‏הצגת רשומות עם תוויות ריב אחים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ריב אחים. הצג את כל הרשומות

2.2.2018

שלוש הערות על הקרב הטורקי-כורדי בעפרין

החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה: 

1) מידתיות
שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל. 

2) התגלגלות 
אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו. 

3) הפרד ומשול 
נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול". 

5.9.2017

זהבי צדק

פרשיית סרט הקפטן עדיין זוכה לכותרות המעידות עד כמה כדורגל הוא סוג של ציפור נפש לאומית. מעט משונה בהתחשב
בהישגים המוגבלים של נבחרת וקבוצות ישראל לאורך השנים - אבל חשוב לדעת לזהות את המציאות הזו (כפי שאהוד אולמרט למשל, השכיל לעשות בזמנו כפוליטיקאי שהקפיד להופיע במגרשים). 

למי שלא התעניין, קפטן נבחרת ישראל בכדורגל (כעת בדימוס), החלוץ ערן זהבי, הגיב לשריקות בוז מצד הקהל הישראלי בכל פעם שקיבל את הכדור במהלך משחק הכדורגל האחרון של הנבחרת בהשלכת סרט הקפטן אל הרצפה. 
הוא סירב לשידולים להרימו, ולאחר המשחק הוענש על ידי המאמן ויו"ר ההתאחדות בהשעיה. 
מדוע? שהרי הסרט , לדידם לפחות, הוא סמל לאומי בעל חשיבות. ומהדיווחים התקשורתיים אפשר היה להבין שעוד מחכה לו, לקפטן הסורר, דין משמעתי. 
מדוע? כי כנראה שלדידם הסרט, ממש כמו דגל, אסור לו לגעת ברצפה. 

הישראלי הממוצע מתבונן לו בתקשורת הישראלית ומגלה לתדהמתו אחידות מקיר לקיר - כולם מגנים את הקפטן הסורר. שמחים שהוא התנצל. אבל מגובשים בתפישה שהוא חטא. בחור רגשי משהו שלא הפעיל את הראש וכיו"ב. 

והאמת העצובה היא שמדובר באנשי תקשורת שבוחרים להתחנף לקהל במקום לתבוע מהקהל- מהקהל ולא מזהבי - לקחת אחריות על התנהלות שהיא בגידה (במובן הישן והטוב של המילה) בסמלי הלאום. כי הסמל הוא לא הסרט - אלא הנבחרת. וקהל שורקי הבוז בגדו בנבחרת. 

בגידה? כן - כי על המגרש אצו רצו בחורינו הטובים תוך שהם מפגינים התאמצות פיזית רבה אך עושים זאת באומללות ובמגושמות המאפיינות את רוב שחקני נבחרות הכדורגל שלנו - למרבה הצער עוד מאז היווסדנו -  והקהל במקום לעודד אותם ולעמוד מאחוריהם ולייחל לכך שיבוא המלאך שנאבק בזמנו עם יעקב (יצא תיקו) ויחזקם ויחזק רגלם כנגד הגוי הנורא (שוב יוונים) שבא עלינו לכלותנו - במקום לחזק - הקהל שרק בוז - ומה עשה בכך ? 

הקהל פעל אל מול שחקן שיתרונו, כוחו, האלמנט שלו בריכוז שיתבטא באותו שבריר שניה שבו הוא יהפוך מסירה טובה מהקישור/הגנה/כדור שהשתלט עליו אל בעיטה טובה מספיק אל עבר השער - וחיבל בריכוז שלו !!! (ושוב, למי שלא מכיר - הריכוז האגדי של זהבי הביא לו חוזה במיליונים בליגה הסינית, שם הוא "קורע רשתות" ומוביל את אותה ליגה מושכת ממון וכוכבים מכל העולם בשערים שכבש) 

ומה התגובה מצד הממשלה שלנו ? לגנות את זהבי !? 
במדינה דיקטטורית מתוקנת היו עוברים על כל הקהל, מוצאים מי שרק בוז (בשיטות חקירה ראויות שהצבא שלנו מדגים היטב במקרים של השלכות אבנים ביש"ע ובירושלים המחולקת דה-פקטו לדאבון ליבנו) ואחרי הליך שיפוטי ראוי (אך מזורז לפחות כמו זה שעבר זהבי בהשעייתו) - מלקים כל אחד ואחת מהם (אם אכן היתה שם אישה צופה לרפואה). ההלקאה היתה כמובן מבוצעת באחד מכיכרות העיר פתח תקווה - למען יראו וייראו. 

במדינה דיקטטורית פחות מתוקנת היו מוציאים להורג את כל הקהל - כי מי שעמד ליד מי ששרק ולא נכנס איתו בצורה מיידית לקרב מכות ראוי לשמו להגנה על נפשם הרגישה של 11 בחורינו הרצים אחרי הכדור - שותף לאחריות לפשע הבגידה שהתרחש שם ביציעים (הריקים למחצה, כפי שמאפיין את משחקי נבחרותינו כבר שנים רבות מדי.... עד כדי שעולים בו בצופה בטלוויזיה געגועים לגרנט ולנילסן)

ובמדינה שלנו? מאשימים את הילד שזעק שהמלך עירום, שופטים אותו ומענישים אותו !!! 
אני חייב להודות שלעתים אני מתייאש... 
אבל בניגוד לערן זהבי - לא כל מי שמתייאש פורש.... 

יש מי שבייאושו חולם על העתיד, ומתעקש להאמין שיום יבוא, 
ובאותו יום אנשי התקשורת יפסיקו לנהוג כאילו תפקידם הוא לרצות את ההמון 
ויתחילו לפעול כפי שתקשורת בדמוקרטיה באמת צריכה לפעול ! 

ומה זה אומר ? 
לא לשתף פעולה בהשלכה של שחקן אל הקהל כשעיר לעזאזל - 
אלא להתעקש לא להסיט את הדיון הציבורי מהכשלון המתמשך של התאחדות הכדורגל הישראלית בדרך שבה היא מתפעלת את נבחרת ישראל. 

ואם אנשי התקשורת שלנו מחמיצים כל הזמן ליד השער, למרות שבניגוד לחלוץ זהבי, הם מקבלים הרמות להנחתה כל הזמן, משלל פקידי ואנשי הציבור בישראל שדואגים שלא יהיה לנו רגע דל - אולי כדאי שהעיתונאים שלנו ולא שחקני הכדורגל הכי טובים שיש לנו - אולי כדאי שהם אלה שיפרשו? 


26.3.2016

זה לא באמת חשוב אם זו הוצאה להורג או הגנה עצמית.

זה מה שקרה לפני יומיים. 
הויכוחים מתחילים - 
  • מה באמת קרה
  • ומה צריך לקרות 

והם יימשכו כנראה זמן רב. 



אבל אין בהם טעם של ממש, כי בתוך מערכת הצדק החייל צפוי לטעון שהוא לא ביצע הוצאה להורג אלא פעל בהגנה עצמית.
יש פער בין אמת משפטית לאמת פוליטית. 
ולמרבה הצער הדיון הצפוי להתפתח יתיימר להיות דיון משפטי אבל הוא יהיה דיון פוליטי. 
והפחדנים שהם אנשי הציבור שלנו לא יקח על עצמם את הנטל האמיתי - לעמוד מאחורי ערכיהם כל הדרך. 
חייל אחד פעל בהתאם לערכים מסויימים. 
אבל החברה שלנו לא תזכה לדיון מהותי בשאלה מהם ערכינו: האם החברה הישראלית היא חברה הרואה בהוצאה להורג של מחבל גוסס כמעשה ראוי ? 
מה זה אומר על הדמוקרטיה אם היא איננה מסוגלת לנהל דיון אמיתי בעניין הזה ? 



25.2.2016

במקום לשבח התנהלות הוגנת הם תוקפים


הנה יש כאן איש ציבור שלבו ופיו שווים - מחד הוא מקבל את האחריות הציבורית שבתפקיד ולא מועל במשמעת הקואליציונית, ומאידך הוא לא מאבד את מוסריותו ולא מצביע נגד מה שאינו מאמין בו.
במקום לזכות בשבחים על כך מבקרים אותו אנשים שיודעים או צריכים לדעת שבהעדר תמיכה קואליציונית הצעות החוק האלה לעולם לא יעברו, שבקואליציה הזו יש בעיה קשה לחלק מההצעות בגלל הסיעות הדתיות/חרדיות, ושהדרך היחידה להגיע להישגים במציאות הפוליטית הנוכחית היא בהידברות. 

במקום להידבר ולנסות לשפר את האינטרסים שהם וח"כ אוחנה רואים עין בעין, הם תוקפים אותו.
על מה ?
על כך שהוא מבין שבלי משמעת קואליציונית לא תתכן מערכת פוליטית מתפקדת ?
על כך שהוא התעקש שלא להצביע נגד הצעות החוק בהן כולם תומכים?
האם היה עליו להכשיל את הקואליציה עליה הוא נמנע בהצבעה טרומית רק כדי לראות את ההצעות נכשלות לאחר מכן בתהליך החקיקה בגלל העדר התמיכה הקואליציונית ? 
ובאותה הזדמנות לשלם מחיר השווה להתאבדות פוליטית בקרב הדון-קישוטי הזה ? 

חוסר ההגינות של המבקרים הוא רב יותר מכך: הם יודעים או צריכים לדעת שגם בממשלות עבר בהם היו אנשים שיכלו לקדם את האינטרסים של הקהילה, האיזונים הקואליציוניים מנעו הישגים משמעותיים רבים.
המצב הזה לא השתנה ולא ישתנה כל עוד קואליציות בישראל לא יבטאו עמדה ברורה של ימין או שמאל.
(ולא, הקואליציה הנוכחית היא לא קואליציית ימין כפי שמתארים אותה. היא עוד וריאציה על ימין-מרכז, לא מאוד שונה מוריאציות שמאל-מרכז שראינו כאן עוד בשנות ה-50). 

אז למה הם עושים את זה? מהסיבות הפוליטיות הכי זולות שיש: ניצול הזדמנות להביך יריב פוליטי הגון בשעת מצוקה, כדי לנסות להיראות טובים על חשבונו. 
תרשו לי להבטיח לכם: אם יגיע יום בו הם יהיו בנעליו ובמקומו, במקרה הטוב ביותר הם יעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו. במקרים גרועים יותר, הם פשוט יישארו במליאה ויצביעו נגד הצעות החוק, 'בגלל המשמעת הקואליציונית'. 




13.12.2015

האנטי-ציונות החדשה

ישראל מדווח אתמול על עלייתו של גל מחאה מוזר וחדש.

המחאה כוונה כנגד כבוד הנשיא, ראובן ריבלין, שעמד לנאום בפתיחת כנס תקשורת גדול שעורך 'הארץ' בארה"ב.
המוחים ביקשו ממנו לא לנאום שם.
מדוע?
יהיו בכנס עשרות דוברים בהרצאות ובפאנלים.
בפאנלים יהיה ייצוג גם לקולות של השמאל הקיצוני הישראלי.
אבל גם הפעיל החברתי אבנר גבריהו משוברים שתיקה והעיתונאית עמירה הס.
והמוחים סבורים שלאלה אין זכות ביטוי.

קראתי את הכתבה. קראתי גם בNRG.

קשה לי להחליט מה היה מטופש יותר -

  • האנשים שהתראיינו לכתבות וקבעו בכובד ראש שהנשיא לא צריך לכבד בנוכחותו כנס שמדברים בו ישראלים מהשמאל הקיצוני הישראלי ; 
  • או האנשים שהגיבו לכתבות ועסקו בספורט הלאומי החדש של הימין הישראלי - לחבוט בנשיא ריבלין. 

חופש הביטוי בישראל הוא רחב מאוד.
הוא כל-כך רחב עד שהוא כולל גם את הזכות לבקר ואפילו את הזכות לשקר.
לא מוצא חן בעיניכם ?
בקרו בחזרה. תקנו את השקרים. ספרו את האמת.
אבל אל תסתמו פיות.

כי אם תסתמו פיות לגבריהו-ים ולהס-ים היום, 
מחר יבוא מישהו ויסתום לכם את הפה.

והחובטים בריבלין ? פוסלים במומם. הם תוקפים את אחד המבוגרים האחראיים הבודדים בציבוריות הישראלית של היום. איש ציבור ישראלי אחד עומד בשער ומנסה בכל כוחו לאחד את העם היושב בציון, חילונים, כיפות סרוגות, דתיים וערביים, ומה עושים בני-עמו? במקום להקשיב לו, לחשוב על דבריו ולהתמודד עמם, הם תוקפים אותו. 

העצלות המחשבתית הזו, הניוון המחשבתי, הבהמתיות, מסוכנת לציונות הרבה יותר מכל הגבריהו-ים וההס-ים.
מהבחינה הזו, הגבריהו-ים וההס-ים, הם פטריוטים ציוניים גדולים יותר מכל המגיבים והמבקרים - כי הם מאתגרים אותנו, מניעים אותנו ומכריחים אותנו לעמוד על המשמר. 

הנסיון הזה לברוח מהצורך להתעמת עם הגבריהו-ים וההס-ים, הוא לא רק פחדנות או עצלנות. הוא אנטי-ציונות. 

15.2.2015

הם מטיפים לשנאת-יהודים




הסרט מושתת על תפישה מעוותת של המציאות. הן בגלל הדרך שבה מתוארים "כל האירופאים", הן בגלל הדרך שבה מתוארים "כל השמאלנים" ובמיוחד בגלל חוסר-ההבחנה בין הביקורת המוצדקת על ישראל לבין הביקורת הלא-מוצדקת על ישראל. כמה עצוב לראות סרט שמנסה לפעול כנגד שנאת-ישראל ועושה זאת באמצעות הסתה לשנאת יהודים. 

אל תבינו אותי לא נכון. אני נמנה על אלה הסבורים שחלק מהמניעים של הביקורת הלא-מוצדקת על ישראל נטועים באנטישמיות החדשה. כבר כתבתי על זה בבלוג הזה. אבל העובדה שיש אירופאים הנגועים באנטישמיות החדשה או שיש אנשי שמאל בישראל שסבורים שהדרך היחידה להציל את ישראל מעצמה היא להפעיל עליה לחץ חיצוני לא אומרת שכולם כאלה.

רחוק מזה.

אני לא יודע אם יש טעם אמיתי לנסות לשכנע את מי שמאמין שיש אמת בסרט הזה עד כמה ההכללה של 'שמאל' הכורכת יחד אנשים כמו גדעון לוי, אילן גילאון ויצחק הרצוג מזיקה לעצם הרעיון של עבודה פוליטית משותפת על ידי כל מי שדואג לעתידה של מדינתו של העם היהודי.

אולי יהיה להם קל יותר להבין את העדר-הקשר בין הסרט למציאות אם הם ילמדו קצת על אירופאים כמו מישל וולבק (אינטלקטואל אירופאי מזן אחר) או קאי דיקמן (הספר של טוביה טננבום 'אני ישן לבד בחדרו של היטלר' הוא דרך נהדרת להכיר את הגרמני הפרו-ישראלי הזה). 

יש שותפות בתפישת המציאות בין מי שהכין את הסרט הזה לבין האנטישמים החדשים. שניהם רואים את המציאות דרך עדשה מעוותת. שניהם פועלים על סמך הכללות שאין קשר בינן לבין המציאות. שניהם מסיתים לשנאה. 

הסרטון הזה לא רק שאינו מועיל למדינת ישראל, אלא שהוא מועיל לשונאי ישראל. הוא פוגע בלכידות בקרב העם היושב בציון כי הוא מחזק את האיבה בין היהודים היושבים בציון לבין עצמם. הוא הכיוון ההפוך מהפעולות החשובות של קירוב-לבבות, הסברה ואיזון. 

מבט על הסרט שהפיץ בזמנו וועד מתיישבי השומרון על פעילותו ב-5 השנים הראשונות לקיומו, ועל פעולות חשובות שעשה לאיזון השיח הפוליטי הישראלי (דוגמא ועוד אחת) מחדד את הפער בין המטרה לבין התוצאה: 


אפשר  להצטער על ההכרעות שהובילו אל הסרטון הזה.
מותר לקוות לגניזתו המהירה.
אחרי הכל - מודה ועוזב - ירוחם. 
ואולי, אחרי זה, נראה סרטים שמעודדים קצת אהבת-חינם

9.5.2014

הפיכתו של אח לאויב

אתה קורא את הדעות - 
  • "אני בעד זריקת אבנים, גם אם האבן תביא למותו של חייל". 
  • "אין שום בעיה הלכתית להרוג חייל בפינוי לילי"
(מצוטטות בכתבה בNRG    )

ואתה תמה, האם אכן הכותבים מבינים את משמעות המילים שיצאו תחת מקלדתם או צג המגע של סמארטפונם. 

איך שלא מביטים על זה, אי אפשר להבין את הדעות הללו,אלא באותה צורה של אותן הדעות שהובעו לפני כמעט 20 שנה, לפני רצח ראש-הממשלה, יצחק רבין. 

הבסיס של הדעות האלה הוא אחד: הפיכתו של האחר לאויב. זה לא משנה אם האחר הזה הוא הרמטכ"ל שהוביל את צה"ל לנצחונותיו הצבאיים הגדולים ביותר במלחמת ששת הימים. זה לא משנה אם מדובר בחייל הממלא פקודה במסגרת פעולות הבט"ש של צה"ל באיזור יהודה ושומרון. זה לא משנה שהוא נושא את מדי צבא המדינה, צבא העם.

שום דבר לא משנה. כי הוא האוייב. 

היה פעם בישראל איש שקראו לו מנחם בגין. יש לו הרבה מאוד זכויות, אבל למרות שמדובר באחד המובילים של מחתרות ישראל במאבקן לשחרור הלאום מעול הבריטים, למרות שמדובר בראש הממשלה שהוביל את ישראל להסכם השלום הראשון שלה עם גדולת אויבותיה, מצרים, אני סבור שיש לו זכות גדולה מכל אלה: 
מנחם בגין זכאי, יותר מכל אחד אחר, לקרדיט על כך שבאותם ימים נוראיים שאחרי אלטלנה, ידע לעשות את כל מה שצריך כדי שלא תהיה כאן מלחמת אחים. 

לכאורה, כולנו חונכנו על הידיעה שעל שנאת חינם חרבה ירושלים. ובכל זאת, הנה קמים אנשים ומרשים לעצמם לדבר על אחיהם, בני אותו העם, כאילו הם האויב. 

היה זה הנביא עמוס שהבטיח (עמוס ט', פסוק י"ג-ט"ו): 
"הנה ימים באים, נאום-יהוה...ושבתי, את-שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו...ונטעתים, על-אדמתם; ולא יינתשו עוד, מעל אדמתם אשר נתתי להם--אמר, יהוה אלוהיך."

האומנם יכולים להתגשם הדברים בדור בו נוהגים בני-ישראל באחיהם כאילו היו הם אויבים? 

25.1.2014

אז מי פה הבוגד ?

הדיון בנוגע לנסיון לפטר את המורה אדם ורטה בגין התבטאויות פוליטיות בשיעוריו, שב והדגים עד כמה הדיון הציבורי
הישראלי על שאלת מוסריותו של הצבא רדוד ובעייתי.

צבא כמוסד מוסרי
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף המוסרי ביותר שיכול להיות: בהיותו גוף שקם להגן על קיומה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית של קבוצת בני-אדם.
כי צבא, מטבע בריאתו, הוא הגוף הכי לא מוסרי שיכול להיות: בהיותו גוף שנועד להכריע קבוצה אחרת של בני-אדם באמצעות כלי-נשק, הרג, פציעה, הרס, והכנעה כוחניים. גוף שייעודו הוא שיח לא-מוסרי.

צה"ל, כמו כל צבא, נע בין שני הקצוות.

בהגדרה האידיאית, צה"ל הוא אולי מאותם צבאות נאורים השואפים לבצע כמה שפחות פעולות לא-מוסריות.

אבל בהיותו צבא, אם יילחם בצבא אחר ויהיה מדוייק ב-100%, החיילים שבו יביאו למותם או  לפציעתם הקשה ונכותם של החיילים בצבא האחר. הוא יביא לתוצאות כמו יתמותם של בנים ובנות, התאלמנות של בני או בנות הזוג.
ומאחר וצבא הוא יצירת-אנוש, אם יפעל באיזור שיש בו גם אזרחים, הצבא - כל צבא - לא יהיה מדוייק ב-100% ויפגע בחפים מפשע.

הפגיעה בחפים מפשע, לכשעצמה, לעולם לא תהיה מוסרית. אבל גם ההימנעות מפעולה בגלל הסכנה בפגיעה בחפים מפשע איננה מוסרית בכל מצב. הרי אם הידיעה בדבר התוצאה האפשרית של הפעולה תמנע את הפעולה ההגנתית על חפים מפשע אחרים, או תמנע את עצם היכולת של צבא להגן על מימושה של הזכות הקיבוצית להגדרה עצמית, הרי שהתוצאה הזו תהיה לא-מוסרית בסדר-גודל אחר לגמרי, רב וגרוע בהרבה.

המשמעות של עובדות-היסוד המוסריות האלה היא היא שמי שמבקש לאפיין צבא מסויים - כשלעצמו - כמוסרי יותר או פחות שוגה מן היסוד.

הפעולות של אותו הצבא, הן הדבר שאפשר לאפיין כמוסריות  יותר או פחות.

מאחר וצה"ל פעל לאורך שנותיו פעולות שונות, חלקן עם הצלחה גדולה ביהמנעות מחפים מפשע, חלקן פעולות שכתוצאה מהן נפגעו חפים מפשע, הרי שבהכרח צה"ל ביצע פעולות שהן יותר מוסריות ופעולות שהן פחות מוסריות.

עם זאת, לגבי חלק גדול מהפעולות האלה, רוב מכריע יסכים שהן היו הכרחיות לצורך מימוש יעדי-העל של צה"ל.
ככאלה, במבט הכולל, השיפוט הנגזר הוא שהן היו פעולות מוצדקות מוסרית.

צה"ל כצבא לא מוסרי
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף למבקרי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - פעולת קיביה, שבה צה"ל הרג כ- 60 אזרחים חפים מפשע, רובם נשים ילדים וטף, הרי שאין ספק שזו פעולה שאפשר לאפיין את תוצאתה כלא-מוסרית.

אותה פעולה נועדה להרתיע פעולות טרור נגד אזרחי ישראל. פעולת הטרור "שהציתה" את פעולת קיביה, היתה השלכת רימון לתוך בית מגורי בפאתי יהוד, שכתוצאה ממנו נהרגו אם ושני ילדיה הקטנים, ושני ילדים אחרים נפצעו.

האם פעולת קיביה היתה מוסרית יותר או מוסרית פחות ?

אחת השאלות הגדולות שעומדת סביב הפעולה הזו היא השאלה האם חיילי צה"ל שביצעו את פיצוץ הבתים ידעו שהם מפוצצים בתים על יושביהם.

האם מוסרי לבצע פעולה כך ?
ברור לכולנו שלא. גם בלי להכיר את הדין הבינלאומי, המוסר האנושי שלנו מנחה אותנו לומר שעל חיילי צה"ל היה לכל הפחות לקרוא ליושבי הבתים לצאת.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.
יהיו שיטענו שהיה הכרח לבצע סריקה של הבתים לפני הפיצוץ.
זה גם מה שמבצעי הפעולה טענו שהם עשו.

הויכוח בהקשר הזה יהיה עד כמה היתה צריכה הסריקה להיות יסודית?
המחמירים יטענו שצריך היה לסרוק את הבית מהמרתף ועד לעליית הגג.
המקלים יטענו שסריקה כזו היתה מסכנת את חיילי צה"ל ודי היה בסריקה חטופה, אזהרה, והמשך לבית הבא.
התוצאה הידועה של מה שהיתה - רשמית - סריקה חטופה ואזהרה - היא מותם של אזרחים חפים מפשע.

מה שלא נתון במחלוקת הוא שממשלת ישראל לא נטלה אחריות על הפעולה, וטענה שהיא בוצעה בידי אזרחים נוקמים.

מבחינה אישית, כשאני שואל עצמי לגבי פעולת קיביה, האם היא היתה פעולה מוסרית או לא, אני נוטה להשיב לעצמי שאי לקיחת אחריות על פעולה שהצבא שלנו ביצע לעולם איננה יכולה להיות פעולה מוסרית. אבל אז אני נזכר בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה.

צה"ל כצבא מוסרי מאוד
אם ניקח לדוגמא פעולה שכיף לתומכי צה"ל כצבא מוסרי לדבר עליה - מרדף המערה, שבה נהרגו חיילי צה"ל מתוך נסיונם שלא להפריע לחייהם של חפים מפשע, במרדף אחרי  מחבלים חמושים שחדרו לישראל במטרה לפגוע בחפים מפשע.

הכוח פעל פעולה הגנתית ברורה, שאין חולק שהיא במסגרת ייעודו של כל צבא. במסגרת הסיור והחיפוש אחרי עקבות החמושים שחדרו לישראל, הגיעו החיילים למערה שבפתחה ישבה אישה והניקה תינוק. היא נשאלה על ידי מפקד הכוח האם ראתה אנשים והשיבה בשלילה. מפקד הכוח,  רס"ן חנן סמסון, נורה למוות לאחר מכן בידי המחבלים שהסתתרו באותה מערה. קצין וחייל נוספים, סמל בועז ששון ורס"ן יוסף קפלן נהרגו בידי אותם מחבלים בהמשך האירוע, לפני שכוחות צה"ל נוספים שהגיעו למקום הצליחו להרוג שבעה מחבלים ולשבות אחד.

האם הבחירה של מפקד הכוח לנהוג באופן אנושי באישה המניקה את תינוקה אכן היתה מוסרית ? מנקודת הראות שלו, מנקודת הראות האנושית האוניברסלית - בוודאי שכן.

אבל מנקודת הראות המאוחרת שלנו, היודעים שהאישה שימשה מיסתור ביודעין לחמושים, התשובה מורכבת הרבה יותר. אותה אישה בחרה - מרצון או שלא מרצון - לשתף פעולה עם כוח המחבלים. בכך היא הפכה את עצמה (ועל כורחו את תינוקה) למסייעת לכוח אויב. על פי הדין הבינלאומי, אזרח המסייע מרצון לכוח צבאי, יכול להחשב כחלק מאותו כוח צבאי, וככזה הוא מהווה מטרה צבאית לגיטימית, למרות היותו אזרח.

גרוע מזה, הבחירה המוסרית של מפקד הכוח עלתה בחייו ובחייהם של שני חיילים נוספים. אם אותו אירוע היה מסתיים בנצחון של כוח המחבלים, היה באפשרותו לפגוע בחיים של חפים מפשע רבים. מבחן-התוצאה, שבמהותו איננו מבחן מוסרי אך לעתים תכופות הוא משמש בידינו כמבחן המוסרי המכריע, מעלה ספקות כבדים בשאלה מה היתה הפעולה המוסרית הנכונה באותן נסיבות.

האם בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באנושיות היא מוסרית ? אינטואיטיבית, אני נוטה להשיב בחיוב.אבל אז אני חושב על קצינים בכירים שבחרו להטיל עצמם על רימונים והקריבו את חייהם כדי להציל את פקודיהם ממוות, כמו עובד לדיז'נסקי ורס"ן רועי קליין, וכשאני משווה את הבחירה הזו של השלכת-החיים מנגד כדי להציל את החברים, כמו בחירתו של החייל נתן אלבז, נותרת בי עמימות ביקורתית. כשמפקד עושה זאת ביודעין, הוא עושה בו זמנית את הבחירה המוסרית העליונה של קורבן חייו להצלת חבריו, אך גם את הבחירה המוסרית הבעייתית של נטישת הפיקוד ביודעין, עם כל ההשלכות שלה על האפשרות של הכוח להמשיך ולהתנהל למען מימוש המטרות הצבאיות, לאחר מותו של המפקד.

אין ספק שכחייל זה מעשה נאצל ביותר. אבל כמפקד זה מעשה שיש בו בעייתיות.

אותה מורכבות ברמה הפיקודית מאפיינת את בחירתו של חנן סמסון לנהוג באותה אישה באופן האנושי ביותר.
יש בבחירה הזו נכונות מוסרית, אך יש בה גם בעייתיות מוסרית.



חשיבותו של דיון מורכב בבית הספר 
כאמור, המתח המוסרי מאפיין פעולה של כל צבא. כיצד נכין את הדור הבא של חיילי צה"ל להתמודד עם מורכבות רבה שכזו ?

האם לא צריך להתקיים דיון כזה בבית-הספר כאשר אנחנו מגדלים את הדור הבא של חיילי צה"ל ? לי ברור שכן.

לא מזמן, בתקופה הקרויה האינתיפאדה השניה, נאמרה אמירה נוראה של מפקד חיל האויר (דאז) דן חלוץ בראיון עיתונאי.
האיש נשאל מה מרגיש טייס המבקש לחסל בכיר טרור מסוכן ולצורך כך משליך פצצה שנופלת לאיזור מאוכלס בצפיפות. הוא השיב שהטייס מרגיש טלטול קטן בכנף. כשנדרש להבהיר עמדתו בהמשך, השיב במילים אחרות לגמרי, המבטאות את המורכבות המלאה של התנהלות של צה"ל במתח המוסרי הפועל על כל הצבאות:
"העובדה שנהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאוד. אני מצר על-כך. (...) [מדיניות חיל האוויר היא] להפעיל את העוצמה המינימלית ההכרחית להשגת המטרה המבוקשת. (...) אם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה תהיינה התוצאות הטראגיות - המבצע לא היה מאושר. עדות לכך היא שהמבצע המדובר לא אושר מספר פעמים קודם לכן, בגין הידיעה שקיימת אפשרות לנוכחות חפים מפשע בקרבת הטרוריסט סלאח שחאדה. (...) התייחסתי באופן ערכי לחלוקת האחריות בין המפקד ופקודיו, בין הטייסים ובין אלה ששלחו אותם למשימה, ולכן אמר להם שישנו טוב בלילה".
אי אפשר יהיה לשמור על הדמוקרטיה הישראלית, אם הדורות הבאים יגדלו לחשוב שהתשובה הראשונה שנתן חלוץ היא הנכונה.

רק תשובה שמתמידה לשמר על המתח הזה בין ההכרח המוסרי בצבא לטבע האינהרנטי הלא-מוסרי של הצבא, שמחייב מחשבה והתלבטות לפני כל פעולה וביקורת עצמית וציבורית אחרי כל פעולה בדבר המוסריות שלה, תשמור על המשטר הדמוקרטי הישראלי גם מאות שנים קדימה.

תכליתו של חינוך במשטר דמוקרטי הוא לחנך אזרחים לדמוקרטיה. בדמוקרטיה הנאבקת על קיומה, התכלית הזו קשה ומורכבת הרבה יותר, אבל אין דבר הכרחי יותר ממנה.

החברה הישראלית היא חברה שסועה. אין דרך טובה יותר לשמר לכידות בחברה שסועה מאשר דמוקרטיה. הדמוקרטיה הכרחית לקיומה העתידית של החברה הישראלית.

החרבתה של הדמוקרטיה הישראלית היא צעד גדול של הטרור האנטי-ישראלי בדרך להחרבת מדינת ישראל.

לכן, המסקנה ההכרחית היא שכל המבקש לפטר מורה שניהל דיון המחנך את הדור הבא להתלבטות מוסרית, מסייע בהחרבת הדמוקרטיה הישראלית.

15.9.2011

תג מחיר של מתנחלים נגד ישראל ? זה בסה"כ פרומו

חייל מילואים ישראלי שיתף בחוויותיו משירות המילואים האחרון שלו. הסכנה האמיתית באבטחה-שוטפת ביהודה-ושומרון, מתברר, נשקפת מצד המתנחלים. פעולת תג המחיר בבסיס חטיבת בנימין השחיתה כלי-רכב שעשויים היו להידרש לפעילות מבצעית. נראה שהרציונל של מאמיני תג-המחיר קצת ירד מהפסים, ולצד קולות שמבקרים את הקו החדש אפשר למצוא גם את מי שמצדיקים אותו.

החשוב בסיפור הזה, עם כל הכאב על חיילי-צה"ל שנאלצים להגן גם על גבם מצד אלה שעל חייהם הם שומרים, הוא התבהרות הערפילים. ציבור יהודי מסויים ביהודה ושומרון רואה במדינת ישראל אוייבת. גם הוא שותף למה שכולנו (חוץ מממשלת ישראל) כבר רואים כבר זמן רב -   בואה הקרב של פלסטין, וברור לו שלאחר ההכרה הבינלאומית בפלסטין, ישראל תנהל מו"מ כזה או אחר עמה, גבולות כאלה או אחרים יותוו, ואז תעלה שאלת פינוין של ההתנחלויות שמעבר לגבול. מאחר וברור לו שישראל לא רק שלא תגן על ההתנחלויות האלה, אלא תפנה אותן בדיוק כפי שפינתה יישובים בסיני ובעזה, הוא כבר פועל כנגד האויבים החדשים. בלי שמץ מודעות היסטורית, בלי שמץ של פרופורציה בין החשוב (יישוב א"י בעת הזו) לחשוב באמת (מדינה יהודית ברת-קיימא לדורות), ועם נכונות לדקור אחים בגבם, מצית הציבור הזה את הניצוצות הראשונים של מה שעלול להתפתח למלחמת-אחים.

האסימון צריך לרדת לכולנו.
לכל מי שמאמין שמדינת-ישראל ברת-קיימא חשובה יותר מיישוב זה או אחר.
לכל מי שמבין שרוב יהודי מוצק וקו מוסרי נחרץ דחופים יותר מהכרעות לטובת ארץ-ישראל.
לכל מי שרואה שחוסר-יכולתה של ישראל להתנתק מהשטחים הובילה אותה בנתיב של התבהמות מוסרית .
לכל מי שחי בשטחים אבל יודע שהעם חשוב יותר מן הארץ.
לכל מי שראה שמאז 1992 כל ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, מימין ומשמאל, נכנסו למשא-ומתן כדי לסיים את הקשר הסבוך  בין היהודים והפלסטינים, באופן שיאפשר רווחה לכל אחד מהצדדים, וחופש מהשני.
ובעיקר לכל מי שעתיד למצוא עצמו נדרש להקריב את ביתו, המקום בו גדל, מרכז חייו למען הסדר קבע עם האויב, או שעתיד למצוא עצמו חי קרוב מאוד לגבול עם האויב הזה, שאולי יהפוך לידיד ואולי ימשיך להתמיד בחלום השלכתנו אל הים - אחדותו של העם היושב בציון חשובה יותר מסוגיות טקטיות של יישוב כזה או אחר. האחדות הזו לא נתונה בידיהם של פלסטינים אלא רק בידיהם של יהודים. היהודים המבקשים לפורר את האחדות הזו, מכחידים במו ידיהם את חלומו של בנימין זאב הרצל.

העצוב הוא שגם אם האסימון יירד, הוא עלול לרדת מאוחר מדי. אם הוא לא יירד, הרי שבקרוב, בקרוב מדי, ישראל תידרש להכריע האם לפנות התנחלויות בכוח, או להותירן בשטח המדינה הפלסטינית, לרחמי הפלסטינים. וכך או כך, מלמדים אותנו המאורעות האחרונים, צפויה שפיכות-דמים.

[קרדיט נאות: הגעתי לפוסט הזה לראשונה הודות לבלוג החברים של ג'ורג'.]

[עדכון, 9/10/2011: אני חייב להודות שלמרות ההערכות שלי, הופתעתי לגלות כמה מהר הפכה סוגיית תג המחיר לרלוונטית בכל שטחי מדינת ישראל. אישית, למרות הצער על גילויי הגזענות והפגיעה שבהם, אני רואה בהתפתחויות האחרונות מהלך שיש בו יותר מן הטוב מאשר מן הרע. קשה להאמין שאדם כלשהו שאמון על ניהול מדיניות יוכל להמשיך ולטמון את ראשו בחול, אל נוכח הפיכתה של התפישה הגזענית-אלימה הזו לחלק אינטגרלי מסדר היום במדינת ישראל. עדיין נותרת השאלה האם יבינו האמונים על קבלת ההחלטות, שהגיע הזמן להפסיק ולהתענג על כך שעדיין מדובר במיעוט מבוטל,  והגיע הזמן להחזיר את שלטון החוק למדינת ישראל, גם במישור הזה] 

3.7.2011

יום יבוא ואנחנו עוד נתחרט על שלא הגבנו

"יום יבוא ואנחנו ננהל את המדינה, נחוקק את החוקים, נחקור ונראה מי העמיד לדין רבנים, ונבוא איתם חשבון, בעזרת השם". הדובר, לפי עיתון הארץ, הוא חבר הכנסת יעקב כץ (הידוע בכינויו כצ'לה) שצוטט כאומר דברים אלה בהפגנת מחאה כנגד מעצרו לחקירה בת שעה של הרב יעקב יוסף (הבן של), בגין הסכמתו לספר "תורת המלך".

הרב שוחרר אחרי שעה.

המעצר נדרש כי הרב יוסף, בדומה לרב דב ליאור לפניו, לא מצא לנכון להתייצב לחקירה חרף זימון שקיבל מהמשטרה.
ח"כ כץ לא לבד. פעילי ימין ניסו לפרוץ לביהמ"ש העליון במחאה על מעצרו של הרב ליאור.

מחר מתוכננת מחאה גדולה כנגד העזתה של המשטרה לחקור את מי שנחשדים במתן הסכמה לספר העוסק בשאלה החשובה מתי מותר להרגו בגויים, ספר שנכתב בסביבה לא צריך לחשוב הרבה באילו גויים עסקינן (מתקשים ? אילו שאינם-יהודים מתגוררים בין הירדן לים וכשיגדלו עלולים לאיים על חייהם של יהודים?).

כתבתי בעבר שהשאלה מי כאן הגיס החמישי הולכת ומקבלת תשובה מצמררת על ידי היהודים שבחרו להתנחל ביהודה ובשומרון ועל ידי התומכים בהם.

המאבק המתנהל כאן על דמותה של מדינת-ישראל הולך ומקבל אופי של מאבק שאחריו הכל ייראה אחרת. כל מי שמבקש שהמדינה היהודית תיוותר מדינת חוק, צריך לבחור צד. אחרת, יום אחד כל שיוותר הוא החרטה הנוראה, על הזמנים ההם, בהם יכולנו להגיב תגובה שהיתה לה גם השפעה, אבל ישבנו בצד ושתקנו

27.3.2011

אז מי פה הגיס החמישי ?

האשמה חוזרת ונפוצה בישראל היא כי השמאל (הקיצוני, לכל הפחות) הוא גיס חמישי. יש המאשימים בכך את הערבים. אחרים מאשימים בכך את כל השמאל. נדיר לשמוע האשמה שכזו כנגד ימנים. זה משהו שנדבק טוב רק לשמאלנים, ככל הנראה.

הופתעתי לגלות לפני מספר ימים, הודות לבלוג שאני מעלעל בו לעתים, מסמך מזעזע המפורסם באינטרנט על ידי המטה העולמי להצלת העם והארץ, והמהווה בעצם פסק-הלכה שניתן בעקבות  פינוי והריסת מבנים חוות-גלעד שתוכנו מעיד בצורה חד-משמעית מי כאן בעצם הגיס החמישי.
פסק-ההלכה קורא לאנשים למסור את נפשם כנגד פינוי, קובע חד-משמעית שאין לממשלת ישראל סמכות לקבוע היכן יתיישבו יהודים, ומסכם במילים הבאות שאביא בשם אומרם:
"אין הבדל בין אויב הבא לכבוש את הארץ בנשק,  לבין יהודי הכופר בקדושת
ארץ ישראל ובמצוות ה', ומוסר את הארץ לאויב,  מרצון או מכוח הפקודה.  מי
שמאס בארץ ישראל, ולא נוח לו לחיות בה, יתכבד וינטוש את המולדת ויירד מן
הארץ ח"ו. אך מי שבא לעקור יהודים בכפייה מאדמת הארץ,  ולכפות עליהם
בכח הזרוע לעזוב את הבית ולהרוס את הישוב,  הרי זה כאילו האכילם בשר
חזיר בכח, וכאלו כפה עליהם לחלל שבת. חובה מן התורה על כל אדם מישראל
לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי
שמוסרים את הנפש מול גוי.
תורת ישראל מתייחסת לאדם המחטיא אדם מישראל, ועומד ודורש ממנו לעבור
על דברי תורה – בתור רשע. והוא מוגדר בהלכה כגוי לכל דבר.  יתירה מזו!
מעמדו בהלכה גרוע מגוי, כיון שהוא יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו".
 החתומים על פסק ההלכה:

הרב ישראל אריאל   הרב שלום דובער הלוי וולפא   הרב דב שטיין   פרופ' הלל ויס.

המשמעות המעשית של ציות לפסק-ההלכה הזה היא פירוקה של מדינת ישראל. דומה שדווקא המלומדים האלה, שכחו את הגורם העיקרי לחורבן בית שני - ריב האחים שקדם לו. דווקא הם לא הבינו את גדולתו של מנחם בגין, ושכחו את הלקח שהוא ביקש ללמד את כולנו, הלקח שבזכותו נמנע ריב אחים עת הקמת המדינה: אויבינו עדיין ניצבים בשערינו. והגרוע מכל תהיה מלחמת אחים הדדית בישראל, אשר תחריב את מדינת ישראל.

אבל במציאות הנוראה שלנו, כשלימין ולשמאל אין עוד הנהגה בשיעור הקומה הנדרש, דעו:
אם אכן איש הישר בעיניו יעשה, הגיס החמישי המאיים על עתידה של מדינת-ישראל, הוא הימין הקיצוני.

[2 הערות:
  1. ישראל אריאל שחתם על פסק ההלכה הזה, איננו ישראל אריאל שכתב את מכתב התמיכה הנורא בספר "תורת המלך" במסגרתו קרא באופן שאיננו משתמע לשתי פנים לרצח ילדים פלסטינים באשר הם, שכן להגיונו אלה, לכשיגדלו, יטבחו ביהודים. עצוב, אבל שני אנשים בעמנו הנושאים את השם המכובד והתובעני הזה (ישר-אל, מי ששרה עם האל וכמובן שמו של השלישי באבות האומה היהודית; ארי-אל, הארי של האל וכמובן שמו של המלאך האחראי על יצירה ורפואה) מסתובבים בינינו ומתחרים זה בזה מי ינהג באופן שקול פחות ומסוכן יותר, מי ירחק יותר מתורת ה', ממוסר היהדות ומאנושיותו.
  2. על הפינוי הקשה מחוות גלעד אפשר לקרוא כאן וכאן. למי שתמה מהי תגובה ציונית יהודית ראויה כשיש ויכוח האם יישוב צריך לקום או להתפנות, אפנה אותו לסיפור העליה לביריה. אבל אל תבינו אותי לא נכון - עלייה שכזו מבצעים באחדות, ולא במלחמת אחים. ובדמוקרטיה, כמו ביהדות - אחרי רבים להטות. הגיס החמישי שבתוכנו מתנכר לכלל החשוב הזה].