הולכים לבחירות באפריל 2019

40 ימים לאחר מעשה התפוצצה הפצצה שהטמין אביגדור ליברמן לבנימין נתניהו. זוכרים את ההתפטרות של ליברמן והתנבאויות כל הפרשנים על בחירות קרבות? או שכבר הספקתם לשכוח הודות ל? 

ליברמן לא עשה את כל זה מעצמו. החרדים שקדו וחפרו ורבו ביניהם ויאיר לפיד חיכה בצד והודיע ברגע המתאים על משיכת תמיכתה של יש עתיד מחוק הגיוס כדי לוודא את חיסולה של הקואליציה הנוכחית. 

מה קרה לבנימין נתניהו, שלפני 5 שבועות הסביר שזה יהיה חוסר-אחריות ללכת לבחירות ועכשיו הסכים לכך ? הרי רק לפני 4 ימים פוצצה לראשונה מנהרה שחפר חיזבאללה בצפון ישראל והסבירו לנו שמדובר במבצע שעשוי להימשך חודשים ? 

קשה למתבונן ברצף האירועים הזה שלא לחשוד בכך שנתניהו התבונן בזהירות בהתנהלות המערכת המשפטית והגיע למסקנה שהתזמון הזה יהיה המיטבי עבורו. האם זה בגלל שהוא מעריך שהמערכת לא תספיק לגבש עמדה אלא בסמוך מדי לבחירות וכך הוא יגיע לבחירות עצמן כשהוא עדיין בחזקת מי שלא הוגש כנגדו כתב-אישום ? 

אבל אולי אולי זה לא נתניהו עצמו ? אולי אלמנט אחר פועל כאן, בדמות חששן של כל השותפות לקואליציה ממשבר כלכלי עולמי המחייב אותן להקדים ככל האפשר את הריצה אל הקלפי? 

ואולי אולי אולי מה שנאמר לנו הוא מה שקרה בפועל - הקואליציה הזו הגיעה אל הנקודה שבה אי-אפשר היה לדחות יותר הכרעה בסוגיית הגיוס, ולא היה בה (עוד ביולי) ואין בה (גם היום) קונצנזוס אפשרי בעניין ? 

השאלה הזו היא קשה ומורכבת מכפי שאולי נזכה לשמוע, נוכח אוירת הבחירות הממשמשת ובאה. כפי שכתבתי עוד במעבר החוק האומלל הזה בקריאה הראשונה  - החוק בנוסחו הנוכחי עתיד ליפול בבג"ץ מאותם נימוקים של קודמיו. אבל אפילו חוק שלא מבצע את התכלית שלו - הסדר גיוס כמעט שוויוני - אין הקואליציה הזו, הימנית ביותר שראינו כבר שנים הרבה - מסוגלת להעביר ? אם כך, איזה הסדר גיוס חרדים מסוגלת המדינה שלנו לחוקק ? 

ואם גם אחרי הבחירות לא תקום קואליציה שתוכל לחוקק הסדר גיוס חרדים אפקטיבי, אז מה הטעם בבחירות האלה ? 

כלומר, תצביעו למי שתצביעו - חשבו על נושא גיוס החרדים כשאתם בוחרים. נסו לבחור כך שהקואליציה שתקום תוכל למשול במדינה הזו בצורה שסוגיות שנגררות כאן עשרות שנים יגיעו סוף סוף להכרעה. העדר-המשילות הזו, שהיא (אולי אולי אולי) הסיבה האמיתית לקריסת הקואליציה הזו כמעט שנה לפני סוף זמנה, אפיין רבות מדי מממשלות ישראל לאורך השנים. בנימין נתניהו הוא אומנם מנהיג הססן, דפנסיבי, שמעדיף להימנע מהכרעה איפה שרק אפשר, אבל לא כל האחריות עליו. גם העם שמקפיד לבחור שוב ושוב קואליציות שלא מאפשרות הכרעות חדות אחראי למציאות הזו. 

בשולי הדברים, הבה ונביט על חצי הכוס המלאה. הממשלה השלושים וארבע תשלים ארבע שנים מלאות לכהונתה. בעשור האחרון ידעה ישראל יציבות נדירה יחסית. גם הממשלה השלושים ושתיים השלימה 4 שנים. אבל הממשלה ה-34 הגדילה לעשות, כי בניגוד לממשלה ה-32 שנשענה על קואליציות מתחלפות, הממשלה הנוכחית עשתה זאת עם קואליציה אחת, יציבה להפליא. סוג כזה של יציבות לא ראינו כאן. תגידו מה שתגידו על בנימין נתניהו בגירסתו הבוגרת והבשלה, הוא יודע להחזיק בשלטון.  

תשובות לשאלות בשולי הדברים

• אילו ממשלות אחרות הצליחו להחזיק 4 שנים ? ממשלת ישראל השמונה עשרה (הראשונה בראשות מנחם בגין) וממשלת ישראל החמש-עשרה (השניה בראשות גולדה מאיר, שכהונתה התארכה עקב מלחמת יום הכיפורים). אף אחת מהן לא נהנתה מיציבות קואליציונית כמו זו של הממשלה ה-34. 
• כמה שנים תוכנן מבצע 'מגן צפוני' נגד מנהרות החיזבאללה? על פי דובר צה"ל, המבצע תוכנן כבר 4 שנים לפחות. נתניהו ותומכיו מציגים אותו ככורח מיידי שמנע המשך פעילות בדרום. ליברמן כנראה חשב, בניגוד לאחרים, שתגובה בדרום היא צורך דחוף יותר. מי צדק? ימים יגידו. אבל העובדה המטרידה באמת כאן היא הכרעה ממשלתית שמשתקף ממנה תפישה של חוסר-יכולת של ישראל לנהל בו זמנית מאבקים כנגד ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. המדינה שידעה להתמודד מול כמה צבאות במלחמות העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים, נרתעת מהתמודדות עם שני ארגוני טרור בו זמנית ? 
• אז מתי יתקיימו הבחירות ? על פי הודעת ראשי-הקואליציה, הולכים לבחירות ביום שלישי, 9 באפריל 2019. 

האם נתניהו חיפש רגיעה ומצא בחירות מוקדמות (מדי) ?

מסתמן ששאיפתו של בנימין נתניהו להגיע לרגיעה כמעט בכל מחיר בחזית עזה, תביא עמה הסלמה דווקא בכיוון אחר: יש רחשים בדבר אפשרות שסוף כהונתו של אביגדור ליברמן כשר ביטחון הולך ומתקרב.

למה שליברמן יתפטר ? יש הרבה סיבות. התקרבות מערכת הבחירות היא כנראה העיקרית.
על פי הפרסום בואלה!: 

"שר בכיר בממשלה העריך כי ליברמן עומד להודיע על התפטרותו מהממשלה. 'הוא ממותג ככישלון בביטחון. זו בחירה בין סוף קריירה, אם הוא נשאר בתפקיד, לבין סיכוי קטן להציל אותה'" 

אבל בואו ניתן לליברמן קרדיט. ייתכן שהוא עושה את זה מסיבות עקרוניות. אולי זה בגלל עזה. אולי זה בגלל משהו שאנחנו לא יודעים.

לגבי עזה, אפילו ישראל היום הרשה לעצמו לומר שבסיבוב האחרון: "חמאס אמר את המילה האחרונה".  ונתניהו הרי יצא מהארון בפריז והתגלה כיונה בטחונית: 

"אני רואה בחורים צעירים הולכים ליחידות שלהם. לוקחים צ'ימידן ונפרדים מההורים. וחלקם לא חוזרים. אני חי את זה. כשצריך אנחנו עושים פעולות אבל אני תמיד חושב על הצד הזה. כל ראש ממשלה צריך לחשוב על זה. אם יש צורך לשלוח אנשים עושים את זה אבל אם אפשר להימנע מזה אז זה מה שעושים. "

יונות מדינית זו עמדה לגיטימית. איפוק וחשיבה שניה ושלישית לפני יציאה לפעולה צבאית הם דברים ראויים ביותר. 

אבל אסור לראש ממשלה להגיד את הדברים בצורה הזו. כי התוצאה ברורה - מי שיעשה מה שאפשר להימנע משליחת אנשים לקרב, ימצא עצמו שולח אותם לקרב כל הזמן, בתנאים הכי גרועים, הכי מסוכנים והכי קטלניים. 

וכפי שכתב רונן איציק בישראל היום במאמר בכותרת "מה יגרום לממשלת ישראל להפיל את חמאס?" הרי 

"כמו שזה נראה היום, בעצם שום דבר לא יגרום לממשלת ישראל להפיל את שילטון חמאס. המהלך הזה פשוט נתפס כלא כדאי בשום אופן. קחו אוויר, כי מה שהיה הוא שיהיה, בטח בכל המדובר ברצועת עזה, מקום בו אנו נלחמים מאז 1948, ולא מצליחים לייצר יציבות, ואולי גם זה אומר משהו. המילה "כיבוש" שהפכה למוקצית בעידן בו אנו חיים היא לא פשוטה, בטח לא השלכותיה, אך בואו נשים את הקלפים על השולחן – האם קיים פיתרון אחר שייתן שקט לאורך זמן?

החיים לימדו אותנו כבר מזמן – שלא. גם לכיבוש יש מחיר, וגם למציאות שלאחריו יש מחיר, ואת המחיר הזה אף גורם היום לא מוכן לשלם. ולכן, עם כל תחושת התסכול והזעם, גם הסבב הזה יעבור, והמציאות לא תשתנה מן היסוד. " 

רובנו, אם לא כולנו, נסכים שזה נראה כמו סיכום תמציתי לא-רע של עמדת ממשלת ישראל הנוכחית. אם זו היתה ממשלת שמאל, איש לא היה מופתע. אבל כולנו זוכרים שזו כנראה הממשלה הימנית ביותר שהפוליטיקה הישראלית מסוגלת להעמיד מתוכה בזמנים האלה. 

אז אפשר להבין שליברמן החליט למתוח קו. כלומר, אם הוא החליט. כלומר, אם ההתפטרות שלו אכן קשורה לעזה. כלומר, אם אין דברים שאנחנו לא יודעים. 

לפני שנתייחס לבחירתו של ליברמן, זו הזדמנות טובה כמו כל אחת אחרת להזכיר שיש לפחות שני פתרונות אחרים שיש סיכוי לא רע שיתנו שקט לאורך זמן - 

• האחד , מה שראינו בלבנון #2. תגידו מה שתגידו, כבר יותר מעשור שהגבול הזה שקט כמעט לגמרי. נכון, מלחמת האזרחים הסורית עזרה מאוד. נכון, יש מצב שמתחת לפני השטח קורים דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ושיתפוצצו לנו בפנים. ובכל זאת - מבט על האירועים שבין ישראל לחיזבאללה בעשור האחרון מלמד שעד כמה שיחסים כאלה יכולים להיות פחות אינטנסיביים ממה שיש לנו עם החמאס בעזה - הם שם. 
• השני, מה שלמדנו אבל יישמנו רק חד-צדדית אחרי 1967. יש מקומות שבהם הדרך היחידה להשיג שקט היא לפנות את השטח מאנשים מסויימים. טרנספר. זה נעשה ב-1948 לערבים ויהודים. זה נעשה ב-1967 לערבים. זה נעשה ב-1981 ליהודים. זה נעשה ב-2005 ליהודים. בשום מקרה זה לא הביא לשלום בסגנון אירופאי, אבל בכל המקרים היה שינוי מהותי ביחסים, ולפחות מהפרספקטיבה היהודית, ב-3 מתוך 4 מקרים, היה שיפור מהותי במצבה האסטרטגי של ישראל. גם לגבי הרביעי - ההתנתקות ב2005, יודו גם הגדולים שבמתנגדיה, נתקע טריז עמוק בקרב הפלסטינים שנכון להיום, נדמה שאין ביכולתם להתגבר עליו.
  נראה שהגיע הזמן ליישם את זה שוב על מקור הטרור ולא על אלה שהטרור מכוון נגדם. תחשבו על זה. לפחות ברמה המוצהרת, אם טרנספר יהיה בקונצנזוס ישראלי, נגיע לדבר אחד שיהיה מוסכם גם עלינו וגם על רוב מוחלט של העזתים . הרי בהתאם להנהגתם, הם לא רוצים להישאר שם. הם רוצים לעבור משם למקומות אחרים בארץ ישראל. אז אולי יימצא הפוליטיקאי הישראלי שישאף ללכת לקראתם ולהגשים להם 50% מרצונם - שלא יישארו בעזה? 

סביר להניח שלא נראה את ליברמן מרים את דגל הטרנספר. הוא בוודאי ידבר על קשירת-ידיים, אוזלת-ידיים, וההכרח בפעולה נחרצת - שהממשלה לא מתירה. ביבי יהיה האשם. 

אבל אחרי האיפוק שמערכת הביטחון בהנהגת ליברמן הובילה כבר חצי שנה נוכח הפגנות אלימות חוזרות ונשנות בעזה בהובלת החמאס, קשה להאמין שהוא יוכל לשכנע מישהו בזה. ובכל זאת - זה השלב האחרון שבו הוא יכול להחזיר את המפתחות ולנסות לתלות את האשם על ביבי. זה לא יעבוד במהלך מערכת-בחירות בה יצטרך להסביר מדוע ולמה נשאר בכסאו למרות שלא הסכים עם מדיניות הממשלה. 

וביבי? תסמכו עליו שהוא יצליח לתזמן איזשהוא מבצע או איזושהיא פעילות או איזושהיא תגלית איראנית או אחרת כדי להפתיע את ליברמן. במשחק הזה, בין אביגדור לבין בנימין, השני מנצח כבר יותר מ-20 שנים.

בשורה התחתונה, אם אכן ליברמן יתפטר, סביר להניח שאנחנו הולכים לבחירות בפברואר-אפריל. היו כבר תחזיות כאלה. משה כחלון חזה את זה עוד ביולי. וכולנו יודעים שמעברו של חוק הגיוס בקריאה הראשונה היה רק המערכה הראשונה בתיאטרון האומלל הזה. 

אז מה? בחירות? תגידו מה שתגידו על הקואליציה הזו, גם אם היא תגיע לסוף דרכה החורף, היא היתה המרשימה ביותר מבחינת יציבותה ותפקודה, בהשוואה לכל אלה שראינו כבר שנים ארוכות, כאן בארץ הקודש. 

שמעתם על צעדת תלמידי עוטף-עזה ? מה דעתכם? ולמה אתם לא הצטרפתם?

בחמשת הימים האחרונים צעדו תלמידי תיכון "שער הנגב" מהמועצה האזורית שער הנגב אל עיר הבירה שלנו. ההפגנה האזרחית הנהדרת הזו הסתיימה אתמול בעצרת מחאה מול הכנסת. על פי התקשורת, מאות אזרחים מכל רחבי הארץ הצטרפו גם הם לצעדה הזו - כדי להביע את תמיכתם.

מטרת הצעדה? מחאה על המצב הביטחוני. 

היקף המחאה ? לא קטן. יותר מ-150 נערים ונערות מישובי עוטף עזה.

היקף הכיסוי התקשורתי? גם הוא לא קטן. 

דיווחו על הצעדה בכל כלי התקשורת המרכזיים, לאורך כל השבוע. 

כך למשל, בישראל היום, דיווחו על פתיחת המחאה: ילדי עוטף עזה בצעדת מחאה לעבר הכנסת.

בידיעות/YNET דיווחו במהלכה: צעדת נוער עוטף עזה לירושלים: ' מגיעה לנו ילדות נורמלית' 

בהארץ דיווחו על סיומה: בליווי הנשיא ריבלין, צעדת בני הנוער מעוטף עזה הגיעה לירושלים

לפעמים מחאות מתות בגלל שהן מחובקות חזק מדי בקונצנזוס שאין מאחוריו כוונה אמיתית. אנחנו זוכרים את ויקי קנפו. המצעד שלה זכה לתשומת-לב תקשורתית עצומה. ההשלכות שלו בפועל על המדיניות הציבורית? כמעט אפס. 

גם במקרה הזה, קל לחזות שהמחאה תסתיים בלי לשנות את המציאות. מדיניות בטחונית, בדיוק כמו מדיניות כלכלית (במקרה של מחאת האמהות החד-הוריות כנגד הקיצוצים בשנת 2003) מעוצבת על בסיס שיקולים קרים של עלות ותועלת. לא על בסיס דעותיהם, לוהטות ככל שיהיו, של הנפגעים מתוצאות המדיניות הזו. 

זה האתגר האמיתי של המחאה הזו. לשנות את סדרי-העדיפויות של מדינה שלמה זה לא עסק פשוט. במיוחד שהמחירים הנדרשים הם איומים. אין דרך להתמודד עם איומי-הטרור מעזה בלי לשלם במשאבים ובדם. 

ולמרות זאת - הצועדים הדגישו כי זוהי לא מחאה פוליטית. זו כמובן שטות גמורה. אין הפגנת מחאה שאיננה פוליטית. 

פוליטיקה, במהותה, היא מאבק על סדרי-עדיפויות. 

עובדה היא שצעדת המחאה של תלמידי עוטף-עזה לא היתה במרכז הדיון הציבורי הישראלי בשבוע האחרון. מה זה מלמד אותנו? שחוסר-האונים של מדינת ישראל כנגד טכנולוגיית הטרור החדשה, המכונה עפיפוני התבערה, הוא כאן כדי להישאר. זה לא חדש כמובן. ההיסטוריה הישראלית היא רצף של מציאות בטחונית לא נעימה ומתמשכת עבור מיעוט. כל פעם באיזור אחר. פעם פדאיון בדרום. פעם קטיושות בצפון. עברנו את פרעה. נעבור גם את זה. 

בכל מה שנוגע למאבק מול הטרור הפלסטיני, ההיסטוריה שלנו מלמדת שהדברים נמשכים עד שקורה משהו. הדברים מצטברים למבצע סיני. למלחמת שלום הגליל. למלחמת לבנון השניה. להתנהלות של מדינה שמותחת קו ומבהירה שהדברים צריכים להתנהל אחרת. ואז זוכה האיזור המוכה לתקופה שלווה יותר. 

מתי תגיע השלווה לדרומה של ישראל? כשהציבור יאותת לממשלה שהגיעו מים עד נפש. 

על פי השבוע האחרון יעברו עוד הרבה מים לפני שנגיע לנקודה הזו, של מתיחת הקו,

שאחריו ידעו ילדי עוטף עזה ילדות נורמלית. 

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי

ההתפתחויות האחרונות בחקירות הסובבות את נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בדמות -  

• משפט פול מנפורט
• העסקה של עורך דינו
• החדשות על שיתוף הפעולה של היועץ המשפטי של הבית הלבן

מצטרפות להן, במקרה או שלא במקרה, אל  הצהרתו של טראמפ כי ישראל תשלם מחיר מדיני עבור העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כרגיל בישראל, מעניין לראות כיצד מקורות חדשות מסויימים מנסים להצניע את ההצהרה הזו בעוד מקורות חדשות אחרים מנסים להבליט אותה, אבל איך שלא נביט על זה, אלה 3 האמירות של טראמפ (כפי שערוץ 7, למשל, הביא אותן באומץ):

• "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במשא ומתן עם הפלסטינים כי היא זכתה בדבר גדול מאוד - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה והעברת השגרירות"
• אם אי פעם יהיה שלום עם הפלסטינים, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל היו מהלכים נכונים - כי הורדנו אותם משולחן המשא ומתן"
• "במשאים ומתנים בעבר הם מעולם לא הצליחו לפתור את סוגיית ירושלים. עכשיו ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, כי זה הורד מהשולחן. הפלסטינים יקבלו משהו טוב מאוד, כי עכשיו התור שלהם"

האם טראמפ מתכוון לזה ברצינות ? 

אני סבור שטראמפ - בצדק - מבין שזמנו עלול להיות קצוב בגלל התקדמות החקירות. ולכן אימץ את התפישה שעליו לפעול אינטנסיבית כדי להיות מסוגל להתמודד פוליטית עם הליך ההדחה העשוי/עלול להגיע בהמשך. 

במציאות הנוכחית, נראה שהחזיתות הקלות ביותר לפעולה מחוללת תהודה ציבורית לנשיא שבידיו סמכויות צו נשיאותי - הן בנוגע לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ובנוגע לתהליך המו"מ הבינלאומי עם איראן. 

מבין שתי החזיתות, איפה לדעתכם יידרש טראמפ להשקיע פחות משאבים כדי לקדם את יצירת הכותרות מסיחות-הדעת ומגבשות הקואליציות שיתנגדו להדחתו ? 

מרגישים מרומים? בצדק. הרי כל מי שהתבונן בתהליך העברת השגרירות לירושלים הבין שהצעד הסמלי בעיקרו לא ביטל את מעמד הנציגות הפלסטינית במזרח ירושלים. מבחינה מעשית, טראמפ לא סיים את המאבק העתידי על ירושלים. אפילו מבחינה סימלית לא ברור עד כמה הצעד הזה אכן התקבל על דעת מישהו, מלבד טראמפ וישראל. וכעת טראמפ ממשיך במסעו, ולמרבה הצער, כל מי שמביט על הסוגיות המהותיות שנותרו על שולחן המו"מ מאז שתהליך אוסלו נעצר, דה-פקטו, בשנת 2000, מבין שטראמפ הולך לגרום לישראל נזק מדיני מאוד משמעותי. 

כי כל הדברים שנותרו על השולחן, לגישתו של טראמפ, הם מהותיים. 

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי. 

הזדמנות למבט במראה- ובמציאות

הודאתו של חבר הלשכה המדינית של חמאס, סלאח אל-ברדוויל לסוכנות הידיעות הפלסטינית "וטאניה" כי 50 מההרוגים בעימותים בגבול עזה ביומיים האחרונים היו אנשי חמאס, היא הזדמנות נהדרת לשמאל הקיצוני הישראלי למבט נוקב במראה. 

כבר יומיים שאני מוצא עצמי מתעמת עם אנשים העסוקים בזעזוע מוסרי עמוק מכמות ההרוגים בהפגנות "הלא-אלימות" בגבול עזה. ולא עוזר כמה שאתה עובר איתם על תמונות ודיווחים מהשטח המבהירות היטב עד כמה אלימות הן ההפגנות הלא-אלימות האלה, ולא עוזר כמה שאתה מדבר על הזכות והחובה של מדינה להגן על גבולה, ולא עוזר עד כמה אתה מצביע על מעורבותו של חמאס בייזום וניהול ההפגנות האלה - התגובה היא עיקשת ומסרבת להאמין לכל נתון שמוסרת ממשלת ישראל.

אבל עכשיו, כשחמאס עצמו הודה שמתוך 62 ההרוגים ביומיים האחרונים בעזה, 50 היו אנשי חמאס, וכשהג'יהאד האיסלאמי עצמו הודיע אתמול ש-3 מההרוגים הם אנשי הזרוע הצבאית של הארגון, כבר אי אפשר להתכחש למהותן של ההפגנות האלה. 

זו גם הזדמנות מעולה עבור השמאל הקיצוני הישראלי להביט בראי ולהודות בעוד כמה נקודות:

1. אם 40,000 איש הפגינו, ובכל זאת, מתוך 62 הרוגים, רוב מוחלט הם אנשי-צבא פלסטיניים, אז אי אפשר שלא להכיר בכך שצה"ל באמת עושה מאמץ יוצא-דופן להימנע מפגיעה באזרחים. 
2. אם חמאס שולט בכל ההפגנות האלה, והוא מצליח להוציא לרחוב רק 40,000 איש, אז כנראה שרוב מוחלט של תושבי-עזה לא מסכימים עם המדיניות הזו. 
3. ואם מתברר שבעימותים מהסוג הזה ישראל אמרה את האמת, וחמאס לא אמר את האמת, אז אולי הגיע הזמן להחליף דיסק לגבי הנחות-היסוד של השמאל הקיצוני בכל מצב שבו פלסטינים וחיילים מתעמתים ? 

אבל זו לא רק הזדמנות עבור השמאל הקיצוני הישראלי. זו גם הזדמנות אדירה עבור הישראלים ועבור הפלסטינים. כל מי שהתבונן בזהירות בלהטוטי טראמפ סביב העברת השגרירות של ארה"ב לירושלים, הבין זאת. מבין הפרשנים, בלט אמיר אורן, שהאיר את הנקודה גם במרץ וגם ביום שני: 

1. בישראל יש שגרירות עם שתי שלוחות: בירושלים ובתל-אביב. 
2. בירושלים יש שתי נציגויות דיפלומטיות - עם שתי מחלקות נפרדות לטיפול באזרחים ובאשרות - השגרירות והקונסוליה הכללית, שהיא במעמד שגרירותי וממשיכה לדווח לוושינגטון מחוץ לשרשרת הפיקוד של השגרירות.
3. הקונסול הכללי דונלד בלום אינו כפוף לשגריר דייוויד פרידמן. "זה מצב חריג לחלוטין במשרדי חוץ והוא משקף את המציאות שטראמפ מכיר בה בשתיקה - בלום הוא השגריר האמריקני לפלסטין. אצלו, לא אצל פרידמן, גם יושב הגנרל האמריקני המפקח על מנגנוני הביטחון של הרשות. שתי שגרירויות, לשתי מדינות, לשני עמים." 

כלומר, טראמפ קצר שבחים וקרדיט זולים על מהלך שאין איתו הרבה משמעות, מעבר לסמליות של נוכחות נציגות דיפלומטית אמריקאית בירושלים המערבית. לא שינוי של המציאות אלא של הסמליות. 

מי שיחליט אם הסמליות הזו היא מהותית ומשנה מציאות או ריקה מתוכן, הם הצדדים. באורח אבסורדי, מי שמשרת את האינטרס הישראלי יותר מכולם, אלה הפלסטינים, שנאבקים כנגד המהלך הזה באופן שמקבע בתודעה הבינלאומית סמליות אחרת: ארה"ב הכירה בכך שירושלים היא של הישראלים. מהלך שלא רק שלא קרה, אלא שטראמפ התעקש, בצורה לא מאוד מנומסת יש לומר, בנאום הברכה המשודר שלו, להזכיר שמעמדה של ירושלים ומעמדו של הר הבית (שטראמם התעקש לקרוא לו חראם אל שריף) ייקבעו בהסדר מדיני בין הצדדים. 

אז מה קורה בעצם? תלוי בצדדים. מוסכם על רוב כלי התקשורת שחמאס שוב מנסה לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני כדי להשיג חופש פעולה רב יותר. זה אותו סוג של חופש פעולה שהסכם הגרעין שארה"ב פרשה ממנו לפני שבוע העניק לאיראן ושישראל כל-כך הוטרדה ממנו. אם בנימין נתניהו ישר עם עצמו כאשר הוא מביט במראה, הוא לא יוכל לקדם הסכם כזה, בלי בקרות אפקטיביות מאין כמותן. מאחר ונתניהו ידוע כמי שצריך להיגרר, וחמאס מבין את זה היטב, נראה שזו הסיבה האמיתית להפגנות האלה: דרך לגרור את נתניהו למו"מ שתכליתו הסדר ארוך טווח בין ישראל לחמאס בעזה. 

אפשר להתמודד עם הסדר כזה בכל מיני דרכים. אבל אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטרס הישראלי הוא להתעקש שהסדר כזה איננו אפשרי כל עוד לפלסטינים אין הנהגה אחת, וכל עוד עזה איננה נמצאת תחת השליטה האפקטיבית של אותה הנהגה (פחות או יותר העמדה הישראלית המוצהרת מאז שחמאס השתלט על עזה ב-2007), או שמא האינטרס הישראלי הוא להמשיך ולקדם את תהליך ההתפצלות הפלסטיני לשברי-לאום ? 

(המתבונן מהצד יתקשה שלא לחשוד שיש בישראל הסבורים שזהו האינטרס האמיתי שלנו, בדרך לקידום מודל 7 האמירויות הפלסטיניות ויש להודות, שייתכן שאולי זה אפילו האינטרס של שכנינו האומללים, שכבר יותר מעשור אינם מסוגלים לייצר אחדות פוליטית אפקטיבית). 

כך או כך, כל הרעש המדיני-בטחוני הזה הוא טוב לבנימין נתניהו. נוכח המורכבות ואי-הודאות, השמאל והמרכז הישראליים שותקים, מתקשים להציע חלופה, ודרכו - דרך האי-עשייה - נראית כאילו היא החלופה האפשרית היחידה. 

וזה, חבריי, ההפסד האמיתי - של כולנו. 

לקריאה נוספת

• ואלה!: בכיר בחמאס מודה: 50 מההרוגים בהפגנות בעזה - אנשינו
• הארץ: בכיר חמאס: 50 מההרוגים בעימותים בגבול הרצועה הם אנשי הארגון
• ישראל היום: בכיר חמאס בעזה מודה: 50 מההרוגים במהומות בגדר הם אנשי הארגון

חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 

רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 

זה לא מסובך במיוחד, לא ?

אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.

שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 

בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 

ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.

הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו. 

והגרוע מכל? הנורמות האלה מחלחלות. מפקדים בשטחי-אש חושבים שהפעולה הנכונה אל מול בדואים שמהינים להסתובב באיזור ולגנוב ציוד היא לקרוא למשטרה? 

אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 

ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 

אפילו פעם אחת. 

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 

הס הגיבה במאמר "מפגיני רוטשילד - המשיכו", והסבירה כי ההפגנות ברוטשילד חייבות להמשיך, מאחר וכל מאבק כנגד ההיררכיה הוא נכון ביסודו. 

היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 

• "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
• "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
• "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
• "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
• חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 

תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 

---

ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 

כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.

שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

מדיניות החוץ של טראמפ

רבים רבים מתלהבים מביקורו של דונאלד טראמפ בישראל. בכלל, יש הטוענים שמדיניות החוץ של טראמפ עובדת הרבה יותר טוב ממדיניות הפנים - דוגמת המקרה של צפון קוריאה.

הזמן עוד ילמד אותנו אם זה אכן המצב. מי יידע להתנבא האם צפון קוריאה תתמיד בהצלחתה להלך בין הטיפות ולהינות מתמיכה מסוייגת אך עזה מספיק מצד סין  כדי לשמר את יציבות המשטר? 

הזמן כבר לימד אותנו שדונאלד טראמפ מפגין חוסר סבלנות וקוצר רוח מטריד למדי בכל הנוגע להתנהלותו - ביחסי הפנים וביחסי החוץ שלו.

יש הסבורים שהתגובות המיידיות המאפיינות את האיש מאותתות שמצב הדברים השתנה. 

אותן סברות מתעלמות מעובדה אחת קטנה - 

הצד השני לתגובות האלה מבין ומזהה את האמת העצובה המסתתרת מאחורי העוצמה הלכאורית....

החולשה האמיתית של טראמפ היתה ונשארה בשאלה האם הוא מסוגל להתגייס בצורה מלאה מאחורי ענין כלשהוא ולהתחייב להשקיע בו את כל מה שיידרש עד גמר.

בשאר אסאד, קים יונג איל, ולדימיר פוטין ורבים רבים אחרים על פני הגלובוס הזה מתכוונים להיות בסביבה גם בעוד 8 שנים. עם פרספקטיבה ארוכת שנים הם יודעים שצריך לבחון לא רק את הרמת הקול ולא רק את הפגנת השרירים - אלא גם את המאמץ בפועל.

בפועל, נכון לעכשיו, המדינה היחידה שצריכה להיות מוטרדת מההתנהלות הפזיזה והלא מחושבת של דונאלד טראמפ היא מדינת ישראל.

למה?

מאחר וההנהגה שלנו - בניגוד להנהגות מאריכות הראות שהוזכרו לעיל - נוטה להילחץ ממשברים לטווח קצר ולעתים נדמה שאין לה את אורך הרוח המתבקש להתמודדות עם צד הנוטה למחוות כוחניות מסוגו של טראמפ.

זה דבר אחד לעמוד מנגד נוכח יריב ג'נטלמני כמו ברק אובמה. נתניהו הצליח בגדול, במקום שבו כל מנהיג ישראלי אחר היה מצליח לא פחות. אבל האם בנימין נתניהו ישכיל להתמודד עם כיווץ שפתיו של דונאלד טראמפ כשזה ידרוש ממנו לספק לו הסכם שלום עם הפלסטינים על פי תנאיו של נשיא ארה"ב ?

האם נתניהו יידע שלא להיבהל מהאיומים שטראמפ צפוי להטיח ? דוגמת החלפת צדדים בסכסוך הזה ? ניתוק מוחלט מהאיזור? 

כבר היום קל לחזות שככל שהישגיו של ממשל ארה"ב במדיניות החוץ יילכו ויתגלו כמוגבלים עד כאב, יילך ויתקרב המוקד של המדיניות הזו אל ירושלים.

יומנו אנו, הישראלים, כמוקד העניין של טראמפ הולך וקרב. אולי יידרשו כמה חודשים. אולי אפילו שנה. 

אבל ככל שחוסר יכולתו להציג הישגים בנושאי-פנים תלך ותתברר, ככל שיילך ויסתבך סביב התנהלותו בנוגע לחקירות המקורבים אליו, כך הוא צפוי לנסות ולהסיח את הדעת בשלל דרכים, ובהן עם התהליך הזה. 

לכן צריכים כל אזרחי ישראל לחשוש - לחשוש מאוד - משאלת הצד שלנו. 

עד כמה חזק כוח העמידה של ההנהגה שלנו? 

אני בסופו של דבר לוחם, לא באתי להיות שוטר

על שלושה לוחמי גדוד 50 בנח"ל שהואשמו בתחילה בהתעללות חמורה בעציר גזר לבסוף ביה"ד הצבאי עונש מאסר קל בגין "חריגה מסמכות". על פי העובדות - התעללות היתה? היתה. 

הודאה בהתעללות - לא היתה. 

והבעיה האמיתית? כלל לא היתה הבנה שזה מה שקרה שם. 

חייל שנחקר הסביר " לפי דעתי בשטח עדיף לסגת מהערכים שלך מאשר שחבר יקבל סכין בגב, אבן בראש וכל מה שיכול לפגוע בו...כל עוד אתה דבק במטרה, שהפלסטיני לא יפגע במישהו בזמן שהוא מתפרע, אז המטרה מקדשת כל אמצעי."

אבל אותו חייל גם אמר משהו מאוד בסיסי: " אני בסופו של דבר לוחם, לא באתי להיות שוטר". 

וזאת היתה ונשארה הבעיה האמיתית של החברה הישראלית בהתמודדותה עם בעיות הביטחון ביהודה ושומרון. במקום להכריע סוף סוף (אחרי 40 שנה!) בשאלת יחסיה של מדינת ישראל עם השטחים אותם כבשה/שחררה ב-1967, היא ממשיכה לשבת על הגדר. 

את המחיר משלמים טובי בנינו - שעוברים שינוי אותו יעבור כל אדם שבא להיות לוחם ומצא עצמו עוסק בשיטור של חברה אזרחית המתנגדת למצבה. 

ועם השינוי הזה הם חוזרים אל בינינו, וכך כולנו - כל הישראלים - הולכים ומשתנים. 

כולנו - ימנים כשמאלנים - מוכנים להילחם על קיומנו כאן. 

אבל האומנם הקמנו את מדינת ישראל כדי שכולנו נחיה כאן כשוטרים בעל כורחנו ? 

ואם כולנו נסוגים מערכינו - מה יישאר מהמדינה שהקמנו כאן ? 

האמת מאחורי הוטו שלא היה

אומרים לכם שאובמה בגד בישראל כשהחליט שארה"ב לא תטיל וטו על הגינוי של ישראל?

שוב עושים עליכם סיבוב. 

ממשלת נתניהו בחרה לחצות קוים אדומים ביחסיה עם העולם בהתנהלותה סביב עמונה וחוק ההסדרה.

אבל עכשיו היא לא רוצה לשלם את החשבון (הפוליטי) שיוגש לה נוכח התגובה בעולם... אז מה עושים ? מסיתים !

ונגד מי הכי קל להסית במצב הזה? נגד השחור הזה, אובמה. ממילא בימין כבר כולם יודעים שצריך לשנוא אותו, נכון?

אבל האמת היא אחרת לגמרי:

1. ההכרעה האמריקאית להימנע מהטלת וטו ולהימנע מהצבעה בדיון במועצת הביטחון היתה צפויה מראש. 
2. זו מסורת אמריקאית ארוכת שנים שכאשר ישראל חורגת מהקוים שארה"ב התוותה לנו בהתנהלות שלנו מול הפלסטינים, היא לא מגנה עלינו. 
3. היו פעמים שבהן היא אפילו תמכה בהחלטה לגנות אותנו. 

לא מאמינים? תפתחו את הקישור הבא: רשימה המפורטת (מאז שנות ה-60, למיטב זכרוני) של כל הפעמים בהם ארה"ב נמנעה מהחלטות בעניין ישראל. תראו בעצמכם. 

מתעצלים? לא נורא. תחשבו על התגובה של ארה"ב לחוק רמת הגולן או לחוק יסוד: ירושלים.

כל מי שיודע קצת היסטוריה, ידע שהחלטה נגד ישראל במועצת הביטחון צפויה נוכח ההתנהלות בחוק ההסדרה. 

עכשיו, לדעת  כזה דבר ולבחור להתקדם, זה לא בהכרח דבר רע. איך אמר פעם בן-גוריון? לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים. 

אבל למה צריך לשקר ולהטעות? למה נתניהו לא מסוגל להביט לנו בעיניים ולהסביר שהוא בוחר מדיניות מסויימת ביודעין, ותוך נכונות לשלם מחיר מסויים? 

יכול להיות שהוא חושש שהעם לא מוכן לשלם את המחיר הזה?

האמינו יום יבוא (בו הפלסטינים יזכו להנהגה נבחרת אחת)

מבט על ההיסטוריה הפלסטינית מלמד שהתקופה בה היתה נציגות אחת דומיננטית לתנועה הלאומית הפלסטינית, איתה היה אפשר להגיע להסכמות כאלה או אחרות היתה קצרה מאוד. 

עם הקמת אש"ף בידי אחמד שוקיירי במאי 1964, נוצר וויכוח בין ירדן לבין אש"ף על ייצוג הפלסטינים. ירדן, ששלטה בגדה המערבית מאז סוף מלחמת העצמאות, העניקה אזרחות מלאיה לתושביה הפלסטינים ויצרה תהליך של אינטגרציה בין שתי הגדות. אש"ף, לעומת זאת, דרש לאומיות פלסטינית עצמאית, במנותק מן השלטון ההאשמי של המלך חוסיין. 

הויכוח הזה נמשך עד ועידת רבאט , ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית, באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו, בה הכריעו האומות הערביות להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

ההחלטה הזו, שכמובן התקבלה ללא היוועצות דמוקרטית בפלסטינים עצמם, חיזקה מאוד את אש"ף. למרות שהוא המשיך ליזום פעולות טרור, מדינות רבות הכירו בו והוא קיבל מעמד משקיף בישיבות האו"ם. לאחר נאומו של ערפאת באו"ם ב-14 בנובמבר 1974, הכירו האומות המאוחדות בהחלטות וועידת רבאט ובזכותו הבלעדית של אש"ף לייצוג הפלסטינים. 

כאשר התחיל תהליך אוסלו, עדיין החזיק אש"ף במעמד הזה מבחינה פורמלית. עם זאת, ההנהגה הפלסטינית בגדה וברצועה ניהלה את האינתיפאדה במנותק ממנו ומאש"ף זמן לא-מבוטל. יש הטוענים כי החשש שמנהיגים פלסטינים שצמחו מתוך השטחים יערער את מעמדם של פת"ח ואש"ף, יחד עם עליית כוחו של חמאס, היו המניעים העיקריים של יאסר ערפאת לכרות את הסכמי אוסלו.

מראית-העין של אחדות פלסטינית של שיתוף פעולה בין חמאס לאש"ף עם דומיננטיות אשפ"ית במסגרת הרשות הפלסטינית הגיעה לשיא של אשליה במסמך האסירים (במאי 2006) והתרסקה סופית עם השתלטות חמאס על רצועת עזה  (ביוני 2007) 

ומאז הפלסטינים שוב נטולי נציגות אחת מוסכמת. איך אפשר לדבר על תהליך מדיני עם אין עם מי ? 

אפשר לדמיין תרחיש פרואקטיבי, בו ישראל שומרת על גישת רבין לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופועלת בנחישות לחיזוק מעמד המתונים. למשל, על ידי הסכמה להקמת נמל בעזה, שינוהל בידי הרשות הפלסטינית, בתנאי שהשליטה בכל שטחי עזה תשוב לידי כוחות הביטחון של הרשות.

סביר יותר לדמיין את החלופה של התעצמות חמאסית בגדה בעקבות מותו (שיבוא, ביום מן הימים) של אבו מאזן וההתפוררות הצפויה של הרשות הפלסטינית בעקבות מלחמות היורשים, שתביא, בסופו של תהליך עקוב מדם, לשליטה של חמאס בעזה ובאיזורי הגדה הנמצאים בשליטה מלאה של הרשות.

מי שחושב שעדיפה הרשות על פני החמאס צריך לזכור את האמת העצובה: ככל שהשנים עוברות הולך ומצטבר המידע כי ערפאת תכנן את האינתיפאדה השניה הרבה לפני שאריאל (אריק) שרון חשב להניח את כף רגלו בהר הבית.

לדוגמא - ראיה שהצטרפה לאחרונה לפאזל הזה:"לפי דיווח באל-אחבאר הלבנוני, כמה שבועות אחרי הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, שלח ערפאת מסר למורנייה, דרך מפקדים בחיזבאללה שהיו בעבר אנשי פתח ונשארו בקשר עם יו"ר הרשות. במסר הודיע ערפאת על ההכנות לקראת פריצתה של אינתיפאדה שנייה. "

נזכיר לכל מי ששכח:

1. ישראל נסוגה מלבנון ב24 במאי 2000
2. חסן נסראללה נשא את נאום קורי העכביש ב26 במאי 2000
3. האינתיפאדה השניה פרצה ב-27 בספטמבר 2000

כלומר, כמה שבועות אחרי הנסיגה, הרבה לפני פריצתה 'הספונטנית' של האינתיפאדה המכונה אינתיפאדת 'אל אקצה'
תכנן אותה ערפאת.

אני תמיד חשבתי שהבחירה בפרטנר טרוריסט, שהיה בדעיכה, כפרטנר להסכמי אוסלו, היתה אחת הטעויות המרכזיות בהם. שניה אולי רק להכרעה להביא הנהגה מבחוץ, דווקא בזמן שבו היה ברור כי היא איבדה את רוב התמיכה שהיתה לה.

אותה טעות התפוצצה לנו בפנים פעמים רבות בדמות פיגועי הטרור הרבים. התשלום על הטעות הגיע לשיא כאשר חמאס, מי שהיה הפופולרי יותר ברחוב הפלסטיני כבר בזמן הסכמי אוסלו, זכה בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת הפלסטינית ולאחר מכן השתלט באלימות על עזה.

ומאז אנחנו שוב תקועים עם שכנים שאין להם הנהגה יחידה. ולך ותדבר ותסכם משהו עם מפלצת דו-ראשית.

יהיו שיאמרו שזה עדיף, אבל המציאות מדברת בעצמה: מחד, נראה שהרשות פועלת בקצה גבול יכולותיה, ומאידך, חמאס הולכים ומתמתנים ככל שהם שולטים בעזה.  למה ? בעיקר בגלל שיש להם יותר מה להפסיד.

המסקנה שלי ? היינו יכולים לשלם את אותו מחיר בפיגועים אם היינו מנסים להגיע להסכם ישירות עם החמאס ב-1993,
 במקום להמליך על הפלסטינים את ערפאת וחבריו.

יש כאן סוג של לקח: כאשר משטרים דמוקרטיים נוהגים בחוסר-דמוקרטיות ביריביהם, הם משלמים על כך מחיר יקר.

האם נזכה לראות בתיקון המצב ? אני נמנה על האופטימיים ומאמין שכן. אבל זה לא יקרה ברגע אחד. ראשית, נצטרך לראות את אבו-מאזן יורד מבמת ההיסטוריה. לאחר מכן, נראה את חמאס משתלט על החלקים ביהודה ושומרון שהם בשליטת הרשות. בשלב הבא כנראה נגלוש להתנגשויות אלימות וכואבות בין ישראל לחמאס.

ואחר כך? אז יקרה מה שהיה צריך לקרות ב-1993. משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים הנבחרים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

זה כמובן לא הכרחי. היתה וישנה ותהיה אפשרות שישראל תשתלט מחדש על עזה. תשמיד את החמאס. תאפשר לאלטרנטיבה חילונית לצמוח מחדש בחברה הפלסטינית.
היתה וישנה אפשרות שישראל תבצע טרנספר לפלסטינים.
אבל שתי האפשרויות האלה הן תאורטיות בלבד.
מה אפשר לעשות והמנהיג הפוליטי הדומיננטי ביותר שהיה לימין מאז ומעולם הוא פחדן בלבו, ואת כל הדברים שהבטיח, ואת כל הדברים בהם איים, הוא לעולם לא יקיים ?
אז מה נשאר? משא ומתן בין ישראל לנציגיו הלגיטימיים של העם הפלסטיני: אנשי חמאס.

האם ייתכן משא-ומתן כזה ? תביטו על מה שקורה בעזה. חמאס הם כבר מזמן לא הרדיקלים הקיצוניים ביותר שהיו שם.
במצב שנוצר, יש לחמאס יותר אינטרסים להיות ביחסים של אי-לוחמה עם ישראל מאי-פעם.
במציאות הזו, של אויבו של אויבי הוא ידידי, הדרך קצרה להסכמים מדיניים.

יהיו שיגידו שאין להסכמים האלה עתיד. אלה אותם אנשים שאמרו שגם להסכמים עם מצרים אין עתיד.
המציאות לימדה אותנו שיעור אחר. למרבה הצער, את השיעורים הבאים, עד שיגיע יום המו"מ הזה עם חמאס, נאלץ כולנו ללמוד.

סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי

איך זה קרה לנו, שסוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי אינה נדונה עוד? 

מרוב עיסוק בביטחון ושלום, נשכחה המהות. אותה מהות שמפרידה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים, אותה מהות שמאחדת את ערביי שטחי C ומזרח בירת ישראל: שאלת ההצבעה לכנסת ואפשרות ההשפעה והמעורבות על המדינה שבה אתה חי. 

תושבי מזרח ירושלים, נהנים ממעמד של תושבות קבע מאז 1967, אבל המעמד הזה הוא אליה וקוץ בה: יש תעודת זהות כחולה. יש הצבעה לרשות המקומית. אין אפשרות להצביע לכנסת. ישראל החליטה לתת להם את הבחירה אם להיות אזרחים או תושבי-קבע, ויצרה במו ידיה בעיה שאפשר היה להימנע ממנה. 

אומרים לי שאני במיעוט בשאלת ההצבעה לכנסת של תושבי מזרח ירושלים או בשאלת המעמד האזרחי של הערבים תושבי השטחים. 

אני לא מסכים. 

הסוגיות האלה כלל לא נמצאות במרחב הדיון הציבורי, בעיקר בגלל שהשמאל מקשקש כבר כמעט 25 שנה על הקשר בין סוף הכיבוש וחשיבות המשא ומתן לשלום במקום להבהיר מה הדילמה האמיתית שלנו: 

זה לא עניין של ביטחון אלא עניין של הישרדותה של ישראל כמדינה דמוקרטית.  

אנחנו לא צריכים לצאת משטחי B ולהגיע להסכמים בנוגע לשטחי C בגלל שזה יביא לשלום. 

זה לא יקרה בדור הזה. 

אנחנו צריכים לעשות את זה בגלל שהאלטרנטיבה תביא להפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית בעוד דור או שניים, 

ואת סופו של המדרון החלקלק הזה רק אפשר לשער. 

זה לא באמת חשוב אם זו הוצאה להורג או הגנה עצמית.

חייל ירה במחבל מנוטרל והוציא אותו להורג. 

זה מה שקרה לפני יומיים. 

הויכוחים מתחילים - 

• מה באמת קרה
• ומה צריך לקרות 

והם יימשכו כנראה זמן רב. 

אבל אין בהם טעם של ממש, כי בתוך מערכת הצדק החייל צפוי לטעון שהוא לא ביצע הוצאה להורג אלא פעל בהגנה עצמית.

יש פער בין אמת משפטית לאמת פוליטית. 

ולמרבה הצער הדיון הצפוי להתפתח יתיימר להיות דיון משפטי אבל הוא יהיה דיון פוליטי. 

והפחדנים שהם אנשי הציבור שלנו לא יקח על עצמם את הנטל האמיתי - לעמוד מאחורי ערכיהם כל הדרך. 

חייל אחד פעל בהתאם לערכים מסויימים. 

אבל החברה שלנו לא תזכה לדיון מהותי בשאלה מהם ערכינו: האם החברה הישראלית היא חברה הרואה בהוצאה להורג של מחבל גוסס כמעשה ראוי ? 

מה זה אומר על הדמוקרטיה אם היא איננה מסוגלת לנהל דיון אמיתי בעניין הזה ? 

כנגד הבנאליות של הצדקת הרוע

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, בהתייחסות למצב בישראל ובשטחים, ציין, בין היתר, כי רק טבעי שבני אדם יתנגדו לכיבוש ובמצב הזה יש הבוחרים בקיצוניות ובאלימות.

זו התגובה הרשמית של ראש ממשלת ישראל:

"דבריו של מזכ"ל האו"ם נותנים רוח גבית לטרור. אין הצדקה לטרור. הרוצחים הפלסטינים לא רוצים לבנות מדינה - הם רוצים להשמיד מדינה והם אומרים זאת בריש גלי. הם רוצים לרצוח יהודים באשר הם והם אומרים זאת בריש גלי. הם לא רוצחים למען השלום והם לא רוצחים למען זכויות אדם. האו"ם מזמן איבד את הניטרליות שלו ואת הכוח המוסרי שלו והדברים הללו של המזכ"ל לא משפרים את מצבו."

אני לא יכול להגיד שאני אוהב במיוחד את הדברים של קי מון. בוודאי שאינני מסכים לדגשים בהם בחר ובעיקר להשמטות שהשמיט.

אבל התגובה של נתניהו היא החמצה נוראה של הזדמנות הסברתית.

לו הייתי בנעלי נתניהו (ושות'), הייתי בוחר בתגובה אחרת:

1. נכון עשה מזכ"ל האו"ם כאשר גינה את התקפות הטרור הרצחניות אשר מבצעים פלסטינים מדי יום.
2. טוב עשה כאשר אמר שאין מקום להסתה וכי אין לסבול את הטלת הספק בזכותה של ישראל להתקיים. 
3. צר כי בנאום הנושא את הכותרת "הערות המזכיר הכללי למועצת הביטחון על המצב במזרח התיכון" לא התייחס המזכ"ל לאומללות ולכאב הרבים בסוריה, עיראק ותימן. הצער מחריף נוכח הבחירה להתעמק בחיי הפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ולגייס כספים עבורם תוך התעלמות מחיי הפלסטינים השוכנים בסוריה .
4. לו היה המזכ"ל מביט על המזרח התיכון במבט רחב יותר, בוודאי היה מזהה את הדומה בכל אותם מקומות אומללים. בחירתם של צעירים מוסלמים בדרך האלימות היא המשותף לכל המוקדים של האומללות והכאב כאן באיזור המזרח התיכון. היא האתגר האמיתי איתו יש להתמודד. 
5. לכולנו יש בעיות ואתגרים. אבל אלימות איננה פתרון. מדוע המזכ"ל איננו קורא לפלסטינים להתמודד עם קשייהם בדרכים אחרות, אנושיות יותר? מדוע איננו מנצל את ההזדמנות כדי לשוב ולהנחיל את דרכי המחאה הפוליטית הלא-אלימה אותם לימדו המהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג? 
6. אנחנו בישראל היינו יכולים  לנהוג בדרך אחרת לגמרי במסגרת הסכסוך הזה, אם העם שמנגד היה שומר מכל משמר על הבטחתו לחדול מאלימות, אם בניו היו מנהלים איתנו שיח לא-אלים, המושתת על רצון כנה בפיוס לדורות ועל הכרה הדדית בקדושת החיים.
7. אין זה ראוי להצדיק את האלימות, כבוד המזכ"ל. חבל שדווקא אתה, העומד בראש הארגון הבינלאומי שהיה ונשאר סמל לתקוותם של בני-האדם לשלום עלי אדמות, בחרת לפעול בדרך הזו. האומנם הצדקת מעשי הזוועה אשר עושים האנשים היא הדרך לקדם את עתידה של האנושות ? 

מבחינת הממשלה, טרור זה משהו שאנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו. כמו תאונות דרכים

מפגע רצחני עדיין מסתתר בתל-אביב והורים נמנעים משליחת ילדיהם לבתי הספר 

צלף קטלני פוצע והורג את חיילי צה"ל בחברון ונמלט מתפישה  

אזרח ניצל מפיגוע דקירה בירושלים בגלל שהסכין התעקם 

ולממשלת ישראל יש פתרון. שרי הממשלה כבר מתחילים עם קמפיין הסברתי חדש: התחבורה הישראלית מסוכנת יותר מהטרור הפלסטיני

יצחק שמיר הפסיד את הבחירות הקודמות נוכח חוסר יכולתו להתמודד עם הטרור הפלסטיני. אבל השמאל הישראלי הציב מולו דמות בטחונית שמשכה את האלקטורט הישראלי שחיפש מושיע.

האם מנהיגי השמאל הישראלי יידעו להתעלות על עצמם ולהציע את הנהגת המחנה שלהם לדמות בטחונית שכזו ? 

נדמה לי שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו מהמשך המדרון החלקלק אליו מוביל אותנו בנימין נתניהו. 

זה בידיים שלנו (בינתיים)

לא מזמן ניהלתי כאן דיון בחידה המוזרה שהיא חוסר-היכולת של הצד שלנו להבין למה הפלסטינים נוהגים
כפי שהם נוהגים.

חשוב להבין שאם אנחנו מבינים שהגענו לשלב בסכסוך היהודי-ערבי
על ארץ ישראל בו המאבק הלאומי הפלסטיני לעצמאות
הפך להיות עממי באמת ואולי אפילו ספונטני
זה לא מכתיב לנו שום דבר.

אפשר לתמוך בו.
אפשר להתנגד לו.
אפשר להרגיש אמפתיה לנאבקים (הטרוריסטים הרוצחים, כן?).
אפשר להרגיש אמפתיה לקורבנותיהם (אנשים חפים מפשע, כן?).
אפשר להאמין שהיענות להגדרה העצמית שלהם משמעה אובדן ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שיש דרך ליישב בין זכות ההגדרה העצמית שלהם לזכות ההגדרה העצמית שלנו.
אפשר להאמין שאין שום פתרון שיצור שלום וביטחון.
אפשר להאמין שיש פתרון שיצור גם שלום וגם ביטחון.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של שתי מדינות.
אפשר להאמין שעדיף על המצב הקיים פתרון של טרנספר.
אפשר להאמין במשהו אחר.
אבל עדיין חשוב להבין.

למה ?
כי ההבנה הזו, גם אם איננה מכתיבה דבר, יכולה להועיל בתכנון לעתיד.
כי כאשר נזכרים בכך שמדובר במאבק בין שני לאומים
כשמפסיקים להכחיש שהצד השני גם הוא קיבוץ לאומי שגם לו זכות להגדרה עצמית
אפשר לחזור אל ספרי ההיסטוריה ולנסות ולהבין מהעבר מה צפוי לנו בעתיד.

כל מי שמעיין בהיסטוריה של המאבקים הלאומיים של המאה ה-20 יודע שהם -

• כוחניים 
• אלימים 
• ספוגי דמם של חפים מפשע. 
• מוכרעים לרוב במו"מ ורק לעתים נדירות בכוח. 

כל מי שלומד את הנושא הזה של מאבקים לאומיים רואה שבכל אחד מהמקרים
כל אחד מהצדדים משוכנע שהצדק כולו איתו ושהצד השני הוא אוסף של מפלצות חסרות-לב.

לכן, כל מי שרואה את המצב מבין שגם אם אין פתרון
צריך להערך למציאות העתידית
על כל אפשרויותיה.
לפני שהמצב יפתור את עצמו, לפני שיהיה טוב, יהיה הרבה הרבה יותר גרוע.

לא חייבים לנצל את המציאות שנוצרה במזרח התיכון ולנסות להכתיב פתרון.
אפשר לשבת ולחכות להתרסקות הרשות הפלסטינית ולצפות ביצירתה של מדינה דו-לאומית
בין הירדן לים
בה יש מיעוט עצום של ערבים.
גם אם המיעוט הזה לא יהפוך לרוב מייד (וזה עניין שנתון לויכוח דמוגרפי מורכב וקשה) ברור
שהמציאות הדו-לאומית הזו תהיה קשה ומרה.

עם מציאות כזו אפשר להתמודד רק באמצעות קונצנזוס. 

אריק שרון ז"ל ניסה ליצור קונצנזוס שכזה 

אבל לצערנו הוא נלקח מאיתנו בטרם עת.

פעם נתניהו, כשהיה צעיר, לפני שנהיה דומה ליצחק שמיר,
 דיבר על "הם שם ואנחנו כאן". 

היום, במחדליו, הוא מייסד את המדינה הדו-לאומית. 

אבל מה עם ההכנה של העם היושב בציון למערכה הקשה הצפויה לו?
המדינה הדו-לאומית,

זו שנתניהו מייסד לנו,
לא תהיה מדינה סימפטית במיוחד לגור בה.

כרגע האפשרות לעיצוב הפתרון היא בידיים שלנו.
רק בידיים שלנו.
כמה זמן עוד נשאר לנו, לפני שהפתרון יהיה רק בידיים שלהם ?

באיזה מצב נגיע למציאות הזו? כעם אחד מלוכד או כשבטים מפוצלים ונוחים להכנעה ?
נוכח המאבק הלאומי הזה, נדרשת הנהגה מאחדת ומלכדת שתגביר את חוסן העם.

הנהגה כזו - אין.
הסברים ישרים והגונים - לא ניתנים לציבור.
וכך, ממשיכים להתדרדר במורד הדרך אל עבר המדינה הדו-לאומית
עודנו תמהים מה בדיוק קורה כאן
אנחנו עתידים למצוא את עצמנו ברעה מכל המציאויות.

לא חבל ? יום אחד נביט אחורה ונגיד לעצמנו (עם צביטה בלב) - זה היה בידיים שלנו.

אין שום הסבר לגל הטרור האחרון ?

אבי יששכרוף פרסם בואלה! עם כתבה מאוד מעניינת אבל גם קצת מוזרה בנושא הרציני והחשוב של גל הטרור האחרון, זה שמשום מה לא קוראים לו האינתיפאדה השלישית.

ב-75 הימים האחרונים השתתפו יותר מ-130 מחבלים בפיגועים או בניסיונות לפגוע. אם סופרים גם את הפיגועים שסוכלו בידי השב"כ ובידי הרשות הפלסטינית מגיעים לכ-200 עד 250 פלסטינים. ממוצע של 3 בני-אדם היוצאים מדי יום כדי לבצע פיגוע טרור.

יששכרוף קורא לזה " מספר דמיוני, הזוי ומסוכן."
יששכרוף סבור שהכיבוש אינו מסביר את הגל הזה
הוא סבור שגם ההסתה איננה מסבירה את הגל הזה.

קשה לי להבין את חוסר-ההבנה הזו.

הפרופיל הממוצע של של מבצעי-הפיגועים מגלה :

• לא כולם נמנים על האיסלם הרדיקלי 
• לרבים מהם היה הרבה מה להפסיד
• רבים מהם תוקפים חיילים - ורק חיילים 
• לא נמצא מי שמארגן אותם ושולח אותם 

מתי ראינו בפעם האחרונה את כל זה ?
שותפות לפעולות אלימות שחבריה באים מאידיאולוגיות שונות?
פעילות שנראית ספונטנית וללא תכנון מלמעלה ?
צעירים שיש להם מה להפסיד ובכל זאת יוצאים למעשי אלימות
שנראים נואשים ובמסגרתם תוקפים כל מה שמייצג עבורם את השלטון הזר  ?

אם אתם זוכרים את ההיסטוריה של מאבק היישוב היהודי לעצמאות.
אולי יהיה לכם דז'ה וו. לא זהה, אבל דומה.
זוכרים את ארץ ישראל בשנות ה-40, לפני כ"ט בנובמבר ?
זוכרים את תנועת המרי ?
את הצעירים שלנו, שהלכו להגנה, לאצ"ל וללח"י אבל פעלו יחד כנגד הכובש הזר ?
קוראים לזה מאבק לאומי.

בהחלט אפשר להגיד על האויבים שלנו שהם לא נחמדים,
שהם לא מוסריים,
שהם נוהגים בברבריות.
אבל אי אפשר להגיד שאין הסבר אחד להתנהלות שלהם.
יש הסבר.
זה מאבק בין לאומים
על ארץ ישראל
הצד השני נלחם נגדנו.

ומה אנחנו עושים ?

אז מה קרה כאן בעצם בשלושת השבועות האחרונים ?

יש אנשים שמסמנים את ההתחלה במהומות הר הבית בספטמבר. אבל אני חושב שגם אם לא מדובר במהלך מכוון מלמעלה על ידי הרשות הפלסטינית, קשר להתעלם מההקשר. ביום רביעי, ה-30/9, נשא אבו מאזן נאום באו"ם בו הודיע כי הפלסטינים אינם מחוייבים להסכמי אוסלו (בלשונו "לא מחוייבים מצדנו כל עוד ישראל לא מחויבת מצדה" )

הבה נעיין יחד ברצף הפיגועים היזומים כנגד יהודים מאז אותו היום  (הסתייעתי לא מעט בערך 'הסכסוך הישראלי פלסטיני 2015'  בויקיפדיה). . הדגש בפוסט כאן הוא על אירועים בולטים. הזכרתי כאן הפרות סדר רק כשהיו בולטות כחריגות. חשוב להבין שבמועדים האמורים התנהלו בשטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ובמקומות אחרים בארץ הפרות סדר לא מעטות, כולל ידויי האבנים ובקבוקי-התבערה על מכוניות בשטחים הנמשכים בהיקף מבעית כבר כמה שנים ללא תשומת-לב תקשורתית וממשלתית ראויה: 

1/10 

הרב איתם הנקין ורעייתו נעמה נרצחו בפיגוע ירי. ארבעת ילדיהם נפצעו קל בפיגוע וניצלו מפגיעה נוספת הודות לכך שאחד המפגעים נורה בטעות על ידי חברו.              

2/10 

ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

3/10 

ערבי תקף את משפחת בנט ברחוב הגיא שברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. הוא רצח את הרב אהרן בנט שמת מפצעיו, פצע את אשתו קשה ופצע קל את בנם בן השנתיים. הרב נחמיה לביא שהגיע למקום נורה למוות על ידי המחבל לאחר שזה דקר אותו וחטף ממנו את אקדחו. המחבל נורה למוות על ידי כוחות הביטחון שהגיעו למקום.חמישה סוחרים מרחוב הגיא נעצרו בחשד שלא סייעו לפצועה בפיגוע הדקירה אלא קיללו אותה וירקו לעברה.  

4/10 

במהלך הלילה, בחור ישיבה בן 15 נדקר ונפצע באורח בינוני על ידי מחבל ערבי ליד תחנת הדלק ברחוב דרך בר לב בסמוך לשער שכם בירושלים, המחבל נורה למוות על ידי כוחות הביטחון. 

5/10

ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

6/10 

הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ארגן מחאה שהתפתחה לכדי מהומות אלימות ביפו. עשרות ערבים עם דגלי אש"ף, כולל רעולי-פנים, חסמו רחובות ויידו אבנים אל עבר אוטובוסים ושוטרים. 

7/10 

• מחבלת פלסטינית ביצעה פיגוע דקירה ליד שער האריות ופצעה שניים, אחד באופן קל ואחד באורח בינוני. הנדקר ירה בה ופצע אותה קשה.
• מחבל ערבי דקר חייל בקריית גת וחטף את נשקו, התבצר במבנה ושוטרים שהוזעקו לאזור ניהלו קרב יריות עם המחבל והרגו אותו.‏
• מחבל ערבי ביצע פיגוע דקירה בפתח תקווה, צעיר ישראלי נפצע קל, המחבל נעצר.‏
• שוטרי מג"ב שסיירו באיזור אבו-טור בירושלים הבחינו בצעיר ערבי שמסתובב בסמוך אליהם וניגשו לבדוק . הנער, כבן 15 שלף סכין מכיס מכנסיו האחורי. הם השתלטו על הנער תפסו את הסכין ועצרו אותו (דווח כלוואי לכתבה בקישור הקודם). 

8/10 

• סובחי אבו חליפה, בן 19, תושב מחנה הפליטים שועפט דקר צעיר חרדי בן 25 בתחנת הרכבת הקלה בגבעת התחמושת שבירושלים ופצע אותו באורח קשה.  הוא ניסה לחטוף נשק ממאבטח של הרכבת הקלה, 'נוטרל' ונעצר. 
• מחבל פלסטיני דקר ישראלי כבן 30 בקריית ארבע ופצע אותו קשה, המחבל נמלט
• מחבל בעל תעודת זהות כחולה שעבד בתל-אביב דקר 5 אנשים ובהם חיילת. המחבל חטף את נשקה אך נורה למוות זמן קצר לאחר מכן.
• טארק עבד אל-פתאח יחיא, פלסטיני בן 20 המתגורר בכפר ערקה ליד ג'נין דקר ופצע צעיר כבן 21 נפצע באורח בינוני עד קשה ברחוב ארלוזרוב בעפולה. בתום מרדף נתפס המחבל בידי אזרחים שריתקו אותו לארץ. 

9/10

• יונס אבו זוויד, תושב ביתוניא ליד רמאללה, דקר נער יהודי בן 16 בשכונת שמואל הנביא בירושלים ונמלט. לאחר זמן קצר נעצר . הנפגע נפצע קל. 
• שוטרי סיור של מרחב חברון עצרו חשוד לבדיקה וזיהו כי הוא מסתיר סכין. באותה עת ניסה החשוד לחטוף את הנשק, דקר את השוטר ופצע אותו קל בידו וברגלו. השוטר שאבטח ירה לעבר המחבל ופצע אותו אנושות – מותו נקבע במקום.
• אסראא זידאן תאופיק עבד, בת 30 מנצרת (בעלת תואר ראשון מלימודיה בטכניון ותלמידת מכינה להוראת ביולוגיה) ניסתה לדקור חייל בתחנה המרכזית בעפולה, נורתה על ידי כוחות הביטחון, נפצעה בינונית ופונתה לביה"ח

10/10

• מחבל בן 16 דקר שני בני אדם ברחוב הנביאים בירושלים ופצע אותם באורח בינוני וקל. שוטרים שהוזעקו למקום ירו בו למוות.
• כוח שוטרים הבחינו בצעיר ערבי שעורר את חשדם ברחבת שער שכם. השוטרים ניגשו לבדוק את החשוד וביקשו ממנו תעודת זהות. הוא מסר את תעודת הזהות שלו ואז שלף סכין והצליח לדקור שני שוטרים אחד מהם בצווארו. כוח נוסף שהיה בסמוך והבחין בפיגוע התקדם וביצע ירי לעבר המחבל. מהירי נפגעו גם שני שוטרים.

11/10

• שוטר תנועה הבחין ברכב שנוסע בצורה חשודה בכביש המחבר בין מעלה אדומים למחסום א-זעים, ועצר את הנהגת לבדיקה. כשהתקרב לעברה - צעקה "אללה אכבר" והפעילה בלון גז. מהפיצוץ נפצע השוטר קל, והמחבלת, בת 31 ממזרח הבירה, נפצעה קשה. ברכב היה בלון גז
• ארבעה, שניים מהם חיילים, נפצעו לאחר שערבי-ישראלי מאום אל-פחם, דרס עם רכבו שני בני אדם והחל לדקור עוברי אורח בכביש 65 ליד גן שמואל. חיילת נפצעה קשה ושלושה נפצעו קל-בינוני. המחבל נלכד על ידי אזרחים ושוטרים

12/10

• מחבל שהתקרב לשוטרי מג"ב ליד שער האריות כשידו בכיסו עורר את חשדם. הם קראו לו לחשוף את ידו, ואז הוא שלף סכין וניסה לפגוע באחד מהם. השוטר לבש שכפ"ץ, מה שמנע פגיעה בו. השוטרים ירו במחבל שנהרג במקום
• שוטר מג״ב, כבן 20 הבחין במחבלת, כבת 18, שעוררה את חשדו בדרך חיים בר לב וקרא לעברה לעצור. המחבלת המשיכה בדרכה וכשהבחינה כי הוא מתקדם לעברה, הסתובבה לעברו עם סכין ודקרה אותו. השוטר הצליח לדרוך את נשקו ולנטרלה. היא פונתה לבית החולים. 
•  אחמד מנאסרה בן ה-13 ובן דודו, חסן מנאסרה בן ה-17, פלסטינים תושבי בית חנינא , דקרו יחד נער יהודי בן 13 שרכב על אופניים ופצעו אותו באורח אנוש. לפני כן דקרו השניים את יוסף בן שלום, בן 21 שנפצע קשה. חסן מנאסרה נורה ונהרג בזמן שרץ לעבר שוטרים עם סכין בידו. אחמד מנאסרה הועבר לבית חולים והפך למרכזה של מחלוקת אחרי שמחמוד עבאס, נשיא הראשות הפלסטינית, טען שהוא הוצא להורג על ידי ישראל וטענתו הופרכה על ידי פרסום תמונות מהאשפוז בביה"ח. 
• פלסטיני ניסה לחטוף נשק מחייל באוטובוס, ומשלא הצליח - ניסה לחנוק אותו, שלף סכין ופצע אותו קל. האוטובוס נעצר כשאזרח נאבק במחבל וכוח משטרה שהיה בסמוך עלה לאוטובוס. שוטר נאבק עם המחבל, שככל הנראה הצליח לתפוס נשקו של השוטר. כוח נוסף שעלה הבחין במחבל עם האקדח, ירה בו מספר רב של כדורים וחיסלו. שני הפצועים פונו לבית החולים הדסה עין כרם. 

13/10 

• בארמון הנציב ביצעו שני מחבלים ערביים פיגוע ירי ודקירה באוטובוס, רצחו שני בני אדם לפחות ופצעו 16 בני אדם, מהם 8 במצב קשה ואנוש. המחבלים נוטרלו. 

• בן דודם של הרוצחים בפיגוע בית הכנסת בהר נוף (שבוצע בנובמבר 2014) , עלאא אבו ג'מל, תושב מזרח ירושלים ביצע פיגוע דריסה ודקירה ברחוב מלכי ישראל. 2 אזרחים נפגעו אנושות ואחד נהרג, המחבל נורה ובהמשך מת מפצעיו. אבו ג'מל היה עובד של חברת בזק ואת הפיגוע ביצע ברכב של החברה.
• טארק דוויק, בן 22 מהכפר א-ראם בצפון ירושלים ובעל תעודת זהות כחולה. הגיע לתחנת אוטובוס ברחוב אחוזה ברעננה ודקר אדם שהמתין בה. הנדקר נאבק עם המחבל, ואזרחים שהיו במקום השתלטו על המחבל עד להגעת השוטרים.
• עובד קבלן בבית לוינשטיין יצא עם סכינים לרחוב ודקר ארבעה. אחד מהם נפצע בינוני והיתר קל. המחבל נתפס אחרי שנהג מונית השתלט עליו.
• נערים  בני 16 ו-17 עוררו את חשדה של תושבת מגדל העמק. שוטרים שהוזעקו פתחו במרדף, והנערים השליכו סכין ואולר. בחקירה הודו שהתכוונו לבצע פיגוע. 

14/10 

• מחבל ערבי ניסה לבצע פיגוע דקירה בשער שכם ונורה למוות על ידי שוטרים
• מחבל ערבי ביצע פיגוע דקירה בתחנה המרכזית בירושלים, בו נפצעה אישה כבת 70 באורח בינוני-קשה לפני שהמחבל נורה למוות בידי שוטר יס"מ

15/10

• בני משפחה  דיווחו למוקד המשטרה כי הבת נעדרת ושלחה מסרון בו כתבה "תראו אותי בטלוויזיה". השוטרים החלו מיד בביצוע פעולות מודיעיניות וביצעו איכון לטלפון הנייד שלה, ובתום סריקות הצליחו לאתרה בתחנת רכבת צפון בבאר שבע. הנערה עוכבה והועברה לחקירה בתחנת באר שבע, ובמהלך חקירתה ציינה שהייתה בדרכה לירושלים שם התכוונה להתארגן ולצאת לדקור יהודים, שוטרים וחיילים. 
• ליד כפר חב"ד נעצר פלסטיני כשברשותו דגל חמאס וגרזן.

16/10  

• כלב משטרה איתר מטען חבלה ליד מחסום עיסאוויה. חבלנים פוצצו את המטען בצורה מבוקרת.‏
• מחבל ערבי שהתחזה לעיתונאי דקר חייל בגשר חלחול (בגזרת חברון). החייל נפצע בינוני והמחבל חוסל.‏

17/10 

• מחבל פלסטיני ניסה לדקור אדם יהודי ברחוב אברהם אבינו ביישוב היהודי בחברון. האיש הותקףלאחר שהתפלל במערת המכפלה במסגרת ביקור משפחתי. המחבל שלף סכין וניסה לדקור, היהודי ירה במחבל שלושה כדורים והרג אותו.
• שוטרי מג"ב ניגשו לבדוק גבר ערבי בשכונת ארמון הנציב. החשוד שלף סכין וניסה לדקור אותם. השוטרים ירו בו והרגו אותו. קצין מג"ב נפצע קל.
• מחבלת פלסטינית בת 16‏ דקרה שוטרת מג"ב בחברון. השוטרת, שנפצעה קל, ירתה במחבלת והרגה אותה.‏
• טארק זיאד נתשה, בן 22 מחברון, דקר חייל כבן 20 פעמיים. צוות מד"א שהגיע למקום פינה את החייל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים עם פציעות דקירה בחלק גופו העליון.המחבל נורה בידי שני חיילים נוספים שהיו במקום ונפצע באורח קשה עד אנוש. חובשים צבאיים החלו להעניק למחבל טיפול רפואי ופתחו במאמצי החייאה. צעירים תושבי היישוב היהודי בחברון חסמו את האמבולנס הצבאי שאליו פונה הדוקר, אולם לבסוף הצליחו כוחות צה"ל לפנות את הדרך. הדוקר פונה אף הוא לבית החולים הדסה עין כרם.
• עומר אל-פקיה, בן 23 מהכפר קטנה הסמוך לאבו גוש, דקר  שוטר מג"ב במחסום קלנדיה ליד רמאללה במהלך הבידוק - וחוסל. הסכין ננעצה בשכפ"צ ולא חדרה אותו. מפקד המעבר והשוטר ירו לעבר פלג גופו התחתון של המחבל. כעבור זמן לא רב התעמת המחבל עם חבלן שהוזעק למקום לבדוק שאין עליו מטען וניסה לדקור אותו עם מספריים שחטף ממנו. שוטר שאבטח את החבלן ירה לעבר המחבל ופגע בו. 

18/10 

מוהנד אלעוקבי, בן 21, בדואי, תושב הפזורה הבדואית באזור חורה, הגיע חמוש באקדח וסכין לתחנת המרכזית בבאר שבע. הוא ירה למוות בחייל עומרי לוי ז"ל, חטף את נשקו ופתח בירי אל עבר האנשים. 9 בני אדם נפצעו בפיגוע לפני שהמחבל חוסל. עובד זר אריתראי חף מפשע, הבטום זרהום, שנכח במקום וניסה להימלט מאש המחבל, נורה מאש המאבטחים עקב טעות בזיהוי, ולאחר מכן הוכה והותקף על ידי ההמון בזירת האירוע. מאוחר יותר מת מפצעיו.

19/10 

ללא אירועים שזכו לתשומת-לב תקשורתית רחבה. 

20/10 

• כוח של צה"ל ערך סיור בסמוך לדרך הראשית המובילה לכפר בית עווא, כחלק מפעולות האבטחה השגרתיות. במהלך הסיור התקרב לעבר החיילים צעיר פלסטיני בריצה כשהוא חמוש בסכין. הוא הצליח לדקור קצין ולפצעו פציעה קלה בפניו, בטרם נורה למוות על ידי הלוחמים האחרים. 
• אברהם (אשר) חסנו הי"ד נהג ברכבו בסמוך לחברון. הרכב נרגם באבנים. הוא עצר ויצא מהמכונית כשהוא מחזיק במקל ומתכוון ככל הנראה להתעמת עם מיידי-אבנים. עוד הוא עולה על הכביש, הוא נדרס למוות על ידי משאית פלסטינית. נהג המשאית הפלסטינית נמלט מהמקום והסגיר את עצמו לאחר שעה לידי המשטרה הפלסטינית. הדורס טען שזו הייתה תאונת דרכים. בישראל עלו טענות כי מדובר בדריסה מכוונת למשל כאן וכאן וקשה להתעלם מהעובדה שגם תמונות שלא פורסמו מהתקשורת הישראלית (למשל כאן) אכן מעלות סימני שאלה קשים לגבי האירוע. 
• מחבל פלסטיני, שנסע ברכב עם לוחית זיהוי ישראלית, דרס בצהריים חייל צה"ל בן 20 ואזרח ישראלי בן 21 בצומת הגוש בגוש עציון ולאחר מכן פגע בבטונדה שמאבטחת את התחנה. בשלב זה יצא המחבל מהרכב עם הסכין השלופה. לוחם מגדוד שמשון של חטיבת כפיר, הגדוד שאחראי על הגזרה ומאבטח באופן קבוע את הצומת, ירה במחבל מטווח קרוב והרגו. צוותים של מגן דוד אדום העניקו טיפול ראשוני לנפגעים שנפצעו באורח קל בגפיהם. 
• שני מחבלים הגיעו לאזור בית השלום בציר ציון בקרית ארבע כשהם חמושים בסכינים והתנפלו התנפלו על חייל סמוך לבית השלום ודקרו אותו בראשו. הם נורו למוות על ידי חיילים אחרים. החייל נפצע קל. זמן קצר לאחר הפיגוע נזרקו עשרות צמיגים בוערים לעבר השער הדרומי של קריית ארבע.

21/10 

• מחבל פלסטיני דקר חיילת בכיכר אדם שבמועצה אזורית בנימין ופצע אותה אנושות. המחבל הדוקר נורה למוות.‏
• ארבעה חיילי צה"ל נפצעו בפיגוע דריסה בכביש 60, לא הרחק מבית אומר שבין חברון לאפרת. אחד נפצע קשה, שני בינוני ושניים קל. חרף הפציעות הצליחו כמה מהם לירות בממפגע והוא נפצע אנושות. בעקבות הפיגוע נחסם הציר בין צומת הגוש לצומת כרמי צור.בתחילה יידו פלסטינים על רכב צבאי, ואחרי שנוסעיו ירדו ממנו הגיעה מכונית פלסטינית ודרסה אותם. תחקיר ראשוני העלה סימני דמיון לדריסתו למוות של אברהם (אשר) חסנו ז"ל (באירוע-פיגוע מה-20/10). במקום לא אותרו סימני בלימה.

22/10 

שני מחבלים ניסו לבצע בבית שמש פיגוע דקירה באוטובוס שהוביל ילדים לבית ספר. לאחר שהם נהדפו על ידי אזרחים, המחבלים רצו לעבר בית כנסת באזור ודקרו אברך צעיר שנפצע קל. המחבלים  נורו על ידי שוטרים. האחד נהרג והשני נפצע קשה. 

23/10 

• סוכל פיגוע בשכונת נוף ציון ליד ג'בל מוכבר. אדם חשוד שנראה כמצפת לעבר בתי היהודים במקום נעצר על ידי שוטרי מג"ב אחרי שהתברר כי הוא הסתיר סכין בשרוולו. 
• מצעב (גנימאת) ע'נימאת, תושב צוריף בן 16 (ובן משפחתם של שני המחבלים שביצעו את הפיגוע בבית שמש), דקר בפלג גופו העליון ופצע פציעה קלה  חייל, גשש גדודי, סמוך למחסום גבעות, המשמש למעבר חקלאים פלסטינים. חייל נוסף שהיה במקום השיב אש לעבר המחבל ופגע בברכו. הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים שערי צדק. על המחבל נערך חיפוש גופני במקום, כדי לשלול אפשרות כי הוא נושא מטען. לאחר מכן הוא פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים הדסה עין כרם. 
• נעצרו 4 קטינים בגילאי 12.5 עד 14 ממחנה הפליטים שועפט אשר תכננו פיגוע דקירה בשער שכם בירושלים. 
• זוג הורים ושלושת ילדיהם נפצעו מבקבוק תבערה שפגע ברכבם סמוך לבית אל. האם, האב, בנם ובתם בת ה-11 נפצעו באורח קל עם כוויות בידיהם, ובת נוספת, בת ארבע, נפצעה באורח בינוני עם כוויות בפלג גופה העליון. צוותי רפואה פינו את הנפגעים לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. 

ראוי לציין כי המהלך הזה שהתחיל בסוף ספטמבר, הוא בעצם העברת הילוך מהמציאות הקודמת. בבלוג הזה מוצגת הטענה העקבית כי מתנהלת אינתיפאדה שקטה, השלישית במספר, כבר מאז 2012. אם מביטים על העובדות, קל לראות שהדברים הם לא חסרי-בסיס. אם תתבוננו, למשל, בערך בויקיפדיה 'המהומות בקרב הפלסטינים וערביי ישראל (2014)' בו מתוארות המהומות במזרח העיר מאז רצח מוחמד אבו ח'דייר קל לראות כי "המהומות בירושלים החלו עוד בשלהי 2012 כחלק מ'הטרור העממי' שפרץ ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים על רקע המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2014-2013) וכשלונו. "

כתוצאה מהעברת-ההילוך האמורה, קנה-המידה בו השתמשתי בהכנת הפוסט הזה, כדי למנוע יריעה רחבה מדי, אילץ אי-דיווח על אירועים אחרים.לדוגמא: הדיווח על שוטר מג"ב נפצע קל מבקבוק תבערה ליד קבר רחל, ועוד כמה אירועים: 

• במעלה אדומים עצרה משטרת ש"י שני פלסטינים עם מטעני חבלה ברכבם וככל הנראה מנעו פיגוע נגד כוחות מוצב מג"ב בעזריה.
•  נהג אוטובוס בקו 10 שבוצע ירי לעברו בתל שבע. הוא לא נפגע והאוטובוס היה ריק. ההערכה היא שככל הנראה לא מדובר בירי אלא ביידוי אבנים. הרקע לאירוע לא ברור.
• כוח צה"ל התשלט על מחבלת בת 15 חמושה בסכין שצעדה לכיוון יצהר.

אלה אירועים שדווחו בתקשורת המיינסטרים הישראלית. 

חשבו על האירועים שלא דווחו. 

ואולי תקבלו תמונה קרובה יותר למציאות של היום. 

המערכת כולה ככל הנראה מפרשת את המציאות הנוכחית כגל-טרור מבוסס יוזמת יחידים, כפי שהתייחסה למציאות קודם לכן. אני סבור שיש ידיים מכוונות מאחורי הקלעים. אולי אין שרשרת-סמכות ברורה בין היחידים בשטח לבין ראש הרשות הפלסטינית או אלה הפועלים מטעמו, אבל נדמה לי שיש השראה על הפועלים בשטח. בהעדר הנחיה כלשהיא, קשה לדעתי להסביר את הפיזור הזה של הפיגועים על פני 3 השבועות האחרונים באופן שבו מדי יום יש מספר אירועים בולטים. נדמה לי שיש הגיון בשגעון הזה, ואת זה אפשר להסביר, לטעמי, רק בגורם מארגן זה או אחר. אולי ועדות התנגדות עממיות כאלה ואחרות. אולי חמאס. ואולי הרשות הפלסטינית עצמה, שידעה לשמור על גובה להבות מסויים לאורך השנים האחרונות, שולטת בהן גם עתה? 

כדי לבדוק את עצמי, אספתי את האירועים הבולטים של התנהלות יחידים וקבוצות של יהודים בתקופה האמורה. יש באירועים האלה מקבילים לאירועים שברשימה הקודמת, אבל יש בהם גם אירועים אחרים מאוד, שלטעמי מראים על העדרה הברור של רוח מנהיג בחברה הישראלית.

4/10/2015

יהודי תקף שני עובדי ניקיון ערבים במתחם קבר דוד, באמצעות סכין ומוט

8/10

בנתניה התקיף המון יהודי מספר ערבים בכיכר העצמאות בעיר.

9/10

בן 17 מדימונה דקר ארבעה, בהם שני בדואים עובדי עירייה ושני פלסטינים. 

13/10

תושב קריית אתא חיפש ערבים לדקור, ודקר יהודי אותו חשב בטעות לערבי.‏ הדוקר נעצר. 

13/10 

 תושב נתניה תקף באלה שני צעירים ערבים מטירה בחוף הים ופצע אחד מהם פצעים קלים. הוא טען כי חשד שכוונתם לבצע פיגוע. מעצרו הוארך. 

14/10 

שני תלמידי תיכון מטירת הכרמל נעצרו, אחרי שפרסמו ברשתות החברתיות כי הצטיידו בסכינים כדי לפגוע בערבים

15/10

שתי בהלות גדולות (עליהן כתבתי בבלוג הזה לא מזמן בפוסט "געגועיי לצ'רצ'יל"  שעסק ברוח עמידתה של החברה הישראלית) - 

• בהלה גדולה אשר שיתקה את גבעתיים (והתבררה כהתראת-שווא) 
• בהלה גדולה ברכבת בחיפה (והתבררה כהתראת-שווא)

18/10

מבקש מקלט נורה בשוגג והוכה למוות בזירת הפיגוע בבאר שבע. קצין הביטחון של התחנה המרכזית חשד בהבטום זרהום, בן 29 מאריתריאה, כי הוא המפגע וירה לכיוון רגליו. לאחר שנפל, מתבוסס בדמו, תקפו אותו כמה מהנוכחים, בעטו בראשו והטיחו בו ספסל כבד. כמה מהנוכחים ניסו להרחיק את התוקפים מהפצוע, שרותק לרצפה באמצעות כסא.הוא נפטר מאוחר יותר מפצעי הירי. 

21/10 

בגבעת שאול בירושלים חיילים ירו למוות ביהודי שהתעמת אתם, ניסה לחטוף נשק ונחשד כמחבל

22/10 

חרדי תקף מאבטח יהודי במוט ברזל ופצע אותו באופן בינוני כי ראה שנשא נשק חשב שהוא ערבי העומד לבצע פיגוע.

האם הפער בין המבט שלי על הפעולות הפלסטיניות לעומת הפעולות היהודיות מלמד יותר עליי, על המציאות או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעת הזו ? לכם, הקוראים, הפתרון...