חייבים להחליט מה עושים עם שטחי יהודה ושומרון

כל מי שחושב שישראל צריכה לספח את השטחים צריך להבין דבר פשוט: שיטור הוא לא פעולה צבאית. 

רוצים לספח? תתחילו בצד הכי בסיסי שיש: תחליפו את הצבא במשטרה. 

זה לא מסובך במיוחד, לא ?

אז זהו... שכן. למה אתם לא עושים את זה? כולנו יודעים למה.

שוטרים לא יוכלו להתמודד עם הפרות-הסדר האינסופיות בשטחי יו"ש. 

בתי-המשפט יתמודדו אחרת עם חלק מההפגנות וביטויי-המחאה מאשר בתי-הדין הצבאיים. 

ולכן אי אפשר לספח.

המצב הזה - של לא לבלוע ולא להקיא - הוא מסוכן.

הוא מייצר מפקדים שמתבלבלים בין פעולות השיטור שהם מובילים ביו"ש. כל אחד היה מתבלבל במקומם.  הם נדרשים להוביל יחידות צבאיות ברמות של איפוק וריסון שאינם מאפיינים צבא. הם נדרשים להכיר במצבים מסויימים שבהם עדיף שלא לפעול אלא להימנע מפעולה, כמו המ"פ שנדרש שלא להגיב לילדה שהתגרתה בו. 

והגרוע מכל? הנורמות האלה מחלחלות. מפקדים בשטחי-אש חושבים שהפעולה הנכונה אל מול בדואים שמהינים להסתובב באיזור ולגנוב ציוד היא לקרוא למשטרה? 

אין מנוס מלהכיר בכך שהקוים המפרידים בין השחור והלבן מיטשטשים.

תחשבו לרגע על המצב בשטחי האש והאימונים בנגב. החוק ברור מאוד. אפילו בהגדרת שטח אש בויקיפדיה מזכירים אותו. אסור להיכנס לשטח אש בלי אישור. בוודאי שאסור להיכנס לבסיס צבאי בלי אישור. בהנחה שיש שילוט מתאים מסביב לשטח האש - אני הייתי מוציא הנחיה לחיילים לירות ירי אזהרה לגבי כל מי שמסתובב בשטח אש ללא אישור. ואם הוא לא מתאדה משם - "להפסיק לראות אותו" ולהתחיל להתאמן על השטח בו הוא נמצא בירי.
האם יש ספק  שעל חייל להפעיל כוח סביר למנוע גניבה של ציוד שהוא אחראי עליו? אם אני הייתי משפטן צבאי, הייתי מגדיר כוח סביר בנסיבות = לכוון נשק, לדרוך, ואם צריך - לירות כדי לפצוע.

צריך להבין - בשני המקרים - מדובר בשטח צבאי. לא בשטח אזרחי רגיל.
אין כאן מקום לייבא נורמות אזרחיות של "לקרוא למשטרה".
הצבא הוא הכוח העליון בשטחים כאלה.
מפקד שלא יודע להשליט סדר בשטח עליו הוא ממונה מכוח הדין הצבאי הוא מפקד שהתבלבל.
מה בלבל אותו ? 50 שנות שליטה ביו"ש. 

מהפרספקטיבה הזו - של הבלבול של מפקדי-הצבא - זה לא באמת משנה מה נחליט לעשות, אם לספח או לוותר. אבל את המצב הנוכחי שבו הצבא מתפקד בתור משטרת-ביטחון בשטחים - חייבים לסיים. 

מה יקרה אם לא נסיים? פשוט מאוד ועצוב מאוד. אט-אט כפי שהמים שוחקים את הסלע, איכות הפיקוד הצבאי שלנו תישחק, עד שיבוא היום שבו לא נוכל עוד לנצח בהתמודדות עם האויבים שיש למדינה שלנו. 

ובניגוד להם, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד. 

אפילו פעם אחת. 

ישראל פורשת מאונסק"ו. צעד חשוב או גול עצמי?

ישראל הגישה מכתב פרישה מארגון קשרי התרבות והחינוך של האו"ם. לכאורה, צעד חינוכי שילמד את הגויים לנהוג אחרת. בפועל - צעד חלמאי מאין כמותו. 

עשרות שנים ישראל נאבקה נגד החרם הערבי דיפלומטיה שקטה וגלויה שכל תכליתה היתה  שהמדינה היהודית תזכה למעמד שווה בין כל המדינות שהעם היהודי יזכה למקום ראוי בין כל העמים ואז בא בנימין "חלם" נתניהו וכורת את הענף עליו אנחנו יושבים. מי צריך אויבים עם כזו מדיניות חוץ ? 

ישראל לא עושה זאת על דעת עצמה. היא הולכת בעקבותיו של דונאלד טראמפ. הוא מתמיד להפגין מדיניות שבמרכזה עומדת תפישה ישנה ומוכרת של הדיפלומטיה האמריקאית - בדלנות. האם מישהו חושב שאם הקו הבדלני האמריקאי יתפוש 

ארה"ב תמשיך להיות בת-ברית של ישראל ? 

נוכח הטיה אנטי-ישראלית נמשכת אין מנוס מהסברה. הסברה. ועוד הסברה. אי אפשר להעביר מסר על המגרש אם אתה יורד מהמגרש. דווקא הממשלה הנוכחית, זו שהצליחה לשכנע את נורבגיה ודנמרק להקפיד יותר על הסיוע הניתן לארגונים פלסטיניים, כך שלא יגיע לארגונים הקשורים לטרור או המחרימים את ישראל, אמורה לדעת זאת יותר טוב מכולם. הרי הדנים והנורבגים לא השתכנעו בגלל שישראל הפנתה אליהם את הגב. הם השתכנעו הודות למידע שהעבירה להם ישראל. 

אז מה ההגיון בהפניית גב כעוס לאחד מהארגונים של האו"ם ? 

היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 

הס הגיבה במאמר "מפגיני רוטשילד - המשיכו", והסבירה כי ההפגנות ברוטשילד חייבות להמשיך, מאחר וכל מאבק כנגד ההיררכיה הוא נכון ביסודו. 

היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 

• "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
• "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
• "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
• "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
• חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 

תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 

---

ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 

כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.

שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

היום לפני 70 שנים החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי המקובל בישראל לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו ה'תש"ח). התאריך, אחד המועדים ההיסטוריים החשובים בתולדות הציונות, הוא המועד בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה ליהודים ומדינה לערבים. 

ההחלטה הידועה במספרה - החלטה 181 - קיבלה את תוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקו"פ. מבחינה מדינית מדובר בהישג מהמדרגה הראשונה ליישוב היהודי שבדרך. מבחינה מעשית, יום לאחר מכן פרצה בארץ ישראל מלחמת הדרכים, מלחמת אזרחים שהתנהלה בארץ עד לפרוץ מלחמת העצמאות. בסופה של המלחמה השתלבה ישראל כמדינה בין האומות ומאבקה ההיסטורי כנגד החרם הערבי הוא מופת של דיפלומטיה ומעש. 

מבט היסטורי על הדרך הדיפלומטית שעשו היהודים מב' בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) ועד לכ"ט בנובמבר 1947 (החלטת האו"ם) הוא כמובן מבט במימד אחד מהמימדים הרבים של המפעל הציוני אדיר המימדים שהביא לקוממותה של המדינה היהודית. מבט היסטורי על העבודה הקשה והסיזיפית שהושקעה ביישוב ארץ ישראל מאז 1882 (תחילת העליה הראשונה) ועד לנובמבר 2017, הזמן בו נכתבים דברים אלה, מעניק פרספקטיבה רחבה יותר על הדרך שעשה העם היהודי מאז התחילה הציונות לפעול באינטנסיביות למען שיבת העם היהודי לקיום עצמאי בארצו. 

אפשר למצוא הרבה נקודות ביקורת על פניה של המדינה היהודית בעת הזו. אנחנו היהודים טובים בביקורת עצמית. ריבוי דעות ושיח פתוח בדבר האפשרויות היתה ונשארה אחת מנקודות העוצמה של העם היהודי מימי קדם. עוד בתנ"ך נכתב "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובעת הזו הרי כולנו יודעים שבכל התכנסות בה מתנצחים שני יהודים נזכה לשמוע לפחות שלוש דעות. הפרספקטיבה ההיסטורית מאפשרת לנו לעצור לרגע את השיח הביקורתי למען רגע של נחת.

בשבעים השנים שעברו מאז שהמתנו דרוכים למוצא-פיו של של ארגון האו"ם עשינו - אנחנו היהודים הציוניים - כברת-דרך. מי ייתן שנדע לנצל את שבעים השנים הבאות בתבונה ובחריצות כך שגם אז נוכל להביט אחורה בשביעות-רצון דומה. 

וינרוט אכל את אילנה דיין בלי מלח

התקשורת עוסקת בראיון של עו"ד יעקב וינרוט בתוכנית עובדה לגבי הזוג נתניהו. 

זו לא הפעם הראשונה שבה האיש הזה נותן קורס בתקשורת לעיתונאי ותיק. התוכנית אמש היתה אחת מתצוגות התכלית המרשימות ביותר שהזדמן לי לראות של עו"ד המגן על לקוחותיו.

מה שאנשים יזכרו מהתוכנית הזו הוא פשוט מאוד, ברור מאוד - וחיוני מאוד לקראת השימוע אצל היועמ"ש ולקראת הדיונים בביהמ"ש - 

א) מדובר היה בעניין שאפשר היה לסגור במו"מ עם החשבת הכללית (כלומר, לא עניין פלילי אמיתי אלא עניין של ויכוח מי היה צריך לשלם על מה) אבל שרה לא מוכנה לקבל את הרעיון שהיא היתה לא בסדר. 

ב) במהותו נתניהו הוא אדם ישר. 

את זה הוא עשה בעבודה עדינה, מדוייקת, תוך שהוא לוקח בחשבון שהוא לא שולט בעריכה אלא מישהו אחר. מהלך של גאונות. 

והדבר העצוב באמת? 

שכל מה שאנחנו יודעים על הפרשיות הללו מלמד אותנו ששתי הנקודות האלה אינן נכונות. 

ההתנהלות של שרה נתניהו כלפי משאבי-המדינה היא התנהלות פלילית. אדם שנוהג בכספי הציבור כאילו הם שלו. 

במהותו, בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי. יש פוליטיקאים ישרים. יש כאלה שאינם אנשים ישרים. הדרך בה בחר נתניהו לפעול בנוגע למה שנכנה, כרגע, כהסתבכויות המשפטיות שלו, איננה דרך של יושרה ציבורית (מהי דרך של יושרה ציבורית? דמיינו מה דן מרידור או בנימין בגין היו עושים בנסיבות דומות). 

התזמון של המהלך הזה - באותו זמן שבו מתקדמות החקירות של ראש הממשלה נתניהו (שנחקר אמש בפעם החמישית!) - נראה כעניין שאיננו מקרי. הוא חייב הרבה תכנון מראש של האנשים המנסים לחלץ את ראש הממשלה מהסתבכויותיו, שהעריכו בזמן הנכון את ההתפתחויות והקצב של החקירות. בשלב הזה ברור שההערכה שלי, כי יש סיכויים גבוהים לכך שההסתבכויות של נתניהו יביאו לכך שהוא לא יצליח לעבור את דצמבר 2017, היתה שגויה. ברור כעת שקצב העניינים בפרשיות הפליליות של נתניהו איננו ניתן לחיזוי בהסתמך על פרשיות פליליות של ראשי-ממשלה קודמים. 

האם נתניהו מצליח לשרוד הודות ליועצים חכמים יותר, התנהלות פוליטית חכמה יותר מצדו, מזל רב יותר, או שמא עובדות שהציבור איננו חשוף אליהן הן אלו שמסייעות בידו? 

ימים יגידו. 

זמן של חשיבה מחדש?

בשני איזורים בעולם - בכורדיסטאן ובקטלוניה - ניצב העולם הנאור, המפותח, הדמוקרטי

בפני אתגר שכמותו לא חווה כבר שנים הרבה. 

מול עינינו שב ומתייצב עקרון ההגדרה העצמית - אותו עקרון שלכאורה שב לחיים של חסד בעקבות

התפוררות ברית המועצות, 

ושוב קיבל את אותו תוכן ישן נושן שבמקור נועד להפוך את 'המלחמה הגדולה ' למשהו שלא היה לשווא. 

למשהו שהתחבר ישירות אל עקרונות אביב העמים של 1848. 

אותו עקרון שוב מקבל את אותו נופך של ציניות של תקופת המלחמה הקרה, כשהגדרה עצמית של 

בני-הברית שלי היא דבר חשוב, אבל הגדרה עצמית של בני הברית שלך היא דיקטטורה נוראה. 

עקרונות דמוקרטיים משמשים את ממשלת ספרד כדי לדכא את זכותם של הקטלונים להגדרה עצמית. 

הכורדים המשוועים לעצמאות מוצאים עצמם צפויים להילחם על כך מול כל שכניהם - 

איראן, ממזרח ; עיראק מדרום; טורקיה מצפון; רק ממערב יהיה להם שקט (מסויים), הודות למצבה המפורר של סוריה. 

מי צפוי לבוא לעזרתם של העמים הנדכאים האלה? לא ארה"ב של טראמפ, הנערכת לה לקראת עוד קמפיין נורא 

(או נורא-הוד) בדרום מזרח אסיה. לא האיחוד המערבי השוקע לו אט אט תחת כובד המשקל של החלומות שנועדו להפכו

לעוד ארצות-הברית, אבל אירופאית באופיה. 

דווקא רוסיה, הדמוקרטיה האוטוריטרית (שיש הסבורים כי היא כבר דה-פקטו דיקטטורה מתונה של הקג"ב) צפויה להיות

המשענת של העמים המייחלים למימוש זכותם להגדרה עצמית בעיראק ובספרד. לרוסיה יש אינטרס מהותי להדגיש את 

קוי-הדמיון בין מאבקם של הכורדים ושל הקטלאנים לעצמאות, אל העימות המתנהל באוקראינה. היא הרי טוענת כבר

מספר שנים שמדובר במימוש הזכות להגדרה עצמית של הבדלנים האוקראינים (ושואפת להסוות את האינטרסים הרוסים

סביב הנכסים הצבאיים של רוסיה באיזור שביקש להיפרד מאוקראינה, נוכח התקרבותה של זו אל מערב אירופה). ואכן יש ראיות מצטברות לתמיכה שקטה של רוסיה במאבק הקטלאנים לעצמאות בד בבד להפיכתה של רוסיה למממנת העיקרית של הכורדים.

נוכח חזיון התעתועים הזה אנחנו צפויים לשוב ולראות את העולם מסתחרר אל מרחב שבו האמת והשקר קשורים זה בזה.

איש לא יוכל להאשים את מנהיגי כורדיסטאן או קטלוניה אם יבחרו להעזר בכל מי שיעמוד לצדם. בגידת העולם המפותח בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה תותיר אותם בודדים וחלשים. חולשתם תחייב אותם לפעול בדרך היחידה שנותרה לטובת

עמם. פעם נוספת ניווכח באוזלת-היד של הארגון הבינלאומי שהקימה האנושות בדיוק כדי להתמודד עם מצבים כאלה. 

אבל שרוסיה של פוטין תהיה אבירת החירויות של האנושות ? 

קשה לי להאמין שמישהו היה מסוגל לדמיין או לחזות משהו כזה. 

טעות מצערת ? לא ולא. זוהי הדגמה של סדרי עדיפויות

העדרו של נציג של הרשות המבצעת שלנו מטקס הזיכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים שנערך אתמול

בבוקר בהר הרצל בירושלים תואר על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כ"טעות מצערת" עליה התנצל. 

התזמון צרם במיוחד בבואו פחות משבוע אחרי המאמץ הבוטה של רבים מדי מהממשלה הזו להרוויח הון פוליטי סביב החלטת נציג בית המשפט העליון להעדר מהטקס לציון 50 שנה לכיבושי/שחרורי מלחמת ששת-הימים. הם ידעו היטב והבינו היטב את מרחב שיקול הדעת שחייב את אותה ההעדרות כדי שיתאפשר לביהמ"ש העליון שלנו לשמש לנו, גם בעתיד, שכפ"צ סביב המעמד הבינלאומי הסבוך של השטחים הכבושים/המשוחררים האלה. ובכל זאת לא היססו לרגע להטיח האשמות-שווא ולמצות רווח פוליטי זול כשהם מבינים לגמרי את התוצאה המיידית - העמקת הקיטוב בין פלגים בעם שלנו לבין תפיסה ממלכתית של משפט ומדינה. 

והם? למה הם לא באו אל טקס זיכרון ממלכתי לחללי אחת המלחמות הקשות בתולדותינו? 

כי באותו זמן דנה הממשלה בחוק העוסק בהרחבת האפשרות למינויים פוליטיים. 

דיון שאפילו לא הגיע להצבעה מאחר ונתניהו קבע שההצעה איננה נועזת מספיק.

הם רוצים משילות בסגנון ארה"ב אבל מתעלמים מכך שהאיזונים הפוליטיים בארה"ב נותנים כוח רב יותר לרשות המחוקקת ולרשות השופטת מכפי שיש להם כיום בישראל. 

כל אחת משלוש הנקודות האלה - 

• התעלמות בוטה מהעדר קונצנזוס ציבורי סביב עתיד יהודה ושומרון
• אדישות לזכרם של חללינו שנפלו במערכה הקשה 
• נכונות לפרק את יסודות הדמוקרטיה הישראלית לשם מינויים פוליטיים 

מצטרפות יחד לתיאור ברור של מה קורה לנו כאן תחת השלטון הזה. 

לא. זו איננה טעות. 

אלה הם סדרי-העדיפויות האמיתיים של נבחרי-הציבור האלה. 

ואם הם שבים ונבחרים שוב ושוב - מה זה אומר על סדרי-העדיפויות של הציבור היושב בציון?

שלושים שנה לנפילתו של חנוך (פיטר) דנמן ז"ל

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד. 

היה היה ילד בשם פיטר דנמן. הוא נולד בהולנד בי"ז בניסן תש"ך. בן לנל ולהנק, הורים נוצרים-קתולים, אח לחינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור. בילדותו עברו הדנמנים לעיר אוטרכט. פיטר למד שם בבית-ספר יסודי קתולי. בילדותו הוא השתתף במקהלה קתולית בכנסייה. 

פיטר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון לגננות. תואר על ידי מכיריו כילד ונער עירני ומלא חיים, וסקרן לגבי כל אדם ורעיון. לאחר שסיים את לימודיו התקשה למצוא עבודה במקצוע הגננות וניצל את זמנו, בין עבודות מזדמנות, ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת-העולם השנייה וגם את ההיסטוריה של השואה.

במלאת לו 22 שנים, עזב את הולנד והגיע לישראל, למושב נס עמים, מושב נוצרי-הולנדי ליד רגבה, בו מצא עבודה בגידול ורדים. פיטר לא התייחס למהלך הזה של מעבר לארץ אחרת בקלות ראש. באחד ממכתביו כתב: "בארץ זרה תהיינה בוודאי בעיות נוספות, כגון בידוד מקרובי משפחה ומתרבות, שפה זרה, מנהגים זרים ונהלים בלתי ידועים, ובדידות אישית."

למרבה השמחה, תוך זמן קצר התיידד פיטר עם תושבים יהודים בסביבה, ברגבה, בנהריה, בכפר מסריק ואף בירושלים. כל הזמן המשיך גם לשמור על קשר מכתבים הדוק עם משפחתו בהולנד.

באחד מימי כיפור התארח אצל משפחה יהודית בירושלים, צם וביקר בבית-הכנסת, והתחיל לחשוב על מעבר ליהדות. הוא מצא תמיכה להתלבטויותיו אצל אביו, שהתחיל להתעניין אף הוא בשפה העברית ובלימודי יהדות. 

כשהחליט על גיור, עזב את נס עמים, אם כי המשיך לשמור על קשר עם יושביו. הוא עבר להתגורר בקיבוץ טירת צבי, עבד שם, ולמד יהדות בקיבוץ שלוחות הסמוך. במרס 1985 סיים את לימודי היהדות, ובאוגוסט באותה שנה הסתיים הליך גיורו. הוא אף עבר ברית מילה ובחר בשם העברי חנוך.

חנוך רכש דירה בעכו, התחיל לעבוד בחברה מסחרית בחיפה, והרגיש שהערכת הממונים עליו מאפשרת לו להתקיים בכבוד. בשנת 1986 קיבל תעודת עולה חדש. הוא התגייס לצה"ל בפברואר 1987. סיים טירונות בגולני אך עקב פציעה ברגלו הועבר ליחידת חיל ההנדסה הקרבית באזור רמת הגולן. בתפקיד פלס. בחודש אוגוסט 1987 הגיעו בני משפחתו לביקור נוסף בארץ. זו היתה הפעם האחרונה בה התראו עמו.

ביום כ"ו באלול תשמ"ז (20.9.1987) - לפני 30 שנה - עלה חנוך לטרמפ ממנו לא זכה לרדת בחיים. הוא הותקף במפתיע בגרזן ונרצח. כמקובל לומר בנסיבות כאלה, מספר ספר היזכור כי חנוך "נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנהריה. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וארבע אחיות - חינו, מוניקה, רוזה, פאול, גבריאלה, אודה וארתור." 

מפקדו אמר מלות פרידה אלה: "חנוך ז"ל הוכיח רצון עז לשרת כהלכה, דבר לא קל כשמדובר בצעיר בן עשרים ושבע, חייל בודד, ששירת עם בני שמונה-עשרה ותשע-עשרה".

הרב צפניה דרורי, אשר גיירו, ספד לו: "אמרתי לו שלהיות יהודי זה קשה, וחנוך השיב בענווה: 'אני אוהב את היהודים ואת ישראל'".

הבה נזכור ונזכיר את מי שהיו עמנו ואינם עוד.

לקריאה נוספת

• חנוך דנמן בספר היזכור של צה"ל 
• על חנוך דנמן בפורום כיפה - נכתב בשרשור אזכור נופלים - על ידי בן משפחה שאירחה את חנוך בשבתות. 

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב

בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 

הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 

מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 

מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 

במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 

אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 

אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 

ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 

ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 

לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 

אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו? 

הדרך היחידה לנצח את הטרור

טקס האזכרה שנערך היום בברצלונה, לזכרם של נפגעי פיגוע הדריסה,  אמש,  הוא דוגמא לדרך היחידה בה אפשר לנצח את הטרור. 

על פי הדיווח: 

"אלפי בני אדם, בהם מלך ספרד פליפה השישי וראש העיר ברצלונה אדה קולאו, השתתפו בצעדה לעבר כיכר קטלוניה, שם נערכה דקת דומיה בשעה 13:00. עם סיומה, נשמעו מחיאות כפיים אדירות לזכר ההרוגים במשך דקות ארוכות. כמה מהנוכחים אף הניפו שלטים שעליהם נכתב 'מאוחדים נגד הטרור'."

 אבל מה שחשוב יותר מהצעדה, מדקת-הדומיה, ממחיאות הכפיים, מהשלטים, הוא המסר הפשוט, העובר דרך העוצמה שבנוכחות השקטה הזו של אלפים במקום שבו היה פיגוע טרור זה לא מכבר: אנחנו לא מפחדים. 

התשובה היחידה לטרור שתכליתו היא השלטת אימה היא הפגנת שלווה בוטחת המשדרת מסר ברור: לא הצלחתם להפחיד אף אחד. אנחנו נמשיך בדרך שלנו. 

התשובה הזו אפקטיבית הרבה יותר מכל הצהרה מדינית כזו או אחרת - והיא כולה בידיהם של האזרחים עצמם שאינם נזקקים לפוליטיקאי כזה או אחר שיגיד להם מה לעשות או איך לעשות זאת. נכון, השתתפות שקטה של פוליטיקאים רק תחזק את המסר - ורצוי שכך יהיה. אך איתם או בלעדיהם, החשוב באמת הוא המסר שמעבירים האזרחים אל הטרוריסטים. 

לא הצלחתם להפחיד. נכשלתם. 

לנו כאן בישראל יש נטיה להגיב צבאית אחרי פיגועים. נטיה הנסמכת על ההנחה שאסור להיתפש כפאסיביים, כחוששים מלהגיב, כמתגוננים. מין תגובה שהrציונל שלה הוא שמוטב נסיון לפגוע בשולחים או בחברים לארגון הטרור על פני שקט. כי שקט הוא רפש.

 אבל התגובות האלה מפקששות לעתים תכופות בגלל האפשרות של ארגוני טרור וגרילה להיטמע בקרב האוכלוסיה האזרחית. וכל פקשוש כזה לא רק שאיננו מרתיע את האויב - הוא מעצים אותו:

• הוא מעצים את האויב כי הוא מוכיח למנהיגי וחברי הארגון שהם בטוחים מהישג ידה של ישראל
• הוא מעצים את האויב כי הוא מראה לאזרחים שסביב לארגון שישראל איננה מסוגלת לפגוע בו אפקטיבית
• הוא מעצים את האויב כי קרוביהם וחבריהם של החפים מפשע שנפגעים מדי פקשוש, מגיבים בצורה טבעית לפעולה הזו בעוינות הולכת וגדלה כלפי ישראל, ואף מתגייסים לאחר מכן לארגון הפועל נגדנו. 

לכן יש לנו מה ללמוד ממה שנעשה בספרד בנושא הזה.

חשוב לי להבהיר: אין כוונתי לומר שיש להימנע מפעולות נגד הטרוריסטים. טרוריסט שאיננו יכול להיות שאנן הוא טרוריסט שיכולתו לפגוע מוגבלת ולכן יש הגיון בפעולות צבאיות גם אם אין 100% בהצלחתן. אבל חשוב מאוד להגביל את היקף הפעולה הצבאית ולהקפיד על דיוקה כדי למנוע מעשים מצדנו שתוצאתם הסופית היא העצמתם של הצד השני, ומהבחינה הזו אני חושב שעדיף שהצד השני יראה את ישראל כמי שמחזיקה בתפישה של 'נקמה היא מעדן שמוטב להגישו קר' מאשר שתיתפש כברוטלית ופקששנית.

החשוב באמת, הוא ההבנה שהמאבק נגד הטרור הוא מאבק על תודעות, והמסר העיקרי תכליתו אחת - העברת רושם ברור וחד משמעי: אנחנו לא מפחדים.
התנהגות שלווה ובוטחת מעבירה את המסר הזה בצורה ברורה יותר מתלי-תילים של מילים. 

ביום שבו נצליח להטמיע את המסר הזה בקרב הטרוריסטים, הטרור יוכחד. 

כי כן, בהתנהלות שלווה ואיתנה - נוכל כולנו לסייע בפירוק הטרור מנשקו העיקרי - תודעת הפחד - גם כאן בישראל ובכל מקום על גבי כדור הארץ. 

מפלגת העבודה בחרה במנהיג חדש

הפריימריז במפלגת העבודה הסתיימו אמש בנצחונו של אבי גבאי, 'האאוטסיידר' על פני 'עמיר פרץ', איש המפלגה הותיק. 

כך בוודאי יהיו שיתארו את הבחירות האלה. 

למרות שאיש המפלגה הותיק הפגין נטיה חוזרת לעזבה כשהיא לא היטיבה עמו. 

למרות שהחדש הפגין מגמה מתמשכת של נדידה אל עבר בית אידיאולוגי עקבי, מאז הגיע אל הפוליטיקה. 

קצת קשה לקבל את ההבחנות האלה. אבל מה שברור הוא שהבחירות האלה הביאו 58.8% ממתפקדי מפלגת העבודה, שהם 30916 איש,אל הקלפיות בסיבוב השני. היה אכפת להם מספיק להגיע. מתוכם 52% - 16,080 קולות ניתנו לאבי גבאי. 47% - 14,734 קולות ניתנו לעמיר פרץ (האחוזים - בהודעה הרשמית של מפלגת העבודה). 

יש לציין שכבר במהלכו של יום הבחירות אפשר היה להתרשם משורת מהלכים מצדו של עמיר פרץ על מגמת חשש הולכת וגוברת. שאריות של קמפיין שלילי שלא הועילו, ושלזכותו של אבי גבאי, נענו בהודעה אחרי הנצחון כי עמיר פרץ יהיה שותף מרכזי במאבק להחלפת השלטון הנוכחי. 

התקשורת בוחרת בדרך התיידדות מרדדת כהרגלה ומספרת לנו שלאבי גבאי אין פאה, ושהוא הודה שעישן מריחואנה ויתמוך בלגליזציה (עצם ההודאה שלו, יש לציין, איננה דבר של מה בכך, בהתחשב בבחירתם של אחרים כמו יאיר לפיד (ונזכיר - פעם לפיד התנגד, פעם לפיד תמך, ולעולם כמובן לא העז להודות). 

כעת נותר לראות עד כמה מסוגל אבי גבאי לאחד את מפלגת העבודה מאחוריו ולהפוך את המפלגה הזו, שוב, לגוף המאחד מאחוריו פלגים מהמרכז והשמאל הישראלי, כפי שהיתה אי-אז בימים, כשעוד היתה אלטרנטיבה אמיתית לשלטון. 

אבל כבר עתה אפשר לקבוע 2 קביעות- 

1. אומנם רק בפער קטן, של 4%, אבל בכל זאת - בהכרעה דמוקרטית ברורה - חברי מפלגת העבודה הבהירו שהם חפצים במפלגה שמתחרה על השלטון באפקטיביות מתוך עמדה של שמאל-מרכז. 
2. כמה וכמה גורמים בפוליטיקה הישראלית צריכים להילחץ מהבחירה הזו. הרבה תלוי כמובן בדרך שבה אבי גבאי יוביל את המפלגה. אבל כבר עתה אפשר ללמוד משהו בהתבוננות על הדרך אותה עשה האיש הזה עד כה.
   נזכיר, הוא התפטר מתפקידו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (מטעם מפלגת 'כולנו') כשהוא מסביר את המהלך באומרו "אנחנו חייבים לעצור את התהליך שאני חושש שמוביל להרס הבית השלישי".
   זה לא קרה לפני עידן ועידנים. פחות מ-14 חודשים עברו מאז ה-27/5/2016 כשהוא הודיע על התפטרותו ועד ל-10/7/2017, התאריך בו הצליח להיבחר לעמדת יו"ר מפלגת העבודה, עמדה המאפשרת לו להציב אתגר של ממש לפני הממשלה המכהנת  ולהציע אלטרנטיבה מהותית, משמעותית, לאיש השולט במדינת ישראל מאז ה-31/3/2009.

היתכן שעינינו חוזות בעמנואל מקרון הישראלי , כפי שהסביר גבאי כל העת ? רק ימים יגידו.

אבל הבוקר, אנחנו, כולנו, אזרחי ישראל, יכולים וצריכים לברך על בחירתה של מפלגה גדולה בהתחדשות מהותית, 

יכולים וצריכים לקוות שיש בכך עדות אמת על זרמים של חיוניות המפכים בדמוקרטיה הישראלית, יכולים וצריכים לבחון, איש איש על פי דעותיו, כיצד יש ביכולתנו לחזק זרמים כאלה במפלגות הקרובות להשקפות-עולמנו. 

תוצאות הפריימריז בעבודה - מתנדנדים בין ישן לחדש - מחכים לסיבוב השני

הבשורה הראשונה שהביא עמו הסיבוב הראשון של הפריימריז במפלגת העבודה איננה בעצם ידיעה חדשה. מדובר בהדחה. יו"ר המפלגה המכהן, יצחק הרצוג, כשל מלהגיע לאחד משני המקומות הראשונים. כמקובל במפלגת העבודה, מנהיג שכשל איננו זוכה שוב באמון רוב חברי המפלגה. רק 5204 חברי מפלגה נתנו את קולם למען יצחק הרצוג. 16.7% מקולות המצביעים בסך הכל, שהספיקו להביא את הרצוג אל המקום השלישי ברשימת הנבחרים. בוודאי פחות משפיל מהמועמדים שקיבלו פחות קולות ממנו, אך בשורה התחתונה - הדחה. יצחק הרצוג לא יוביל את מפלגת העבודה בשבתה באופוזיציה, לא יכין אותה אל הבחירות הבאות, ולפחות בקרב הקרוב בין ימין לשמאל בישראל, לא יחזיק בעמדת מנהיגות. 

הבשורה השניה היא שרוב חברי מפלגת העבודה התלבטו בין הותיק והמוכר לבין החדש זה מקרוב בא. ראשון במספר קולות המצביעים עבורו הוא עמיר פרץ, עם 10,141 קולות (32.72%). אל המקום השני הגיע אבי גבאי. הצביעו לו 8,395 מצביעים (27.08% מכלל המצביעים). הח"כים הותיקים אראל מרגלית עומר בר-לב קיבלו, ביחד, פחות קולות מכפי שקיבל אבי גבאי שבמקום השני. אראל מרגלית זכה ל4,997 קולות (16.1%) . עומר בר-לב זכה ל-2147 קולות (6.9%). 

מצד אחד, עמיר פרץ יכול להתנחם בכך שהוא מוביל על אבי גבאי בפער של 1746 קולות. מצד שני, אבי גבאי יכול להתנחם בכך שציבור מצביעים גדול - 7144 - הפגין עניין באלטרנטיבה חדשה. 

הבשורה השלישית, גם היא, בדומה לראשונה, בעצם אינה ידיעה חדשה. בהעדר מוניטין ציבורי, התמודדות בפריימריז של מפלגה בישראל היא מהלך כמעט חסר-סיכוי. שני המתמודדים הלא-מוכרים נכשלו. אבנר בן זקן קיבל 56 קולות (0.18%). הוד קרובי קיבל 8 קולות (0.03%). איש מהם לא יוכל להתפאר בתוצאות הפריימריז האלה.  ובכל זאת- לא הכל אבוד. 

סיבוב הבחירות השני יערך ביום שני בשבוע הבא, ה-10 ביולי. הימים הקרובים צפויים להיות מעניינים במיוחד לחובבי הפוליטיקה. המנצחים צפויים לחזר אחרי המפסידים, כדי לזכות בתמיכתם. קרובי ובן-זקן צפויים לעוד רגע או שניים של פרסום תקשורתי, אבל מרגלית, בר-לב והרצוג צפויים לרגעים רבים הרבה יותר. כל אחד מהם - בצדק או שלא בצדק - צפוי לזכות בחיזורים נמרצים אחרי תמיכתם. התנהלות נכונה מצדם בהחלט תוכל לבסס את מעמדם לקראת הפריימריז של הרשימה הכללית, לקראת הבחירות הבאות. לא פחות מהם, צפויים כל מי שהקפידו לשבת על הגדר עד כה לתשומת-לב תקשורתית רבה. ואחרונים, אלה שהימרו על הסוסים הלא-נכונים יכולים להניח הימורים חדשים, על אחד משני הסוסים - החדש או הישן. 

על מי אתם מהמרים ? 

פריימריז בעבודה - היכן הקלפי שלי ?

היום מתקיימים פריימריז במפלגת העבודה. לישראלים חברי המפלגה הותיקה הזו, המבקשים להצביע, אך המתלבטים בשאלה 'איפה מצביעים?' , המבקשים לדעת 'איפה הקלפי שלי ?' אפשר להציע עזרה. 

זהו קישור לרשימת אתרי ההצבעה. מדובר בקובץ בפורמט PDF. על פי ההודעה ניתן להצביע בכל אתר. ההודעה מבטיחה כי האתרים נגישים. לנוחותכם, להלן תמונת הרשימה המלאה: 

בסה"כ, מדובר ברשימה ארוכה של יישובים, המבטאת את העוצמה היחסית של המפלגה, חרף שנותיה הארוכות באופוזיציה: אבן יהודה, אופקים, אילת, אפיקים,  אשדוד, אשקלון, באקה אל-גרביה, באר שבע, בארי,  בית ג'ן, בית שאן, בית שמש, בת ים, ג'וליס, גבעתיים, דאלית אל-כרמל, דימונה,  הוד השרון, הרצליה, זכרון יעקב, חדרה, חולון, חורה, חיפה, טבריה, טירה, יבנה, יגור, יטבתה, יפיע, יקנעם עילית, ירושלים, כפר סבא, כפר קאסם, כפר קרע, כרמיאל,  מבשרת ציון, מגאר, מגדל העמק, מודיעין-מכבים-רעות, מעגן מיכאל, מעלות-תרשיחא, מצפה רמון, משמר העמק, נהריה, נס ציונה, נען, נצר סרני, נצרת עילית, נתיבות, נתניה, עין חרוד(מאוחד), עכו, עפולה, ערד, פרדס חנה-כרכור,  פתח תקווה, קלנסווה, קריית אונו, קריית גת, קריית טבעון, קריית מוצקין, קריית מלאכי, קריית שמונה, ראש העין, ראשון לציון, רביבים, רהט, רחובות, רמלה,  רמת גן, רמת השרון, רמת יוחנן, רעננה,  שדות ים,  שדרות, שפרעם, תל אביב (3 אתרים). 

ובכל זאת, במפלגת העבודה, אם אפשר לעשות משהו מסובך, למה לעשות אותו פשוט? 

שעות ההצבעה משתנות מאתר לאתר. יש אתרים בהן תתקיים ההצבעה בין 11:00 עד 21:00. באחרים, בין 11:00 ל-15:00. ובאחרים בין 17:00-21:00.... 

כך שאם אתן/אתם חברי/חברות המפלגה, ובכוונתכם להצביע - כדאי מאוד לבדוק מראש באילו שעות יפעלו אתרי-ההצבעות הרלוונטיים עבורכם.... 

עוד קצת על תהליך ההצבעה 

מדובר בתהליך ההצבעה ממוחשב (וכנראה הודות לכך אפשר להצביע היכן שרוצים). 

כדי להצביע יש להזדהות. אפשר לעשות כן באמצעות אחת התעודות הבאות:

• תעודת זהות
• רשיון נהיגה
• דרכון
• רשיון נשיאת נשק
• תעודת ח"כ
• תעודת חוגר, קצין - סדיר או מילואים 
• תעודת שוטר 

ולכל מי שמביט בתמיהה על הפולחן הזה של התפקדות למפלגה והצבעה, על המעורבות הזו בחיי הפוליטיים בישראל כל שביכולתי הוא לומר - הבט והתקנא. אנשים בוחרים לקחת את גורלם בידיהם ולנסות להשפיע על המתרחש כאן בארץ הזו. 

חבל שלא רבים יותר עושים כך - בכל מפלגה - תהא אשר תהא. 

עתידה של ישראל נתון בידי אלה המוכנים להקדיש מזמנם כדי לעצבו. 

מידע נוסף 

• הודעה לבוחר בבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה 
• בדיקת חברות במפלגה
• הערה: במידה ויידרש סיבוב שני: הוא יתקיין ב-10/7/2017 - יום שני בשבוע הבא. באותן שעות. באותם אתרים. לא תישלח הודעה נוספת בדואר ! 

פריימריז בעבודה

מחר ייצאו מתפקדי מפלגת העבודה לבחור להם מנהיג חדשה. אפשר להכביר הרבה מילים על הפריימריז במפלגת העבודה. אפשר גם לצפות שרוב המילים האלה יהיו שבחים. הרי לכאורה, משהו טוב עובר על המפלגה - תראו כמה אנשים מנסים לזכות בהנהגתה:

1. אבנר בן-זקן 
2. עומר בר-לב 
3. אבי גבאי
4. יצחק הרצוג 
5. אראל מרגלית 
6. עמיר פרץ
7. הוד קרובי

המועמדים הוזכרו על פי סדר אלפביתי.

רגע, ישאלו מי שלא עקבו אחרי הפריימריז - לאן נעלמו עמירם לוין ודינה דיין?  עמירם לוין פרש והעביר את תמיכתו אל אבי גבאי; דינה דיין פרשה והעבירה את תמיכתה אל יצחק הרצוג. כך מ-9 שהתחילו את המירוץ, נשארו רק 7.

יש לציין שמבין הנותרים שניים הם יחסית עלומי-שם: אבנר בן זקן, אקדמאי, יזם ופעיל במפלגת העבודה. והוד קרובי, חבר ותיק במפלגת העבודה, ופעיל חברתי. גם תוך הימנעות משימוש בסקרים כלשהם, קל לשער שסיכוייהם של השניים נמוכים במיוחד.

מבין החמישה הנותרים, שניים מייצגים בעצם את מה שכבר היה. יצחק הרצוג הוא יו"ר העבודה המכהן. לבחור בו - זה לבחור עוד מאותו הדבר. לכאורה, לא משהו הגיוני במיוחד בתרבות הישראלית שאיננה אוהדת כשלונות, נוכח כשלונה של מפלגת העבודה בהחלפת הימין בשלטון. גרוע מכך, מהפרספקטיבה של הרצוג, למפלגת העבודה מסורת ארוכת-שנים של התנערות ממנהיגים שאינם מצליחים לזכות בבחירות. האחרון שקיבל הזדמנות שנייה במפלגה הזו היה שמעון פרס בשנות ה-80'. מאז, הפסד במערכת בחירות פירושו נסיגה, לעתים זמנית, כמו במקרה של אהוד ברק, לעתים תמידית, כמו במקרה של עמרם מצנע. יש כמובן גם חשיבות להתנהלות המועמד עצמו. אחרי הכל, לא כולם יכולים להפגין חוסן אריאל-שרוני נוכח קשיי החיים הפוליטיים ואמונה מתמידה שהגלגל עוד יסתובב. הרצוג , שהפגין הנהגה כלכלית מרשימה והוביל את מפלגת העבודה בחזרה לאיזון כלכלי, מנסה לשכנע לשוב ולתת לו הזדמנות, והפרדוקס הוא שאם יצליח - הוא גם יוכיח, בו זמנית, שאפשר גם אחרת.
המתחרה השני המייצג את העבר הוא כמובן עמיר פרץ, הזכור בתנועתיות בין-מפלגתית מרשימה. האיש כבר הספיק לפרוש פעמיים ממפלגת העבודה. בין 1999 ל-2005 במסגרת מפלגת 'עם אחד' ובין 2012 ל-2016 במסגרת מפלגת 'התנועה'. הוא גם הפגין נכונות מרשימה לשבת בממשלות קואליציה. כולנו זוכרים את כהונתו המורכבת כשר ביטחון בממשלת אולמרט, ואיך נשכח את כהונתו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (בין 2013 ל-2014, עד שהתפטר נוכח אי-קידום התהליך המדיני).
לשניים שורשים עמוקים במפלגה וקל להעריך שהם ישיגו הישגים לא מבוטלים בפריימריז מחר, ובכל זאת, אם אתם הייתם מצביעי מפלגת העבודה, האם הייתם נותנים הזדמנות נוספת נוכח היריבות המצפה למנצח מהצד השני של המפה הפוליטית?

אני לפחות, הייתי מעדיף את אחד המתמודדים המביאים עמם רוח חדשה. ואולי, במקום לתארם, ניתן לכל אחד מהם לדבר בשם עצמו ?
עומר בר-לב:

 אבי גבאי:

 אראל מרגלית:

את מי אתם מעדיפים? 

לפני 50 שנה: 20 הימים שקדמו למלחמת ששת הימים

כאן, תאגיד השידור החדש, תורם את תרומתו לתפישה ההיסטורית הישראלית עם הסרט "האיש שניסה למנוע מלחמה", ועוזר לתקן הרבה מן המעוות בהיסטוריוסופיה הישראלית. יש כאלה שעושים את העבודה השחורה ויש כאלה שמקבלים את הקרדיט. לשם שינוי, לוי אשכול, ראש הממשלה הטוב בהיסטוריה של מדינת-ישראל, מקבל סוף סוף קרדיט שנמנע ממנו שנים רבות, רבות מדי....

שורשיה של מלחמת ששת-הימים סבוכים והפרספקטיבה ההיסטורית הכרוכה בתיאורם היא כמובן עניין של מיקום הסוקר. סביר להניח שבעוד 200-300 שנה, היא תיסקר יחד עם מלחמת העצמאות שלנו. אבל בדור שלנו, המבט ממוקד הרבה יותר, "האיש שניסה למנוע מלחמה" הוא גישה נכונה ומעניינת להציג לפני הציבור הישראלי את 20 הימים שקדמו למלחמה, החל מה-15 במאי 1967, היום שבו החלה תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה.

לקריאה נוספת

• החשיבות הסמלית והמעשית של דרישת מצרים לפינוי כוחות האו"ם וקבלתה (בניגוד ל-1960)
• הנאום המגומגם
• מבצע מוקד - הזירה האווירית במלחמת ששת הימים
• החזית הסורית במלחמת ששת הימים
• החזית המצרית במלחמת ששת הימים
• החזית הירדנית במלחמת ששת הימים
• הזירה הימית במלחמת ששת הימים
• תקרית ליברטי
• תצלום הצנחנים בכותל המערבי
• ישראל במלחמת ששת הימים
• דובר צה"ל: מלחמת ששת הימים בטוויטר
• שיקום הצבא המצרי לאחר מלחמת ששת-הימים (כבר בדצמבר 1967, חצי שנה לאחר המלחמה, שב חיל האוויר המצרי לגודלו ערב המלחמה). 
• מי רצה במלחמת ששת הימים ? 
• ללמוד על מלחמה שעדיין לא הסתיימה

ולקצרי הרוח, 2 תקצירים: 

על מלחמת ששת הימים ב-30 שניות:

סיבת-הסיבות לתקופת ההמתנה, בפיסקה אחת מדבריו של ראש הממשלה לוי אשכול לאלופי צה"ל: 

"נניח ששברנו היום את כוחו של האויב, הרי מחר צריך להתחיל מחדש לבנות את כוחנו... גם אם נתחיל לבנות בעצמנו מטוסים - מנועים הרי לא נוכל לבנות מהר כל כך בכוחנו אנו. ואז, אם בכל עשר שנים נצטרך להילחם, יהיה עלינו לחשוב אם יש לנו בן ברית שיעזור לנו, או שהיום מדברים עם בן הברית ומחר אומרים לו: מצפצפים אנו עליך. לכן שאלתי את הרמטכ"ל אם יש הבדל בין (דחייה של) שבועיים או שלושה-ארבעה שבועות"

העולם מתחיל להגיב לואקום

קשה לי להאמין, אבל אני עדיין מוצא עצמי משוחח עם אנשים כאן בישראל הסבורים שדונאלד טראמפ יהיה נשיא אקטיבי ומעורב בעולם. הטענה העקבית שלי - שמדובר בנשיא בדלן הצפוי להפעיל כוח בינלאומי רק במקומות בהם הפער בין העוצמה האמריקאית לבין מדינת-היעד הוא גדול מספיק עבורו - לא נופלת על אוזניים קשובות במיוחד. 

אבל במקומות אחרים אנשים סבורים כמוני ומעידים - בהתנהגותם או בשאלותיהם - על כך: 

כך למשל, אל הואקום הפיננסי שהותיר טראמפ בנוגע להסכם פאריס, נכנס יריב פוליטי מארה"ב, מיליונר אחר, בדמות הדמוקרט מייקל בלומברג. 

כך למשל, בנות הברית של ארה"ב באיזור אסיה מתחילות להביט סביב ולהתכונן למציאות החדשה, בה הכוח הצבאי הגדול ביותר הוא סין, ולא ארה"ב. 

כך למשל, נשיא צרפת, עמנואל מקרון, נטל לעצמו תפקיד גדול הרבה יותר מכפי שמישהו צפה בעקבות פרישת ארה"ב מהסכם פאריס, ופנה ישירות אל הציבור האמריקאי, מעל ראשו של טראמפ:

כל אלה מזהים את הואקום שנוצר בגלל הבדלנות האמריקאית החדשה, ומתחילים להגיב אליו. 

convfefe - not as funny as it seems

It all started with a bizzarre twit by the Real Donald Trump, a.k.a the president of the United States of America:

A surge of funny internet memes followed. Among the best were:
The Toy story reference -

The Nuclear Weapons launch code joke:

The Obama related hack -

Even the queen of England got involved -

And the expected Star Wars reference -

As well as some true forms of art, which are worth clicking and checking at source -

• One that related intentional confusion to Trump
• One that stresses the serious side of the meaningless twit
• and One that deals with the psycological reasons for this convfefe surge of interpretations 

But fun aside, How long will covfefe stay with us ?
the hashtag surely will be relevant for a few more days.
But what about the incident ? and its meanings?  and its historical significance ?

Trump has already deleted it from his twitter. Then, instead, added a following twit:

Afterwards, his spokesperson, Sean Spicer claimed that Convfefe is an inside joke that "a small group of people" understand. 

So, we are left with a cryptic message and the repeating notion that the president of the United States of America does not think he owes it to the American public to be completely straightforward. Even if his conduct is less than comprehensible.

It is safe to assume it shall linger as another of those moments of the trump administration
that in any other time would have been seriously treated, but in this day and age,
are just joined to the pile of accumulating information that is moving the general description of this regime from peculiar to bothersome

But these bothersome moments are not as bothering as the real things, that happen behind the smoke cloud of convfefe-like vents. Such is the attempt to break the senate majority rule.

This democratic balance machinery is crucial for the ongoing maintenance of a majority consensus. Trump's inability to reach such a consensus, despite his alleged abilities as a negotiator, is a real warning bell for this administration.

Don't know about the 51 majority initiaitive ?

"Current Senate rules mandate that 60 senators -- three-fifths of the 100-member Senate -- must agree in order to end debate and move forward to a vote on a measure or piece of legislation -- a process known as invoking cloture. The Senate, however, has invoked the so-called "nuclear option" in the past to get certain nominations -- most recently of note Supreme Court nominee Neil Gorsuch -- through the Senate by a simple majority vote, but there is currently no method for doing so with legislation."

Trump wants to change that.
And that is bad news for America.

But when America deals with confefe, instead of the 51 majority initiative, that is very bad news for the democracy of this country, and for any other democracy in the world, seeing how an ancient bearer of the least worst of all forms of government, is slowly bringing down her banner.

מדיניות החוץ של טראמפ

רבים רבים מתלהבים מביקורו של דונאלד טראמפ בישראל. בכלל, יש הטוענים שמדיניות החוץ של טראמפ עובדת הרבה יותר טוב ממדיניות הפנים - דוגמת המקרה של צפון קוריאה.

הזמן עוד ילמד אותנו אם זה אכן המצב. מי יידע להתנבא האם צפון קוריאה תתמיד בהצלחתה להלך בין הטיפות ולהינות מתמיכה מסוייגת אך עזה מספיק מצד סין  כדי לשמר את יציבות המשטר? 

הזמן כבר לימד אותנו שדונאלד טראמפ מפגין חוסר סבלנות וקוצר רוח מטריד למדי בכל הנוגע להתנהלותו - ביחסי הפנים וביחסי החוץ שלו.

יש הסבורים שהתגובות המיידיות המאפיינות את האיש מאותתות שמצב הדברים השתנה. 

אותן סברות מתעלמות מעובדה אחת קטנה - 

הצד השני לתגובות האלה מבין ומזהה את האמת העצובה המסתתרת מאחורי העוצמה הלכאורית....

החולשה האמיתית של טראמפ היתה ונשארה בשאלה האם הוא מסוגל להתגייס בצורה מלאה מאחורי ענין כלשהוא ולהתחייב להשקיע בו את כל מה שיידרש עד גמר.

בשאר אסאד, קים יונג איל, ולדימיר פוטין ורבים רבים אחרים על פני הגלובוס הזה מתכוונים להיות בסביבה גם בעוד 8 שנים. עם פרספקטיבה ארוכת שנים הם יודעים שצריך לבחון לא רק את הרמת הקול ולא רק את הפגנת השרירים - אלא גם את המאמץ בפועל.

בפועל, נכון לעכשיו, המדינה היחידה שצריכה להיות מוטרדת מההתנהלות הפזיזה והלא מחושבת של דונאלד טראמפ היא מדינת ישראל.

למה?

מאחר וההנהגה שלנו - בניגוד להנהגות מאריכות הראות שהוזכרו לעיל - נוטה להילחץ ממשברים לטווח קצר ולעתים נדמה שאין לה את אורך הרוח המתבקש להתמודדות עם צד הנוטה למחוות כוחניות מסוגו של טראמפ.

זה דבר אחד לעמוד מנגד נוכח יריב ג'נטלמני כמו ברק אובמה. נתניהו הצליח בגדול, במקום שבו כל מנהיג ישראלי אחר היה מצליח לא פחות. אבל האם בנימין נתניהו ישכיל להתמודד עם כיווץ שפתיו של דונאלד טראמפ כשזה ידרוש ממנו לספק לו הסכם שלום עם הפלסטינים על פי תנאיו של נשיא ארה"ב ?

האם נתניהו יידע שלא להיבהל מהאיומים שטראמפ צפוי להטיח ? דוגמת החלפת צדדים בסכסוך הזה ? ניתוק מוחלט מהאיזור? 

כבר היום קל לחזות שככל שהישגיו של ממשל ארה"ב במדיניות החוץ יילכו ויתגלו כמוגבלים עד כאב, יילך ויתקרב המוקד של המדיניות הזו אל ירושלים.

יומנו אנו, הישראלים, כמוקד העניין של טראמפ הולך וקרב. אולי יידרשו כמה חודשים. אולי אפילו שנה. 

אבל ככל שחוסר יכולתו להציג הישגים בנושאי-פנים תלך ותתברר, ככל שיילך ויסתבך סביב התנהלותו בנוגע לחקירות המקורבים אליו, כך הוא צפוי לנסות ולהסיח את הדעת בשלל דרכים, ובהן עם התהליך הזה. 

לכן צריכים כל אזרחי ישראל לחשוש - לחשוש מאוד - משאלת הצד שלנו. 

עד כמה חזק כוח העמידה של ההנהגה שלנו? 

לקראת יום העצמאות: השאלה הבסיסית היא אם עדיין יש על פני האדמה מטורף שטוף שנאה כלפי העם היהודי, שרוצה להשמיד אותנו

שר הביטחון של ישראל, אביגדור ליברמן, בראיון לוואלה!, ערב יום העצמאות, דיבר כשהוא מנסה ליצור רושם שהוא עדיין קשוח ונחוש כבעבר. ובין היתר הוא בחר לומר: 

 "השאלה הבסיסית היא אם עדיין יש על פני האדמה מטורף שטוף שנאה כלפי העם היהודי, שרוצה להשמיד אותנו. התשובה היא כן. ראינו את המצעד במרכז טהרן עם אותו טיל עם כיתוב בעברית 'למחוק את ישראל מעל פני האדמה', לא ראיתי שום מחאה מצד הקהילה הבינלאומית, ולכן הערובה היחידה לזה שהמחזות האלו לא יחזרו על עצמם היא צה"ל חזק, עוצמתי ונחוש, כור ההיתוך של החברה הישראלית והקונצנזוס הרחב ביותר בחברה הישראלית".

יש משהו מוזר בבחירה של השר לדבר על טהרן. 

מי שמחפש מטורפים שטופי שנאה כלפי יהודים ו/או ישראלים לא צריך ללכת לאיראן בשביל למצוא אותם. מספיק להיזכר באירועי השבוע האחרון בארץ הקודש: 

• בפיגוע האחרון בתל-אביב 
• או זה, הקטלני, שלפניו, בו נהרגה חנה בלדון ז"ל 
• או בנסיון פיגוע שנכשל לפני 3 ימים 
• או בכל נסיונות הפיגועים שבכלל לא מגיעים לכותרות העיתונים או מהדורות החדשות. 

אז למה שר הביטחון מדבר דווקא על איראן ? 

חשוב לדון באמירה הזו של שר הביטחון שלנו לא רק בגלל שברור שיש כאן עוד נסיון להסיט את הדיון מהאינתיפאדה השלישית הממשיכה לרחוש כאן. הסטת הדיון מהאיום הקונקרטי הברור, המוגדר והמיידי לאיום המופשט והמרוחק היא המסורת שייסד בנימין נתניהו, האיש שבמסגרת כהונתו פרצה האינתיפאדה הזו עוד ב2013. אחרי הכל, כולנו יודעים שממשלת ישראל לא הצליחה לדכא את האינתיפאדה הזו. למה אנחנו לא מדברים על זה? בזכות התקשורת הישראלית האימפוטנטית במיוחד ושליחי הציבור שלנו, שגם הם, איך נאמר בעדינות, לא משהו בייצוג האינטרסים האמיתיים שלנו. 

חשוב לדון באמירה הזו, כי היא משקפת בעיה ישראלית הרבה יותר גדולה. כל מי שמנסה לרכוש בקיאות בשיח ציטוטי ההשמדה של בכירים איראניים מגלה במהירות שיש להם, לאיראנים האלה, נטייה מוזרה להתנסח במורכבות הרבה יותר גדולה מהתקשורת הישראלית. כל מי שלא מכיר את העניין מוזמן לעיין בקישורים הבאים - 

• הערך בויקיפדיה על ציטוטי אחמדינג'אד בנוגע לישראל
• מאמר בוושינגטון פוסט שמתחקה אחרי השאלה היסודית: האם אחמדינג'אד אמר שישראל צריכה להימחק מעל המפה ? (רמז: לא, הוא אמר משהו מעט מורכב יותר) 
• מסמך של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (שימו לב: PDF)  אשר בא לשכנע בנוגע לכוונותיה האלימינציסטיות של הנהגת איראן וקורה לו, איך נאמר, משהו שמזכיר לא במעט את מה שקרה לבלעם בהקשר אחר 
• סרטון יוטיוב שבו מתועד אחמדינג'אד מדבר . התרגום לאנגלית, כרגיל, לא מנסה לדייק. 
• אפילו מתנגד עיקש לפרשנויות הרואות מורכבות בדברי אחמדינג'אד ואחרים מודה: אחמדינג'אד מעולם לא איים מפורשות במלחמה נגד ישראל ("Still, it is true that he has never specifically threatened war against Israel.")

למקרה שזה לא היה ברור מספיק, ככה זה נראה בתקשורת הישראלית: נשיא איראן: "למחוק את ישראל מהמפה". 

לעומת זאת, ככה זה נראה בעיניים של מי שמבקש לייצג את העמדה האיראנית:

Israel: “Wiped off The Map”: The Rumor of the Century, Fabricated by the US Media
'למחוק את ישראל מהמפה' : שמועת המאה, זיוף של התקשורת האמריקאית 

האם זה אומר שיש לאיראנים כוונות טובות כלפי ישראל ? בוודאי שלא.
העמדות האיראניות בנוגע לעתידה של ישראל ברורות:
בניסוחים העדינים ביותר, הנהגת איראן הביעה עמדה עקבית שיש לאפשר חזרה של כל פליטי  פלסטין לדורותיהם, ואז לקיים משאל עם בקרב כל האוכלוסיה בין הנהר לים איזו מדינה צריכה להתקיים כאן.
האם יש למישהו ספק שבעקבות משאל-עם כזה יבוא הקץ למדינת ישראל כמדינת העם היהודי? 

יתרה מכך, ברור לגמרי שיש בקרב הקיצוניים בהנהגה האיראנית (אלה המכונים hardliners בלע"ז) דעות אנטישמיות ברורות, וחלקם מאמצים בשמחה את הפרשנות הקיצונית של מחיקת ישראל מהמפה, אותה פרשנות אותה מאמצים בישראל כאילו היא מייצגת את כל מנהיגי איראן, מתונים כקיצוניים יחד.

אבל הכריכה הזו יחד, של מתונים וקיצוניים, מטשטשת את מורכבות התמונה האיראנית. דווקא רפסנג'אני, לכאורה מתון איראני ידוע, מאבות תוכנית הגרעין האיראנית, ביטא את הדברים בצורה המדוייקת ביותר (מצוטט בעמ' 13 למסמך המרכז הירושלמי שהוזכר קודם):

"If one day, a very important day of course, the Islamic world will also be equipped with the weapons available to Israel now, the imperialist strategy will reach an impasse, because the employment of even one atomic bomb inside israel will wipe it off the face of the earth, but would only do damage to the Islamic world"

ובעברית:

"אם יום אחד, יום חשוב מאוד כמובן, גם העולם האיסלאמי יצוייד עם הנשקים הזמינים לישראל כיום, האסטרטגיה האימפריאליסטית תגיע למבוי סתום, מאחר והפעלת אפילו פצצה אטומית אחת בתוך ישראל תמחק אותה מעל פני כדור הארץ, אבל תביא רק נזק לעולם האיסלאמי". 

במסמך המרכז הירושלמי בחרו לשים דגש על הפסוקית: "הפעלת אפילו פצצה אטומית אחת בתוך ישראל תמחק אותה מעל פני כדור הארץ". 

המצודדים בפרשנות איראן המתונה בוודאי יבחרו לשים דגש על הפסוקית "אבל תביא רק נזק לעולם האיסלאמי". 

אבל כל אדם בר-דעת החותר להבין את המורכבות האיראנית המשתקפת כאן, יבין שחייבים לקרוא אותן יחד.
המבוי הסתום עליו מדבר רפסנג'אני הוא הדדי. 

impasse במובן של תיקו.
חתירת העולם האיסלאמי לנשק גרעיני נועדה להביא אותו לשוויון.

כלומר - זה לא מאוד שונה מהדרך של ישראל. זוכרים? אנחנו מחזיקים בדוקטרינה האומרת כי "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהיה השנייה לעשות זאת". דוקטרינה שעיקרה הרתעה ושימור סטטוס-קוו. לא הכרעה. 

האומנם שר הביטחון של ישראל איננו מודע כלל למורכבות הזו של איראן? האם אין לו כל מודעות לאפשרות שהאינטרס הבטחוני הישראלי לגבי איראן והגרעין הוא אחר מכפי זה שמוכרים לנו כאן בישראל ? האומנם דווקא הוא, מבקר ידוע של נתניהו בשלל נושאים, איננו מסוגל לנסות להתחבר לאחת הפרספקטיבות המעניקות מבט מפוכח יותר על הדרך הכושלת בה טיפל בנימין נתניהו - וטיפלה ישראל בהנהגתו - בתוכנית הגרעין של איראן ? 

סביר להניח שליברמן, בדומה לנתניהו, יודע את כל זה.
ובכל זאת - בדומה לנתניהו, הוא ממשיך לטפח תודעה של איום קיומי בקרב העם היושב בציון. 

למה הם עושים את זה? 

לקריאה נוספת

• גרעינים של שואה
• האתגר הגדול ביותר לחיינו כעת הוא לא לשכוח את החיים עצמם ולזכור (ולא לשכוח) את התחמשות איראן בנשק גרעיני

אני בסופו של דבר לוחם, לא באתי להיות שוטר

על שלושה לוחמי גדוד 50 בנח"ל שהואשמו בתחילה בהתעללות חמורה בעציר גזר לבסוף ביה"ד הצבאי עונש מאסר קל בגין "חריגה מסמכות". על פי העובדות - התעללות היתה? היתה. 

הודאה בהתעללות - לא היתה. 

והבעיה האמיתית? כלל לא היתה הבנה שזה מה שקרה שם. 

חייל שנחקר הסביר " לפי דעתי בשטח עדיף לסגת מהערכים שלך מאשר שחבר יקבל סכין בגב, אבן בראש וכל מה שיכול לפגוע בו...כל עוד אתה דבק במטרה, שהפלסטיני לא יפגע במישהו בזמן שהוא מתפרע, אז המטרה מקדשת כל אמצעי."

אבל אותו חייל גם אמר משהו מאוד בסיסי: " אני בסופו של דבר לוחם, לא באתי להיות שוטר". 

וזאת היתה ונשארה הבעיה האמיתית של החברה הישראלית בהתמודדותה עם בעיות הביטחון ביהודה ושומרון. במקום להכריע סוף סוף (אחרי 40 שנה!) בשאלת יחסיה של מדינת ישראל עם השטחים אותם כבשה/שחררה ב-1967, היא ממשיכה לשבת על הגדר. 

את המחיר משלמים טובי בנינו - שעוברים שינוי אותו יעבור כל אדם שבא להיות לוחם ומצא עצמו עוסק בשיטור של חברה אזרחית המתנגדת למצבה. 

ועם השינוי הזה הם חוזרים אל בינינו, וכך כולנו - כל הישראלים - הולכים ומשתנים. 

כולנו - ימנים כשמאלנים - מוכנים להילחם על קיומנו כאן. 

אבל האומנם הקמנו את מדינת ישראל כדי שכולנו נחיה כאן כשוטרים בעל כורחנו ? 

ואם כולנו נסוגים מערכינו - מה יישאר מהמדינה שהקמנו כאן ? 

מתכנסים לקראת נפילה?

המערכת הפוליטית הישראלית כמרקחה. הולכים ומצטברים סימנים לכך שאנחנו בתקופה של שינוי ממשמש ובא. 

מהבולטים שבין הסימנים:

• חזרתו של סער
• העצמאות המחשבתית-מדינית שפיתח לאחרונה ישראל כץ 
• ההיסטריה שהפגין ביבי סביב התאגיד 

כולם מצטרפים יחד לכדי אמירה אחת פשוטה וחדה: כולם, כולל ביבי עצמו, חושבים שביבי בדרכו החוצה מהפוליטיקה. 

למה הם חושבים כך ? קשה שלא להתרשם מהצטברות הפרסומים בפרשת נתניהו-מוזס. כמויות העשן אומרות דרשני. 

ובכל זאת, אין להסיק מכאן שהנפילה הממשמשת ובאה של ביבי תתרחש כבר מחר בבוקר. 

לו"ז פוליטי של נפילה כזו הוא תהליך מורכב שמצריך זמן לא-מבוטל. נפתלי בנט כנראה סבור כך. לכן החלטת הממשלה להגביל בניה ביו"ש  לא הביאה אותו לעלות עלי בריקדות (ייתכן שהוא גם מקפיד שלא להפוך לעילה של נתניהו ללכת לבחירות). 

למי שלא זוכר, נזכיר את הלו"ז של אהוד אולמרט בזמנו. הפרשיה העיקרית שהובילה את תהליך נפילתו הפוליטית של אהוד אולמרט היא פרשיית מעטפות הכסף: 

• באפריל 2008 התיר היועמ"ש דאז, מני מזוז, לפתוח בחקירה על קבלת כספים שלא כדין מאיש העסקים טלנסקי. 
• במאי 2008 אולמרט נחקר באזהרה בגין אותה פרשה. 
• לאחר שטלנסקי נתן עדות מוקדמת התחוללה הסערה הציבורית שהובילה להתחלת תהליך נפילתו בפועל של אולמרט. 
• אולמרט עצמו הגיש התפטרות (בעקבות מו"מ פוליטי עם שותפות לקואליציה) רק בספטמבר 2008. 
• הוא שימש כראש ממשלת מעבר עד לסוף מרץ 2009. 
• רק באותו חודש הודיע היועמ"ש על כוונה להעמיד את אולמרט לדין, בכפוף לשימוע. 
• באותה פרשיה, אגב, זוכה אולמרט בערכאה הראשונה, בשנת 2012, והורשע רק בעקבות ראיות חדשות, ב-2015. 

אם הלו"ז של אולמרט מנבא לגבי הלו"ז של נתניהו, הרי שעד דצמבר 2017, נתניהו כבר לא יהיה ראש-ממשלה. האומנם אפשר להסיק מסקנה כזו בצורה נחרצת? בוודאי שלא. אם נראה לכם שתיק 2000 הוא פרשיה סבוכה יותר מענייניו של אולמרט, אתם צודקים. בעיקר מאחר והחשוד הנוסף, ארנון מוזס, הוא אדם רב-עוצמה לא פחות מראש-הממשלה עצמו. 

ובכל זאת, הבחירה של סער וכץ וההיסטריה של נתניהו כולן מעידות על כך שהחודשים הקרובים צפויים להיות תקופת מפתח. 

מבחינת הלו"ז של בנימין נתניהו,  בפרשיית נתניהו-מוזס, שכרגע נראית כסיבוך העיקרי של ראש הממשלי (בניגוד לסיבוך המשני לכאורה בתיק המתנות), הדברים נראים כך: 

• בדצמבר 2016 התיר היועמ"ש מנדלבליט לפתוח בחקירה 
• במהלך ינואר 2017 נחקר נתניהו לראשונה באזהרה בגין אותה פרשה. מדובר בסדרת-חקירות שכנראה טרם הושלמה. החקירה הרביעית באזהרה נערכה במרץ 2017. 

כך שאם בכל זאת ננסה ללמוד מענייני אולמרט, 4 החודשים הקרובים צפויים להיות תקופת-מפתח בכל הנוגע לשאלת המשך-כהונתו של נתניהו בצל האפשרות שיועמד לדין. 

האם, כמקובל בפוליטיקה הישראלית, נראה נסיון של נתניהו להסיט את הדיון לעבר נושאים בטחוניים מדיניים? 

האם הוא יבחר לעשות זאת בדרך של מלחמה או של שלום ? 

ימים יגידו. אבל דבר אחד ודאי - יהיה מעניין. 

אובמהקר יישאר

הפסד משמעותי ראשון לממשל טראמפ - הנסיון לפרק את הaffordable care act (הידוע בכינויו obama care) -נכשל באופן חרוץ. הממשל משך את הצעת החוק, אחרי שהתברר שאין לו רוב בקרב הרפובליקאים. 

כל מי שצופה במסיבת העיתונאים של פול ראיין מבין - הרפובליקאים בבעיה קשה. הנסיון להפנות אצבעות מאשימות כלפי הדמוקרטים או לטעון שהיה כאן נסיון לעזור להם לא יסתיר דבר. תגובות השמחה מהצד הדמוקרטי אומרות את הכל...


ואם יש מישהו שעדיין סבור שמבחינת הרפובליקאים מדובר במכה קטנה בכנף, בואו ניזכר איך זה נראה רק לפני כמה שבועות, כשהחוק הזה הוצג לפני הציבור...


אז מה היה לנו כאן ? הבטחה מרכזית של דונאלד טראמפ לא מומשה. ולפחות כרגע, על פי ההצהרות, היא גם לא תמומש בעתיד הנראה לעין... לאן זה ייקח את הפוליטיקה האמריקאית?

דבר אחד בטוח - משעמם לא יהיה שם.

למרבה הצער שלנו, הישראלים, ככל שממשל טראמפ יתקדם מכשלון לכשלון, כך יגבר הלחץ על ישראל להתקדם להסדר בכל מחיר. למה למרבה הצער, בהתחשב בעמדה שהובעה כאן בבלוג באופן חוזר על כך שישראל צריכה לקחת אחריות כל עוד זה בידיים שלה ולקדם הסדר באיזור? כי עם היכולות הביצועיות הבינוניות שהממשל הזה מפגין בעניינים שאמורים להיות בשליטה מלאה שלו, שם בארה"ב, אפשר רק לדמיין כמה נורא ייראה הפתרון שממשל טראמפ יבשל לנו כאן, במזרח התיכון....

ובכל זאת, החשש שלנו מהצפוי לנו לא צריך להעיב על השמחה שלנו עבור אמריקאים רבים, רבים מאוד, שכשלונו של המהלך הזה של ממשל טראמפ מבטיח להם, לפחות בעתיד הקרוב, חיים עם ביטוח בריאות אפקטיבי.

נתנחם בחצי הכוס המלאה, גם אם היא לא שלנו ?