הפעם זה לא יהיה צעד סמלי

ההתפתחויות האחרונות בחקירות הסובבות את נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בדמות -  

• משפט פול מנפורט
• העסקה של עורך דינו
• החדשות על שיתוף הפעולה של היועץ המשפטי של הבית הלבן

מצטרפות להן, במקרה או שלא במקרה, אל  הצהרתו של טראמפ כי ישראל תשלם מחיר מדיני עבור העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כרגיל בישראל, מעניין לראות כיצד מקורות חדשות מסויימים מנסים להצניע את ההצהרה הזו בעוד מקורות חדשות אחרים מנסים להבליט אותה, אבל איך שלא נביט על זה, אלה 3 האמירות של טראמפ (כפי שערוץ 7, למשל, הביא אותן באומץ):

• "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במשא ומתן עם הפלסטינים כי היא זכתה בדבר גדול מאוד - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה והעברת השגרירות"
• אם אי פעם יהיה שלום עם הפלסטינים, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל היו מהלכים נכונים - כי הורדנו אותם משולחן המשא ומתן"
• "במשאים ומתנים בעבר הם מעולם לא הצליחו לפתור את סוגיית ירושלים. עכשיו ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, כי זה הורד מהשולחן. הפלסטינים יקבלו משהו טוב מאוד, כי עכשיו התור שלהם"

האם טראמפ מתכוון לזה ברצינות ? 

אני סבור שטראמפ - בצדק - מבין שזמנו עלול להיות קצוב בגלל התקדמות החקירות. ולכן אימץ את התפישה שעליו לפעול אינטנסיבית כדי להיות מסוגל להתמודד פוליטית עם הליך ההדחה העשוי/עלול להגיע בהמשך. 

במציאות הנוכחית, נראה שהחזיתות הקלות ביותר לפעולה מחוללת תהודה ציבורית לנשיא שבידיו סמכויות צו נשיאותי - הן בנוגע לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ובנוגע לתהליך המו"מ הבינלאומי עם איראן. 

מבין שתי החזיתות, איפה לדעתכם יידרש טראמפ להשקיע פחות משאבים כדי לקדם את יצירת הכותרות מסיחות-הדעת ומגבשות הקואליציות שיתנגדו להדחתו ? 

מרגישים מרומים? בצדק. הרי כל מי שהתבונן בתהליך העברת השגרירות לירושלים הבין שהצעד הסמלי בעיקרו לא ביטל את מעמד הנציגות הפלסטינית במזרח ירושלים. מבחינה מעשית, טראמפ לא סיים את המאבק העתידי על ירושלים. אפילו מבחינה סימלית לא ברור עד כמה הצעד הזה אכן התקבל על דעת מישהו, מלבד טראמפ וישראל. וכעת טראמפ ממשיך במסעו, ולמרבה הצער, כל מי שמביט על הסוגיות המהותיות שנותרו על שולחן המו"מ מאז שתהליך אוסלו נעצר, דה-פקטו, בשנת 2000, מבין שטראמפ הולך לגרום לישראל נזק מדיני מאוד משמעותי. 

כי כל הדברים שנותרו על השולחן, לגישתו של טראמפ, הם מהותיים. 

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי. 

ארה"ב והעולם

אני מנסה להסביר לאנשים כבר זמן מה שההסבר ההגיוני היחיד למדיניות החוץ של ארה"ב הוא פשוט: טראמפ הוא בדלן. מהסוג שהוביל את ארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה להסתגרות שאפשרה את עלייתן של מעצמות הציר. מהסוג שאולי יאפשר דינמיקה דומה בשנים הבאות ברחבי-העולם. 

ולפעמים - צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. או במילים אחרות: ג'ון אוליבר, בתוכניתו: last week tonight תיאר בצורה ממצה ונגישה מאוד את מדיניות החוץ של ממשל ארה"ב. 

העולם מתחיל להגיב לואקום

קשה לי להאמין, אבל אני עדיין מוצא עצמי משוחח עם אנשים כאן בישראל הסבורים שדונאלד טראמפ יהיה נשיא אקטיבי ומעורב בעולם. הטענה העקבית שלי - שמדובר בנשיא בדלן הצפוי להפעיל כוח בינלאומי רק במקומות בהם הפער בין העוצמה האמריקאית לבין מדינת-היעד הוא גדול מספיק עבורו - לא נופלת על אוזניים קשובות במיוחד. 

אבל במקומות אחרים אנשים סבורים כמוני ומעידים - בהתנהגותם או בשאלותיהם - על כך: 

כך למשל, אל הואקום הפיננסי שהותיר טראמפ בנוגע להסכם פאריס, נכנס יריב פוליטי מארה"ב, מיליונר אחר, בדמות הדמוקרט מייקל בלומברג. 

כך למשל, בנות הברית של ארה"ב באיזור אסיה מתחילות להביט סביב ולהתכונן למציאות החדשה, בה הכוח הצבאי הגדול ביותר הוא סין, ולא ארה"ב. 

כך למשל, נשיא צרפת, עמנואל מקרון, נטל לעצמו תפקיד גדול הרבה יותר מכפי שמישהו צפה בעקבות פרישת ארה"ב מהסכם פאריס, ופנה ישירות אל הציבור האמריקאי, מעל ראשו של טראמפ:

כל אלה מזהים את הואקום שנוצר בגלל הבדלנות האמריקאית החדשה, ומתחילים להגיב אליו. 

convfefe - not as funny as it seems

It all started with a bizzarre twit by the Real Donald Trump, a.k.a the president of the United States of America:

A surge of funny internet memes followed. Among the best were:
The Toy story reference -

The Nuclear Weapons launch code joke:

The Obama related hack -

Even the queen of England got involved -

And the expected Star Wars reference -

As well as some true forms of art, which are worth clicking and checking at source -

• One that related intentional confusion to Trump
• One that stresses the serious side of the meaningless twit
• and One that deals with the psycological reasons for this convfefe surge of interpretations 

But fun aside, How long will covfefe stay with us ?
the hashtag surely will be relevant for a few more days.
But what about the incident ? and its meanings?  and its historical significance ?

Trump has already deleted it from his twitter. Then, instead, added a following twit:

Afterwards, his spokesperson, Sean Spicer claimed that Convfefe is an inside joke that "a small group of people" understand. 

So, we are left with a cryptic message and the repeating notion that the president of the United States of America does not think he owes it to the American public to be completely straightforward. Even if his conduct is less than comprehensible.

It is safe to assume it shall linger as another of those moments of the trump administration
that in any other time would have been seriously treated, but in this day and age,
are just joined to the pile of accumulating information that is moving the general description of this regime from peculiar to bothersome

But these bothersome moments are not as bothering as the real things, that happen behind the smoke cloud of convfefe-like vents. Such is the attempt to break the senate majority rule.

This democratic balance machinery is crucial for the ongoing maintenance of a majority consensus. Trump's inability to reach such a consensus, despite his alleged abilities as a negotiator, is a real warning bell for this administration.

Don't know about the 51 majority initiaitive ?

"Current Senate rules mandate that 60 senators -- three-fifths of the 100-member Senate -- must agree in order to end debate and move forward to a vote on a measure or piece of legislation -- a process known as invoking cloture. The Senate, however, has invoked the so-called "nuclear option" in the past to get certain nominations -- most recently of note Supreme Court nominee Neil Gorsuch -- through the Senate by a simple majority vote, but there is currently no method for doing so with legislation."

Trump wants to change that.
And that is bad news for America.

But when America deals with confefe, instead of the 51 majority initiative, that is very bad news for the democracy of this country, and for any other democracy in the world, seeing how an ancient bearer of the least worst of all forms of government, is slowly bringing down her banner.

מדיניות החוץ של טראמפ

רבים רבים מתלהבים מביקורו של דונאלד טראמפ בישראל. בכלל, יש הטוענים שמדיניות החוץ של טראמפ עובדת הרבה יותר טוב ממדיניות הפנים - דוגמת המקרה של צפון קוריאה.

הזמן עוד ילמד אותנו אם זה אכן המצב. מי יידע להתנבא האם צפון קוריאה תתמיד בהצלחתה להלך בין הטיפות ולהינות מתמיכה מסוייגת אך עזה מספיק מצד סין  כדי לשמר את יציבות המשטר? 

הזמן כבר לימד אותנו שדונאלד טראמפ מפגין חוסר סבלנות וקוצר רוח מטריד למדי בכל הנוגע להתנהלותו - ביחסי הפנים וביחסי החוץ שלו.

יש הסבורים שהתגובות המיידיות המאפיינות את האיש מאותתות שמצב הדברים השתנה. 

אותן סברות מתעלמות מעובדה אחת קטנה - 

הצד השני לתגובות האלה מבין ומזהה את האמת העצובה המסתתרת מאחורי העוצמה הלכאורית....

החולשה האמיתית של טראמפ היתה ונשארה בשאלה האם הוא מסוגל להתגייס בצורה מלאה מאחורי ענין כלשהוא ולהתחייב להשקיע בו את כל מה שיידרש עד גמר.

בשאר אסאד, קים יונג איל, ולדימיר פוטין ורבים רבים אחרים על פני הגלובוס הזה מתכוונים להיות בסביבה גם בעוד 8 שנים. עם פרספקטיבה ארוכת שנים הם יודעים שצריך לבחון לא רק את הרמת הקול ולא רק את הפגנת השרירים - אלא גם את המאמץ בפועל.

בפועל, נכון לעכשיו, המדינה היחידה שצריכה להיות מוטרדת מההתנהלות הפזיזה והלא מחושבת של דונאלד טראמפ היא מדינת ישראל.

למה?

מאחר וההנהגה שלנו - בניגוד להנהגות מאריכות הראות שהוזכרו לעיל - נוטה להילחץ ממשברים לטווח קצר ולעתים נדמה שאין לה את אורך הרוח המתבקש להתמודדות עם צד הנוטה למחוות כוחניות מסוגו של טראמפ.

זה דבר אחד לעמוד מנגד נוכח יריב ג'נטלמני כמו ברק אובמה. נתניהו הצליח בגדול, במקום שבו כל מנהיג ישראלי אחר היה מצליח לא פחות. אבל האם בנימין נתניהו ישכיל להתמודד עם כיווץ שפתיו של דונאלד טראמפ כשזה ידרוש ממנו לספק לו הסכם שלום עם הפלסטינים על פי תנאיו של נשיא ארה"ב ?

האם נתניהו יידע שלא להיבהל מהאיומים שטראמפ צפוי להטיח ? דוגמת החלפת צדדים בסכסוך הזה ? ניתוק מוחלט מהאיזור? 

כבר היום קל לחזות שככל שהישגיו של ממשל ארה"ב במדיניות החוץ יילכו ויתגלו כמוגבלים עד כאב, יילך ויתקרב המוקד של המדיניות הזו אל ירושלים.

יומנו אנו, הישראלים, כמוקד העניין של טראמפ הולך וקרב. אולי יידרשו כמה חודשים. אולי אפילו שנה. 

אבל ככל שחוסר יכולתו להציג הישגים בנושאי-פנים תלך ותתברר, ככל שיילך ויסתבך סביב התנהלותו בנוגע לחקירות המקורבים אליו, כך הוא צפוי לנסות ולהסיח את הדעת בשלל דרכים, ובהן עם התהליך הזה. 

לכן צריכים כל אזרחי ישראל לחשוש - לחשוש מאוד - משאלת הצד שלנו. 

עד כמה חזק כוח העמידה של ההנהגה שלנו? 

אובמהקר יישאר

הפסד משמעותי ראשון לממשל טראמפ - הנסיון לפרק את הaffordable care act (הידוע בכינויו obama care) -נכשל באופן חרוץ. הממשל משך את הצעת החוק, אחרי שהתברר שאין לו רוב בקרב הרפובליקאים. 

כל מי שצופה במסיבת העיתונאים של פול ראיין מבין - הרפובליקאים בבעיה קשה. הנסיון להפנות אצבעות מאשימות כלפי הדמוקרטים או לטעון שהיה כאן נסיון לעזור להם לא יסתיר דבר. תגובות השמחה מהצד הדמוקרטי אומרות את הכל...


ואם יש מישהו שעדיין סבור שמבחינת הרפובליקאים מדובר במכה קטנה בכנף, בואו ניזכר איך זה נראה רק לפני כמה שבועות, כשהחוק הזה הוצג לפני הציבור...


אז מה היה לנו כאן ? הבטחה מרכזית של דונאלד טראמפ לא מומשה. ולפחות כרגע, על פי ההצהרות, היא גם לא תמומש בעתיד הנראה לעין... לאן זה ייקח את הפוליטיקה האמריקאית?

דבר אחד בטוח - משעמם לא יהיה שם.

למרבה הצער שלנו, הישראלים, ככל שממשל טראמפ יתקדם מכשלון לכשלון, כך יגבר הלחץ על ישראל להתקדם להסדר בכל מחיר. למה למרבה הצער, בהתחשב בעמדה שהובעה כאן בבלוג באופן חוזר על כך שישראל צריכה לקחת אחריות כל עוד זה בידיים שלה ולקדם הסדר באיזור? כי עם היכולות הביצועיות הבינוניות שהממשל הזה מפגין בעניינים שאמורים להיות בשליטה מלאה שלו, שם בארה"ב, אפשר רק לדמיין כמה נורא ייראה הפתרון שממשל טראמפ יבשל לנו כאן, במזרח התיכון....

ובכל זאת, החשש שלנו מהצפוי לנו לא צריך להעיב על השמחה שלנו עבור אמריקאים רבים, רבים מאוד, שכשלונו של המהלך הזה של ממשל טראמפ מבטיח להם, לפחות בעתיד הקרוב, חיים עם ביטוח בריאות אפקטיבי.

נתנחם בחצי הכוס המלאה, גם אם היא לא שלנו ?

נאום ההשבעה של הנשיא ה-45 של ארה"ב, דונאלד טראמפ

דונאלד טראמפ נשא נאום השבעה שהיה משמעותית פחות מפלג מאלה שנשא במהלך מערכת-הבחירות, אבל לא-פחות שאפתני. 

המסר הברור העולה מתוכו: אמריקה תבחן כל עניין וסוגיה תוך ציות לעיקרון המנחה: קודם ארה"ב (America First). 

השינוי, לדברי טראמפ, מתחיל היום. 

סוגיות בולטות מתוך הנאום:

• פרוייקט השיקום של התעשיה של ארה"ב על בסיס עבודה של אזרחי ארה"ב  (שני עקרונים: קנה תוצרת ארה"ב ושכור אזרחי ארה"ב - buy American and hire American). 
• תפישה של ארה"ב כנותנת דוגמא בוהקת לאורח החיים שלה אחריה קל לעקוב, אך לא כמי שכופה אותו. 
• איחוד העולם התרבותי נגד האיסלם הרדיקלי  שיימחק מפני העולם (we will ... unite the civilized world against radical islamic terrorism which we will eradicate completely from the face of the earth )
• בתשתית הפוליטיקה תהיה חובת נאמנות טוטאלית (total allegience) לארה"ב. 
• דרך הפטריוטיזם, תתגלה הנאמנות של האזרחים זה לזה (כשאתה פותח את לבך לפטריוטיזם, אין מקום לדעות קדומות...)
• ארה"ב לא תונהג עוד באופן שתוצאתו היא התעלמות מאזרחי ארה"ב. 
• תם הזמן למילים ריקות. זה הזמן לפעולה. 

טראמפ הוכיח עצמו כקמפיינר אגרסיבי, חסר-מעצורים ואפקטיבי להפתיע. בפברואר 2016 התנבאתי כאן מעל דפי הבלוג וכתבתי: שבהחלט ייתכן כי טראמפ יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. בשום אופן אין לראותו כבדיחה. 

"Donald Trump is a serious runner in this race. He should be treated as a real contender and very possibly the next president of the United States of America. He most certainly should not be considered a joke."

כעת הוא נדרש להוכיח את יכולותיו כנשיא.

בהתחשב במה שראינו ממנו עד כה כאיש עסקים וקמפיינר, בהתחשב בדרך שבה הורכב הקבינט שלו, ובהתשחב בדרך בה הוא החליף את הרטוריקה לכזו המתאימנה למנהיג שצריך לאחד, סביר להעריך שהוא עתיד להפתיע רבים לטובה. אולי אפילו מאוד לטובה, ברמה שתביא להשוואתו לנשיאים גדולים מעברה של ארה"ב, ונדמה לי שמבחינת הטמפרמנט הדוגמא הקרובה יותר תהיה זו של תיאודור רוזבלט.

עם זאת, חשוב להבין שבעת הזו, מדיניות מוצלחת של America First, עשויה להביא לכך שארה"ב אומנם תחווה רמה גבוהה בהרבה של שגשוג כלכלי מזו שחוותה בשמונה שנות נשיאותו של ברק אובמה, אבל עלולים להיות לכך מחירים דרמטיים במעמדה של ארה"ב כמעצמה עולמית. הרטוריקה הנוכחית של טראמפ מכילה בתוכה סתירות פנימיות, אבל כמכלול היא ניתנת כרגע לפרשנות אך ורק כרטוריקה של התבדלות.

אם אכן מעשיו של טראמפ יהיו בהתאם למילותיו, וארה"ב תלך בדרך ההתבדלות, ייתכן וכולנו נחזה כיצד נשיאה ה-45 של ארה"ב תורם את התרומה המכריעה ביותר בתהליך הפיכתה של סין למעצמת-העל העולמית מספר 1.

החידה הזו - הקשר בין מילותיו לבין מעשיו של טראמפ - תיפתר בחודשים ובשנים הקרובות. כי אכן, תם הזמן לבחינת מילותיו של דונאלד טראמפ ומתחיל פרק הזמן בו ייבחנו מעשיו.

מי ייתן והוא ייזכר כדמות מיטיבה עבור האנושות כולה.

ארה"ב הכניסה את ישראל לסכנה?

נתקלתי השבוע בטענה משונה. כמה בני-שיח מהימין טענו בעקשנות שבהסכם הגרעין עם איראן, ארה"ב הכניסה את ישראל לסכנה. מתברר שהדעה הזו מסתובבת לה בקרב חוגים מסויימים בארצנו. כדאי להבהיר שהדעה הזו שגויה מהיסוד. 

תחשבו בעצמכם - איך בדיוק ארה"ב הכניסה את ישראל לסכנה? 

היא זו שיזמה את תוכנית הגרעין של איראן? 

היא זו שמנעה מהאדונים ברק ונתניהו לתקוף ישירות את איראן? 

נשיא ארה"ב אובמה, זה שאתם כל-כך נהנים לדבר עליו באופן שלילי, היה הנשיא שאישר להעביר לנו פצצות חודרות-בונקרים  (אחרי שקודמו בתפקיד, 'אוהב ישראל ידוע' לטענת חוגים מסויימים, התנגד לכך בתוקף). 

לישראל היו את כל הכלים לבצע תקיפה על אתר זה או אחר באיראן שנים ארוכות לפני ההסכם. למה היא לא עשתה את זה? 

תשאלו את האדונים נתניהו וברק. 

הם אלה שמכרו לכם את הרעיון שישראל באמת מסוגלת לחסל בעצמה את תוכנית הגרעין של איראן. 

האמת הידועה היא כי איראן העשירה אורניום ברמה צבאית במשך תקופה ארוכה לפני ההסכם. 

על פי ההסכם היא הפסיקה להעשיר אורניום לרמה צבאית. 

מה היא עושה בפועל? אנחנו לא יודעים. 

יש אפשרות שאנחנו בדרך למזרח תיכון גרעיני. 

לא נעים במיוחד. 

אבל האלטרנטיבה היחידה לא היתה סנקציות (כמו שמכרו לך). 

הרי ביבי בעצמו הראה לכל העולם את ההתקדמות המהירה של איראן אל הגרעין תחת משטר סנקציות. 

זוכרים את הגרף ההוא עם הפצצה והפתיל שנתניהו הציג באו"ם? 

האמת העצובה היתה ונשארה שהאלטרנטיבה היחידה לעצור תוכנית גרעין רצינית (ולא חובבנית כמו הלובית) היא מלחמה כוללת עם איראן. אבל - 

• לארה"ב אין רצון לזה אחרי ההרפתקאה העיראקית שלה. 
• רוסיה לא תופשת את עצמה כמישהו שבאמת צריך להיות מוטרד מאיראן גרעינית (מסיבותיה היא). 
• סין לא מביעה עניין עמוק בסיפור הזה. יש המשערים שמבחינתם, במקרה הכי גרוע, כולנו נהרוג אחד את השני כאן במזרח התיכון, והם יבואו אחרי זה לנקות את האיזור מהנשורת ולהתיישב כאן. 

וזה פחות או יותר מסכם את המדינות שמסוגלות לקחת על עצמן כיבוש של איראן. 

אז מה נשאר, אם בכל זאת רוצים לעכב את התהליך הזה ? ריגול ודיפלומטיה. 

וזה מה שארה"ב עשתה. 

הזדמנות להכיר את חברי הקבינט של ארה"ב

לא בכל יום זוכה אזרח העולם להזדמנות להכיר את חברי הקבינט העתיד להתמנות של הנשיא-הנבחר של ארה"ב. 

השקיפות של ממשל ארה"ב, שאזרחי ישראל יכולים רק להתקנא בה, מעניקה לנו אפשרות כזו, באמצעות הקלטות מישיבות השימוע של האדונים מאטיס, טילרסון ופומפיאו המשותפות באינטרנט. 

בהתחשב בכך שהשלושה מועמדים למלא תפקידים שיש בהם חשיבות רבה לגבי ישראל: שר ההגנה, שר החוץ וראש ה-CIA כל מי שמתעניין בפוליטיקה ישראלית יוכל למצוא עניין בכך. 

הקלטה מהשימוע של ג'יימס מאטיס - המועמד לשר ההגנה 

(יש הפרעה קלה באמצע השימוע, אבל אל חשש- כמה דקות לאחר מכן הוא מתחדש) 

הקלטה מהשימוע של רקס טילרסון - המועמד לשר החוץ (=מזכיר המדינה)

הקלטה מהשימוע של מייק פומפיאו  - המועמד לראשות ה-CIA 

לקריאה נוספת 

• על מייק פומפיאו בויקיפדיה 
• על ג'יימס מאטיס בויקיפדיה
• על רקס טילרסון בויקיפדיה 

נאום הפרידה של ברק אובמה, נשיא ארה"ב היוצא

נאום הפרידה של ברק אובמה, נשיא ארה"ב היוצא הוא הזדמנות טובה להיפרד מאדם שייזכר בהיסטוריה כאחד מגדולי ידידיה של מדינת ישראל. 

רבים מדי בישראל בעת הזו לא מבינים את זה. לא יודעים לקרוא בצורה מדוייקת את המשמעות הפוליטית האמיתית של מעשיו ומחדליו בנוגע למדינת ישראל. אני נמנה על אלה הסבורים שאנחנו כאן בישראל עוד נזכור את תקופת כהונתו של ברק אובמה כנשיא ארה"ב בחיבה ובגעגועים רבים. אזכיר רק 2 דוגמאות שמבססות את הסברה הזו: 

• העוצמה הטכנולוגית האדירה שהוענקה לישראל במשמרת שלו, בדמות מטוסי חיל האויר החדשים, יתרון צבאי שילווה את ישראל לפחות עשור קדימה, אם לא שניים. 
• הגיבוי הדיפלומטי באמצעותו ארה"ב קטעה צונאמי מדיני שפעל נגד ישראל ב-2011 ומנעה מהדיפלומטיה הפלסטינית מלדאות על גבי רוח אביב העמים הערבי למדינה משלהם (אותם אנשים גם לא מבינים שההימנעות האחרונה מגינוי של ישראל במועצת הביטחון עקבית לגמרי עם מדיניות ארה"ב בכל פעם בה ישראל חרגה בהתנהלותה לגבי השטחים ששחררנו/כבשנו ב-1967. כל מי שלא מכיר בכך מוזמן לעיין במדיניות החוץ של ארה"ב סביב חוק רמת הגולן) . 

אפשר להגיד על האיש המיוחד הזה עוד הרבה דברים טובים, אבל דבריו שלו עושים את המלאכה הזו יותר טוב: 

האמת מאחורי הוטו שלא היה

אומרים לכם שאובמה בגד בישראל כשהחליט שארה"ב לא תטיל וטו על הגינוי של ישראל?

שוב עושים עליכם סיבוב. 

ממשלת נתניהו בחרה לחצות קוים אדומים ביחסיה עם העולם בהתנהלותה סביב עמונה וחוק ההסדרה.

אבל עכשיו היא לא רוצה לשלם את החשבון (הפוליטי) שיוגש לה נוכח התגובה בעולם... אז מה עושים ? מסיתים !

ונגד מי הכי קל להסית במצב הזה? נגד השחור הזה, אובמה. ממילא בימין כבר כולם יודעים שצריך לשנוא אותו, נכון?

אבל האמת היא אחרת לגמרי:

1. ההכרעה האמריקאית להימנע מהטלת וטו ולהימנע מהצבעה בדיון במועצת הביטחון היתה צפויה מראש. 
2. זו מסורת אמריקאית ארוכת שנים שכאשר ישראל חורגת מהקוים שארה"ב התוותה לנו בהתנהלות שלנו מול הפלסטינים, היא לא מגנה עלינו. 
3. היו פעמים שבהן היא אפילו תמכה בהחלטה לגנות אותנו. 

לא מאמינים? תפתחו את הקישור הבא: רשימה המפורטת (מאז שנות ה-60, למיטב זכרוני) של כל הפעמים בהם ארה"ב נמנעה מהחלטות בעניין ישראל. תראו בעצמכם. 

מתעצלים? לא נורא. תחשבו על התגובה של ארה"ב לחוק רמת הגולן או לחוק יסוד: ירושלים.

כל מי שיודע קצת היסטוריה, ידע שהחלטה נגד ישראל במועצת הביטחון צפויה נוכח ההתנהלות בחוק ההסדרה. 

עכשיו, לדעת  כזה דבר ולבחור להתקדם, זה לא בהכרח דבר רע. איך אמר פעם בן-גוריון? לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים. 

אבל למה צריך לשקר ולהטעות? למה נתניהו לא מסוגל להביט לנו בעיניים ולהסביר שהוא בוחר מדיניות מסויימת ביודעין, ותוך נכונות לשלם מחיר מסויים? 

יכול להיות שהוא חושש שהעם לא מוכן לשלם את המחיר הזה?

Donald Trump is the president elect of the United States of America

After counting most of the votes in most of the states, media reported that Hillary Clinton called Donald Trump and conceded. Trump gave a surprisingly mild and gloriously unifying winner's speech.


Trump expressed appreciation to Hillary Clinton's campaign and service to the United States. He delivered unifying messages:  "Now is time for america to bind the wounds of division...it is time for us to come together as one united people...I pledge to every citizen of our land that I will be president of all Americans...for those who have chosen not support me in the past... I am reaching out to you... so that we can work together and unify our great country ..."

He repeated promises of rebuilding the nation, supporting veterans... " ...the forgotten men and women of our country will be forgotten no longer ... a project of growth and renewal ...we will ... take care of our great veterans... we will double our growth"

He expressed a message of peacefulness towards the world. "we will get along with all other nations willing to get along with us...we will deal fairly with everyone all people and all nations".

Trump thanked a lot of people, starting with his parents and family, and went through a lot of political allies and  activists (Some may find  possible hints in his choice of stressing some thanks over others. For example: what are the expected roles of Rudy Giuliani? Jeff Sessions? Chris Christie? Ben Carson? Mike Flynn? Reince Priebus?)

Trump's final promises:

• "We will not let you down. "
• "We will do a great job. "
• "Our work is just beginning. "

What president elect Trump has not said, although he appeared to be highly aware of, was that now that the campaign ends. The real work begins. While his campaign succeeded using extreme tactics, his governance shall not succeed using similar means. Reviewing the points I chose to quote from his speech it is easy to see that the key for a successful presidency of Donald Trump lies in balance and moderation. Is he going to be able to make it?

So far, Trump has been portraied by the media as the anti-thesis of Theodore Roosevelt's "Big Stick" ideology (which summarizes in the quip "speak softly, and carry a big stick."). But truth is that we do not really know the man. Despite his quick and blunt twitters and statements, he has been able to manage a disciplined campaign, hold it all together, and cross the finish line first.

Now that this exhausting one year race is over, Trump is entering a longer race, one that includes great adversities. For freedom loving people, nothing would be better than having the world's greatest superpower becoming stronger while keeping its unique democracy intact. Can Trump navigate the ship Americana in the troublesome seas of early 21st century international politics and global economy? How shall he prevail against Chinese and Russian leaderships? How shall he confront the more complicated issues he promised to solve with a harsh hand ? Time will tell.

It is always more popular to foretell hardships and sorrow. But for now, it is advised that all shall remember what was written in this blog many months ago: Donald J. Trump is no joke. He was not playing around as a candidate. It is safe to assume that whatever ways his presidency unfolds, he shall be revealed as a hard working president. Let us hope and pray that his term in office shall be remembered as one of the greatest, and that his name shall be mentioned in the future with former great republican presidents, the likes of Abraham Lincoln, Theodore Roosevelt and Ronald Reagan.

How the wisdom of science fiction could have helped me decide who to vote for in the united states elections

The U.S Elections are coming to their climax tomorrow.

And even this late in the race, it is still unclear which candidate is worse. Donald Trump is still a riddle. Douglas Adams' the Hitchhiker's guide to the Galaxy comes to mind, with a similar puzzle regarding president of the Galaxy Zaphod Beeblebrox.
We are still learning to distinguish -

"between him pretending to be stupid just to get people off their guard, pretending to be stupid because he couldn't be bothered to think and wanted someone else to do it for him, pretending to be outrageously stupid to hide the fact that he actually didn't understand what was going on, and really being genuinely stupid."

Is it true, that Trump, just like Beeblebrox, prefers "people to be puzzled than rather be contemptuous"?

Unlike Trump, Hillary Clinton has never pretended to be stupid. It might be one of the most obvious differences between these two nominees. And yet, her image is tarnished in the eyes of many voters. Considering the gap in governmental experience between these two nominees, it can be said with confidence that more than Trump beating Clinton, these have been elections in which Clinton was constantly displaying an ongoing inability to become acceptable as a nominee in the eyes of a great part of the republican college of voters.

comparing the levels of loathing in both camps, it seems that despite Trump's horrible collection of blemishes, which may very well be an unprecedented record in U.S history of elections, Clinton is still the most loathed nominee to be campaigning for ages. Considering the fact that she is following the campaigns of Barack Obama, the first non-white U.S  president, this says something.

Facing with two nominees who are utterly unacceptable in the eyes of the other half of the nation, the U.S has a very difficult time ahead, whoever may win.

This may very well be a good time to take another bit of wisdom from Douglas Adams, this time from the Restaurant at the end of the universe:

"...one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them. To summarize: it is a well known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it. To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job. To summarize the summary of the summary: people are a problem."

The solution proposed by the ingenious Science Fiction writer? the ruler must be someone who does not want to do it. Democracies have chosen a different path. But in times of great alienation within the nation, the difficulty of finding a unifying leader may be impossible to overcome. Think Abraham Lincoln. His election did not bring unity. It brought a civil war, because people opposing him knew what his election meant.

What does the election of Trump or Clinton mean to the other side of the political map?  Can either one of them find within oneself the great (and currently hidden) ability that shall be demanded to lead the U.S of A towards a unified future?

Of the two, Trump seems as the less probable one to be able to become a non-divisive president. That is the reason why, had I been a U.S citizen, Hillary Clinton would have been my vote. Not because of any confidence in what type of president she might become. Because of the certainty of what kind of president Donald Trump cannot become.

And if you wonder if there is another secret ingredient behind Donald Trump's success in his 2016 campaigns, John Oliver has an interesting suggestion:

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ?

אז אלה יהיו הילארי נגד דונאלד, אה ? 

אפשר לשמוע אנחות כבדות מחלקים רחבים של היציעים הדמיוניים, סביב קרב הגלדיאטורים הזה. 

האומנם זה מה שארצות הברית של אמריקה מסוגלת להציע ?

האם השניים האלה הם המיטב שיש למערכת הפוליטית האמריקאית ? 

בכל זאת, ארה"ב, אתם יודעים, מנהיגת העולם החופשי?

אחת מ-3 המעצמות הגדולות של הגלובוס (לצד סין ורוסיה) ? 

ומה שהיא יכולה להציע לנו זה -

• או מזכירת מדינה שהצליחה להמאיס את עצמה על הצעירים של מפלגתה בדרכה הכל-כך ממסדית 
• או מיליארדר שחצן שהצליח להמאיס עצמו על כל אדם הגון בטקטיקות שלו ? 

מה עם איזה ג'ון קנדי? פרנק דלאנו רוזוולט ? אברהם לינקולן ? ג'ורג' וושינגטון ? 

האמת היא שכל ה-4 שהזכרנו - ג'ון, פרנק, אברהם וג'ורג' - זכו גם הם בזמנם לביקורת קשה מצד יריביהם הפוליטיים. לגבי קנדי, רוזבלט ולינקולן הדברים ידועים.

לגבי וושינגון הדברים זכורים פחות. 

הדברים הבאים למשל על וושינגטון- 

"a brief but trite review of your six years administration, mark the progressive steps which have led the way to the present public evils that afflict your country. . .the unerring voice of posterity will not fail to render the just sentence of condemnation on the man who has entailed upon his country deep and incurable public evils." 

("Belisarius," "To the President of the United States," Aurora General Advertiser, 11 September 1795)

היו יכולים להיות מוטחים על ידי דונאלד טראמפ כלפי הילארי קלינטון ואיש לא היה מהסס לרגע לזהותם כסגנונו של האיש. 

כן, עיקר הבעיה היא נוסטלגיה. בלעדיה, קל להבין שבכל דור היריבות מניעה את ההערכה של המתמודדים של אותה העת. היריבות היא הגורם היוצר מאחורי התלונות על רמתו המוסרית והאישית. היריבות היא הדבר שבלעדיו היינו מביטים על המתמודדים בצורה קצת שונה. 

תגידו מה שתגידו על חסרונותיהם (ויש להם חסרונות) - 

 דונאלד טראמפ הוא איש עסקים בולט, לרוב מצליח, עם סגנון בוטה ופשטני של אמירת האמת שלא, ללא סייגים, ללא היסוס. 

הילארי קלינטון היא מדינאית בולטת, לרוב מצליחה, עם סגנון מורכב וזהיר של התנסחות המבטא תפישה שכלתנית של העולם. 

הסגנונות שלהם מאוד שונים, אבל העימות ביניהם מבטא בצורה עזה, אולי יותר ממערכות-בחירות רבות בעולם הדמוקרטי, שני סגנונות חיים, שתי תפישות פוליטיות, שתי פרספקטיבות על העולם. 

כן, זו לא סתם יריבות. קורה כאן משהו מול עינינו. 

האומנם טראמפ מבטא את השקפת המפלגה הרפובליקנית? האומנם קלינטון מבטא את השקפת המפלגה הדמוקרטית ? 

נדמה שמערכת בחירות בין ברני סאנדרס לבין ג'ב בוש היתה יכולה לבטא בצורה טובה יותר את הפערים בין המפלגות.

נדמה שהפער בין המועמדים לבין הבוחרים הוא גדול יותר ממערכות-בחירות קודמות בעבר. 

נדמה שהעתיד יהיה אחר. 

אני סבור שזו אולי מערכת הבחירות האחרונה תחת הSixth Party System, אותו מערך בריתות פוליטיות ומאזן כוחות בין מפלגתי שמאפיין את ארה"ב כבר כמעט 60 שנה (ויש האומרים כמעט 100 שנה). 

אנחנו בתקופה של שינוי, ומה שהיה הוא לא מה שיהיה. 

לא מאמינים לי?

במקום להתרכז בתלונות על הילארי ועל דונאלד, הקשיבו לדרך בה האנשים סביבם מדברים. 

התבוננו בדרך בה המערכות הפוליטיות פועלות במערכת הבחירות הזו. 

זו הולכת להיות מערכת בחירות מרתקת, בלי קשר לשאלה מי ינצח או תנצח. 

ואם רק נפסיק להתלונן על רמתם של המתמודדים, ונבין שהעימות כאן הוא על משהו גדול יותר, אולי גם נוכל להינות מזה. 

Donald J. Trump is no joke

I keep hearing reporters and analysts over here in Israel and around the world, in and  outside the U.S, stating that Donald John Trump, Sr. has no real chance to become the next president of the United States of America.

I beg to differ. We should let personal preferences and prejudices aside, and look at the U.S presidential race realistically.

First half of the race: the race for the Republican nomination

The race for the Republican nomination is obviously widely opened. Trump has as good a chance as any other candidate and following his landslide victory in New Hampshire, it is obvious that he enjoys wide support in all sections of Republican party voters.

Unlike most or all of the other candidates, he enjoys two strong advantages:
1) He is an outsider, and as such, he enjoys near automatic sympathy by all who oppose the establishment. Tea party support, symbolized by Sarah Palin's endorsement of Trump, goes a long way in the Republican party. Not only does it provide a strong base of zealous supporters, it also means that Trump has more freedom. He is allowed for more liberal views than other nominees. This lets the man attract both the extreme and the moderate parts of the Republican party.
2) More than any other nominee, he is the anti-thesis to Barack Obama. Any republican who thought Obama was a bad president, would find Trump appealing. More than most other nominees.

Trump enjoys a great momentum, following his recent victory. Unless strong alliances are formed against him by two or more of the other Republican candidates, this momentum should become an important parameter of its own. It may very well bring Trump to a point where he gets the support of one of the candidates that are expected to withdraw in the coming weeks and months. This will put him far ahead and very near to victory.

Second half of the race: the general elections
Come the general elections, The republicans have a better chance than many believe, regardless of the identity of the Democratic opponent. Everyone would agree that Trump has Reagan-like qualities. The Republicans can be expected to make a lot of Carter/Obama comparisons in the buildup of their candidate's competency for presidency. Trump is expected to pick a moderate vice president (John Kasich or Chris Christie would be great choices) that would make his appeal significantly greater. If Trump and Carly Fiorina can solve their differences, they may prove to be an invincible team.

During general elections, the greater parts of the Republican machine are expected to work for Trump. This is true regardless who the opponent is. Few Republicans I know would prefer Clinton or Sanders over Trump.

And then again, Trump would have a huge advantage over his Democratic rival. Sanders would make him appear as the moderate capitalistic alternative to the left-wing Democrat. Clinton would make him appear as the out-of-town Sheriff that has come to bring peace and justice. And in a third-runner scenario like Michael Bloomberg, Trump can only profit from the expected Democratic voice split.

It all sums up to one possible conclusion: Donald Trump is a serious runner in this race. He should be treated as a real contender and very possibly the next president of the United States of America. He most certainly should not be considered a joke.

קוראים לזה אנטישמיות

קוראים לזה אנטישמיות והיא שבה וזוקפת את ראשה - דווקא ב'ארצם של החופשיים', ארצות-הברית. ככה נראה הדיווח ב'הארץ': 

"ישיבת מועצת הסטודנטים של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) נראתה בתחילה שגרתית. על סדר היום היה צירופה של רייצ'ל ביידה — תלמידת השנה השניה בחוג לכלכלה, ששואפת להיות עורכת דין באחד הימים — לוועדה המשפטית של המועצה, שהיא המקבילה בקמפוס לבית המשפט העליון. ואז הגיעה שעת השאלות. "בהתחשב בעובדה שאת יהודיה ואת פעילה מאוד בקהילה היהודית", פתחה פביאן רוֹת', חברה ב'מועצת אגודת הסטודנטים לתואר ראשון', כשהיא מביטה בביידה מצדו השני של החדר, 'איך את חושבת שתוכלי לשמור על אובייקטיביות?' " 

אותה ישיבה הסתיימה בכך שביידה לא התקבלה לוועדה. לאחר מכן, כשמועצת הסטודנטים למדה מהיועץ המשפטי שלה שיהדות איננה שיקול שמותר לה לקחת, נערכה הצבעה נוספת, והיא כן התקבלה. הסיפור נגמר בהתנצלות.

אבל הוא מלמד אמת פשוטה - ומרה. אפילו בארה"ב, אפילו בקליפורניה, אפילו בלוס אנג'לס - נוהגים ביהודי אחרת. 

האם זו תוצאה של האנטישמיות החדשה? 

לקריאה נוספת 

• על הסיפור בNYTIMES 
• אנטישמיות בארה"ב

לא הבנתי מה יקרה אחרי הנאום

17 יום לפני ה-3 במרץ, התאריך המתוכנן לנאומו של ראש הממשלה נתניהו בקונגרס האמריקני, והעולם כמרקחה.

אם זה לא היה כל-כך מגוחך שכך מנוהלים ענייני מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, זה היה נורא מצחיק. היועץ המשפטי לממשלה צריך להבהיר שהנאום הזה הוא אירוע חדשותי שמצדיק שידור, סנטורים דמוקרטיים מודיעים על החרמת הנאום 

 או מארגנים עצומה לדחייתו ונשיא ארה"ב, ברק אובמה, צריך להסביר במסיבת עתונאים עם קאנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל  מדוע הוא לא חושב שהנאום הזה, בעת הזו, הוא דבר נכון. 

והעולם לא לבד - גם בוחרים רבים בישראל משוכנעים שנתניהו הולך לקונגרס כדי להציל את ישראל משואה. משוכנעים - אבל לא חושבים. תחשבו לרגע בהגיון. 

מה יקרה רגע אחרי הנאום? 

אובמה יפרוץ בבכי, יפול על ברכיו ויבקש סליחה על חטאיו? 

המוני הסנאטורים ירוצו, יכו את אובמה במרץ, ישליכו אותו מהבית הלבן וימנו את נתניהו לנשיאות ארה"ב?

או שמא, אחרי הנאום, אובמה ימשיך להיות נשיא ארה"ב, ימשיך להתוות את מדיניות ארצו, וימשיך להתעלם ממה שיש לנתניהו לומר, כי הוא והמינהל אותו הוא מוביל חושבים אחרת על הסוגיה? 

האינטרסים של ארה"ב ושל ישראל בניהול המשבר הזה שונים. מבחינת ארה"ב מזרח-תיכון יציב שיש בו הגמוניה משולשת של ישראל, איראן וערב-הסעודית הוא יעד ריאלי ובהתחשב בחלופות הוא נתפש כדבר בהחלט רצוי. האינטרס הישראלי של איראן לא-גרעינית יכול להתממש במסגרת המו"מ המתנהל בין איראן וארה"ב. 

ממילא, אין אפשרות להשיג הבטחה אלוהית שלאיראן לעולם לא יהיה גרעין. בכל רגע נתון, אחרי הסכמה להתפרקות מלאה מגרעין או אחרי התקפה צבאית כוללת של ארה"ב שתשמיד את כל אתרי הגרעין האיראניים (הידועים והלא-ידועים) יכולה איראן לשוב ולהתחיל מחדש את המסע אל עבר פצצת-הגרעין, כשהיא מצויידת בלקחי-העבר. 

החזון של איראן מגורענת, ובעקבותיה של מזרח-תיכון במירוץ חימוש גרעיני, הוא חזון נורא לא רק עבור מדינת ישראל. הוא חזון נורא עבור האנושות כולה. מירוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון לא יעצור באיזור הזה וכל האנושות תיפול במדרון החלקלק הזה - כנראה אל סוף הציוויליזציה כמו שאנחנו מכירים אותה. אף אדם רציונלי לא יכול לדמיין מציאות שבה תופעל פצצה גרעינית מצד איראן כנגד ישראל, מבלי שהמציאות שתבוא לאחר אותו יום נורא, לא תתאפיין בשימוש טריוויאלי בנשק גרעיני בין מדינות האיזור. 

זה כמובן לא אומר שאפשר להגיע להסכמות שיהיו טובות לעולם כולו במו"מ עם איראן. מנהיגי איראן, בניגוד למקובל בקרב רבים בישראל, הם אנשים רציונליים. קיצוניים, אכזריים, מונעים על ידי אידיאולוגיה מסוכנת. אידיאולוגיה מסוכנת יכולה להוביל אדם רציונלי למקומות לא-רציונליים. ראינו את זה כשגרמניה הנאצית הלכה למקומות אליהם הלכה. איראן יכולה ללכת לשם. אסור לפייס אותה. אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות להידבר עמה. במיוחד כשזוכרים שהתנהלות חכמה יותר מול גרמניה הנאצית בשנים 1933-1939 היתה כנראה יכולה למנוע את הדרך אליה התגלגלה ההיסטוריה. האומנם נתניהו מאמין, באמונה שלמה, שבארה"ב שכחו את כל לקחי ההיסטוריה? הייתכן שהוא סבור שבנאום אחד הוא יוכל לפזר את הערפל שבעיני האמריקאים התמימים? או שמא, אולי, כוונתו אחרת לגמרי? 

Should you side with Israel or with Hamas ? with whom do you share your values?

Glenn Beck in an ardent speech of less than 5 minutes, tells of the similar and different between the U.S, Israel and the Islamist world of Hamas and his likes. Who should you side with? 

כשמביטים על המשבר באוקראינה, קל לראות שההבדל בין הפדרציה הרוסית מחד 

לארה"ב ואירופה המערבית מאידך, הוא אחד: 

הרוסים מוכנים להילחם על שאלת עצמאותה של אוקראינה. ארה"ב והאיחוד האירופאי לא. 

ממש לא. 

איך אנחנו יודעים את זה? 

כי הרוסים כבר פרסו כוחות צבאיים, ובכל רגע הם יכולים, 

כבמיטב המסורת הצבאית של ברה"מ של פעם, לעבור מפריסה להתקפה. 

ואלה שמנגד ? 

מנגד ניצבים חיילי אוקראינה. לגמרי לבד. 

כן, העולם מדבר. ארה"ב ואירופה מבטיחות הבטחות. 

ממש כמו שהבטיחו פעם לצ'כוסלובקיה. 

וממש כמו פעם, חלק מהמדינה כבר נבלע (קרים) והעולם מבטיח שהוא יעשה מעשים ולא עושה,

והתוצאה הצפויה - שגם החלקים האחרים ייבלעו. 

ואחרי שהם ייבלעו? 

אם יש משהו אחד שהתקדים של צ'כוסלובקיה מלמד אותנו, זה שמי שלא נלחם עבור עקרונותיו 

ברגע הראשון שהם עומדים למבחן, עוד יילחם עליהם, אבל בתנאי-פתיחה הרבה הרבה יותר 

גרועים. 

האם זו תהיה מלחמת-העולם השלישית? או שמא רק סדרת מלחמות איזוריות ? 

או שאולי בעצם כבר אין מי שמסוגל, בעת הזו, לעמוד מול מדינה נחושה ליצור לעצמה מרחב-מחיה

ולכבוש את כל מי שמעז להרים את ראשו ולעמוד על רצונו לעצמאות ? 

ימים יגידו. 

ולמה זה בכלל צריך לעניין אותנו ? 

כי אם יש איזור שבו יכולה להתחיל מלחמה איזורית שתאפשר לפדרציה הרוסית להפגין את הדומיננטיות המתחדשת שלה, תוך שהיא מארגנת מחדש את אחד האיזורים הקריטיים עבורה, זה האיזור שלנו. 

האם מסוריה תיפתח הרעה ? מאיראן ? או שמא מהחזית הפלשתינאית ? 

לקריאה נוספת 

• פרו-רוסים הכריזו על דונייצק כרפובליקה עצמאית וקראו לפוטין לשלוח כוחות
• רוסיה שוב העלתה את מחירי-הגז שהיא גובה מאוקראינה
• Russia trying to 'dismember' Ukraine through protests, Kiev says
• רוסיה מאיימת: נשנה את מדיניותינו לגבי איראן

Is it peace in our time ? Is it the beginning of a nuclear arms race in the middle east ? mmm

If there is one lesson all historians agree about regarding World War II, it is that during the years 1935-1938, forceful movements by France and the United Kingdom could have stopped Germany's expansionist militarism. At that point in time, together, they had a larger, better armed army. A clear, aggressive, unyielding stance would have stopped each and every step the Germans made. And each step further down the line, made that clear stance harder, because the obvious price that would be paid in a time of war, was growing:

• Accepting the Germans arming themselves beyond the peace treaty limits; 
• Letting the Germans bring military into the demilitarized Rhine area; 
• Accepting the Austrian Anchluss. 
• giving the Germans parts of Czechoslovakia; 
• Watching in silence as Germany swallowed the remnants of Czechoslovakia;  

All of these moves, shortly followed by the bloodiest war humanity has ever known, were justified under a well structured policy called Appeasement whose planners had one goal, and one goal alone in their mind: Peace for their time. They sought peace by sowing weakness and they reaped a great and horrible war. 

Why do I dedicate the beginning half of this post for a well known historical time ? Because recent events make it appear as if the president of the United States of America has forgotten this lesson. 

He who speaks of "a real opportunity to achieve a comprehensive, peaceful settlement" forgets the lesson North Korea has taught the world: all a nation needs is one Atomic Bomb, and the balance of negotiations is changed, forever. 

The period of time given to Iran by the interim agreement, is that period of time which Iran shall be able to use, to make sure that in six months time, they are significantly closer to the bomb. Then, either they stand sanctions for another period of time, or they might already be in a possession of a single bomb. And that is all they need, to make sure that the next time negotiations are held, the balance of power is shifted. 

A simple glance at the published agreement, compared with the list of Iran's nuclear facilities tells the entire truth: the agreement is not detailed and wide enough to make sure all military nuclear development in Iran is stopped. A nation that has worked hard to enrich nuclear materials to levels useful only in military aspects, that has spent so much in developments towards a nuclear weapon, that has considered, since the end of the Iran-Iraq war the possession of a nuclear weapon as vital to its regime's future survival, will not give everything up at that point, for the right to enrich nuclear materials for civil purposes. Simple logic indicates that they had that all along. What they needed out of this accord was more time, in vaguely enough terms, so that supervision of the entire nuclear program shall not be efficient enough to hinder the real efforts. 

With this knowledge, is it a wonder that Saudi Arabia is indicating in any measure it has that what this agreement actually means is the beginning of a full scale nuclear weapons race in the middle east ? 

One is astonished to read that the United States' national security adviser has explained such moves because "We can't just be consumed 24/7 by one region, important as it is". Imagine a nuclear middle east and its impact on the U.S level of involvement in the area. Imagine a World shaped by a global nuclear arms race, initiated by this agreement with Iran. 

Is it a wonder then that Saudi prince, Alwaleed bin Talal, proclaims that "For the first time, Saudi Arabian interests and Israel are almost parallel" ? 

One should not ignore Israel's share of the blame, as we discuss the interim agreement. I have been critical of Israel's public stance in the issue of Iran's nuclear plans, and have opposed the mass hysteria campaign Prime minister Netanyahu has been leading, for many reasons, but the most important one was that when such campaigns fail, the magnitude of the failure has impacts of its own. A secret campaign would have been a much better choice, especially considering our knowledge of past international campaigns of this nature. But Netanyahu, like his U.S counterpart chose not to learn from the past.

One wishes to fantasize that this is all an amazingly sophisticated American diplomatic maneuver, set to groups the entire middle east, the entire free world, against Iran's nuclear plans. One fears that that this is all a result of a bizarre American strategy, working under the assumption that a nuclear middle east is in the United States' best interests. But more than anything else, one fears that the statements made by U.S representatives in recent days are truthful. Because if this is the case, the U.S has completely forgotten the lessons learned before World War II. 

We all know what that means. As the philosopher George Santayana summarized so well: "Those who cannot remember the past are condemned to repeat it". 

Further reading:

• The current nuclear military powers of the world
• 5 reasons diverse critics oppose Iran nuclear deal
• Why the Iran deal is a historic halt of a slide to war
• Who benefits from the Iran interim deal?