מאמר מעניין של ויל סלטן בbusiness insider משך את תשומת לבי.
בהחלט משהו שאי אפשר להגיד שלא נעים לקרוא, אם אתה מוטרד משיקולים של מוסר ומלחמה, ומתבונן בעצב במה שקורה בעזה. מאחר ויש ימנים בין קוראי הבלוג שנוטים להבין טקסטים כאלה שלא כהלכה, אני מזכיר ומבהיר שזה לא בגלל שאני מעדיף את טובתו של חמאס על פני טובתה של ישראל, אלא מפני שאני בן-אדם, והייתי רוצה שהמלחמה שלנו תהיה נקיה ושלא נהיה אחראיים בשום צורה לפגיעה בחפים מפשע.
על פי המאמר, יחס ההתקפות האוויריות הישראליות להרוגים חפים מפשע הוא הרוג לכל 14 או 15 התקפות, המהווה שיפור בהשוואה למערכות אוויריות מהעבר במיוחד כשלוקחים בחשבון את הצפיפות של איזור עזה. המאמר גם מעלה על נס את האמצעים שישראל מפעילה לאזהרה מקדימה של אזרחים הנמצאים ביעדי-תקיפה, וטוען שיתכן שישראל יוצרת כאן תקדים שיהפוך לסטנדרט עתידי של המשפט הבינלאומי.
אבל אז קראתי את המאמר "לגיטימיות הפגיעה בחפים מפשע במלחמה האחרונה בעזה" של מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו וחשכו עיני. אני כמובן מסכים עם הטענה שהדיון בלגיטימיות של דרכי-הלוחמה השונות נחוץ ביותר. אבל אני לא מצליח להבין אנשים שמנסים לבסס טיעון מוסרי שהתוצאה האפשרית היחידה העולה ממנו היא העדר-אפשרות לנהל קמפיין צבאי בשטח אזרחי מחוץ לגבולות המדינה. מי שלא מבין שצבא הפועל בשטח חייב לקחת בחשבון כאחד הפרמטרים שרידות גבוהה של אנשיו, כי אחרת לא יוותרו לו אנשין, מי שלא מבין שצבא הפועל מול אויב העושה שימוש ציני באזרחים ככלים על לוח-המשחק שתכליתם להגביל את אותו הצבא ולמנוע ממנו מלתקוף יעדים המשמשים את האויב לתכליות צבאיות, מי שלא מבין שכל כללי מוסר ומשפט שיפותחו בעת הזו חייבים לאפשר מלחמה אפקטיבית, יוצר מצב שבו צבאות - על כורחם - יתעלמו ממוסר ומשפט.
פעולה צבאית היא פעולה של הפעלת כוח. המשפט הבינלאומי אולי דמיין פעם שאפשר יהיה להפוך את המלחמה ללא-חוקית. אבל מאז עברו עשרות שנים וברור לחלוטין שלא רק שמלחמה על שלל צורותיה נוכחת באופן קשה וכואב בכל רחבי-הגלובוס, אלא שכל מי שמבקש לקשור את ידיו של צד אחד בלוחמה הזו באופן בלתי-סביר, משמש דה-פקטו כסוכן שמקדם שתי רעות:
1. הוא מחזק את ידיהם של טרוריסטים ואחרים עבורם מגבלות המוסר והמשפט של הצד בו הם לוחמים הופכים למגן ולעתים אף לחרב.
2. הוא יוצר מצב שבו ציבור האזרחים הסובל תחת ידיהם של הטרוריסטים הולך ומתנכר לערכי מוסר ומשפט.
בין שתי הגישות - המאמר שנכתב מחוץ לישראל והמאמר שנכתב בישראל - דווקא המבט מבחוץ מאפשר התבוננות נכוחה ומדוייקת יותר במה שקורה כאן. איך זה קורה לה, לישראל, שדווקא מתוכה לא רואים את זה?
בהחלט משהו שאי אפשר להגיד שלא נעים לקרוא, אם אתה מוטרד משיקולים של מוסר ומלחמה, ומתבונן בעצב במה שקורה בעזה. מאחר ויש ימנים בין קוראי הבלוג שנוטים להבין טקסטים כאלה שלא כהלכה, אני מזכיר ומבהיר שזה לא בגלל שאני מעדיף את טובתו של חמאס על פני טובתה של ישראל, אלא מפני שאני בן-אדם, והייתי רוצה שהמלחמה שלנו תהיה נקיה ושלא נהיה אחראיים בשום צורה לפגיעה בחפים מפשע.
על פי המאמר, יחס ההתקפות האוויריות הישראליות להרוגים חפים מפשע הוא הרוג לכל 14 או 15 התקפות, המהווה שיפור בהשוואה למערכות אוויריות מהעבר במיוחד כשלוקחים בחשבון את הצפיפות של איזור עזה. המאמר גם מעלה על נס את האמצעים שישראל מפעילה לאזהרה מקדימה של אזרחים הנמצאים ביעדי-תקיפה, וטוען שיתכן שישראל יוצרת כאן תקדים שיהפוך לסטנדרט עתידי של המשפט הבינלאומי.
אבל אז קראתי את המאמר "לגיטימיות הפגיעה בחפים מפשע במלחמה האחרונה בעזה" של מרדכי קרמניצר ורועי קונפינו וחשכו עיני. אני כמובן מסכים עם הטענה שהדיון בלגיטימיות של דרכי-הלוחמה השונות נחוץ ביותר. אבל אני לא מצליח להבין אנשים שמנסים לבסס טיעון מוסרי שהתוצאה האפשרית היחידה העולה ממנו היא העדר-אפשרות לנהל קמפיין צבאי בשטח אזרחי מחוץ לגבולות המדינה. מי שלא מבין שצבא הפועל בשטח חייב לקחת בחשבון כאחד הפרמטרים שרידות גבוהה של אנשיו, כי אחרת לא יוותרו לו אנשין, מי שלא מבין שצבא הפועל מול אויב העושה שימוש ציני באזרחים ככלים על לוח-המשחק שתכליתם להגביל את אותו הצבא ולמנוע ממנו מלתקוף יעדים המשמשים את האויב לתכליות צבאיות, מי שלא מבין שכל כללי מוסר ומשפט שיפותחו בעת הזו חייבים לאפשר מלחמה אפקטיבית, יוצר מצב שבו צבאות - על כורחם - יתעלמו ממוסר ומשפט.
פעולה צבאית היא פעולה של הפעלת כוח. המשפט הבינלאומי אולי דמיין פעם שאפשר יהיה להפוך את המלחמה ללא-חוקית. אבל מאז עברו עשרות שנים וברור לחלוטין שלא רק שמלחמה על שלל צורותיה נוכחת באופן קשה וכואב בכל רחבי-הגלובוס, אלא שכל מי שמבקש לקשור את ידיו של צד אחד בלוחמה הזו באופן בלתי-סביר, משמש דה-פקטו כסוכן שמקדם שתי רעות:
1. הוא מחזק את ידיהם של טרוריסטים ואחרים עבורם מגבלות המוסר והמשפט של הצד בו הם לוחמים הופכים למגן ולעתים אף לחרב.
2. הוא יוצר מצב שבו ציבור האזרחים הסובל תחת ידיהם של הטרוריסטים הולך ומתנכר לערכי מוסר ומשפט.
בין שתי הגישות - המאמר שנכתב מחוץ לישראל והמאמר שנכתב בישראל - דווקא המבט מבחוץ מאפשר התבוננות נכוחה ומדוייקת יותר במה שקורה כאן. איך זה קורה לה, לישראל, שדווקא מתוכה לא רואים את זה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה