החדשות מהקרב בעפרין, בו נלחמים הכורדים מול הצבא הטורקי על עצם הרעיון של מדינה עצמאית כורדית הן הזדמנות להרהר ב-3 היבטים של מלחמת האזרחים הבלתי-נגמרת בסוריה:
1) מידתיות
שומה על העולם החופשי להבהיר לטורקיה את אותו המסר שהיא מתיימרת להעביר לישראל כבר שנים: מידתיות מה היא. טורקיה מדגימה היטב כיצד נסיונה של מדינה ריבונית לנהוג בתגובה להתקפה מבחוץ על שטחה יכול להתדרדר מהר מאוד לתגובה לא פרופורציונית שכל תוצאותיה הן פגיעה נוראה באזרחים. הדרך שבה טורקיה נוהגת במתנגדים ומבקרים את המבצע בתוכה פנימה מבהירה היטב את כל ההבדל בין ישראל לבין טורקיה. ישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומתלבטת. ארדואן מבהיר לעולם כולו את צביעותו, ומדגים היטב לעולם הערבי את מוסריותה של ישראל. בדומה לבלעם, הוא יימצא כאחד ממברכיה ומקדמי תדמיתה הגדולים ביותר של ישראל.
2) התגלגלות
אתה יודע איך אתה מתחיל אבל אתה לא יודע איך זה מסתיים. ישראל למדה את זה על בשרה ב-1982 בלבנון. ולכן, מאז ההתנתקות, היא נוהגת משנה זהירות בכל תגובה לטרור היוצא מעזה. בנימין נתניהו, למרות הרטוריקה המאפיינת אותו כל מערכת-בחירות, מקפיד, יותר מכל קודמיו, לשמור על גבולות המבצעים אותם ממשלתו מאשרת. ארדואן, מנהיג טורקיה, לא הקפיד, והוא עתיד ללמוד שיעור חשוב על מגבלות הכוח. אולי זה יקרה כבר עתה, בעפרין. אולי זה יקרה במקום אחר, במורד הישורת של מלחמת האזרחים הסורית. הבחירה שלו להוביל את מדינתו אל תוך הסכסוך הזה בדרך הזו, עשויה להיות תחילת הסוף של משטרו.
3) הפרד ומשול
נוכח הבחירה של ארה"ב למדיניות של סיוע מרחוק, רק מעצמה אחת מעורבת במלחמת האזרחים בסוריה. הנסיון ליישב בין התמיכה הפיננסית של רוסיה בכורדים, לבין עמידתה של סוריה מנגד (במקום הבהרה לטורקיה שאל לה לחצות קוים מסויימים), מלמדת כי רוסיה מתכננת מפה משלה של סוריה ביום שאחרי, שתהיה מושתתת על אידיאולוגיית "הפרד ומשול".
