‏הצגת רשומות עם תוויות רוסיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוסיה. הצג את כל הרשומות

2.2.2018

שלוש הערות על הקרב הטורקי-כורדי בעפרין

החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה: 

1) מידתיות
שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל. 

2) התגלגלות 
אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו. 

3) הפרד ומשול 
נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול". 

27.11.2015

הזדמנות לשיעור

הפלת המטוס הרוסי בידי טורקיה וההסלמה שהולכת ומתקדמת לה בין רוסיה וטורקיה, היא הזדמנות נהדרת לשיעור עבור מנהיג טורקיה, רג'פ ארדואן.


האיש שהצליח לסחוט התנצלויות משפילות מארה"ב (ג'ו ביידן) ומישראל (בנימין נתניהו) בשני מקרים שבהם לא הגיעה לו שום התנצלות -

  • כי טורקיה אכן אפשרה מעבר מסתננים דרכה אל עבר הטריטוריות של דעא"ש 
  • וכי משט המרמרה היה פגיעה בלתי נסבלת בריבונות של ישראל 

לא מוכן להתנצל על הפלת מטוס רוסי שבבירור לא סיכן אותה בשום צורה?

האיש לא התנצל עד היום לפני הארמנים (לא, להגיד שהוא מבין שזו היתה תקופה קשה, בעצם לא נקרא להתנצל או לקחת אחריות). האיש בעצם לא נדרש עד היום להתנצל על שום דבר שעשה.

האם מאמצי ההתקרבות/התחנפות של ממשלתו לרוסיה יצליחו לו ?

אפשר לקוות שלא.
אפשר לקוות שבריון אחד (פוטין) ילמד בריון קטן ממנו (ארדואן) קצת נימוסים והליכות.
האם זה ישפר באמת את מצב האיזור או העולם?
בטוח שלא.
הרי השפלתו של בריון אחד רק תעצים את הבריון השני.
אבל לפעמים יש מצבים שבהם צדק מושלם הוא כנראה בלתי-אפשרי למימוש.
ואם אין צדק מושלם, האם זה מוגזם לבקש משהו חלקי ?


22.9.2015

כמה משמעויות אפשריות לנסיעת נתניהו לרוסיה

ביבי נסע לרוסיה, והתזמון של הנסיעה מוסבר היטב במה שקורה בסוריה, אבל צריך להבין שהנסיעה הזו, ככל הנראה, מסמנת משהו שעוד לא קרה בהיסטוריה של מדינת-ישראל ושבהחלט עשוי להיות חשוב יותר מכל דבר אחר (כולל איראן). 

אחת משלוש המעצמות הגדולות בעולם מגיעה לגבולנו, כך לפתע. יש לה עניינים לסדר בסוריה. 
אחרי שהמעצמה מספר אחת נכשלה בעיראק, מגיעה מספר שלוש כדי לסדר את הבלאגן שנשאר. 
למה היא עושה את זה? שאלה טובה: 
  • אולי מתוך הבנה שהדליקה שבוערת בעיראק-סוריה יכולה להמשיך לאורך המפרץ הפרסי ולהגיע עד לרוסיה עצמה, שתמצא עצמה עומדת אל מול החליפות הערבית המתחדשת. ואם חייבים להילחם, יגיד לעצמו שליט רוסיה, למה לחזור על השגיאות של סטאלין? לא עדיף להרוג אותם כשהם קטנים? 
  • אולי מתוך הבנה שנוצר כאן איום נוראי על בנות הברית האחרונות של רוסיה במזרח התיכון? שאי-התערבות תביא לכך שאט-אט גם האיזור הזה יהפוך להיות דמוקרטי, וימשיך את הבידוד ? 
  • אולי מתוך הבנה שנוצרה כאן הזדמנות אדירה להרחיב את האימפריה הרוסית, להשתלט על איזור שייתן לאמא-רוסיה גישה טובה למשאבי הנפט של המפרץ הפרסי ולנמלי מים חמים, בצורה שלא היתה לה, לרוסיה, כבר שנים רבות מאוד? הרי יש כאן סוג של חולשה של ארה"ב שלא תתערב, ושל סין שעדיין איננה חזקה מספיק להתערב, ושל אירופה קשישא שנראית כאילו ימיה הצבאיים הרחק מאחוריה, וכל זה אומר שאם פוטין רק ירצה - יושיט ידו וייקח. 

ומתוך ההסברים האפשריים - עולה השאלה - באיזו דמות נסע ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אל רוסיה? האם כפרטנר שווה בשיח? האם כראש מדינה החושש מאיום חדש בגבולותיה ? האם כווסאל ? 

השאלה הזו חשובה מכפי שאולי התקשורת הישראלית נותנת לנו להבין. היא עשויה לצבוע את ימינו ושנותינו הבאים בצבעים שטרם ראינו כאן. והתשובה מהי ? 



9.4.2014

כשמביטים על המשבר באוקראינה, קל לראות שההבדל בין הפדרציה הרוסית מחד 
לארה"ב ואירופה המערבית מאידך, הוא אחד: 
הרוסים מוכנים להילחם על שאלת עצמאותה של אוקראינה. ארה"ב והאיחוד האירופאי לא. 
ממש לא. 

איך אנחנו יודעים את זה? 
כי הרוסים כבר פרסו כוחות צבאיים, ובכל רגע הם יכולים, 
כבמיטב המסורת הצבאית של ברה"מ של פעם, לעבור מפריסה להתקפה. 
ואלה שמנגד ? 
מנגד ניצבים חיילי אוקראינה. לגמרי לבד. 

כן, העולם מדבר. ארה"ב ואירופה מבטיחות הבטחות. 
ממש כמו שהבטיחו פעם לצ'כוסלובקיה. 
וממש כמו פעם, חלק מהמדינה כבר נבלע (קרים) והעולם מבטיח שהוא יעשה מעשים ולא עושה,
והתוצאה הצפויה - שגם החלקים האחרים ייבלעו. 

ואחרי שהם ייבלעו? 
אם יש משהו אחד שהתקדים של צ'כוסלובקיה מלמד אותנו, זה שמי שלא נלחם עבור עקרונותיו 
ברגע הראשון שהם עומדים למבחן, עוד יילחם עליהם, אבל בתנאי-פתיחה הרבה הרבה יותר 
גרועים. 

האם זו תהיה מלחמת-העולם השלישית? או שמא רק סדרת מלחמות איזוריות ? 
או שאולי בעצם כבר אין מי שמסוגל, בעת הזו, לעמוד מול מדינה נחושה ליצור לעצמה מרחב-מחיה
ולכבוש את כל מי שמעז להרים את ראשו ולעמוד על רצונו לעצמאות ? 
ימים יגידו. 

ולמה זה בכלל צריך לעניין אותנו ? 
כי אם יש איזור שבו יכולה להתחיל מלחמה איזורית שתאפשר לפדרציה הרוסית להפגין את הדומיננטיות המתחדשת שלה, תוך שהיא מארגנת מחדש את אחד האיזורים הקריטיים עבורה, זה האיזור שלנו. 
האם מסוריה תיפתח הרעה ? מאיראן ? או שמא מהחזית הפלשתינאית ? 

לקריאה נוספת 


17.9.2013

A Chemical Compromise

The news about the evolving compromise between the United States and Russia regarding an international intervention in the Syrian Citizens War, due to the recent chemical weapon usage, should naturally be judged skeptically.

The Ghouta attacks, a Chemical Weapons bombardment, occurred on Wednesday, 21st of August, 2013, in the Ghouta suburbs near the city of Damascus. It has most probably taken a toll of more than a thousand dead, among them many children. Since then, the international community has been torn between a clear will that something has to be done, and a clear hesitation, hopeful that someone else will be the one to do something about it.

Some of the hesitation probably was due to the bitter accusations between the Syrian government and the rebels, each blaming the other for the attacks.

But although it seemed at first that most of the international community considered the government as the one responsible, an interesting process began. The United Kingdom, whose government was clearly in support of attack, discovered that its parliament was not so supportive, which did not change the government's stance, but its ability to act.  The U.S response to these turn of events was rather surprising for many, as he too, chose to seek support from the U.S congress. Some explained it as a sign that the U.S does not wish to intervene alone. Others thought that it was his attempt to cope with the War Powers Resolution in accordance with his own past views of the matter. However one views these decisions, once cannot ignore the impression of the international community avoiding a run to save the citizens of Syria from their murderous government.

Considering the fact that there has been proof of a repeating usage of chemical warfare in the civilian war of Syria since December 2012, another puzzlement joins the rational viewer of these events: why now ?

Joining both wonders together: the "why now", and "why so hesitantly", one cannot avoid the obvious conclusion: the international community is terrified from any substantial result in Syria. Both results - a decisive victory for the current regime or a decisive victory for the rebels - are considered as too dangerous "for the world". And thus, a slowly developing compromise, which shall be enforced by the international comminity, is being developed, and shall be advanced, under the veil of the chemical weapons compromise. One could say that this is a great victory for China and Russia, both promoting the necessary compromise approach to the Syrian conflict since day 1 of its emergence. Both fearing the image of a post-Assad Syria and its impact on the world. Both fearing a world in which a state is held accountable by the international community when human rights are annulled by a government. Everyone fearing an endless involvement Vietnam/Afghanistan style. Fer is the key.

 Viewing events in countries changed by the spring of nations of the middles east, like Egypt or Libya, one cannot deny the fears raised as senseless, but one can insist that fears must not be the key to the construction of the moral stand of the international community. This approach has been tried in the past, and has lead the world to the 1938 peace treaty with Hitler. We all know what followed That approach, and how much misery it has brought to the world.

Further reading

9.10.2011

Syria, Russia and China: the common denominator of oppression

What might be the common denominator between Syria, a regime struggling for its survivor, massacring its uprising people, and countries like Russia and China who have chosen to block the forming international effort to stop Syria murderous regime from the ongoing slaughter of protesting citizens ?

It isn't too hard to guess.

Sadly, it appears that once again, the stupidity of the idea of tyrants sharing the responsibility for upholding human rights is proven. Just like the ongoing operation of the UN human rights council is repeatedly proven to be political and neglectful of the majority of human rights struggles around the world, now the security council is demonstrating that even in a special day and age when the shackles of tyrants are tested in an entire region, the International organization responsible for world peace, for the promotion of human rights and freedoms, for humanity's welfare, is just as irrelevant as it has been in so many occasions since it has been established.

The combination of the deadlock in the UN, mainly motivated by the fear of tyrants for their own skin, together with a financial crisis which leaves the powerful democracies of the world powerless to intervene, bears a sad message to Syrian protesters as well as freedom loving protesters all over the world. Despite the dream all citizens of the world share - freedom from tyranny - when we recruit the will to fight for it, we find ourselves alone.

The promise behind globalization, that of a mutual commitment, a mutual  responsibility, a mutual dream - that all citizens of the world shall be free, is still a hollow promise.  Human beings shall have to fight it one meter at a time, before that vision is fulfilled, and in many cases, free human beings shall watch their enslaved brethren die in the streets without giving them a helping hand.

As naive as this may sound, one must remember that the nightmares that Russia and China tell of to the free world, of extreme Islam taking control in the liberated countries of the middle east, can be told on each and every democracy upon this planet. Freedom has its dangers, and it requires maturity and responsibility.

But freedom also bears a moral burden. If one is free, one must not see others struggling for freedom, and look the other way. 

13.4.2011

עלייתה של המעצמה הצרפתית הפוסט-קולוניאלית ?

הולכות ומצטברות עדויות לכך שהעידן החד-מעצמתי אליו התרגלנו לאחר נפילתה של ברית-המועצות מגיע לסיומו. הסתפקותה המסורתית של סין במתרחש בגבולותיה היא (תוך שימת-לב ערנית למניעת תקדימים שעלולים לשמש כנגדה), ירידתה של ארה"ב מגדולתה עקב מצבה הכלכלי, ובעיקר - התעקשות העולם להמשיך ולהיות מקום מסובך ומסוכן שזקוק לשריף, הביאו לכך שאל הואקום הזה נמשכים שחקנים חדשים.
חדשים ? יותר נכון לומר, חדשים-ישנים.

מעצמות העבר הלא-רחוק, אלו שבמאה ה-19 היו בשיא גדולתן, ובראשית המאה ה-20 עדיין היו אלו שנתנו את הטון, עד שבאה מלחמת העולם השניה והפכה את הקערה על פיה, שבות ונוטלות על עצמן תפקיד מוביל בניהול המשברים בעולם.

צרפת, על פי דיווח "הארץ", מעורבת בשלושה קונפליקטים בעולם -

  • מלחמת האזרחים בחוף השנהב
  • מלחמת האזרחים בלוב 
  • המאבק כנגד הטליבאן ואל-קאעידה באפגניסטאן 
בעוד שמעורבותה של צרפת באפריקה נמשכה לכל אורך המאה ה-20, והיא היוותה, במידה רבה, נציגה של העולם המפותח באפריקה הצרפתית, ושוטר-מטעם-עצמה במאבק כנגד ברית-המועצות במלחמה הקרה, הרי ששלל החזיתות בהן היא בחרה להתערב, לשלוח כוחות-צבא ולהשקיע ממשאביה כיום, מעיד על תפישה עצמית חדשה של צרפת. 

מאמר דומה היה יכול להרשם גם לגבי בריטניה, שצבאה המתמודד עם קיצוצים עקב המשבר הכלכלי, מעורב אף הוא באפגניסטאן ובלוב. 

רק הזמן יגיד האם מדובר במעורבות זמנית של מדינות, לפני ש"העולם השלישי" לשעבר ייקח על עצמו את הדומיננטיות בהתערבות במשברים שהיתה עד כה בידי העולם המפותח, בדמות מערב אירופה וארה"ב,  או שמא, אכן, אנו חוזים בחזרתן של המעצמות של המאה ה-19 אל מרכז הבמה.