אחרון האבות המייסדים הובא למנוחת עולמים השבוע. אם לא סופרים את אריק שרון כבן הדור של האבות המייסדים (לטעמי הוא נמנה על דור הבנים המייסדים, אבל האבחנה הזו היא עניין לפוסט אחר), יצחק שמיר היה הפוליטיקאי הבולט האחרון מהאבות המייסדים של מדינת ישראל.
האיש היה בצעירותו מפקד ארגון הלח"י, המחתרת הקטנטנה והפעילה שזוקפת לעצמה כמה הישגים חסרי-תקדים, לטובה ולרעה, בתחום הטרור המדיני (רצח הלורד מוין, רצח המתווך ברנדוט, וחלק לא מבוטל בצריבת התודעה הבריטית שהגיע הזמן לעזוב את ארץ-ישראל - אם מקבלים דברים שנאמרו בפרלמנט של אנגליה ערב ההחלטה להחזרת המנדט לאו"ם כפשוטם). כאיש מחתרת הוא כינה עצמו "מיכאל" לכבודו של מייקל קולינס, מאבות האומה האירית.
כאיש מחתרת הוא גם הורה על הוצאתו להורג הקשה והטראגית של אליהו גלעדי, אותה הוצאה להורג שנבעה מהתפישה שרוחו הפזיזה והלוחמנית, יותר משהיא מסכנת את הכובש הזר, מסכנת את חבריו למחתרת. אחרי אותה החלטה קשה להוצאה להורג קרא שמיר לבתו גלעדה, על שמו של חברו למחתרת שעל מותו החליט.
שמיר לא הפסיק להיות איש מחתרת גם לאחר קום המדינה. מצללי המחתרות הוא עבר לפוליטיקה, למגזר הפרטי, אחר-כך אל צללי שירותי הבטחון, שם התקדם לתפקיד בכיר במוסד, משם שב לעסקים, ואחר-כך חזר אל הפוליטיקה, בה מילא תפקיד מרכזי בביסוסה וחיזוקה של תנועת-החירות והפך ליו"ר הנהלת התנועה. מ-1973 היה לחבר-הכנסת. ב-1975 ניצל את העדרו של בגין עקב התקף לב והוביל את המהלך של בחירת הרשימה על ידי המרכז ולא על ידי ועדה מסדרת, מהלך בו הייתה תנועת החירות ראשונה בארץ, ואליו התנגד בגין. בתגובה, כשזכה הליכוד בשלטון, גמל לו בגין במינויו ליו"ר הכנסת, ולא לתפקיד ביצועי. שמיר התנגד להסכמי קמפ דיוויד, אך למרות זאת, לאחר התפטרותו של משה דיין מתפקיד שר החוץ, אחרי תקופה בה התפקיד לא מולא, מינה אותו בגין לשר-החוץ, תפקיד אותו המשיך למלא שמיר גם בממשלתו השנייה של בגין. בכהונתו כשר-החוץ נזנחו שיחות האוטונומיה, ונדחו יוזמות כיוזמת פהד, אותה נסיגה ראשונה של העולם הערבי מ-3 הלאווים של חרטום (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא ומתן עם ישראל), בשנת 1981, שאומנם לא היוותה הסדר שמדינת ישראל יכלה לקבל כלשונו, אבל בהחלט הייתה שינוי דרמטי שמדיניות חוץ אקטיבית השואפת לשינוי המצב הקיים ולא לשימורו, יכולה הייתה למצות באופן שהיה עשוי לשנות את ההיסטוריה של 30 השנים האחרונות.
שמיר היה מניצולי ועדת כהאן לחקירת אחריות ממשלת ישראל לטבח בסברה ושתילה (שמיר ידע על הטבח בשלב מוקדם, אך לא טרח לברר הנושא). מעטים זוכרים שחבר הממשלה היחיד שהתנגד לעצם רעיון הכנסת הפלנגות למחנות היה דוד לוי, ולצערו של לוי העדר התודעה הציבורית לעניין גם לא עמדה לו בהתמודדות על ראשות הממשלה במרכז הליכוד, לאחר פרישתו של מנחם("איני יכול עוד") בגין , בה זכה שמיר.
מה שאפייין בעיקר את תפקידיו הבכירים היתה אמונתו הניצחת שהזמן פועל לטובת ישראל, ולכן אין לקדם שינויים גדולים, אלא להמשיך בשימור וביצור הסטטוס-קוו המדיני, תוך התמודדות עם בעיות השעה האחרות.
תפקיד ראש הממשלה של אותו הזמן לא היה תענוג גדול. ישראל נמצאה בדרך להיפר אינפלציה, הודות לשילוב של אינפלציה עולמית באדיבות מדינות ערב וחרם הנפט, ומדיניות כלכלית ישראלית לא-מוצלחת במיוחד; גלגלי צה"ל שקעו בבוץ הלבנוני, ובתוך ישראל נעה כהונתו הראשונה מאירוע ציבורי קשה אחד למשנהו, כשהבולטים שבהם הם רצח אמיל גרינצווייג, פרשת קו 300 ואירועי המחתרת היהודית.
חרף המצב, ולמרות אפרוריותו הידועה, וכנראה גם הודות ליכולת ההפסד המוכחת של שמעון פרס, הצליח שמיר להוביל את מפלגתו במערכת הבחירות של 1984 באופן כזה שאחריה נוצר תיקו פוליטי נסמך-חרדים, הודות לו הוקמה ממשלת אחדות עם רוטציה בראשות הממשלה בין הליכוד למערך/מפלגת העבודה.
בשנתיים הראשונות היה שמיר שר החוץ, ובראשות-הממשלה עמד שמעון פרס. בתקופה זו הובילה הממשלה את תוכנית הייצוב הכלכלית, הנסיגה בלבנון אל רצועת הבטחון (שמיר התנגד) ועיסקת ג'יבריל (שמיר תמך). בשנתיים הבאות, לאחר הרוטציה, עמד שמיר בראשות הממשלה, והממשלה בראשותו ביטלה את פרוייקט הלביא, ניצבה נוכח מעצרו של ג'ונתן פולארד, והשתלשלות אירועי פרשת קו 300 שהגיעו לשיאם בזמן כהונתו של שמיר כראש-ממשלה. האחריות להתמודדות האומללה עם הפרשה תינשא לנצח על גבם של שמיר ופרס יחד, אבל שמיר לבדו זכאי לקרדיט על הכשלת נסיונותיו של שר החוץ שלו, שמעון פרס, לקדם משא-ומתן עם הפלסטינים ומדינות ערב במסגרת מתווה הסכם לונדון.
במקרה או שלא במקרה, בשלהי אותה שנה בה הובהר סופית שישראל לא מעוניינת במו"מ עם אש"ף או עם ירדן, פרצה האינתיפאדה הראשונה. כמעט שנה לאחר מכן התקיימה מערכת בחירות נוספת, בה שב והפגין שמיר את יכולתו להוביל את גוש הימין-חרדים ליתרון על גוש השמאל. משיקולים של משילות בחר שמיר להקים ממשלת אחדות, הפעם ללא רוטציה בגלל יתרון המנדטים של הגוש אותו הוביל. קדנציה זו התאפיינה בהמשך ההתמודדות עם האינתיפאדה, אך הרבה יותר מכך בהתמודדות עם לחצי ארה"ב להתקדם למו"מ מדיני מחוץ, ובהתמודדות עם לחצי השמאל לפירוק ממשלת האחדות, שהגיעו לרתיחה עם פיטורי השר עזר וייצמן עקב פגישותיו עם אנשי אש"ף, והבשילו לשיא עם התרגיל המסריח של שמעון פרס, שלא הצליח להגיע לממשלת שמאל-חרדים, אלא הקים, בעצם, במו ידיו, ממשלת ימין-חרדים עם כמה עריקים (וזכורה הקריאה הנרגשת של שמיר לחברו לסיעה שערק לכיוון גוש השמאל-חרדי "אברשה, חזור הביתה!", שאכן הועילה בסופו של יום כשאברשה אכן חזר). ממשלתו הצרה של שמיר הפגינה איפוק ומתינות אופייניים לאיש במלחמת המפרץ, למרות התפקיד שנכפה על ישראל על ידי סדאם חוסיין ועיראק, בתורת בת-הערובה המותקפת, שרבים סבורים שפגע בדימוי המרתיע של ישראל באופן הקשה והמהותי ביותר מאז מלחמת יום-הכיפורים.
שלהי כהונתו השניה הסתמנו בהליכתה של ישראל אל ועידת מדריד, בתחילתה של העליה הרוסית הגדולה תוך שיתוף פעולה של ארה"ב בהכוונתה לישראל הודות לבקשת שמיר, אך תוך סירוב של ארה"ב להעמיד ערבויות לקליטתה בשל הקפדתו של שמיר על קפיאה מדינית.
אך אותה תקופה תיזכר בעיקר בהיותה אחד מהשיאים של האינתיפאדה הראשונה, כשאירוע סכינאות כיכבו בכותרות העיתונים באופן חוזר ונשנה, עד כדי מחאות של הציבור כנגד הממשלה.
למרות כל אלה, אני סבור שיצחק שמיר היה יכול לשוב ולהוביל את הליכוד לתיקו של נצחון, לולא היה מתקבל השינוי בשיטת הממשל שהובילו רבים ובהם גם מתוך מחנהו - בנימין נתניהו. כך או כך, ב-1992 הפסיד הליכוד באופן ברור למערך בראשות יצחק רבין. עם תוצאות הבחירות הודיע שמיר כי הגיע לסוף דרכו הפוליטית, אך כיהן כחבר-הכנסת עד לסוף הכנסת ה-13 ב-1996.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה, התבטא לעתים בביקורת על ממשיכיו ועסק בכתיבה.
דברים שאמר על הכתיבה בראיון בשבוע הספר מאפיינים את דרכו של האיש: "אני כתבתי את הספר ואני מאד רוצה שיקראו אותו, אך עיקר החשיבות אני רואה בכך שכתבתי אותו. מבחינתי לצאת למסע, להיות בו, להאמין בחשיבותו לא פחות חשוב מלהגיע לסיומו. אם יקנו את הספר - זה טוב, וגם אם לא יגיעו אנשים – זה טוב. אני מבטיח לך כי אצא מכאן באותו מצב רוח בדיוק".
שמיר היה ראש הממשלה הישראלי שכיהן יותר מכל ראש-ממשלה אחר מאז דוד בן-גוריון. מעשיו יישפטו על ידי הדוברים אודותיו בהתאם להשקפותיהם הפוליטיות. זה טיבה של ההיסטוריה ושל הפובליציסטיקה. אך איש לא יטיל ספק באהבת-המולדת שלו או בנחישותו. גם אם אאחל לראשי-ממשלה העתידיים של מדינתנו שיידעו לקבל החלטות טובות ממנו בצמתים-המכריעים, בוודאי ואאחל לכל הבאים אחריו נחישות ואהבת-המולדת כשלו.
יהי זכרו ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה