שהזכירה אותו רגע לפני המסקנה, אך לא נתנה לו לבלבל אותה.
אני מצטט:
"לזכותו של משרד השיכון ייאמר שקשיי השיווק אינם רק מנת חלקו. מתוך אותם 9.2% מהדירות שהציע המשרד למגזר הערבי - רק חמישית נרכשו. כלומר, על אף צפיפות הדיור הגבוהה האוכלוסייה הערבית אינה נענית למכרזי המשרד - בעיקר בגלל שאלה מתבססים על בנייה רוויה (מגדלי דירות), בעוד האוכלוסייה הערבית רגילה לגור בבתי דירות קטנים, הצמודים לקרקע. כלומר, מחסומים תרבותיים מיתוספים על הקיפוח הממשלתי בתקציבים וכך מחריפה מצוקת הדיור בכפרים הערביים. "
עם כל הכבוד לדה-מארקר, ואני מאוד שמח על הצטרפותו לעוסקים בנסיון לשינוי חברתי בישראל, אני סבור שאסור להתעלם מהפרט הזה.
לפני שאבהיר מדוע אסור להתעלם ממנו, אבהיר כמה נקודות -
אם רק חמישית מהדירות המוצעות למגזר הערבי נרכשות על ידי בניו, מטופש לדרוש ממשרד השיכון או ממינהל מקרקעי-ישראל שיגדילו את ההיצע. אין בזה טעם.
מצד שני, עם כל הכבוד לנטיה התרבותית של המגזר הערבי לגור בצמודי-קרקע, בהתחשב בשיקולים כבדי-משקל של איכות סביבה, אין מנוס מהכרעות קשות שהאוכלוסיה הערבית צריכה לקבל, ואני כותב את הדברים כיליד מושב, שגר בעבר בצמוד-קרקע, והבין לצערו את המחירים הכבדים שאופן המגורים הזה משליך על כלל האוכלוסיה, בכל הנוגע לדיור נגיש וזול.
אין בכך לומר שהאוכלוסיה הערבית צריכה לוותר על החשוב לה. צריך להעשות מהלך משותף של ההנהגה של האוכלוסיה הערבית ושל האחראים על נושאי השיכון הדיור בממשלת ישראל, במשרד השיכון ובמינהל מקרקעי ישראל, בהובלה מלמעלה של רוה"מ או שר בכיר הכפוף לו, במסגרתו יובל תהליך הידברות שמטרתו הקצאת שטחים נוספים לדיור עבור האוכלוסיה הערבית, בתורת אוכלוסיה הסובלת ממצוקת דיור קשה, שעיקרם יוקצה לבניה עירונית מודרנית, גבוהה, רבת-קומות, אם במסגרת הקמת יישובים וערים ערביים חדשים ואם במסגרת הרחבת יישובים ערביים קיימים, וחלקם הקטן מיועד לבניה צמודת קרקע. התמחור של הדיור הזה צריך להעשות כך שערביי ישראל יוכלו להכריע בעצמם, איזה סוג של דיור הם מעדיפים.
וכמובן - ואסור לשכוח - הדיור הזה לא צריך להיבנות ללא הקצאה ותכנון של אזורי תעשיה, ותשתית תחבורתית הולמים, שיאפשרו התמודדות עם הרעה החולה האמיתית ממנה סובל המיגזר הערבי - היותו, רובו ככולו, מרוכז בפריפריה הישראלית, הסובלת מתת-פיתוח נמשך לאורך השנים. זו הסיבה העיקרית השניה לאפליה הערבית, אך ממנה סובלים גם יהודי הפריפריה, וכל המבקר בעיירות הפיתוח למיניהן רואה זאת בקלות. כל הפריפריה הישראלית תיהנה ממהלך משולב שכזה.
ויפה שעה אחת קודם.
והופך לאיטו לעיתון חברתי של ממש.
ובמסגרת זו, אט-אט, הוא הופך להיות המזעיק בשער בנוגע לאפלייה הקשה ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית בישראל.
הכותרת של הכתבה מפנה אצבע מאשימה ברורה: "המדינה דוחפת את ערביי ישראל להקצנה".
כשקוראים את הכתבה בעיון מגלים את הפרטים הבאים:
1. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היא הפקיעה שטחים רחבים של אדמות ערבים עליהן קמו מאות ישובים יהודיים,
כולל ערים חדשות כנצרת עילית וכרמיאל.
2. אף לא ישוב ערבי אחד הוקם מאז קום המדינה, חרף גדילתה הרבה של האוכלוסיה הערבית מאז קום המדינה.
3. צפיפות הדיור הממוצעת בכפרים ערביים, לפי משרד השיכון, גדולה ב-70% מהישובים היהודיים במונחי מספר נפשות לחדר,
וגבוהה ב-25% בממוצע, במונחי שטח בנוי לנפש.
4. אין בישובים הערביים עתודות קרקע לבניה כתוצאה מההפקעות הרבות. מעט הקרקע הפנויה הפנויה בכפרים ערביים היא
בידיים פרטיות. כמעט שאין קרקעות ממשלתיות. אופציית הגדלת שטחי השיפוט של הישובים הערביים איננה נדונה.
5. בחמש השנים האחרונות משרד השיכון שיווק רק 9.2% מהדירות שהוא בונה למגזר הערבי. ייתכן שיחד עם שיווק הקרקעות
בידי מינהל מקרקעי ישראל, הנתח הממשלתי של שיווק קרקעות במגזר הערבי מגיע ל-15%.
זאת כאשר האוכלוסיה הערבית בישראל מהווה 20% מכלל האוכלוסיה, וסובלת ממצוקת צפיפות הדיור הגבוהה ביותר.
פרט נוסף מוזכר בהמשך, אך איננו מפריע לכותבת להגיע למסקנה החד-משמעית:
"איכות הדיור בכפרים הערביים מפגרת בעשרות שנים אחר זו של היישובים היהודיים הסמוכים להם, וזאת בלי שהממשלה עושה מאמץ משמעותי להקל על מצוקת הדיור. לא רק שהממשלה אינה מפלה לטובה את הכפרים הערביים בתקציבי סיוע - אפליה מתבקשת על רקע מצבם הסוציו-אקונומי הירוד - אלא שהיא אפילו אינה מקצה להם את חלקם היחסי בעוגת התקציבים.
התוצאה היא תחושת קיפוח עמוקה המזינה רגשות שליליים של האוכלוסייה הערבית. "
ומכאן היא קושרת את הקיפוח עם ההשלכות הבטחוניות (כנראה מתוך אמונה שרק כך תניע את קוראיה להסכמה שצריך לעשות משהו).
מה שהפריע לי הוא הפרט שממנו בעצם התעלמה הכותבת, שהזכירה אותו רגע לפני המסקנה, אך לא נתנה לו לבלבל אותה.
אני מצטט:
"לזכותו של משרד השיכון ייאמר שקשיי השיווק אינם רק מנת חלקו. מתוך אותם 9.2% מהדירות שהציע המשרד למגזר הערבי - רק חמישית נרכשו. כלומר, על אף צפיפות הדיור הגבוהה האוכלוסייה הערבית אינה נענית למכרזי המשרד - בעיקר בגלל שאלה מתבססים על בנייה רוויה (מגדלי דירות), בעוד האוכלוסייה הערבית רגילה לגור בבתי דירות קטנים, הצמודים לקרקע. כלומר, מחסומים תרבותיים מיתוספים על הקיפוח הממשלתי בתקציבים וכך מחריפה מצוקת הדיור בכפרים הערביים. "
עם כל הכבוד לדה-מארקר, ואני מאוד שמח על הצטרפותו לעוסקים בנסיון לשינוי חברתי בישראל, אני סבור שאסור להתעלם מהפרט הזה.
לפני שאבהיר מדוע אסור להתעלם ממנו, אבהיר כמה נקודות -
- אני נמנה על אלה הסבורים שהאוכלוסיה הערבית בישראל סובלת מקיפוח ואפליה קשים.
- אני לא מסכים לקלות הבלתי-נסבלת בה מואשמים מקימי המדינה והעוסקים בביסוסה של המדינה בשנות ה-50 במצב היום, בעיקר כי הם פעלו בנסיבות שונות מאוד מאלו של היום.
- אבל אני לא מתעלם מהסבירות והאמת שבטיעון ששורשי הקיפוח והאפליה כיום נובעים מהסכסוך הישראלי-ערבי של 1948; אני פשוט חושב שלא נגיע לשום מקום אם נעסוק בשאלות מי שתה למי ולמה אחרי 1948, מי מיעוט ילידי יותר בארץ הזו, ואת מי אהבו יותר, את יצחק או את ישמעאל.
- לדעתי את הויכוחים יש למקד בשאלה החשובה באמת: כיצד מגיעים, כיום, בישראל 2010, לסיומה של האפליה של המיעוט הערבי, באופן שתיווצר מציאות בר-קיימא של שוויון חברתי לכל אזרחי מדינת ישראל (את השוויון הפוליטי, ברשותכם, נשאיר לפוסט אחר).
אם רק חמישית מהדירות המוצעות למגזר הערבי נרכשות על ידי בניו, מטופש לדרוש ממשרד השיכון או ממינהל מקרקעי-ישראל שיגדילו את ההיצע. אין בזה טעם.
מצד שני, עם כל הכבוד לנטיה התרבותית של המגזר הערבי לגור בצמודי-קרקע, בהתחשב בשיקולים כבדי-משקל של איכות סביבה, אין מנוס מהכרעות קשות שהאוכלוסיה הערבית צריכה לקבל, ואני כותב את הדברים כיליד מושב, שגר בעבר בצמוד-קרקע, והבין לצערו את המחירים הכבדים שאופן המגורים הזה משליך על כלל האוכלוסיה, בכל הנוגע לדיור נגיש וזול.
אין בכך לומר שהאוכלוסיה הערבית צריכה לוותר על החשוב לה. צריך להעשות מהלך משותף של ההנהגה של האוכלוסיה הערבית ושל האחראים על נושאי השיכון הדיור בממשלת ישראל, במשרד השיכון ובמינהל מקרקעי ישראל, בהובלה מלמעלה של רוה"מ או שר בכיר הכפוף לו, במסגרתו יובל תהליך הידברות שמטרתו הקצאת שטחים נוספים לדיור עבור האוכלוסיה הערבית, בתורת אוכלוסיה הסובלת ממצוקת דיור קשה, שעיקרם יוקצה לבניה עירונית מודרנית, גבוהה, רבת-קומות, אם במסגרת הקמת יישובים וערים ערביים חדשים ואם במסגרת הרחבת יישובים ערביים קיימים, וחלקם הקטן מיועד לבניה צמודת קרקע. התמחור של הדיור הזה צריך להעשות כך שערביי ישראל יוכלו להכריע בעצמם, איזה סוג של דיור הם מעדיפים.
וכמובן - ואסור לשכוח - הדיור הזה לא צריך להיבנות ללא הקצאה ותכנון של אזורי תעשיה, ותשתית תחבורתית הולמים, שיאפשרו התמודדות עם הרעה החולה האמיתית ממנה סובל המיגזר הערבי - היותו, רובו ככולו, מרוכז בפריפריה הישראלית, הסובלת מתת-פיתוח נמשך לאורך השנים. זו הסיבה העיקרית השניה לאפליה הערבית, אך ממנה סובלים גם יהודי הפריפריה, וכל המבקר בעיירות הפיתוח למיניהן רואה זאת בקלות. כל הפריפריה הישראלית תיהנה ממהלך משולב שכזה.
ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה