60 שנות סכסוך מגיעות לקיצן?

החדשות בדבר פתיחת מעברי-גבול בין אתיופיה לאריתריאה הן שלב סמלי חשוב בתהליך המדיני המרתק המתנהל בצפון-מזרח אפריקה. מדובר בתהליך שיש בו בכדי להשפיע על איזור גדול הרבה יותר, באופן שמזכיר לא במעט את הפוטנציאל הטמון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ושווה לעיין בו מעט.

הפרסומים בחדשות מספרים על סכסוך של 20 שנה. למשל, כך דיווח הBBC על פתיחת הגבולות:

Ethiopians and Eritreans have been celebrating the reopening of two key crossing points more than 20 years after a border war shut them.

אך שורשי מלחמת הגבול המסויימת הזו מגיעים מעט יותר אחורה. הכל התחיל בסוף שנות ה-50, כאשר חלום הפדרציה האתיופית-אריתראית, עוד החלטת או"ם שלא עלתה יפה,  התרסק אל נוכח סיפוח אריתריאה כמחוז בתוך אתיופיה.  הELF, החזית לשחרור אריתריאה, נוסדה ב-1958 ומקובל לומר שהיריות הראשונות במלחמת העצמאות של אריתריאה נורו כמה שנים לאחר מכן, בספטמבר 1961. אז בוצעה ההתקפה הראשנה של המורדים על עמדות משטרה במערב אריתריאה וכך החלה מלחמת-אזרחים בת 30 שנה במהלכה ראתה אתיופיה חילופי משטר דרמטיים. הקיסר היילה סילאסי הודח. בשנים שלאחר מכן, בתקופת שלטון הDerg,  המשטר המרקסיסטי שנשען על תמיכת ברה"מ,  פעלו ארגונים רבים נגד המשטר (וגם אחד נגד השני). שני ארגונים בולטים היו ה-OPDO , ארגון האורומו העממי-דמוקרטי, וה-EPLF (או בשמו המלא, ה-  Eritrean People's Liberation Front, מי שהחליף את הELF של פעם כארגון המורדים הדומיננטי ביותר). והיו גם אחרים. סוף המלחמה הקרה שיחק תפקיד מכריע בהפלת המשטר המרקסיסטי בראשות מנגיסטו. בשלב המכריע הזה, בלטה בקרב קואליציית המורדים שהפילה את המשטר ה-EPRDF, בעצמה קואליציית קבוצות מורדים בהובלת הTPLF,  החזית העממית לשחרור תיגראי. מאחר וה-TPLF וה-EPLF נלחמו יחד נגד המשטר הרודני של מנגיסטו, הקמתה של ממשלת מעבר בישרה על הסוף הקרב של מלחמת העצמאות. ואכן אתיופיה הכירה בזכותם של האריתראים לערוך משאל-עם על עצמאותם. במשאל הכריעו האריתראים, באפריל 1993, על עצמאות. 

למרבה הצער, נסיונות הצדדים במשך כמה שנים לפתור בדרכי שלום את שאלת הגבול בין המדינות לא צלחו. הסיבה? לכאורה, בדומה למה שאנחנו רגילים כאן, בארץ הקודש, גם האתיופים והאריתראים ניסו לקבוע את שאלת הגבול על סמך החלטות שהתקבלו בתקופה הקולוניאלית, בין המשטר האתיופי לבין השלטון האיטלקי באריתריאה. ובדומה למה שהורגלנו כאן, גם שם הדיונים לא הניבו הסכמות. בפועל, הצדדים עדיין לא היו בשלים לויתורים הדדיים. אי-ההסכמות הסלימו במהירות סביב שאלת מעמד איזור Badme, ושרשרת התקלויות צבאיות במהלכן נהרגו כמה בעלי-תפקיד אריתראים, הובילה להזרמת כוח צבאי אריתראי גדול לאיזורי Badme ו-Tigray ובתגובה, במאי 1998, תקף צבא אתיופיה. כל צד האשים את רעהו כמי שיזם את המלחמה. 

לאחר סדרה של קרבות והפוגות שנמשכו במשך כשנתיים, שניתן לתארן כגרסא מודרנית של מלחמת חפירות, במסגרתה צבא אתיופיה הפגין, רוב הזמן, עליונות בתמרון ובניצול הכוח, הגיעו הצדדים להסכמות ביוני 2000 שהבשילו לחתימת הסכם אלג'יר בדצמבר 2000 - הסכם שלום מקיף , במסגרתו הוקמה ועדת גבולות משותפת יחד עם ה-Permanent Court of Arbitration שבHague. למרבה הצער זה קרה רק אחרי עשרות אלפי הרוגים ומאות אלפי עקורים-פליטים. 

הועדה  העניקה שטחים מסויימים לכל צד אבל Badme, לב הסכסוך, הוענקה לאריתריאה. אתיופיה סירבה לקבל את הקביעה במשך זמן לא מבוטל, עד שב2004 הודיעה שהיא מקבלת את הפסיקה של הועדה, בעקרון. במעשה המתח נמשך, ונראה שלא הועילה לו רבות קביעת ביה"ד בהאג בדצמבר 2005, שמי שהפרה את החוק הבינלאומי ב-1998 היתה אריתריאה. המתיחות נמשכה, כאשר מצד אחד, שני הצדדים הקפידו לא לחצות איזשהו קו שיביא למלחמה ישירה, ומצד שני, אף אחד לא היה מוכן לעשות את הצד הראשון לשלום.

המצב הנפיץ והתקוע הזה נמשך עד שראש הממשלה החדש של אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי חתך את הקשר הגורדי. חודשיים אחרי כניסתו לתפקיד רוה"מ, ב5/6/2018 הוא הודיע שממשלתו מקבלת את תנאי הסכם אלג'יר במלואם ואת הפסיקה שהעבירה את Badme לאריתריאה.  מגעים מדיניים הובילו לפיסקה ביולי 2018 במסגרתה חתמו נשיא אריתריאה, אייזיאס אפוורקי וראש ממשלת אתיופיה, אֵבּי אחמד עלי, על סוף מצב הלוחמה בין שתי המדינות. בסמוך לאחר מכן התחילו טיסות ישירות בין שתי המדינות. תהליך ההפשרה המשיך בחיבור מערכות הטלפוניה והתחלת סחר, והגיע כעת לשיא נוסף, של פתיחה רשמית של מעברי הגבול. 

קשה שלא להביט על התהליך המורכב הזה בלי לקוות להצלחתו. שיתוף פעולה בין אתיופיה ואריתריאה עשוי להשפיע דרמטית על שתי המדינות, הן בכל הנוגע להשלכות הכלכליות והפוליטיות עליהן עצמן, ובוודאי על סביבתן. המועמדת הראשונה להשפעה חיובית היא סומליה, הסובלת בעצמה ממציאות קשה ומורכבת במסגרתה שחקנים בינלאומיים רבים בוחשים בקלחתה. 

עוד יותר קשה שלא להביט על מה שקורה שם ולא לתמוה האם הדברים היו יכולים להתרחש לולא דמותו הייחודית של אֵבּי אחמד עלי, ולא לשאול מתי אנחנו נזכה לראות כאן, אצלנו, מנהיגות דומה, שיודעת ליזום ולהוביל, במקום לחכות למשיח.  

השיעור שאריתריאה ואתיופיה מלמדות כאן הוא לא חדש. ראינו את זה במקומות אחרים שוב ושוב. פעם ארה"ב ובריטניה הגדולה נלחמו אחת בשניה. פעם בריטניה וצרפת היו אויבות נחושות. פעם אי אפשר היה לדמיין שלום בין גרמניה וצרפת.

אולי הפעם יהיה מי שיקשיב ? לא מדובר כאן בתקווה תמימה. התהליכים האלה לא קורים מעצמם. הם מחייבים חשיבה, עבודה והתמדה. אבל העובדות ההיסטוריות מדברות בעד עצמן. סכסוכים יכולים להגיע לקיצם.

אם תרצו - אין זו אגדה. 

לקריאה נוספת

• מלחמת העצמאות של אריתריאה 
• מלחמת אריתריאה-אתיופיה 

ובינתיים, בשאר העולם - דברים שקורים בעולם בזמן עמוד הענן

לאף אחד מאיתנו אין את האפשרות לעיין בפרוטרוט בכל החדשות המתפרסמות מדי יום. יתרה מכך, לרובנו גם אין את הזמן והפנאי הנפשי הנדרשים להתעמקות בפריטי החדשות המתפרסמים בתקשורת. לכן כדאי לנצל את השקט הדרומי הנוכחי, רעוע ככל שיהיה,  כדי להתייחס לכמה דברים מעניינים ואולי אף חשובים שקרו להם השבוע ברחבי-העולם.

אבל לפני שאתחיל, חשוב להעיר שלדעתי הקושי הזה להתעמק בחדשות מדי יום, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שממשלת ישראל יזמה את מבצע עמוד ענן דווקא עכשיו. כך תודעת בוחרי-ישראל תישאר מוטה לסוגיות שבביטחון, ולא תתעמק בסוגיות שבענייני חברה טרם לכתה אל הקלפי. בינתיים, על פי הסקרים, לפחות לשר-הביטחון זה הצליח.

עצוב, אבל נקווה שאולי השינוי התודעתי החברתי יהיה חזק מענייני היום החולפים.

ולכמה אירועים שקרו להם אי-שם בזמן שעסקנו כאן בעמוד ענן:

בינתיים, בסוריה
בניגוד לחששות של רבים, העולם דווקא לא נתן למבצע 'עמוד ענן' להפריע, וקידם  את מחוייבותו למורדים בסוריה. הדינמיקה המתפתחת היא מרתקת, ככל שבריטניה וצרפת שבות ונוטלות תפקיד מוביל של מחוייבות גוברת והולכות למורדים, ומציגות על המפה הגלובלית תרחיש אפשרי למאזן-הכוחות בעידן שאחרי מעצמת-העל היחידה, כשאף מדינה איננה דומיננטית.  ואם השתכנעתם כבר מדוברי-הממשלה שכל אביב העמים הוא מתכונת לעליית האיסלאם הקיצוני, אולי תופתעו לקרוא ראיון שפורסם בNRG עם מפקד כוחות המורדים באיזור הגבול של סוריה עם ישראל. האומנם ייתכן שאביב הוא זה ולא חורף איסלאמיסטי ? כמה מילים מהראיון: "המפקד מבקש שוב להודות לישראל על התגובה לעבר משגרי הארטילריה הסוריים ומסביר כי היא שמרה על חייהם של לוחמיו. 'כדי להסב נזק כזה לכוחותיו של אסד היינו צרכים לבצע פעולה שבסופה היינו משלמים מחיר כבד. ישראל לא מסכנת אותנו ולא את עצמה. היא גרמה נזק כבד לחוליה של ארטילריה, ולכן זה עוזר מאוד'. " 
וכמובן אם כבר מדברים על סוריה, אי-אפשר היה שלא להרים גבה לאור הזהרתה של איראן את מדינות העולם שלא לחמש את המורדים בסוריה, כי זה יגביר את הסיכון לטרור בעולם, ולהרים גבה נוספת לאור הנכונות המפתיעה של ה-Guardian, בהחלט לא עיתון שנוהג להציג את ישראל באופן חיובי, לפרסם את המילים הבאות:

"Syrian state media focused intensely on Israel's onslaught against the Palestinians in Gaza. But Assad's Arab critics have been doing some bleak calculations: in the eight days of Operation Pillar of Defence 160 Palestinians were killed by Israel. In the same period, Syrian forces killed 817 civilians and injured thousands. Last Monday alone, says the opposition, 150 Syrians died."

(דברים דומים פורסמו ב-YNET: "ברשת 'אל-ערבייה', הממומנת על ידי סעודיה, מתנגדת חריפה לדמשק, הגדילו לעשות והשוו בין מבצע 'עמוד ענן' לבין המתרחש בסוריה. 'הפתעה כואבת הופיעה בפניהם של הסורים עם ההכרזה על הרגיעה אתמול בין ישראל לחמאס – צה"ל יותר רחום ביחס לאויביו הפלסטינים מאשר צבאו של אסד, שנושא את התואר 'מגן המולדת' ביחס לאזרחים או למורדים'. הרשת גם סיפקה השוואה מספרית: בשמונה ימים ביצעה ישראל יותר מ-1,500 תקיפות אוויריות, שבהן היא הרגה 160 פלסטינים. באותו זמן הרג המשטר הסורי 817 סורים.").

כך שאולי לא רק ש'עמוד ענן' לא פגע בתשומת-הלב העולמית למה שקורה בסוריה, אלא אפילו העניק השוואה מעוררת-מחשבה לחלק מהצופים. 

עוד חדשה מעניינת מסוריה היא שהכורדים בצפון סוריה החליטו על איחוד תחת מועצה כורדית עליונה. נראה שאכן כורדיסטאן הולכת וקורמת עור וגידים מול עינינו.יש מיעוטים כורדיים גדולים בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובאיראן, והכורדים, הקבוצה האתנית הגדולה בעולם שאין לה מדינה משלה, עשויים לשנות את הדינמיקה המזרח-תיכונית מהקצה אל הקצה. 

בינתיים ברפובליקה הדמוקרטית של הקונגו

קצת יותר רחוק מאיתנו, באפריקה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, המדינה שהיתה המוקד ל'מלחמת העולם של אפריקה', שבה והתלקחה מלחמת האזרחים. אם עד עכשיו אפשר היה לחשוב שמדובר בשרשרת אירועים קטנים יחסית המאפיינים את ריבוי המיליציות במדינה האומללה הזו, השתלטותם של המורדים על העיר גומה (במזרח קונגו על גבול רואנדה) מעבירה איתות ברור שהעסק רציני. אז נכון שהסכסוך הלכאורה-פנימי הזה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נראה אינסופי, וההתלקחות הזו נראית דומה לקודמותיה, אבל קצב ההתקדמות של המורדים נראה הפעם מהיר מתמיד. גם אם זה שוב ייגמר בהסכם להפסקת-אש, לנו המתבוננים מרחוק, מעבר לאמפתיה העולה בראותנו את הבלאגן העגום של האחר, יש כאן לקח חשוב: כוחות שמירת השלום של האו"ם נכשלו שם בגדול. שוב הוכח שהסכמי הפסקות אש וכוחות-או"ם אינם מסוגלים לשמור על השקט לאורך טווח. רק רצונם של הצדדים מכריע.

בינתיים בסין
עוד יותר רחוק מאיתנו - ואולי  הרבה יותר חשוב - סין הודיעה על החלפת הנהגתה. זה נוגע מאוד באפריקה - שהופכת לאחד ממקורות המשאבים החשובים ביותר עבור סין. זה נוגע מאוד במזרח-התיכון, שכן המעצמה העולה הולכת ונהיית מעורבת יותר ויותר באיזור. סביר להניח שאם היא אכן תשדרג לכדי מעצמת-על, המעורבות תגדל מהשפעה ממתנת על מעורבות הקהילה הבינלאומית במלחמת האזרחים בסוריה, לכדי מעורבות גבוהה יותר, בוודאי באיזורים העשירים יותר במשאבים. הפלסטינים, למשל, בונים עליהם. כך או אחרת, גם אם העולם חוזר לדינמיקה רב-מעצמתית כמו במאה ה-19, או לדינמיקה שתזכיר יותר את מעצמות-העל של המאה ה-20, ברור לכולנו שבמאה ה-21 סין תהיה שחקנית חשובה מאוד במרחב הגלובלי. שי ג'ינפינג הוא האיש הצפוי להנהיג את סין בשנים הקרובות. נקווה עבור הסינים ועבור העולם כולו שתקופתו תיזכר לטוב על ידי האזרחים הקטנים, בכל מקום אליו תגיע השפעת שלטונו.

בינתיים בארה"ב
מזו שעולה לזו שיורדת. שבוע מסחר מוצלח בסך-הכל עבר על הבורסות בארה"ב, לקראת יום שישי השחור, הפותח את עונת הקניות הקשורות בחגים בארה"ב. מה זה אומר בעצם ? לא הרבה לכשעצמו. אבל המידע המצטבר והמלמד על התאוששות שוק הנדל"ן בארה"ב, התחום שמקובל לתארו כקטר של המשק, בהחלט מצטבר לשורת איתותים אופטימיים.  זה בוודאי משמח את כל אזרחי ארה"ב לקראת האתגר הפוליטי המחכה לנשיא אובמה בשבועות הקרובים - התמודדות עם פקיעתה של חבילת חוקים שתביא להעלאות במיסים ולקיצוצים בתקציב החל מה-1 לינואר 2013, לגביה יש קונצנזוס כי היא עלולה להכניס את ארה"ב למיתון מחודש. האותות הרבים מימין ומשמאל מלמדים על עיסקה שמתרקמת לה. כבר עתה ניתן לחזות שיימצא פתרון לUnited states fiscal cliff, במסגרתו יישמרו חלק מהקלות המס וחלק מהקיצוצים הצפויים יבוטלו.  עכשיו רק נשארת השאלה כמה זמן יימשך נשף המסכות, ועד כמה יימתחו עצביהם של האזרחים, לפני שהפתרון יבשיל.

ובחזרה לאיזור שלנו - בינתיים באיראן

ועניין אחרון, ובהחלט לא חביב.
באיראן ממשיכים לרדוף אחרי בלוגרים. התקשורת מדווחת על עוד בלוגר איראני ששילם על חופש-הדיבור שלו בחייו. סאתאר בהשתי (Sattar Beheshti), שבסך-הכל רק כתב על מה שהוא ראה, כבר לא יכתוב עוד. המאמץ של השלטון האיראני לכסת"ח על הסיבה האמיתית למותו רק מראה עד כמה אנשים כמו הבלוגר האמיץ הזה מפחידים את הרודנים, בכל מקום בעולם. יהיה זכרו ברוך. 

מרירות כלשהיא ?

לפני כך וכך חודשים כתבתי כאן פוסט שניסה להבהיר למה לא נכון לגרש מבקשי-מקלט שהגיעו לכאן מדרומה של סודאן, אל מדינת דרום-סודאן הצעירה. מאז, לצערי, התקדמה ממשלת ישראל בנחישות מרשימה בגירושם של אותם אומללים אל דרום-סודאן. והתוצאות לא מאחרות להגיע:

"מאז החל המבצע להטסתם לפני כחודשיים מתו ארבעה פליטים שגורשו מהארץ - בגלל מחסור בתרופות ובכסף.ביום רביעי השבוע מת ניאן דה-בול, תינוק בן שבעה חודשים, שגורש לאחרונה עם משפחתו מהעיר ערד. שלשום מתה פליטה בת ‭,25‬ בשבוע שעבר מת צעיר בן ‭,31‬ ובחודש האחרון נפטרה אישה שחלתה במלריה ובטיפוס."

 העצוב הוא, שבעוד שכל אדם עם טיפה של אנושיות בנפשו מזדעזע מהתובנה עד כמה קל היה למנהיגיה של ישראל למנוע את מותם של אותם מגורשים, אותם אנשים שהנהגת מדינת ישראל הופקדה בידיהם כנראה לא מרגישים אפילו שמץ של אשמה.

האומללים שמתו בסך-הכל שילמו בחייהם את מחיר נסיונה של ממשלת-ישראל להראות כאילו היא עושה דבר-מה בנוגע לבעיית מבקשי-המקלט מאפריקה. אבל את המשמעות המוסרית נשלם כולנו. יכולים היינו למנוע את מותם. ולא רק שלא עשינו זאת, אלא שכאזרחי המדינה כולנו נושאים באשמת שליחתם אל מותם, בארצם ההרוסה.

יום אחד, כשהיסטוריונים ינסו להבין את כישלונה של ישראל לשמר יחסים עם מדינות שהיו יכולות להיות חלק מ'ברית הפריפריה' - מדינות לא ערביות/מוסלמיות שיש להן אינטרסים משותפים משמעותיים עם ישראל - הם יחזרו אל האיוולת הזו, ולא יידעו להבינה.

את מחיר הפופוליזם של אלי ישי ובנימין נתניהו לא ישלמו רק המתים מדרום-סודאן. כולנו נידרש לשלם את החשבון הזה.

The African Union is Nkosazana Dlamini-Zuma's

Nkosazana Dlamini-Zuma, South-Africa's minister of Home Affairs, was elected yesterday as the chairperson of the Commission of the African Union (the comiision is the  executive branch of the union). Zuma is the first woman to hold this position.

This hard to get victory over the current chairperson, the Gabonese diplomat Jean Ping required 3 rounds of voting, is considered by many as a  political battle for dominance of the union between the African Francophone states and the Anglophone states.

The new chairperson is receiving a full plate of troubles, inherting from the former chairmen two ongoing crises - in Mali and in Guinea Bissau. 

Zuma, whose position in South-African politics appeared to be not far from her ex-husband (the current president of South Africa), is facing a challenge of greater proportions than anything she has seen yet in her homeland. Let us all hope that now, after the race is won, all union members shall unite behind her, and that she will be able to bring the African Union to the next level of cooperation and shared responsibility. Considering the tasks awaiting her, the current problems of the European union appear to be simple and easy to resolve. May her leadership be remembered as the one who helped in the creation of a unified Africa, and in bringing peace and stability to the continent she now heads. 

התשובה להסתה היא שאלה

בנימין נתניהו מדבר על השמדה, אלי ישי מבטיח גירוש, חברי כנסת מדברים על סרטן וגם רוצים לגרש, והם מקווים שכולם יקשיבו להם, יהופנטו על ידם ולא ישאלו שאלות קשות. בינתיים זה עובד להם לא רע. כמה חבל שבמקום ההמון היהודי המוסת שראינו הערב, לא ראינו קבוצת אנשים שאיננה שוכחת כמה שאלות פשוטות: 

• כיצד נציגי הממשלה וחברי הכנסת מן הקואליציה מדברים על גירוש של אזרחי סודאן ואריתריאה למדינות מוצאם, למרות שלישראל אין קשר דיפלומטי איתן, הן מוגדרות כמדינות אוייב, ואין שום אפשרות פרקטית לבצע העברת אוכלוסין מישראל ישירות אליהן ? 
• כיצד נשקלת העברה למדינה שלישית, למרות שברור שאין מדינה אחרת אשר תשמח לקלוט מבקשי-מקלט ?
• כיצד שר-הפנים אלי ישי מדבר על כליאת כל מבקשי-המקלט, כשהוא יודע שאין מקומות פנויים בבתי הכלא שיספיקו לכליאתם של עשרות אלפי מבקשי-המקלט ? 
• כיצד שר-הפנים אלי ישי מדבר על כליאת רבים ממבקשי-המקלט, כאשר אפילו 2,000 מקומות שהוקצו על ידי המשרד לביטחון פנים עבור אלה מבין מבקשי-המקלט שתעצור  יחידת עוז - נותרים מיותמים (על פי עדותו בתקשורת של השר לביטחון פנים עצמו, יצחק אהרונוביץ) ? 
• מדוע ממשלת ישראל מקימה מתקן לכליאת מבקשי-מקלט, כשמראש היא יודעת שהיקפו יספיק לכליאת רק כמה עשרות אחוזים ממבקשי-המקלט ולא תתאפשר כליאת כולם ? 
• מדוע ממשלת ישראל ממשיכה במדיניות שבמסגרתה השלטון המרכזי מעודד הבאת מבקשי-מקלט אל ערי ישראל, ומותיר את האחריות על ההתמודדות איתן בידי השלטון המקומי, ללא תקצוב וללא סיוע של השלטון המרכזי ? 
• מדוע ישראל לא מקימה מחנות פליטים למבקשי-המקלט, כפי שעושות כל מדינות אפריקה ? יש מרחבים גדולים בנגב שבמאמץ יחסית קטן מבחינת תקציבים ומשאבים אפשר להקים בהם ערי אוהלים שבהם יוכל השלטון המרכזי הישראלי לספק למבקשי-המקלט קורת-גג, בטחון תזונתי, שירותי רפואה, חינוך והכשרה מקצועית, מבלי שהוא מטיל את האחריות לכל אלה על השכבות החלשות של מדינת ישראל. 

Joseph Kabila sworn in for 2nd term after tumultuous elections and post-elections

Joseph Kabila was sworn in Tuesday for another term as president of the Democratic Republic of the  Congo. 
Everyone, including Kabila himself, admit there were problems in the elections. Though the scale and impact on results is not clear, it seems that this dispute, despite the Congolese supreme court decision to confirm the official results, will shadow Kabila's second term in office, to the detriment of the Congo. 

אין סיכוי לעזור לרעבים בסומליה

ד"ר אוני קרונקארה, ראש ארגון "רופאים ללא גבולות" שובר טאבו ומודה שבכל הנוגע למשבר ההומניטרי בסומליה ידם של ארגוני הסיוע הבינלאומיים קצרה מלהושיע לנזקקים ביותר.

לדבריו, הסוכנויות אומנם מסוגלות לספק סיוע רפואי ותזונתי לעשרות אלפים במחנות הפליטים בקניה ואתיופיה, אליהם נמלטו המונים מסומליה, אך  "אנשי רופאים ללא גבולות נאלצים לקבל הכרעות קשות בפרישת והרחבת הסיוע שלנו, בדבקות בעקרונות הניטרליות שלנו מול המציאות של אנשים שחיים ללא טיפול רפואי, ללא מזון. הצוות שלנו נתון בסכנת מוות. אולם הסתרת הגורמים מעשה ידי אדם של הרעב באזור והקשיים העצומים בהתמודדות אתו לא יעזרו במשבר. ארגוני סיוע אינם יכולים לפעול באזור".
הצירוף של מלחמת-האזרחים הבלתי נגמרת בסומליה עם אחת הבצורות הקשות ביותר הזכורות במזרח אפריקה, הוא מעל ומעבר לכוחותיהם של ארגוני-סיוע. הצורך בהתערבות בינלאומית מעולם לא היה גדול יותר. הסיכוי להתערבות שכזו מעולם לא היה קטן יותר. 

Here comes Yemen

The reports of Ali Abdullah Saleh's leave of Yemen, for medical treatment in Saudi Arabia, following an artillery attack on his palace compound by opposition forces, even if accepted at face value, are more than likely the final accord of his era of rule in Yemen.
When observing the situation in Yemen, one cannot waive the the suspicions that Saleh was killed in the attack and that his supporters are hiding his death, in a manner similar to the incidents following the successful assassination of Laurent-Désiré Kabila, past leader of the Democratic Republic of the Congo. Only time may reveal what really happened.
Saleh's death, if indeed he did not survive that attack, does not necessarily mean a peaceful time for Yemen. Just the end of his rule. It is impossible to estimate whether or not Yemen will reach peace in the coming months, or if it is doomed for a long civil war between tribes, groups and external powers.

There is also no doubt that more than any other Arab state of this day and age, Yemen may be the first state in which a extremist Islamic stream of reaches power (and lets put aside for a minute the issue of Afghanistan and the streams of Taliban and El-Qaeda there, at past and at present). 

Still, one can hope that even such a change takes place, considering Yemen's place in the Arab world, and real-politic considerations, may lead even an extremist group to seriously consider democracy, especially if power was reached by cooperation with other, less extreme streams. 

Ivory Coast's power transition following the elections is completed - at last

Alassane Ouattara has been sworn in today as the president of Ivory Coast. The modern history of Ivory coast should be learned by all politicians, both in regards to its Economy and in regards to civil wars and why they are rarely a preferred alternative to Elections, when the general good is concerned. May it be the beginning of a new and brighter era for the country that was once the diamond of francophone Africa. 

עלייתה של המעצמה הצרפתית הפוסט-קולוניאלית ?

הולכות ומצטברות עדויות לכך שהעידן החד-מעצמתי אליו התרגלנו לאחר נפילתה של ברית-המועצות מגיע לסיומו. הסתפקותה המסורתית של סין במתרחש בגבולותיה היא (תוך שימת-לב ערנית למניעת תקדימים שעלולים לשמש כנגדה), ירידתה של ארה"ב מגדולתה עקב מצבה הכלכלי, ובעיקר - התעקשות העולם להמשיך ולהיות מקום מסובך ומסוכן שזקוק לשריף, הביאו לכך שאל הואקום הזה נמשכים שחקנים חדשים.
חדשים ? יותר נכון לומר, חדשים-ישנים.

מעצמות העבר הלא-רחוק, אלו שבמאה ה-19 היו בשיא גדולתן, ובראשית המאה ה-20 עדיין היו אלו שנתנו את הטון, עד שבאה מלחמת העולם השניה והפכה את הקערה על פיה, שבות ונוטלות על עצמן תפקיד מוביל בניהול המשברים בעולם.

צרפת, על פי דיווח "הארץ", מעורבת בשלושה קונפליקטים בעולם -

• מלחמת האזרחים בחוף השנהב
• מלחמת האזרחים בלוב 
• המאבק כנגד הטליבאן ואל-קאעידה באפגניסטאן 

בעוד שמעורבותה של צרפת באפריקה נמשכה לכל אורך המאה ה-20, והיא היוותה, במידה רבה, נציגה של העולם המפותח באפריקה הצרפתית, ושוטר-מטעם-עצמה במאבק כנגד ברית-המועצות במלחמה הקרה, הרי ששלל החזיתות בהן היא בחרה להתערב, לשלוח כוחות-צבא ולהשקיע ממשאביה כיום, מעיד על תפישה עצמית חדשה של צרפת. 

מאמר דומה היה יכול להרשם גם לגבי בריטניה, שצבאה המתמודד עם קיצוצים עקב המשבר הכלכלי, מעורב אף הוא באפגניסטאן ובלוב. 

רק הזמן יגיד האם מדובר במעורבות זמנית של מדינות, לפני ש"העולם השלישי" לשעבר ייקח על עצמו את הדומיננטיות בהתערבות במשברים שהיתה עד כה בידי העולם המפותח, בדמות מערב אירופה וארה"ב,  או שמא, אכן, אנו חוזים בחזרתן של המעצמות של המאה ה-19 אל מרכז הבמה. 

האם נכון לומר שישראל ההודפת את מבקשי-המקלט האפריקאיים בחזרה למצרים נוהגת כמו שווייץ במלחמת העולם השניה ?

נתקלתי בקישור הבא העוסק במחאה על השוואה שעשתה אושרת קוטלר בפינתה בערוץ 10, בין חיילי צה"ל לסייעני נאצים שוויצרים, שהתנכלו לפליטים יהודים במלחה"ע השנייה. הקישור מביע מחאה חריפה על ההשוואה הזו.

לדעתי, עצם ההשוואה בין ישראל של היום לשוויץ של אז, נכונה ובמקומה. אותם טיעונים כנגד קבלת פליטים יהודים לתוך שווייץ משמשים כיום כנגד קבלת פליטים אפריקאיים לתוך ישראל.

כל מי שמכיר את המאמצים ששווייץ משקיעה בהגנה ובכוחות הבטחון שלה, יודע שחרף היותה נייטרלית מאות בשנים, היא תופשת את עצמה כמדינה מאויימת, לא הרבה פחות מכפי שישראל תופשת את עצמה.
על השאלה של תפישה עצמית בוודאי אפשר להתווכח, אבל כך גם אפשר לומר על ישראל: המדינה בעלת הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון (שהוא גם כנראה מעשרת הצבאות החזקים בעולם), אשר עדיין תופשת את עצמה כמדינה חדשה הנתונה לסכנה-קיומית, הן מול נשק גרעיני איראני והן מול אבניהם של מפגינים פלשתינאים.

יתרה מכך, שווייץ היתה אומנם נייטרלית בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל כך הייתה גם נורבגיה לפני שנכבשה על ידי גרמניה. אירופה של שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים לא היתה מקום שלו ובטוח יותר מהמזרח-התיכון. אולי אפילו פחות, בהתחשב במספר המדינות הרודניות בעלות שאיפות ההתפשטות.

ואם נתמקד בטיעון הישראלי הפופולרי ביותר, כל מי שמכיר את המספרים מבין שהטיעון "החזק" ביותר כנגד קליטת פליטים אפריקאיים - הכמות האדירה שתתחיל לנהור אל עבר ישראל - היה יפה גם לגביה של שווייץ.

ואחרון - שאלת איום החיים המיידי לא פשוטה וקלה כמו שנדמה לטוענים כנגד קליטת פליטים. עצם העובדה שהיהודים נרצחים על ידי גרמניה הנאצית לא היתה עובדה ידועה בעולם עד 1942. גם לאחר מכן מדובר בעובדה שהיתה שנויה במחלוקת, גם עקב אינטרס פוליטי של המדינות שבידיהן היו הוכחות, וגם עקב אי-הרצון של בני-האדם להכיר בזוועה, לפחות עד 1944. כך שבמהלך השנים 1939 - 1944 בהחלט יכלו שוויצרים רבים לטעון שהסירוב לקלוט יהודים הוא מאחר ואלה רק מבקשים לשפר את מצבם.

ואם ניזכר בחלק השני של המשוואה - הפליטים האפריקאים:
רבים מהם חשופים לאיום על חייהם גם במחנות הפליטים שמקיפים את המדינות מהן הם נמלטו.
רבים מהם חשופים להטרדה ואלימות במדינות המקלט,
ורבים מהפליטים שעברו ממצרים לישראל מספרים על התעללות איומה שהביאה לכך שהם נמלטו ממצרים אל ישראל.
אין ספק שבמחנות הפליטים מהם הם נמלטים הלאה היו ויש אירועים של פגיעה, רדיפות, רעב ומחלות.
אין גם ספק בכך שמצרים, כמדינה קולטת הסובלת מעוני ומחסור גדולים מאוד, איננה מציעה לפליטים המגיעים אליה בטחון.

האם אפשר להאשים אדם המבקש לספק מזון ומחסה לו ולמשפחתו בכך שהוא מנסה להגיע למקום מבטחים בדמותה של מדינת ישראל ?

האם יש ספק בכך שמדינת ישראל, כאשר היא הודפת את המתדפקים על שעריה ומבקשים מקלט ובטחון, מפעילה את השיקולים האנוכיים שהפעילה שווייץ בזמן מלחמת העולם השניה ?

לי אין ספק בכך שהפליט המנסה להגיע לישראל צודק.
לי אין ספק בכך שישראל מפעילה שיקולים אנוכיים כמו שווייץ.
השאלה היחידה היא האם ישראל צודקת בשיקוליה האנוכיים. לשאלה הזו אין תשובה נכונה אחת.

להבנתי מדובר בשאלה מוסרית קשה, שכן היא מעמתת בין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי בני-אדם נרדפים המתדפקים על שעריה, לבין מחוייבותה המוסרית של ישראל כלפי העם היהודי, להמשיך ולהתקיים תמיד כמדינה המבטיחה מקום מקלט לעם היהודי.

ייתכן שאם ישראל תענה לכל הפליטים שיתדפקו על שעריה לאורך השנים, היא לא תמשיך להתקיים במאות השנים הבאות כמדינת העם היהודי, ובכך תבגוד בתכליתה ההסטורית.

בשאלה המוסרית הזו, התשובה האישית שלי, חרף הקושי העצום שבה, ברורה: ישראל לא יכולה לעמוד מנגד כאשר בני-אדם חותרים לחוף מבטחים. העמידה מנגד היא התכחשות לגורל המר של העם היהודי, וככזו היא התנהגות שאיננה יהודית.

ישראל חייבת להוות מגדלור וחוט שדרה מוסרי, ולהוביל פתרון שיאפשר מתן מקלט לפליטים.
גם אם התוצאה תהיה הפיכתו של הנגב למחנה-פליטים אחד גדול.
גם אם יש בכך סכנה לאופיה הדמוגרפי של ישראל בדורות הבאים.
כי אם ישראל איננה נוהגת כך, יש בכך סכנה לנשמתה - עכשיו.