נתקלתי אתמול בטקסט שהפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח בישראל הפיץ. הטקסט פורסם קודם לכן בעיתון הארץ על ידי חברת ההנהלה של האגודה וכותרתו רבת-המשמעות היא "על העיוורון". הוא עוסק בעיוורון של הישראלים - יהודים וערבים. אבל כמו במקרים רבים מאוד, הוא מספר הרבה יותר על העיוורון של הכותבת ושל חבריה לדעה.
"תנועות שחרור כמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי נבדלות ממאבק השחרור הפלסטיני החילוני בכך שהן שואפות לחסל את הישות היהודית, מקדשות את האלימות ורואות בה חלק מן הכוליות הדתית של הקונפליקט...
אי הוקעת החמאס בעת הזאת משמעה שיתוף פעולה עקיף עם נראטיב דתי קיצוני המתנגד לזכויות נשים וילדים ולזכויות אדם. היא אף נותנת הכשר עקיף לאלימות רצחנית נגד אזרחים. יש מקום לערער על קבלתה של כל פעולה של ה'אחר' נגד ה"אני הריבוני" הישראלי, קבלה הנעשית תוך התעלמות מפרקטיקות ההגדרה העצמית שלו. זהו אוניברסליזם קיצוני המסרב לקרוא את המציאות הרב־ממדית של הקונפליקט.
לא רק המצור ארוך השנים על עזה גורם לסבל המתמשך בה. חמאס נושא אף הוא באחריות לחיי הבזות של תושביה. הוא אינו פועל בשם ילדי הגן, אלא באמצעותם ועל חשבונם. הוא גוזל מבני ומבנות עזה את זכויותיהם החברתיות והכלכליות לטובת האדרת נכסיו החומריים, ומעל הכל — הוא משתמש בגופם לצורך לחימתו...יציאה פומבית נגד חמאס לא תפטור את ישראל מאחריותה לסבל הפלסטיני המתמשך ומחובתה לציית לדיני מלחמה; אך היא קריטית ליצירת מרחב דיאלוגי חדש, המתנגד לאלימות ופועל למען הסדר מדיני ופיוס מתוך תודעת חיים משותפת."
האמירות האלה, לכשעצמן, נראות לי כמאוד נכונות.
אבל מדוע הדברים נכתבים כאמירות שהכותבת מייעדת אל אוזניהם של רק ערביי-ישראל? האומנם רק הם צריכים לשמוע את זה? מה לגבי חלקים רחבים בשמאל הישראלי שסבורים שישראל אחראית יותר על המתרחש ברצועת-עזה מאשר הריבון ברצועה בעת הזו, חמאס עצמו? מה אפשר ללמוד מתוכן הטקסט הזה ומהדרך שבה הוא מפורסם, בעברית, בעיתון הארץ, על היחסים שבתוך החברה הישראלית בין יהודים וערבים?
אל תבינו אותי לא-נכון. אני חושב שערביי-ישראל אכן צריכים לבחון היטב את שאלת-יחסם אל החמאס, בהתחשב בדרך שבה דיקטטורת הטרור הזו מאמללת ופוגעת בחייהם של אחיהם החיים בעזה. האומנם הם לא למדו מהתמיכה הכמעט אוטומטית הזו שהפגינו חלקים בתוכם באסאד כשזה התחיל לטבוח באזרחי-סוריה? אבל העובדה שהבחינה הזו צריכה להעשות, אין בה לומר שהדרך הנכונה לדיאלוג היא באמצעות מונולוג מתנשא, יודע-כל של יהודים כאלה ואחרים.
או שמא, הייתכן, שהטקסט הזה בכלל לא כוון אל עבר ערביי ישראל? האם ראוי לחשוש שיש כאן סוג של אקט היטהרות והתרחקות שעיקרו מופנה בכלל אל עבר החברה הישראלית-היהודית?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה