חיכיתי בסבלנות עד לפרסומים כיצד פוענח רצח הנער מוחמד. פרסומים מפורטים דיים עד שאי-אפשר להתכחש עוד לעובדה שאכן יהודים הם שרצחו אותו בדרך הנוראה בה בחרו. אולי שלושתם יורשעו ואולי אחד יישלח לבית-המשוגעים בגין אי-שפיות והאחרים יורשעו רק בסיוע כזה או אחר, אבל האמת המרה, הקשה, הנוקבת, של המעשה שהם עשו, מהדהדת.
האמת? קיוויתי שזה יהיה משהו ערבי פנימי. פיללתי. רציתי. האם סירבתי להאמין? לא. זכרתי את המחתרת היהודית. את עמי פופר. את ברוך גולדשטיין. בהחלט אפשר היה לחשוש מגידולי פרא חדשים. אבל תמיד אפשר לדמיין שלטרוריסטים "שלנו" יהיו יותר אומץ, יותר תעוזה, יותר נכונות לסיכון, מאשר התנכלות לנער עדין.
המחשבה שאותם מפגעים יהודיים חשבו שנער בן 17 או ילד בן 9 הם מטרות ראויות, מחשבת העוועים הזו, צריכה להטריד את כולנו. גם את האזרח הפשוט שברחוב וגם את ראש-הממשלה.
כי אלה - מקרבנו יצאו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה