שוב ושוב נשמעת האמירה שצריך להמשיך את המבצע בעזה עד שייפסק ירי הטילים. מי שאומר את זה לא למד את לקחי מלחמת לבנון השניה. הירי יימשך עד הדקה האחרונה. הדרך היחידה להפסיק אותו היא לכבוש את כל עזה "לנקות" אותה מנשק כזה, ולמנוע באפקטיביות הכנסת טילים חדשים מבחוץ או ייצור מחדש.
לכאורה, מדובר במשימות אפשריות. ההשוואה למה שקרה מאז שנת 2001 היא לא לגמרי מדוייקת שהרי לישראל לא היתה שליטה אפקטיבית ברוב עזה מאז תחילת יישום הסכמי-אוסלו.
אבל העובדה שזה אפשרי, לא הופכת את זה לרצוי.
האם אנחנו רוצים לשוב ולשלוט בכל עזה?
אם לא, מה בדיוק תהיה אסטרטגיית היציאה שלנו? איך נוודא שרגע אחרי שנצא עזה לא תשוב לסורה?
אם כן, מה בדיוק נעשה עם אזרחי עזה? האם נהפוך אותם לאזרחי ישראל? האם נשלוט בהם באופן דומה לזה שבו פעלנו בין 1967 ל-1993?
לפני שפועלים יש לתכנן. אני נמנה על אלה שנוטים לחשוב שישראל לא יצאה למבצע הזה בלי מחשבה תחילה. הממשלה ידעה שהיא יוצאת למבצע מורכב ובעייתי. לא במקרה היתה נכונות ישראלית להפסקת-אש לכל אורך הדרך. המיתוג של המבצע כמלחמת-המנהרות הוא מהלך הסברתי, אבל לא הגיוני לקבלו כעילה האמיתית, שהרי הממשלה היתה נכונה להפסקת-אש לפני שהתחיל המהלך הקרקעי ולפני שהתחיל מהלך "ביעור" המנהרות.
הסבר אפשרי אחד, מעט קונספירטיבי באופיו, הזכרתי כאן לפני כמה ימים - מהלך אסטרטגי שתכליתו חיזוק החמאס, אל מול התחזקות דעא"ש. אפשר להסכים לו ואפשר שלא להסכים לא, אבל אי-אפשר להתכחש לכך שבינתיים, ככל שהימים עוברים, מעמדו של החמאס בעזה ובעולם הערבי איננו נחלש. ככל שהאפשרות שהפסקת-האש, אם תהיה, אכן תניב הסדר שבצידו הישגים מדיניים לחמאס, הולכת ומתחזקת, כך הולך ומתחזק ההסבר האפשרי הזה.
מי שמתקשה בקבלת ההסבר הזה ייטה כנראה לאמץ הסבר אחר, פחות קונספירטיבי ויותר אפור. ישראל מנהלת מלחמת-התשה עם הטרור מאז הקמתה. תפישת התגמול וההרתעה התגבשה משנות ה-50 ומאז בעצם אין לישראל מענה אחר. המאמין בהסבר הזה יראה את התרחשותו בשטח בבירור - ישראל יוצאת למבצעים האלה מתוך אמונה שאין שום מענה אחר. הנחת-מוצא שמאלנית תהיה שמבחינה מדינית הפיצול הפלסטיני ייצר מבוי סתום. הנחת-מוצא ימנית תהיה שמבחינה מדינית לישראל לא כדאי להמשיך בהסכמי אוסלו, הן בגלל כוונות-האמת של הפלסטינים אבל אולי בעיקר בגלל השינויים בעולם הערבי שהפכו את ההסכמים האלה לתהליך שאם קודם היה רע לישראל, עכשיו הפך רע באמת. בהעדר מוצא מדיני, משני הפרספקטיבות, מה שנותר הוא להיכנס למגננה הרתעתית, תוך מודעות לכך שהסיבובים האלה יישנו מעת לעת, והתכלית היא לנסות ליצור הרתעה מספיקה כדי להרוויח קצת שקט.
הבעיה שלי עם ההסבר השני, זה של מלחמת ההתשה, היא שהוא מסוג הדברים שאפשר להגיד. בעוד שההסבר הראשון מחייב פער בין האמירה לציבור לבין העשייה בשטח (שהרי הרעיון שחיילים ישראליים נהרגים כדי לחזק את החמאס יזעזע את הציבור שיתקשה לראות את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל במזרח התיכון המתארגן מחדש), ההסבר השני בהחלט מאפשר שיתוף מלא של הציבור. לא רק שהוא מאפשר, אלא שאני חושב שהוא מחייב.
מה אפשר להסיק מכך שהממשלה דבקה בלשון טקטית בדברה אל הציבור ולא משתפת את אזרחי ישראל באסטרטגיה שלה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה