נתניהו מנהיג חזק ליד ההגה?

שוב שמעתי בשיחות פוליטיקה-של-שבת את ההצהרה הבוטחת-בעצמה שעדיף נתניהו אחד בהגה על לבני והרצוג ולפיד גם יחד, כי הרי הוא מנהיג חזק. 

שמעתי וניסיתי להזכיר את העובדות שמוכיחות עובדה אחת פשוטה: נתניהו רחוק מאוד מלהיות מנהיג חזק. 

ואני לא מדבר על נתניהו של הקדנציה הראשונה, האיש ש-

• שחרר את אחמד יאסין
• החזיר את עיר האבות, חברון 
• הבטיח את כל מה שהבטיח בהסכם ואי. 

לא. אני מדבר על נתניהו בגירסתו 'הבוגרת', 'המנוסה', 'האחראית'. זה אותו מנהיג חזק אשר הבטיח הבטחות מכאן ועד סוף העולם לגבי חמאס: 

נזכיר לכל מי ששכח - נתניהו דיבר אחרי 'עופרת יצוקה' של אהוד אולמרט. עברו כבר שש שנים מאז (כן, נתניהו עלה לשלטון ב2009. איך שהזמן עובר...). אי אפשר להגיד שלא היו לו הזדמנויות לממש את הבטחותיו.... לפחות פעמיים - בעמוד ענן ובצוק איתן הוא היה יכול לממש את המדיניות לה התחייב.

האם מישהו היום יכול לומר ברצינות שממשל נתניהו בשש שנותיו הצליח להחליש את החמאס ? אם כבר, הרי שהוא נתן לכולנו שיעור איך מבססים את שלטונו של ארגון טרור ואיך הופכים אותו ללגיטימי בעיני העולם. ההגינות מחייבת לציין שנתניהו איננו הראשון שנכשל בהנהגת מלחמות ישראל נגד ארגוני טרור וגרילה. אבל הוא בהחלט המנהיג האחרון והנוכחי ברשימה המכובדת עליה נמנים, בין היתר,  בגין, רבין ואולמרט. 

עכשיו תשוו את נתניהו והתמודדותו עם הגרעין האיראני לעומת -

• אולמרט והתמודדותו עם הגרעין הסורי 
• יצחק רבין והתמודדותו עם חטיפת מטוס לאנטבה 
• מנחם בגין והתמודדותו עם הגרעין העיראקי.

השוואה שעושה קצת לא נעים, לא ?

אז נתניהו מדבר אבל לוקח לו שנים לאשר. לפעמים זה נראה שאפילו פעולות שראשי ממשלה כמו אולמרט / שרון / בגין / בן-גוריון היו מאשרים באופן מיידי לא מאושרות על ידו. יכול להיות שאפילו פרס ורבין, הססנים ידועים, הוציאו יותר פעולות 'חזקות' מאשר נתניהו?

לי זה נראה שבדברים 'הקשים באמת' האיש הוא גלגול חדש של משה שרת. ואתם חושבים שהוא 'מנהיג חזק'?

לפעמים נדמה לי שדווקא אוהבי המנהיגים החזקים היו צריכים לתמוך בצמד הרצוג / לבני ודווקא אנשי-השמאל היו צריכים לתמוך בראש-הממשלה ההססן והזהיר ביותר בתולדות מדינת-ישראל.

שופכים בלגלוג את דמו של נתניהו 'הנדחף', ומה מתברר ? שזו התקשורת הישראלית שבכלל נתפשת במלוא מערומיה

כל מי שקורא את הבלוג הזה בעקביות יודע שאני לא חוסך את שבטי מהתנהלותו של ראש-ממשלתנו בסוגיות בהן אני סבור שהוא טועה ואף מטעה. אבל אני סבור שיש מקומות שבהם מגיע לאיש יחס הוגן, והאירועים בצרפת סביב מתקפות הטרור של השבוע שעבר הם בהחלט דוגמא להתנהלות סבירה לחלוטין מצדו של נתניהו שזוכה ליחס בלתי-סביר לחלוטין מצדה של התקשורת. 

מה לא ראינו ?

• ביקורת של הארץ על עצם הגעתו של נתניהו לטקס
• ביקורת מזלזלת של יאיר לפיד שצוטטה בדה-מארקר על הידחפותו של נתניהו אל השורה הראשונה וכמובן שאותה ביקורת של לפיד צוטטה וגם זכתה לכיסוי רחב וכותרת ראשית בYNET  (אליה הצטרפו ועליה חזרו גם בהארץ)

והנה מתברר בפרסום בואלה  שהעובדות הן קצת אחרות:  

• "בחלק מכלי התקשורת כאן בפריז, וגם בישראל, הועלתה הטענה ולפיה נתניהו "נדחף" לשורה הראשונה של המנהיגים במהלך העצרת. העיתון 'פארי מאץ'' פרסם הבוקר ידיעה ששוללת את הטענה הזו, והסביר כי ארמון האליזה תכנן היטב את שיבוץ המנהיגים בעצרת, כך שנתניהו ואבו מאזן יצעדו שניהם בשורה הראשונה ויבלטו מול המצלמות."

• במקור "הצרפתים העבירו לירושלים מסר מפורש ולפיו הם אינם מעוניינים שנתניהו יבוא לעצרת. מסר דומה הועבר גם לאבו מאזן במוקטעה שברמאללה. נשיא צרפת הולנד, הסבירו באליזה, לא רצה שהעצרת תייצר מחלוקת בנושא הישראלי-פלסטיני, אלא תתמקד במסר של אחדות כלל-צרפתית."

• "לאחר שהועבר לצרפתים מסר ולפיו נתניהו בכל זאת מעוניין להגיע, הנשיא הולנד התקשר אליו באופן אישי והזמין אותו להשתתף באירועים... בפריז מיהרו להזמין גם את אבו מאזן, וקיוו שאולי יקרה נס ובין השניים ייווצר איזשהו רגע אנושי קצר" 

מממ..... לא נעים, אה? 

כידוע, רגע אנושי בין נתניהו לאבו-מאזן לא קרה. ובכל זאת, נוכחותם של נתניהו ואבו-מאזן באירוע שמסמל מבחינות רבות את התובנה האירופאית שהטרור האיסלאמי הקיצוני מאיים על היבשת כולה, היא לא משהו שצריך לבטל אותו או להפחית מחשיבותו. רצונם של הצרפתים במפגן של אחדות תוך העלמת חלקים חשובים מאוד במאבק בטרור העולמי, בדמות הנוכחות של ההנהגה הפלסטינית המתונה ושל ההנהגה של מדינת ישראל הנאבקת בטרור הזה כבר שנים ארוכות, מלמדת שאצל הנהגת צרפת טרם ירד האסימון. הם עדיין בשלב של appeasement ושל עשיית-רושם ולא הפנימו את מה שאבו-מאזן כנראה כבר כן הפנים: אין מנוס ממאבק בלתי-פוסק, נחוש ועקבי במסגרתו נדרשים לכל עזרה שרק אפשר לקבל. 

העובדה שנתניהו ואבו-מאזן לא לחצו ידיים בטקס לא צריכה להפתיע אף אחד. לנתניהו יש בחירות (שסביר להניח שהיו מבחינתו מניע עצמאי להגעה לטקס, לא פחות מהחשיבות ההיסטורית של האירוע, אבל המניע הנוסף לא מאפס את החשיבות הזו, ומה שמותר לבנט ולליברמן בוודאי מותר גם לו). לאבו-מאזן יש מאבק חשוב על מקומו בהנהגה הפוליטית של הרשות. אבו-מאזן ונתניהו עסוקים בריקוד טנגו משלהם סביב המו"מ הישראלי-פלסטיני שאיננו מתנהל לו על פני השטח אלא בצעדים ובתגובות שלמתבונן מהצד נראות, לכל הפחות, כתמוהות. האינטרס קצר הטווח של השניים היה שלא להיתפס בלחיצת ידיים. וזו כמובן שגיאה, כי ברגע ההיסטורי הזה, המתונים במזרח-התיכון היו צריכים לראות לחיצת-ידיים כזו. על זה בהחלט יש להצטער. 

הצער על מה שלא היה לא צריך להעלים את ההתרשמות ממה שכן היה בסופו של דבר. מפגן בינלאומי מרשים של התנגדות לטרור של קיצונים המבקש לדכא את חופש הביטוי. רגע היסטורי של התאחדות של הקהילה הבינלאומית, לו היו שותפות גם ישראל וגם הרשות הפלסטינית. 

ואחרי המפגן הזה, תקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון-נפש. עיתונים רבים מדי מהמרכז והשמאל הישראלי איבדו כל רסן במסגרת המאבק הפוליטי סביב הבחירות. איך אפשר למתוח ביקורת כלשהיא על 'ישראל היום', כשכל שאר התקשורת הישראלית מרשה לעצמה להתנהל בצורה כל-כך לא מרוסנת כלפי ראש ממשלה מכהן ולהוציא דיבתו רעה בלי קשר לעובדות?

ראיון ווטסאפ בפלוג של ח"כ עמר בר לב

הטכנולוגיה מתפתחת ומשנה את העולם, וטל שניידר בבלוג הפוליטי המצויין שלה, הפלוג, הדגימה שינוי שכזה - ראיון קבוצתי בווטסאפ של חבר הכנסת עמר בר-לב.  

דברים מעניינים שנאמרו בראיון: 

• לדעתו של ח"כ בר-לב ציפי לבני מתאימה להיות שרת הביטחון (נזכיר - הבטחוניסט הבכיר של מפלגת העבודה). 
• הוא מאמין שללא מהלכי החקיקה האחרונים של ממשלת נתניהו בהובלת יש עתיד לגיוס חרדים, היו מתגייסים יותר חרדים היום. 
• ח"כ בר-לב מאמין שתרומתו החשובה בכנסת האחרונה היא תוכנית הפירוז של עזה. 

בהחלט שווה מבט. 

(התמונה מצוטטת מהטוויטר של ח"כ בר-לב: 'כל יום לומדים משהו חדש')

ג'ואן פיטרס, מחברת 'מאז ומתמיד' הלכה לעולמה

ג'ואן פיטרס הלכה לעולמה אתמול. הפרשנית הפוליטית והעיתונאית נודעה בישראל בעיקר בזכות ספרה "מאז ומקדם".יהי זכרה ברוך.

חשיבותו של הספר "מאז ומקדם" הוא בכך שהוא מציג כמה טענות שקבלתן היתה יכולה לשנות מהיסוד את תפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

1. באמצעות ניתוח נתונים דמוגרפיים פיטרס קובעת שמישור החוף והשפלה המרכזית היו מיושבים בדלילות על ידי ערבים במהלך המאה-ה19. היא טוענת כי הפריחה הכלכלית של ארץ ישראל בשלהי המאה ה-19, תוצאה של שילוב תהליכים (העיקריים שבהם תחילת עליית היהודים ושינויים פנימיים באימפריה העות'מנית) הניעה מהלכי הגירה של ערבים: הן מהלכי-הגירה פנימיים משדרת ההר אל עבר איזורי החוף והשפלה והן מהלכי-הגירה מהמדינות שסביב. מהלכי הגירה אלה הואצו לאחר שארץ ישראל עברה לידי הבריטים ועליית היהודים הואצה. למותר לציין שרוב ההגירה הזו של הערבים היתה לא-חוקית או לא מתועדת. המשמעות של הטענה הזו: הפלסטינים לא היו תושבי הארץ מאז ומקדם, אלא מהגרים זה מקרוב באו. לא פליטים אלא מהגרי עבודה, שמלחמת העצמאות בסך הכל גרמה לכך שהם נאלצו לשוב למקומות מוצאם. 
2. פיטרס גם הצביעה בספרה על העובדה כי מספר הפליטים הערבים שעזבו את ארץ ישראל ב-1948 איננו יכול להיות גדול מכ-430,000 וכי מספר דומה של פליטים יהודים נאלצו לעזוב את מדינות ערב והגיעו לישראל. המשמעות של הטענה: יש לראות את הפליטים הפלסטינים במדינות ערב כתוצאה של חילופי אוכלוסין עם מדינת-ישראל. 

ספרה של פיטרס זכה לביקורת רבה. חלק ניכר מהביקורת היה מצד היסטוריונים שעמדתם הפוליטית היתה ידועה מראש. היסטוריונים אחרים תיארו את הספר באופן חיובי ביותר. בעולם נאור יותר, אפשר היה לצפות לדיון ענייני ומעמיק בספר ובטיעוניו. בעולם כמות שהוא, לא תזכו לנהל דיון לעומקו של הספר עם איש שמאל שמאמין בכל מה שסיפרו לו על הפלסטינים. הוא יבטל את הספר בגלל שכולם יודעים שהוא אינו רציני. זו בעיקר ראייה לחוסר-רצינותם של המבטלים. מדובר בספר רציני ומעמיק והנרטיב שהוא מעלה זכאי, לכל הפחות, לאותה מידה של רצינות לה זוכה עד היום הנרטיב הפלסטיני. יש למדינת ישראל אינטרס עמוק שהנרטיב הזה יזכה לפחות ליחס הזה. העובדה שהדבר איננו קורה, למרות שבישראל שולט ממשל ימני לפחות 6 שנים, אומרת הרבה על תפישת-עולמם של הפוליטיקאים הימנים של ישראל.

ואם אתם חושבים שהביקורת על ספרה של פיטרס מוצדקת, כנראה שלא ראיתם את סרט הוידאו הבא:

לקריאה נוספת

• על מאז ומקדם בויקיפדיה 
• על מאז ומקדם בבלוג המקוון של זאב גלילי 
• From Time Immemorial: The Origins of the Arab-Jewish Conflict over Palestine באמזון
• מאז ומקדם באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספריית הפועלים

חמישים שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל

היום מלאו 50 שנה למותו של אברהם ג'ורי ז"ל, חייל נח"ל. 

כמו תמיד,מבט היסטורי מאפשר לראות עד כמה השתנתה המציאות הישראלית ועד כמה היא נשארה כמו שהיתה. 

אברהם ג'ורי היה חבר גרעין הנח"ל שהיה מוצב ביד חנה. זה לא היה גרעין נח"ל רגיל. קיבוץ יד חנה היה הקיבוץ היחיד בישראל שהשתייך למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). בראשית שנות ה-60 סיכם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, עם ראש מק"י, משה סנה, כי חברי תנועת הנוער של מק"י ישרתו בגרעין נח"ל אשר יוצב בקיבוץ יד חנה. בדרך הזו, קיוו אנשי מק"י, הם יוכלו לשמור על הנוער שלהם ולגדלו על פי אמונתם - לרדיפת שלום ואהבת האדם. 

הגיזרה באיזור יד חנה, בגבול הישן לפני מלחמת ששת-הימים, היתה שקטה, עד לאותה עת. האירוע התחיל באופן שגרתי לגמרי, במהלך חריש של שדה ליד הגבול. לגיונרים ירדנים מצדו השני של הגבול נופפו לשלום לטרקטוריסט החורש וניסו לשכנעו להתקרב אליהם. הוא המשיך לחרוש. כשהתרחק, הם חדרו לשטח ישראל במטרה לחטוף את נעים ירמיהו, חייל הנח"ל שאבטח את חריש השדה (על פי הוראות הקבע). הוא נאבק בחוטפיו וכשלא הצליחו לשאתו אל עבר הגבול בשל מאבקו, ירו בו ונמלטו. אברהם ג'ורי הגיע למקום עם אחרים שהוזעקו והתנדב להיכנס אל השדה החשוף לאש ולפנות את חברו הפצוע. הוא נשא את חברו על שכמו, אך נורה על ידי צלף, כנראה אחד מאותם ליגיונרים, ונפצע. הוא מת כמה שעות לאחר מכן בבית-החולים בשל פציעתו. חברו הפצוע ניצל. 

בעקבות תקרית הגבול הזו פרץ ויכוח בתוך שורות מפלגת מק"י. עד אותה עת התנהלה המפלגה על בסיס תפישה משותפת כי האינטרס הישראלי הוא התרחקות מהציונות לעבר הקומוניזם, עתיד האנושות. מתוך התפישה הזו, נבעה פרדיגמה שפירשה את רוב אירועי-הגבול כנובעים מיוזמה ישראלית ששורשיה בשאיפות הציוניות. אבל האירוע הזה - קרוב לביתה של מק"י - בו היו מעורבים רק אנשי גרעין הנח"ל של קיבוץ יד חנה, חיילים המחוייבים לתפישות רדיפת השלום של התנועה - הקשתה על שמירת הפרדיגמה הזו. בעת בירור האירוע ביד חנה בו נכחו מנהיגי המפלגה, נפלה מחלוקת בין מאיר וילנר למשה סנה, כשוילנר ממשיך להעלות ספקות ולתמוה שמא אולי הנחלא"י עשה פרובוקציה. התנהלותה של ברית המועצות לאחר מכן הקשתה על שמירת הפרדיגמה הכוללת של ברית-המועצות כמדינה רודפת צדק, שכן היא הטילה וטו על גינויה של ירדן באו"ם בהקשר לאירוע הזה. חלק מחברי הקיבוץ ומחברי מק"י חשו פגועים, שכן הם - בשר מבשרה של ברה"מ - ציפו ליחס הוגן יותר כלפיהם ולבירור הוגן של העובדות לפני שברה"מ גיבשה עמדה, והופתעו לגלות שיחסי החוץ של ברה"מ מושתתים על יסודות אחרים. 

תהליכים היסטוריים לעולם אינם מעוגנים במסובב אחד, אבל כשנה לאחר מותו של אברהם ג'ורי ז"ל התפצלה מק"י, לפלג קטן שאפשר לכנותו 'הציוני' בהנהגת משה סנה, ולפלג גדול יותר שאפשר לכנותו 'האנטי-ציוני' בהנהגת וילנר. הפלג הקטן התגלגל עם השנים עד שנטמע במפ"ם. הפלג הגדול יותר מוכר היום בשם חד"ש. 

דוד מרחב סיפר בבלוג שלו על מותו של אברהם ג'ורי ז"ל והאירועים שבעקבותיו, וניסה להראות על הדומה בקשר למותו של ג'וליאנו מר חמיס. האם ההשוואה במקומה? דומה יותר או שונה יותר ? זו החלטה שכל אחד מאיתנו צריך להתלבט בה בינו לבינו. 

כשלעצמי, אני סבור שהמבט הזה, קשה ככל שיהיה, מחייב הסקת מסקנות אצל רבים מאיתנו. היה זה משה סנה, למשל, שידע, בסוף חייו, להודות בטעותו ולהתחרט על שבחר, תקופה מסויימת, לשלול את צדקת דרכה של הציונות. הוא ידע לעשות זאת בו זמנית יחד עם המשך הבעת אמונה בצדקת התפישה כי שלום חיוני לבטחון ישראל הרבה יותר מכל מהלך צבאי. האפשרות הזו להביט על המציאות על מורכבויותיה ולגבש תפישה שתהיה מסוגלת להנחות את האדם מיום ליום, תוך שהוא דבק באידיאולוגיה ערכית שאיננה מנותקת מקשיי היום-יום, היא משהו שכל אחד צריך לחתור אליו.
החתירה הזו נדרשת מכל אחד ואחת מאיתנו. במבט עמוק פנימה חובה עלינו לשאול עצמנו - מתי בפעם האחרונה הבטתי בראי ובחנתי את השקפותיי ?

לסיום, נחזור אל ההתחלה. כבודו של המבט במקומו מונח אבל כדי להביט על ההיסטוריה יש לזכור. נזכור, אם כן, את אברהם ג'ורי ז"ל, חייל הנח"ל, שמת בנסותו להציל את חברו. אדם שתואר על ידי מכיריו כחמד של בחור עם חיוך תמידי על הפנים. מדריך של ילדים ונוער שלא שכחו אותו גם שנים רבות לאחר מכן. יעקב גלעד, שהיה חניך של ג'ורי בתנועת הנוער של מק"י, כתב לזכר המדריך שלו את השיר רדיו רמאללה.

יהי זכרו של אברהם ג'ורי ברוך. 

לקריאה נוספת

• דף יזכור להנצחת אברהם ג'ורי
• מילות השיר רדיו רמאללה 

• ביצוע של השיר - 

a reply for the never ending accusation of Israel in Yasser Arafat's death

Once again I found myself arguing with a Palestinian over Yasser Arafat's death. Once again I found myself explaining that once one suspects foul play in the man's death, it is much more logical to suspect the Palestinians than any other group in the world, because when he died, it was obvious that the second Intifada was a horrible failure for the Palestinians gaining them nothing, annulling much of their Oslo accord related achievements. Arafat himself was isolated in his residents, without influence, a symbolic relic of a failed political leader, who misread the reality, denied his last opportunity to set a Palestinian state in his own life and started a violent terror attack only to discover that the Jews of the Holy Land were once again far stronger than the estimations of the Arabs.

But you don't have to take my word for it.
read the wiki article about the cause of death of Yasser Arafat and think (with an open mind) about the following facts:

1. The widow refused to let an autopsy take place. 
2. The medical file was given to Palestinian hands, and yet, where are the proofs from the medical records about the cause of death? 
3.  Palestinians were taking care of him in his last days, way outside of the influence or control of Israeli hands 
4.  Arafat's personal physician for 18 years (!),  Al-Kurdi, was not called to treat him in those days ! 
5. Palestinians quoting anonymous French sources said that tests of  his blood indicated that no poison known to be used by the Israeli Mossad was found in the man's body. It is a well known fact that the Mossad and the french secret services cooperated widely in the 50s and 60s. As new posions are hard to come by, it is far more reasonable to assume the french would have found such poison. The Palestinians, on the other hand, have been working closely with the soviets between the 60s and the late 80s, and probably had knowledge of posions unknown to the west or to the Mossad. 
6. Many palestinians officials denied allegations of poisoning in the first years after the man's death. Only when it became impossible to tie between them and his death, did they start supporting the assassination theories. 

The only logical explanation, impossible as it may seem, is that Palestinians, of Yasser Arafat's own inner circle, murdered him.

That is if you absolutely refuse to accept a far more known theory, that the man died of AIDS, and his inner circle has been running in circles ever since to prevent this fact from becoming public knowledge. 

באין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה. האומנם ?

שלום עכשיו, בפרסומת לכנס לזכרו של יצחק רבין (שמנוכס כהרגלו של מחנה השמאל בלעדית למחנה השלום), פותח במילים: "הקיץ האחרון לימד אותנו שבאין הדברות ובאין אופק מדיני באה מלחמה". 

מוזר. 

ואני דווקא זכרתי שאז, באמצע שנות ה-90', כשיצחק רבין המנוח הוביל הסדר מדיני אמיץ, והיתה המון הידברות, והיה המון אופק מדיני (עם הפלסטינים, הירדנים וכל העולם הערבי), דווקא אז פתחו הפלסטינים במלחמת טרור נוראה כנגד ישראל ואוטובוסים ואזרחים ישראליים התחילו להתפוצץ על ימין ועל שמאל. 

אז אולי הלקח הוא שבמזרח התיכון, עם הידברות ובלי הידברות, עם אופק מדיני ובלי אופק מדיני, באה מלחמה ? 

אולי הרומאים צדקו כשדיברו על כך שהרוצה בשלום ייכון למלחמה ? 

ואולי דווקא אלה שמדברים כל הזמן על שלום צריכים לעשות חשבון נפש? 

אולי, אם נשווה את הדרך שבה מתנהלים היחסים הישראלים-פלסטיניים כבר יותר מ-20 שנה, מאז הסכם אוסלו, הגיע הזמן שכל מי שתמכו בהסכם ההוא יודו שבמבחן היחיד שחשוב בעיניהם - מבחן השלום - ההסכם ההוא היה ונותר כשלון חרוץ? 

העובדה בה אני מאמין - כי לנו - היהודים היושבים בארץ ישראל - יש אינטרס ברור לא לשלוט בעם אחר, איננה אומרת שהאינטרס הזה הוא האינטרס היחיד שלנו וגם לא שהוא האינטרס העליון שלנו.

הסדר מדיני, אם יושג, צריך להיות כזה שלא הופך את ילדי ישראל למטרות במטווחי הפיגועים הפלסטינים. כל הסדר שיביא איתו עוד פיגוע בדולפינריום או עוד מטחי טילים על בתים ישראליים איננו ראוי והוא פסול מיסודו. 

אבל מה אפשר לומר לאנשים שעוצמים עיניהם מלראות שמסביב יהום הסער ? השמאל הישראלי שניצב מעבר למפלגת-העבודה מתעלם מהמציאות המשתנה, וממשיך בשיח השלום, למרות שברור לכל מי שמביט נכוחה באיזור שגם אם תקום מדינה פלסטינית, ואפילו אם החילונים והמתונים שבחברה הפלסטינית יצליחו להמשיך ולשלוט בה, לא יהיה שלום באיזור. 

השלום איננו העילה האמיתית להסדר מדיני עם הפלסטינים. כל מי שטוען אחרת, מסייע באופן פעיל בהנצחת המציאות של שליטה ישראלית בעם אחר, ועל ידי כך, הוא שותף בהמשך הפגיעה ביסודות המפעל הציוני בארץ הקודש, יחד עם אלה הסבורים שלישראל נכון עתיד זוהר, גם אם יהיה בתוכה מיעוט גדול מאוד של לא-יהודים, שאינם זוכים לשוויון זכויות גמור. 

דווקא לקראת תקופת הזכרון של רצח רבין חשוב לזכור זאת: התמיכה בהמשך התהליך המדיני איננה נעשית מתוך אשליה שהתהליך הזה יביא שלום, ולכן התהליך הזה חייב להבטיח ביטחון שאיננו תלוי ברצונו הטוב של הצד השני. התמיכה בהמשך התהליך המדיני נעשית מתוך הפיכחון שאי-ההיפרדות בנוסח "הם שם ואנחנו כאן", תביא בסופו של יום למדינה דו-לאומית ולסופו של החזון של מדינה לעם היהודי בארץ ישראל. 

עכשיו זה כבר ממש רשמי. תקשורת המיינסטרים של ישראל מכירה באינתיפאדה השלישית

התאונה הלא נכונה. טעות בתחזית בטווח של שלוש ימים. אבל הנה בתקשורת המיינסטרים הישראלית מדברים על האינתיפאדה השלישית. 

לקח להם הרבה זמן. גם הם מודים בזה שזה לא מאתמול. לטעמי (ולטעמם של רבים אחרים) זה נמשך כבר כמה שנתיים. 

האינתיפאדה השלישית כבר כאן ממזמן. 

האומנם רק כשקורה משהו באחת מהערים הגדולות, האליטה הישראלית נכונה להכיר במציאות? 

מצד אחד, הרבה בעיות פוליטיות נפתרות כאן למפלגות חברות הקואליציה ולאנשים העומדים בראשן. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, ציפי לבני, יכולים לישר קו ולהסביר שנוכח המצב חייבים לעשות פשרות בשלל נושאים - כדי להתמודד מול המציאות הבטחונית החדשה.

מצד שני, אם אפשר יהיה לכסות את קו השבר הכלכלי-חברתי המבוסס על ציפיות שונות של קהלי-בוחרים שונים תחת השטיח הבטחוני, הרי שבשטיח הזה עוברים קוי שבר אחרים, שרק הודות להבדלים בין סיעות הקואליציה הן תוכלנה לפנות אל קהלי-הבוחרים. האם נראה מפץ גדול בקואליציה המתיישנת הזו הודות לאירוע הבטחוני הזה או שמא הוא ישמש כחבל שיחזיק את הקואליציה עוד קצת יחד? 

וחשובה יותר מכל אלה - מהפרספקטיבה של הישראלי המצוי - עומדת השאלה: גם אם סוף סוף תכיר הנהגת ישראל בכך שמדובר באינתיפאדה, על כלל המשמעות הכבדה שבהכרה הזו, האם הנהגת ישראל באמת מבינה ורואה את כל התהליכים הרלוונטיים למרקם היחסים הישראלי-פלסטיני? 

על תאונת-דרכים והשלכותיה הפוליטיות-מדיניות ועוד כמה נקודות

• כאילו שמצב הדברים, כמות שהוא, איננו מתוח מספיק, באה תאונת-הדרכים אמש, ליד סנג'יל, בה מצאה את מותה הילדה בת ה-5, אינאס שווכאת ונפצעה קשה עומר עספור, גם היא בת 5. לא סתם תאונה. תאונת פגע-וברח שנסיבותיה עדיין נחקרות במשטרה. האירוע שנחשב, היסטורית, כזה שהתחיל את האינתיפאדה הראשונה, היה מותם של ארבעה פועלים בתאונת דרכים בין משאית בה נהג ישראלי, לבין שתי מוניות. לגבי אותו אירוע נפוצה שמועה כאילו היה מדובר בפעולת טרור ישראלית מכוונת. האם תאונת-הדרכים הזו תהיה האירוע שהיסטוריונים יתארו כאילו הוא זה שהתחיל את האינתיפאדה השלישית ? 

• אני מזכיר פוסט ישן-נושן - למה הנשיא אובמה בא לבקר? - כדי לוודא שקוראיי זוכרים שתפישת המציאות על פי הבלוג הזה (בניגוד לתקשורת הישראלית ברובה), היא שהאינתיפאדה השלישית כבר התחילה ממזמן. 

• ואני מזכיר פוסט חדש מהתנור - זה לא נראה טוב - כדי לשוב ולהזכיר שאפשר לקרוא את המצב הישראלי-פלסטיני במגוון נרטיבים, ובוודאי לא חייבים להסכים עם הניתוח הפוליטי שלי, אבל אי-אפשר להתעלם מהמציאות: לפלסטינים יש אינטרס מדיני ברור להגביה את הלהבות, כדי לוודא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יקבל פחות כותרות בתקשורת העולמית מדעא"ש ועניינים שכאלה.  

• הפלסטינים לא לבד בעניין הזה. לא צריכים לקבל את התפישה של מתי גולן לגבי המקצועיות של ג'ון קרי (תפישה שגויה לגמרי, שאיננה מתיישבת בקנה אחד עם הרקורד הארוך  של ג'ון קרי בנושאי חוץ ובטחון הרבה לפני שהיה למזכיר המדינה, בשנות כהונתו כסנאטור) כדי להבין לאן ימקד הממשל האמריקאי את מאמציו המדיניים בשנים שנותרו לו תחת הנשיא אובמה. מאחר וממשל אובמה הולך ומתקרב לתקופה שבה הנשיא המכהן יאבד את השפעתו לבצע שינויים במדיניות הפנים, ואז  - בדיוק כפי שראינו אצל נשיאי ארה"ב הקודמים -  לא יהיה נושא בינלאומי שבארה"ב יעדיפו להתעסק בו יותר מאשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אחרי הכל, זו סוגיה שמבחינת ארה"ב פתרונה מחייב השקעה נמוכה יחסית בטווח המיידי, עם פוטנציאל אדיר למקום מכובד מאוד בהיסטוריה (וכמו שהנרי קיסינג'ר לימד את כולם, הפתרון המדיני לא חייב להחזיק מעמד הרבה זמן, אלא רק עד להענקת פרס הנובל, והתוצאה הסופית, גם אם היא מאוד שונה מהתכנון, וגם אם היא מושגת בכוח הנשק, כבר לא תטריד אף אחד).

• הפלסטינים משוכנעים שיהיה להם רוב במועצת הביטחון של האו"ם שיהיה נכון לתמוך בסיום הכיבוש, לאור חילופי המדינות החברות הצפויים עד סוף השנה. ככל הנראה, כל מה שמפריד בין קבלת החלטה כזו לבין דחייתה בוטו, הוא ארה"ב. ובכל זאת, הסנאטור הרפובליקני ממדינת ישראל, כפי שיש המכנים את בנימין נתניהו, נפגש עם שלדון אדלסון, בסמוך כל-כך לפני בחירות אמצע-הקדנציה של 2014 בארה"ב?

זה לא נראה טוב

קשה להביט על המצב הנוכחי של המאבק הדיפלומטי הישראלי-פלסטיני באופטימיות, אם אתה ישראל. 

אז נכון שתוכניות עבר של הפלסטינים סוכלו בהצלחה, להפתעת כותב הבלוג הזה. הקמפיין הפלסטיני של 2011 הצליח להגיע רק עד אונסק"ו וההצלחה הפלסטינית ב-2012 להגיע למעמד של מדינה משקיפה שאיננה חברה (החלטה 67/19) לא הורגשה במציאות חיינו או חייהם. אפילו הפניה החד-צדדית לארגונים בינלאומיים שונים שהיוותה את עילת הפיצוץ מבחינת ישראל) לשיחות הישראליות-פלסטיניות של 2014 לא הביאה לשינוי משמעותי. 

אבל זה לא צריך לגרום למישהו לחשוב שהפלסטינים מתנהלים ללא תוכנית מסודרת. הכרעת הפרלמנט הבריטי להכיר במדינה הפלסטינית ברוב עצום היא רק עוד קיסם שנוסף לו למדורה ההולכת ומתעצמת. זה הצד שעוסק בהגברת הלגיטימציה הפלסטינית. במקביל, הצד השני- הגברת הלחץ הישראלי גם היא נושאת פירות, למשל הכרעת הכנסיה הפסביטריאנית לפני כמה חודשים למשוך השקעות בחברות המעורבות במה שהכנסיה הגדירה ככיבוש.  

אפשר לא להסכים איתי לגבי הניתוח שלי של המצב הבטחוני הנוכחי בשטחים, אבל אי אפשר להביט על המציאות שלאחר צוק איתן, על רקע הדרך שבה הסתיים התהליך המדיני האחרון, ולאור הקמפיין הדיפלומטי הפלסטיני האגרסיבי, ולחשוב שהדברים מנותקים או יישארו מנותקים מן האירועים האחרונים סביב הר הבית. 

יחסי אבו-מאזן וראשי חמאס אולי לא לגמרי ברורים לעין הישראלית, אבל הנחת-המוצא של ישראל צריכה להיות שמבחינת החמאס, כל עוד אבו-מאזן יכול לספק הישגים מדיניים, הם יתנהלו באופן שיהיה המועיל ביותר עבורו. 

האם יש מקום להרהורי קונספירציה בנוגע לצוק איתן ובנוגע לכוונותיו המדיניות של ביבי נתניהו? ייתכן. 

קשה להחליט מה נראה יותר גרוע - האפשרות שישראל מתנהלת ביודעין ובמכוון מתוך כוונות קונספירטיביות אבל תוך הבנה עמוקה של השלכות מעשיה, או האפשרות שישראל מפסידה במלחמה הדיפלומטית תוך הפגנת יכולות מחרידות. 

לקריאה נוספת

• המו"מ הישראלי-פלסטיני 2013-2014

מדוע נסע בנימין נתניהו לארה"ב ומה היתה תכלית נאומו באו"ם?

לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שנאומו של בנימין נתניהו באו"ם לא נועד לקידום יחסי ישראל עם הפלסטינים. נתניהו הציג את העיסקה הזו כנסיעה שתכליתה היא להשיב לגירסא הפלסטינית שהעלה אבו-מאזן (אותה גירסא שהאשימה את ישראל בפשעי-מלחמה בצוק איתן). קשה שלא לחשוד שנסיעתו ונאומו משרתים צורך אחר. אבל איזה?

על פי התקשורת, נתניהו עוסק בפגישות מדיניות אינטנסיביות למדי בביקור הזה:

• שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי (פגישה ראשונה בין השניים מאז 'צוק איתן'); 
• ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי (פגישה ראשונה מזה עשור בין ראשי הודו וישראל); 
• נשיא ארה"ב, ברק אובמה (בוושינגטון ביום רביעי); 
• מזכ"ל האו"ם, באן קי מון; 

וכך עולות להן אפשרויות מספר אל השכל התוהה מה בעצם מחפש לו ראש-ממשלת ישראל שם?

אפשרות אחת - נסיעה מדינית שתכלית בקרת-נזקים אחרי 'צוק איתן'. נדמה לי שעיון בנאום שלו, לא מאפשר ביטול של הפרשנות הזו:

"כך שבחרה לחקור את ישראל במקום את החמאס על פשעי מלחמה, מועצת זכויות האדם של האו"ם בגדה בשליחותה העליונה להגן על חפים מפשע. למעשה, היא הפכה את חוקי המלחמה על פניהם.

ישראל, שנקטה בצעדים חסרי תקדים כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלסטינים, סופגת גינויים.

החמאס, שפגע במזיד באזרחים והסתתר מאחוריהם – פשע מלחמה כפול – זוכה לפטור.

בכך, מועצת זכויות האדם שולחת מסר ברור לטרוריסטים באשר הם: השתמשו באזרחים כמגן אנושי. השתמשו בהם שוב ושוב ושוב. יודעים למה? כי למרבה הצער, זה עובד.

בעצם הענקת לגיטימציה בינלאומית לשימוש במגינים אנושיים, הפכה מועצת זכויות האדם של האו"ם למועצת זכויות הטרוריסט. ויהיו לכך השלכות. ככל הנראה יש לכך כבר השלכות בכל הקשור לשימוש באזרחים כמגן אנושי.

זה לא רק האינטרס שלנו. אלה לא רק הערכים שלנו שנמצאים תחת מתקפה. אלה הם האינטרסים שלכם והערכים שלכם."

אפשרות שניה - למרות ש"הארץ", כהרגלו, עסוק במיסגור שלילי של הנסיעה הזו (אולי בגלל שלהשקפת העיתון אם ראש-ממשלה לא מודיע על ויתורים נוספים, הוא אינו עוסק בקידום השלום), לנסיעה יש תכלית בינלאומית חשובה, המעוגנת בתפקידה הנסתר של ישראל בקואליציה נגד דעא"ש, וביחסים המשתנים בין ישראל למדינות ערב המתונות והמיועדת לקדם תהליך שלום חדש, המבוסס על הנחות-יסוד חדשות. בואו נקרא יחד את דבריו של נתניהו:

"על אף האתגרים האדירים הניצבים בפני ישראל, אני מאמין שיש לנו הזדמנות היסטורית.

אחרי עשרות שנים בהן ראו בישראל אויבת, מדינות מובילות בעולם הערבי מכירות יותר ויותר בכך שאנו ניצבים יחד בפני אותם איומים – בעיקר איראן גרעינית ותנועות אסלאמיסטיות קיצוניות שמכות שורשים בעולם הסוני.

האתגר הניצב מולנו הוא לנצל את האינטרסים המשותפים הללו כדי ליצור שותפות פורה לבניית מזרח תיכון יציב יותר, בטוח יותר ומשגשג יותר.

יחד נוכל לחזק את הביטחון האזורי ולקדם פרויקטים בתחום של מים, חקלאות, תחבורה, בריאות, אנרגיה ותחומים רבים אחרים.

אני מאמין ששותפות בינינו עשויה אף לסייע בקידום השלום בין ישראל לפלסטינים.

רבים החזיקו זמן רב בדעה ששלום ישראלי-פלסטיני יוכל לסייע בקידום פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי.

אולם בימים אלה אני חושב שזה פועל הפוך: פיוס רחב יותר בין ישראל והעולם הערבי עשוי לסייע בקידום שלום ישראלי-פלסטיני.

על מנת להשיג שלום זה, עלינו לשאת עינינו לא רק לירושלים ורמאללה, אלא גם לקהיר, עמאן, אבו דאבי, ריאד ומקומות אחרים.

אני מאמין שניתן להשיג את השלום באמצעות מעורבותן הפעילה של מדינות ערב, אלה המוכנות להעניק סיוע פוליטי, חומרי וכל סיוע חיוני אחר.

אני מוכן לפשרה היסטורית, לא בגלל שישראל כובשת אדמה זרה. עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל. ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשכל הישר כולם מוכיחים שיש לנו זיקה ייחודית לארץ הזאת מזה 3,000 שנה.
אני רוצה שלום כיוון שאני רוצה ליצור עתיד טוב יותר עבור עמי.

אולם זה חייב להיות שלום אמיתי, המעוגן בהכרה הדדית ובהסדרי ביטחון יציבים, הסדרי ביטחון איתנים כסלע, בשטח."

אפשרות שלישית - זו בכלל נסיעה מדינית שתכליתה העיקרית היא תקשורת עם הציבור הישראלי. נתניהו אולי דיבר שם, אבל דבריו מיועדים לאזרחים כאן. כדי לוודא שהם יראו בראש-ממשלתם את הלוחם האמיץ, הנחוש על דמותה הבינלאומית של המדינה, ואולי אולי ישכחו את הפער בין הבטחותיו על שייעשה כראש-ממשלה במלחמותיו הוא עם החמאס, לעומת המציאות (מציאות שבה, אין מנוס מהמסקנה שאין הבדל במדיניות הביטחון של ישראל בין ממשלות קדימה והליכוד, בדיוק כפי שלא היה הבדל במדיניות הכלכלית בין שתי המפלגות. השאלה היחידה שנותרה, כרגע, ללא תשובה, היא האם מדיניות החוץ דומה או שונה). מדוע אי אפשר לבטל את הפרשנות הזו? בגלל הדרך שבה היא מוסגרה ביחסי-הציבור של משרד ראש הממשלה עצמו. בואו נקרא יחד את ההודעה לתקשורת על ביקור העבודה הזה של נתניהו בארה"ב (במסגרתו נשא את הנאום באו"ם). בהודעה צוטט ראש הממשלה מצהיר:

" אומר את האמת של אזרחי ישראל מול כל העולם. בנאומי בפני עצרת האו"ם ובכל מפגשיי אייצג את אזרחי ישראל, ואהדוף בשמם את ההשמצות והשקרים שמוטחים כלפי המדינה שלנו".

למרות שכל אחת מהאפשרויות שובת-לב, וייתכן שבכולן יש יותר משמץ של אמת, אני נוטה להמר דווקא על האפשרות השניה - שזו נסיעה שתכליתה תהליך מדיני. אני גם נוטה לחשוד שהדברים שאבו-מאזן אמר לא נאמרו סתם. אני מאמין שיש תיאום בין לשכת אבו-מאזן ללשכת נתניהו. הניגוח ההדדי הזה משרת צרכים פנימיים של שני המנהיגים ומאפשר לכל אחד מהם להציג עצמו כתוקפני אל עבר הצד האחר, וזה חשוב דווקא נוכח מה ששניהם יודעים שהולך ומתבשל. ומה זה הדבר ההולך ומתבשל ? תהליך מדיני רב-צדדי בו יילכו יחד מדינות ערב המתונות, ישראל והפלסטינים המתונים. מין דבר שכזה שעוד לא ראינו כאן (למרות הקולות סביב ועידת מדריד). נסיון אמיתי לנצל את חלון ההתפתחויות שפתחה כאן דעא"ש עבור כולם בלי שהתכוונה לזה בכלל.

מה דעתכם? איזו אפשרות מועדפת עליכם? קראו את הנאום ונחשו בעצמכם.

• נאום ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו באו"ם בעברית
• הנאום באנגלית

האם ביבי הולך להסדר מדיני ?

מאמר מערכת "בהארץ" קבע נחרצות לא מזמן שההחלטה על הפקעת אדמות לטובת הרצף מגוש עציון עד ירושלים היא הוכחה ניצחת על כך שבנימין נתניהו איננו רציני בהכרזותיו על כך שפניו מועדות להסדר מדיני.

אני מבקש לקחת סיכון שאצטרך לאכול עוד כובע ולהציג דווקא את הטיעון האיפכא-מסתברא: ביבי, לדעתי, עובד על הסדר מדיני ואולי הוא אפילו בדרך להסדר כזה, בקרוב.

כולנו יודעים שהנבואה ניתנה, מאז חורבן הבית לשוטים, עיתונאים, בלוגרים ופרשנים פוליטיים, וכולנו גם יודעים שגם כשהנבואה עדיין היתה בידי נביאי-אמת, מבחן התוצאה לא היה דווקא התממשות הנבואה (יונה הנביא הוא דוגמא בולטת), וכמובן שייתכן שהתחזית הזו שלי היא לחלוטין שגויה. אבל אלה הסיבות לדעתי זו:

1. ההפקעה אשר מוצגת כמהלך שיהפוך את גבעות לסטטוטורי  איננה מהלך שחורג מהקונצנזוס. להיפך, ליברמן צודק כשהוא מזכיר שבכל מו"מ עם הפלסטינים, כשדיברו על גושי ההתנחלויות, כללו גם את גוש עציון כמשהו שישראל תשמור
בידיה בכל הסדר קבע. ההפקעה הזו היא מהלך חשוב בהרבה - היא מהלך שנועד לוודא שגוש עציון יהיה מחובר היטב למדינת ישראל בכל מציאות גיאו-פוליטית שתהיה. הבחירה לעשות את זה דווקא בעת הזו צריכה להדליק נורת-אזהרה לכל פרשן שחושב שביבי לא יודע מה הוא עושה ובחר בתזמון מטומטם למהלך הזה. זה הרי אותו נתניהו שעושה הקפאה שקטה במקומות שאינם נתפשים על ידו כקריטיים.

2. הדיווח של כלכליסט על כך שתקציב החטיבה להתיישבות גדל ב-600% מאז ינואר הוא, לטעמי, דיווח שנסיבותיו אינן מקריות. אומנם הגדלת תקציב החטיבה להתיישבות היא תהליך רב-שנים (שקרה גם תחת ראשי-ממשלה קודמים. גם אצל אולמרט וגם אצל שרון, וגם אצל רבין, אגב), אבל ההאצה של השנה האחרונה לא צריכה להתקבל סתם כך כעוד דוגמא לכך שהמתנחלים שולטים בנתניהו. כי נשוב ונזכיר - נתניהו הוא אותו האיש שידע להקפיא גלויות למרות העימות שהיה 
כרוך בכך.
לדעתי מישהו מנסה להספיק משהו לפני שיקרה משהו. מה בדיוק הדבר שביבי יודע שהולך לקרות, לדעתכם?

3. העיתונות מדווחת על מאמצי ההשתלטות מחדש של ביבי על הליכוד. תוכן הדיווחים מלמד שלא מדובר על התנהלות נסתרת של ביבי. איזה אינטרס יש לביבי להציג את עצמו כמי שפועל נוכח איום אופן רציני מתוך הליכוד? הרי האינטרס שלו היה ונשאר להציב מראה מול בכירי הליכוד ולשאול מי מהם בדיוק מסוגל להוביל את המפלגה באופן בו הוא הוביל אותה מאז 2009? נתניהו הרי יודע שמורשת הליכוד היא לא להדיח מנהיג. זה היה נכון אפילו אם היה מדובר במנהיג פאסיבי כמו יצחק שמיר. אל תבינו אותי לא נכון - הליכוד, בדומה למפלגת העבודה, ידע לייסר את מנהיגיו, אך בניגוד לה, לא ראינו שם את הסכינאות האובססיבית שמנעה ממפלגת העבודה מלגדל דור חדש של הנהגה אמיתית, מאז מותו של יצחק רבין.

כל אלו מאפשרים, לטעמי, הערכות לקראת מהלך מדיני. מהלך כזה, אם יקרה, ישתלב היטב עם התהליכים שעובר המזרח התיכון. בשלב הזה אנחנו רואים מהלכי-התגבשות של קואליציה בינלאומית אנטי-דעאשית. הפעם, בניגוד למלחמת המפרץ הראשונה, נראה שישראל יכולה למצוא עצמה, בגלוי, לצידן של מדינות כמו מצרים וערב-הסעודית. גם ירדן תהיה שם בפנים, בגלוי, בניגוד לתפקידה הפוסח על הסעיפים כשהרשע התורן של המזרח התיכון היה סדאם חוסיין. בהתחשב בקולות היוצאים מערב הסעודית ההופכים אותה לגוף הדוחף את העולם הערבי המתון להגיע להסדר מדיני עם ישראל, בהחלט אפשר לדמיין מצב שבו נתניהו אכן עומד לחצות את הרוביקון.

כמובן, ייתכן שנתניהו הוא בסך הכל גירסא נוספת של שמיר. היתה בהתנהלותו, לאורך השנים, הרבה מן הדבקות באי-העשייה שאפיינה את ממשל שמיר. כמו-כן, אי אפשר להכחיש שנתניהו בוודאי יודע שעתיד הקואליציה שלו הולך ומתקרב לנקודה שבה מחשבים את הקץ, כשהוא עתיד למצוא עצמו תחת מתקפה נמרצת הן מימין (בנט ואולי גם ליברמן) והן מן המרכז (לפיד ו/או המפלגה החדשה שתקום ותאיים על המרכז. זוכרים את משה כחלון?). במצבים האלה, לפחות עד כה, נתניהו הפגין נטיה להתמיד במה שעשה קודם לכן. אבל יש נקודה אחת שאסור לזכור - נתניהו הגיע לאותה נקודה במשך הכהונות המצטבר שלו כראש-ממשלה, שבה, בכל פעם בה הוא מביט בראי, שואלת אותו בבואתו שאלה פשוטה: איך יזכרו אותי? אילו ממעשיי ייזכרו? מה יהיה מקומי בהיסטוריה של העם היהודי?

אני סבור שבחודשים הקרובים נראה את נסיונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ליתן תשובה נחרצת לשאלה הזו.

לקריאה נוספת

• בירושלים מכחישים: נתניהו לא נועד עם אבו מאזן, ולא הסכים לגבולות 67'
• אובמה גיבש קואלציה נגד דעאש

כמה כמה ?

עוד צוק איתן מתנהל לו לאיטו ויש המבקשים לשכנע שישראל בעצם מנצחת במערכה הזו. למרות תחושת האזרחים. נוכח העובדות.

אבל העובדות, איך שתהפוך ותהפוך בהן, פשוטות ומרות.

ישראל לא מסוגלת לספק הגנה לאזרחיה באיזור הדרום מירי תלול-מסלול. 

וההגדרה של איזור הדרום הולכת ומתרחבת לה מעת לעת. 

האזרחים יודעים את מה שהממשלה והצבא לא יודע? בוודאי שלא. אבל האזרחים לא מוכנים לקבל עוד את הנחות העבודה של הממשלה והצבא. הסטטיסטיקה של הירי, הדינמיקה של ההתשה ללא-ההכרעה תהפוך לעילת-נפילתה של הממשלה הזו, בדיוק כמו קודמתה. כולם אולי יודעים שאין פתרונות קסם, אבל הרוב גם יודע שמגיע הרגע בו אי-אפשר להמשיך. 

למרות הדרך שבה המנהרות השתלטו על השיח לזמן-מה, ירי-ההתשה הוא שיכריע את השאלה החשובה באמת - מבחינת התודעה הפוליטית של אזרחי ישראל - מי ניצח במלחמה הזו. ככל שעובר הזמן כך הולך ומתבהר שההסבר הרציונלי היחיד להתגלגלותו של צוק איתן היא מצעד של איוולת. התנהלות קדימה תוך נקיטת צעדים שהממשלה איננה חפצה בהם. בהחלט ייתכן שבסופו של יום עוד תמצא עצמה ישראל שולטת בעזה. אבל חשוב שהדברים ייעשו לא משיקולים של שרידות פוליטית קצרת טווח, אלא במבט ארוך-טווח קדימה. 

אי אפשר להביט על החודשיים האחרונים בלי להתרשם שממשלת-ישראל לא הביטה רחוק קדימה כשקיבלה הכרעה אחרי הכרעה. האם עכשיו זה יקרה ? נדמה שהמאמץ המתהווה לחיסול בכירי-חמאס שהולך ותופש תאוצה (והישגים) מסמן אסטרטגיית יציאה חדשה: תוצאות שיאפשרו איזון בדעת-הקהל הישראלית. אולי הם ירו עלינו טילים ממש עד הסוף, אבל חיסלנו להם את המפקדים. לא יצאנו פראיירים. האם זה יעבוד? 

למקרה שהדברים לא היו ברורים מספיק, אחדד אותם - לדעתי, השלב הנוכחי הוא אולי הבוטה ביותר בדברים שאינם נאמרים אבל ברורים לכולם: 

חמאס לנתניהו: ההנהגה הישראלית תתקשה לשרוד ולהחזיק בשלטון בלי הכרעה ברורה. והכרעה כזו לא תינתן לכם. ימיך כראש ממשלת ישראל ספורים. ועדת החקירה והבחירות כבר באופק. 

ממשל נתניהו לחמאס: אולי. אבל לפני זה נדאג שאף אחד מההנהגה החמאסית בעזה לא יחיה לראות את היום שבו מישהו (יאיר לפיד? בוז'י הרצוג? גדעון סער?) יחליף את נתניהו. 

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה את הדינמיקה הפוליטית הזו? או שמא יהיה מי שיצליח להסביר לציבור ולשכנעו שאין אפשרות למניעה מוחלטת של טילים בלי תשלום מחירים שההנהגה חושבת שהם כבדים מנשוא? 

ואולי, אולי - הציבור חושב שהמחירים האלה אינם כבדים מנשוא? אולי רק ממשלתו והנהגתו נרתעים ממה שהציבור הישראלי כבר מזמן נכון אליו ? 

והמשחק נמשך... בלי הכרעה...   

A relatively quiet night is an opportunity to contradict a claim

Yesterday's night was the quietest night in Gaza Strip and southern Israel for the last three weeks, since the most recent escalation between Israel and Hamas reached its peak.

Today is the beginning of Eid al-Fitr, the end of Ramadan, and some would say that this joint timing of a becoming cease fire has a lot to do with the holiday. 

Not that there is much to celebrate, considering the fact that the causes for this last escalation have not been tackled, and the negotiations about this forming cease-fire are expected to be tedious and difficult. 

But this quiet is an opportunity to talk about an issue some people claimed were the reason for this escalation: the kidnapping and murder of three Israeli teenagers by Hamas operatives. NY Magazine made two claims: 

1) The Israeli campaign for the tracking of the 3 teens escalated into the current Israeli campaign in Gaza

2) Hamas Didn’t Kidnap and Kill the 3 Israeli Teens 

The first claim is highly problematic even though many news sources around the world choose to tell it that way. Israel has agree to a cease fire before any ground operation began, but Hamas kept shooting a barrage of missiles. It was Hamas that chose to start shooting a large volume of missiles from Gaza during Israel's searches of the 3 boys in thye area of Judea and Samaria, and kept doing so until Israel has responded with numerous attacks of her own, and yet, in retrospect, Hamas could have contained the conflict and prevent significant bloodshed, had they accepted the cease fire as Israel did on the 15/7. Hamas did not, and two days later, on 17/7, the second stage of the escalation, with the IDF operating on the ground inside the Gaza strip, began. 

The second claim is plainly false.  

The suspects in the terror act of kidnap and murder are known, but they have not been caught, yet. How can anyone blame Hamas then? because they were known Hamas operatives. And yet, NY Magazine, following a buzzfeed story by Sheera Frenkel, decided so. But that original story tells something completely different: 

"Gershon Baskin, who ran a secret backchannel between Hamas and Israel during the negotiations for the release of kidnapped Israeli soldier Gilad Shalit, said he doubted if anyone in Hamas’s senior political or military leadership had any prior knowledge of the attack. Similarly to Shalit, he said it was more likely that local militants saw an opportunity and acted, and would only later inform more senior leadership.
“On day six after the abduction of Shalit, I arranged for a phone call to take place between Noam Shalit and Ismael Haniyeh,” Baskin said. “Later in the day, Haniyeh refused to be in the phone call because he said ‘the leadership didn’t decide on the operation and he, as the political wing, wanted to distance himself from it.’ This could be the same case where the initiative and the operation was done on the local level, with al Qassam or without it, and then created facts that Hamas will have to deal with.”

Meaning: Hamas works in isolated cells. That is the way the organization is constructed in the area of Judea and Samria. Those cells do not share every details of their activity with the leadership, but only follow the grand strategy outlined by the leadership. Only when a success (in terrorists terms) is achieved, is the leadership brought in. 

Can that base an claim that Hamas was not involved? Not at all. Anyone making such a conclusion only demonstrates complete lack of understanding how sophisticated terror and guerrilla movements work. 

But you have to wonder - do they seriously think that Hamas did not kidnap Gilad Shalit ? How can you talk of an identical modus-operandi while knowing that in one case it was a full-colors Hamas operation, and then claim that in another case this has other meanings? 

What is it that they wished to achieve with such baseless claims? What was their objective in ? Let us remember - this story was run on July 25th. That is no coincidence. In the media-warfare against Israel all is fair. 

על העיוורון של האגודה לזכויות האזרח

נתקלתי אתמול בטקסט שהפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח בישראל הפיץ. הטקסט פורסם קודם לכן בעיתון הארץ על ידי חברת ההנהלה של האגודה וכותרתו רבת-המשמעות היא "על העיוורון". הוא עוסק בעיוורון של הישראלים - יהודים וערבים. אבל כמו במקרים רבים מאוד, הוא מספר הרבה יותר על העיוורון של הכותבת ושל חבריה לדעה. 

"תנועות שחרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי נבדלות ממאבק השחרור הפלסטיני החילוני בכך שהן שואפות לחסל את הישות היהודית, מקדשות את האלימות ורואות בה חלק מן הכוליות הדתית של הקונפליקט... 

אי הוקעת החמאס בעת הזאת משמעה שיתוף פעולה עקיף עם נראטיב דתי קיצוני המתנגד לזכויות נשים וילדים ולזכויות אדם. היא אף נותנת הכשר עקיף לאלימות רצחנית נגד אזרחים. יש מקום לערער על קבלתה של כל פעולה של ה'אחר' נגד ה"אני הריבוני" הישראלי, קבלה הנעשית תוך התעלמות מפרקטיקות ההגדרה העצמית שלו. זהו אוניברסליזם קיצוני המסרב לקרוא את המציאות הרב־ממדית של הקונפליקט. 

לא רק המצור ארוך השנים על עזה גורם לסבל המתמשך בה. חמאס נושא אף הוא באחריות לחיי הבזות של תושביה. הוא אינו פועל בשם ילדי הגן, אלא באמצעותם ועל חשבונם. הוא גוזל מבני ומבנות עזה את זכויותיהם החברתיות והכלכליות לטובת האדרת נכסיו החומריים, ומעל הכל — הוא משתמש בגופם לצורך לחימתו...יציאה פומבית נגד חמאס לא תפטור את ישראל מאחריותה לסבל הפלסטיני המתמשך ומחובתה לציית לדיני מלחמה; אך היא קריטית ליצירת מרחב דיאלוגי חדש, המתנגד לאלימות ופועל למען הסדר מדיני ופיוס מתוך תודעת חיים משותפת."

האמירות האלה, לכשעצמן, נראות לי כמאוד נכונות.

אבל מדוע הדברים נכתבים כאמירות שהכותבת מייעדת אל אוזניהם של רק ערביי-ישראל? האומנם רק הם צריכים לשמוע את זה? מה לגבי חלקים רחבים בשמאל הישראלי שסבורים שישראל אחראית יותר על המתרחש ברצועת-עזה מאשר הריבון ברצועה בעת הזו, חמאס עצמו? מה אפשר ללמוד מתוכן הטקסט הזה ומהדרך שבה הוא מפורסם, בעברית, בעיתון הארץ, על היחסים שבתוך החברה הישראלית בין יהודים וערבים? 

אל תבינו אותי לא-נכון. אני חושב שערביי-ישראל אכן צריכים לבחון היטב את שאלת-יחסם אל החמאס, בהתחשב בדרך שבה דיקטטורת הטרור הזו מאמללת ופוגעת בחייהם של אחיהם החיים בעזה. האומנם הם לא למדו מהתמיכה הכמעט אוטומטית הזו שהפגינו חלקים בתוכם באסאד כשזה התחיל לטבוח באזרחי-סוריה? אבל העובדה שהבחינה הזו צריכה להעשות, אין בה לומר שהדרך הנכונה לדיאלוג היא באמצעות מונולוג מתנשא, יודע-כל של יהודים כאלה ואחרים. 

או שמא, הייתכן, שהטקסט הזה בכלל לא כוון אל עבר ערביי ישראל? האם ראוי לחשוש שיש כאן סוג של אקט היטהרות והתרחקות  שעיקרו מופנה בכלל אל עבר החברה הישראלית-היהודית? 

הכל מצדיק את הכל

קו אחד מחבר את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני: הכל מצדיק את הכל. 

עבור הימני בשם ההגנה העצמית ישראל יכולה לעשות את הכל. כל היקף של פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בעזה והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-עזה. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי להגן על חיילינו ואזרחינו. 

עבור השמאלני בשם המאבק נגד הכיבוש חמאס יכול לעשות את הכל. כל היקף פגיעה באזרחים חפים מפשע הוא ראוי. אין מקום להגדרה של אנשים שחיים בישראל והם "בלתי מעורבים" בסכסוך. גם לא תינוקות. אין מקום להשתדל לא לפגוע באזרחי-ישראל. ובוודאי שאסור להצטער או לבקר פגיעה שכזו, כי הרי זה מחליש את הנחישות לעשות את הכל, אבל את הכל, כדי לסיים את הכיבוש. 

הכל מוצדק. 

הכל מוסרי. 

כי הכל מצדיק את הכל. 

ואם זה הרלטיויזם המוסרי שמאפיין את אלו שטורחים לנמק את דעותיהם משני עברי המפה הפוליטית, מה יעשו אלה שלא חושבים שבכלל צריך לשקול את הדברים האלה, כי חשובה יותר הפעולה מן המחשבה? 

אין לבטים. 

אין התעמקות בפרטים. 

העולם איננו מקום מורכב, 

צבוע בגוונים של אפור.

לא ! 

עבור השמאלני הקיצוני והימני הקיצוני,

העולם צבוע בגוונים של לבן ושחור. 

וכהרגלו, 

העולם הולך ומשנה צבעיו,

מתאים עצמו לתודעת המתבוננים בו,

ונערך לעוד חגיגה גדולה של שפיכות דמים,

שבעקבותיה יוכלו גם השמאלנים הקיצוניים וגם הימנים הקיצוניים

להתברך על שצדקו מההתחלה. 

וכמה טוב שהם לא עצרו לרגע להטיל ספק

לפקפק ברגשותיהם 

להרהר 

ולנסות לחשוב מחדש, מההתחלה, 

על כל ידיעותיהם ואמונותיהם 

סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

הם יירו עד הרגע האחרון. והממשלה ידעה את זה מראש. אז למה היא לא אמרה את זה?

שוב ושוב נשמעת האמירה שצריך להמשיך את המבצע בעזה עד שייפסק ירי הטילים. מי שאומר את זה לא למד את לקחי מלחמת לבנון השניה. הירי יימשך עד הדקה האחרונה. הדרך היחידה להפסיק אותו היא לכבוש את כל עזה "לנקות" אותה מנשק כזה, ולמנוע באפקטיביות הכנסת טילים חדשים מבחוץ או ייצור מחדש.

לכאורה, מדובר במשימות אפשריות. ההשוואה למה שקרה מאז שנת 2001 היא לא לגמרי מדוייקת שהרי לישראל לא היתה שליטה אפקטיבית ברוב עזה מאז תחילת יישום הסכמי-אוסלו.

אבל העובדה שזה אפשרי, לא הופכת את זה לרצוי. 

האם אנחנו רוצים לשוב ולשלוט בכל עזה? 

אם לא, מה בדיוק תהיה אסטרטגיית היציאה שלנו? איך נוודא שרגע אחרי שנצא עזה לא תשוב לסורה? 

אם כן, מה בדיוק נעשה עם אזרחי עזה? האם נהפוך אותם לאזרחי ישראל? האם נשלוט בהם באופן דומה לזה שבו פעלנו בין 1967 ל-1993? 

לפני שפועלים יש לתכנן. אני נמנה על אלה שנוטים לחשוב שישראל לא יצאה למבצע הזה בלי מחשבה תחילה. הממשלה ידעה שהיא יוצאת למבצע מורכב ובעייתי. לא במקרה היתה נכונות ישראלית להפסקת-אש לכל אורך הדרך. המיתוג של המבצע כמלחמת-המנהרות הוא מהלך הסברתי, אבל לא הגיוני לקבלו כעילה האמיתית, שהרי הממשלה היתה נכונה להפסקת-אש לפני שהתחיל המהלך הקרקעי ולפני שהתחיל מהלך "ביעור" המנהרות.

הסבר אפשרי אחד, מעט קונספירטיבי באופיו,  הזכרתי כאן לפני כמה ימים - מהלך אסטרטגי שתכליתו חיזוק החמאס, אל מול התחזקות דעא"ש. אפשר להסכים לו ואפשר שלא להסכים לא, אבל אי-אפשר להתכחש לכך שבינתיים, ככל שהימים עוברים, מעמדו של החמאס בעזה ובעולם הערבי איננו נחלש. ככל שהאפשרות שהפסקת-האש, אם תהיה, אכן תניב הסדר שבצידו הישגים מדיניים לחמאס, הולכת ומתחזקת, כך הולך ומתחזק ההסבר האפשרי הזה. 

מי שמתקשה בקבלת ההסבר הזה ייטה כנראה לאמץ הסבר אחר, פחות קונספירטיבי ויותר אפור. ישראל מנהלת מלחמת-התשה עם הטרור מאז הקמתה. תפישת התגמול וההרתעה התגבשה משנות ה-50 ומאז בעצם אין לישראל מענה אחר. המאמין בהסבר הזה יראה את התרחשותו בשטח בבירור - ישראל יוצאת למבצעים האלה מתוך אמונה שאין שום מענה אחר. הנחת-מוצא שמאלנית תהיה שמבחינה מדינית הפיצול הפלסטיני ייצר מבוי סתום. הנחת-מוצא ימנית תהיה שמבחינה מדינית לישראל לא כדאי להמשיך בהסכמי אוסלו, הן בגלל כוונות-האמת של הפלסטינים אבל אולי בעיקר בגלל השינויים בעולם הערבי שהפכו את ההסכמים האלה לתהליך שאם קודם היה רע לישראל, עכשיו הפך רע באמת. בהעדר מוצא מדיני, משני הפרספקטיבות, מה שנותר הוא להיכנס למגננה הרתעתית, תוך מודעות לכך שהסיבובים האלה יישנו מעת לעת, והתכלית היא לנסות ליצור הרתעה מספיקה כדי להרוויח קצת שקט. 

הבעיה שלי עם ההסבר השני, זה של מלחמת ההתשה, היא שהוא מסוג הדברים שאפשר להגיד. בעוד שההסבר הראשון מחייב פער בין האמירה לציבור לבין העשייה בשטח (שהרי הרעיון שחיילים ישראליים נהרגים כדי לחזק את החמאס יזעזע את הציבור שיתקשה לראות את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל במזרח התיכון המתארגן מחדש), ההסבר השני בהחלט מאפשר שיתוף מלא של הציבור. לא רק שהוא מאפשר, אלא שאני חושב שהוא מחייב. 

מה אפשר להסיק מכך שהממשלה דבקה בלשון טקטית בדברה אל הציבור ולא משתפת את אזרחי ישראל באסטרטגיה שלה? 

Tunnels leading Terrorists to your backyard. What would you do?

An excellent explanation why Hamas rule of Gaza must be ended or contained - what would you do, if a tunnel was dug, as a path for terrorists to reach your backyard?

Should you side with Israel or with Hamas ? with whom do you share your values?

Glenn Beck in an ardent speech of less than 5 minutes, tells of the similar and different between the U.S, Israel and the Islamist world of Hamas and his likes. Who should you side with? 

שבע עובדות על מבצע צוק איתן - Seven Facts about Operation Protective Edge

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין מורכב מאוד, עם גורמים רבים ומשתנים רבים, אבל לפעמים מהלכים הסברתיים צריכים להיות קצרים, ממצים ומאוד ממוקדים. כיף לראות מהלך הסברתי ישראלי לצוק איתן שיש לו את זה: