בחירתו של משה סילמן להצית עצמו אמש במסגרת אירועי המחאה החברתית היא אכן טרגדיה אישית גדולה, כטענתו של בנימין נתניהו, אבל הטרגדיה הזו מוצגת על במה חברתית מסויימת, שאת תנאי היסוד שלה, מערכות ביטחון סוציאלי מנוונות בתחומי -
- הדיור הציבורי
- הבריאות
- הבטחת-ההכנסה
יצרה מדינת-ישראל, בהנהגת האידיאולוגיה הנאו-ליברלית, שאין פוליטיקאי ישראלי המזוהה יותר ממנה מאשר בנימין נתניהו.
המציאות שבה אדם שעובר משבר כלכלי ומחלה קשה נותר חסר-אונים והחברה בה הוא חי אינה עומדת ומסייעת לו, היא ההקשר שאסור להתעלם ממנו. הבעיות מהן סבל הן הבעיות מהן סובלים או יכולים לסבול כל אזרחי ישראל.
השאלה האם בחירתו האישית הקשה של משה סילמן תיזכר כמו זו של ילנה בוסינובה או כמו זו של מוחמד בועזיזי לא תוכרע על ידי בנימין נתניהו.
היא תוכרע על ידי כל אחד ואחד מאיתנו.
מה דעתך שלך ?
ישראלי-אחד שלום,
השבמחקנזכרתי בפוסט שלך על משה סילמן בעקבות שתי הכתבות שקראתי היום:
מדוע לא תמצאו ערך "משה סילמן" בוויקיפדיה?
http://cafe.themarker.com/post/2697180/
רוח הרפאים של הפוליטיקה || סקר: רוב הישראלים מחזיקים בעמדות שמאליות, אבל סולדים מהשמאל
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1797351
בעקבותיהן עלתה תהיה במוחי שאולי בעיותינו החברתיות-כלכליות-סוציאליות הן פחות תולדה של שיטה ומאזן פוליטי מסוים, ויותר בעיה של תפיסת חיים שלנו כאזרחים? אולי אנחנו עדיין מוכנים להקריב את רווחתנו הכלכלית-חברתית כי אנחנו עדיין חושבים שכל יום יש סכנה שאוטוטו נושמד? אולי הבעיה אינה של הנהגה ימנית או שמאלנית אלא נעוצה בכך שלא השתחרננו מהקטטוניה הבטחונית המלווה אותנו ב - 60 שנה האחרונות?
תודה על ההערה!
השבמחקכדאי לדייק בכמה דברים. למרות הנסיון לייצר סערה בכוס-המרק של ויקיפדיה, הרי שדינמיקת צריך-לא-צריך ערך ל"משה סילמן" היא דווקא לא שאלה פוליטית ישראלית, למיטב הבנתי, אלא שאלה פוליטית ויקיפדית. האנציקלופדיה הישראלית נמצאת במאבק ארוך שנים בין טהרנים למקסימליסטים. הראשונים סבורים שרק ערכים אנציקלופדיים של ממש ראויים. האחרונים סבורים שכל מידע יכול להיות ערך רב-ערך. כפי שקל לראות, בקרב הזה, אפילו הטהרנים השתכנעו בחשיבותו האנציקלופדיסטית של משה סילמן ז"ל. כמובן שעיתונאות ראויה לשמה היתה נמנעת מכל הנסיון הפופוליסטי הזה לייצר אייטם, תוך תשומת לב מזערית לקיומם של ערכים על מחאת האוהלים ,ודפני ליף.
באשר לשאלה מהן עמדותיהם של רוב הישראלים, הייתי מהסס מאוד מלהסתמך על תוצאותיו של סקר שנערך על ידי גוף שמצהיר על כוונות להשיב את השמאל "למרכז המפה". סקרים כידוע הם כלי שקל מאוד לעשות בו מניפולציה. יתרה מכך, עצם הקטגוריות הישראליות של ימין-מרכז-שמאל היו ונותרו פרובלמטיות להחריד. הן מושתתות על החלוקה בתפישות מדיניות-בטחוניות, אבל מפלגות המרכז הישראליות מפתיעות שוב ושוב בזהות ימנית יותר בתקופות של דומיננטית "שמאלנית" (ראה הדרך השלישית של קהלני, למשל), ובזהות שמאלנית יותר בתקופות של דומיננטיות "ימנית" (קדימה היא כמובן הדוגמא הבולטת).
אפשר לדון בנושא על שלל היבטיו ומורכבותו במשך שעות, אבל לצערי זמני קצר, כך שרק אסיים בהתייחסות קצרה לתהייתך: אותו הסקר מציין, על פי הכתבה כי "רק רבע מגילאי 29-18 אוחזים בדעה חיובית על השמאל". עורכי הסקר והכתבה מבקשים לתרץ את העניין בתירוצים שונים ושוכחים עובדת יסוד פשוטה. אלה בני-הגיל שעמדותיהם הפוליטיות התעצבו נוכח קריסת תהליך אוסלו, גלי הטרור של אמצע שנות ה-90', שנות אינתיפאדת אל-אקצה, הנסיגה מגוש קטיף, מלחמת לבנון השניה והמצב הבטחוני בגבול עזה. רמת-האיום האישי שבני-הדור האלו חשו - על חייהם ובטחונם - היא הגבוהה ביותר מאז 1948. כך שאין שום צורך ב"קטטוניה בטחונית" בת 60 שנה. די במסקנותיו האישיות של בני-הדור הזה על סכנות-האיזור.
זה כמובן לא מחייב השקפה ימנית או שמאלנית. אבל זה בהחלט מצדיק חשדנות בריאה בפני כל מי שמחזיק בנוסחת שלום תמורת שטחים, ואיננו
מבהיר במה דרכו שונה מתהליך אוסלו, ואת הקשר בין דרכו לבין ערכיו.
בשורה התחתונה, להשקפתי האישית - מפלגת הציר של השמאל הישראלי - העבודה - סבלה משני קשיים מרכזיים. הראשון הוא הובלתה לממשלות אחדות בעשור האחרון. השני הוא בחירתו של אריאל שרון להקים מפלגת מרכז. שני הקשיים האלה נעלמו כידוע.
לפי מיטב הבנתי את מאורעות המחאה החברתית עד עתה, הנסיבות להפיכתה לפומבית כלכך ולא להפגנה שולית בלבד של בחורה אחת מחיר השכירות שלה, הן שהציבור חש שלא ניתנת תשומת לב מספקת לפתרון בעיות חברתיות-כלכליות אצל מנהיגיו. מה שמעניין אותי הוא האם ה"חשדנות הבריאה" אשר מאפיינת את גילאי ה 18-29 לפי דבריך, וכנראה גם את שכבות האוכלוסיה האחרות אם להסתמך על הסקר הנ"ל, תביא את מערכת הבחירות הבאה כמו את קודמותיה לעסוק שוב בעיקר בסדר-יום מדיני-בטחוני ופחות בחברתי-כלכלי? (זאת כמובן בהנחה שלא יקרה איזה אירוע ביטחוני כזה בתקופת הבחירות ויחטוף אותן).
השבמחקאפי, אני חושש שאתה מחמיץ נקודה בסיסית במצב החברתי-כלכלי שעורר את המחאה. הבעיה במנהיגים איננה שהם אינם נותנים תשומת-לב מספקת. הם יוצרים את הבעיות החברתיות כלכליות. ראה שורשיו של המשבר הכלכלי העולמי וקריאתו של וורן באפט להפסיק לפנק את העשירים מאוד (יש לקרוא הדברים בהקשרים הישראליים כמובן).
השבמחקלעניין סדר-היום של מערכת-הבחירות הבאה, ברור שעתידה של המחאה החברתית תלוי במידת הצלחתה להביא לשינוי תודעתי.