היררכיות

נדמה שבכל שיחה בה עולים 'השמאלנים האלה', מגיע לעמירה והס ולגדעון לוי מקום של כבוד. והנה עמירה הס, במאמר מבריק (לדעתי) האירה מחלוקת שנפלה בינה לבין לוי. הפתעה: השמאל הקיצוני איננו מקשה אחת. המחלוקת? בנוגע למחאה האזרחית הגדולה של השבועות האחרונים כנגד חוק ההמלצות. והיא מדגימה היטב עד כמה ההבחנות המכלילות האלה גורמות לרבים מדי לא לשמוע דברי-טעם. 

על מה מדובר? גדעון לוי פרסם מאמר, "מוחים, נמאסתם", בו טען, בתמצית, כי ההפגנות ברוטשילד צריכות להפסיק, כי יש דברים חשובים יותר. לוי גורס כי "ב–2017 אין זה מוסרי להפגין נגד חוק ההמלצות. כשנשיא ארה"ב דוחף את הפלסטינים אל קצה דרך הייאוש, כשבישראל מאיימים להשליך אזרחים לכלא על דעותיהם ולגרש מבקשי מקלט אל מותם, ובעזה אין חיים — ההפגנות ברוטשילד הן עוד דרך אופיינית ללכת עם ולהרגיש כל כך טוב בלי." 

הס הגיבה במאמר "מפגיני רוטשילד - המשיכו", והסבירה כי ההפגנות ברוטשילד חייבות להמשיך, מאחר וכל מאבק כנגד ההיררכיה הוא נכון ביסודו. 

היא העלתה שם אבחנות יפות, נכונות, הצריכות להילמד על ידי כל אזרח בדמוקרטיה: 

• "ההיררכייה — ארגון אנשים וקבוצות לפי חשיבותם, עושרם, יופיים, חוכמתם, כוחם, יעילותם וכו' — נדמית כה טבעית, שאנחנו ממעטים לערער ולהרהר עליה." 
• "המדרוג הוא בלב מעשה השליטה. המריבה על מיקום בכל שלב טובה לשליטים ולמעמד שהם משרתים, וגם למעבידים לסוגיהם במגזרים ציבוריים ועסקיים...ככל שמתקוטטים יותר למטה, בין השלבים והדרגות, כן מי שבשלב העליון מתנהג כעליון."
• "ככל שמדברים יותר על הפרט המוצלח או הכושל, או הקבוצה ואפיוניה התורשתיים, כן ממעטים לדבר על תפקיד ההיסטוריה והחברה במעשה הדירוג, ועל הכלכלה שמסלילה תלמידים ועובדים ונשים, כדי להנציח ריבוד מעמדי וחברתי ומגדרי. ועל אף שאנחנו כבר יודעים שתהליך המדרוג אינו ניטרלי וספונטני, עדיין קשה לנו לדמיין עולם שאינו פועל לפי חוקיה התחרותיים של ההיררכייה, ואנחנו מחילים אותם גם על פעולות האנוש שלנו."
• "כל פעולה שמתריסה נגד שרירותם של בעלי הכוח והשררה עשויה להרחיב את אופק ההבנה של אופני הדיכוי. כל הצלחה, ולו הזעירה ביותר, מוכיחה שלציבור שמתאגד יש כוח וזורעת מעט ספק בתבונת השלטון. היא גם עשויה לשלוח איתותים לפרקליטים וח"כים פחדנים, לעודד אחרים ואולי גם לגרום למעטים לקשר בין כמה סוגי עוול וכוחנות."
• חשוב "שחרדים יפגינו נגד גיוס והנכים בעד קצבאות הוגנות, שהמזרחים יחשפו את ההסללות הגזעניות והנשים ייאבקו בחיפצון. כולם פרושים אופקית במרחב ההתנגדות החברתית למוקדי כוח ושיטות ניצול, ולא בסולם מומצא של דרגות טוהר. במרחב אפשר להיפגש וללמוד זה מזה. בסולם – רק להתקוטט, להפיל ולמעוד, לשביעות רצון הבוס. כל התרסה נגד בעלי הכוח ראויה..." 

תקשיבו לעמירה. צאו להפגין כנגד כל עוולה שמטרידה אתכם. הילחמו כנגד הנסיון לארגן אתכם בהיררכיות. אל תשכחו לרגע שבחברה דמוקרטית שוויונית אמיתית, לכל אחד מהילדים הישראליים היה סיכוי שווה להצליח בחיים, גם אם אבא שלהם לא היה שר בממשלה או טייקון. 

כל עוד זה לא המצב, מחאה היא הכרח. 

---

ובשולי הדברים: אם כך, אתה מסכים עם כל מה שעמירה הס כתבה? 

כמובן שלא. כי הס, עם כל הרגישות שלה לחולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית (רגישות מבורכת וחשובה) סובלת מעוורון בכל מה שקשור להיררכיות הפלסטיניות. למציאות הישראלית-פלסטינית אחראיות שתי חברות. העובדה שישראל היא הצד רב-העוצמה איננה מסירה כל אחריות שהיא מהצד השני. (יהיו שיגידו שאף להיפך, על הצד החלש מוטלת חובה גדולה יותר לחתור להסדר). במצב הנוכחי הפלסטינים מרשים לעצמם היררכיות כפולות. אחת בעזה. אחרת בגדה.

שתיהן מחוייבויות, יותר מכל דבר אחר, לשימור עצמי. במציאות הזו קשה לדמיין הסדר קבע אפשרי כלשהו מלבד, אולי, פתרון "שמונה האמירויות הפלסטיניות", שהציע בזמנו המזרחן מרדכי קידר. הפתרון אולי יהיה טוב להיררכיות ולחמולות אבל קשה להאמין שאכן ייטיב עם העם הפלסטיני. אפשר כמובן לדמיין גם פתרונות-קבע גרועים מאלה. אבל מה שלא נכון לעשות זה להתעלם לחלוטין מכל מה שקרה בין הנהר לים מאז 1993. ועמירה הס, בשיחה שלה על יחסי יהודים-ערבים, עושה בדיוק את זה. אז לא, אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שכתבה עמירה הס (ועם מה שטוענים חבריה מהשמאל הקיצוני) בקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני (את עמדותיי בנושא ביטאתי, ואבטא, בפוסטים אחרים). אבל אני מסכים לגמרי איתה בכל הקשור לחשיבותה של המחאה האזרחית לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 

במקום לשבח התנהלות הוגנת הם תוקפים

ח"כ אמיר אוחנה הצליח למצוא פתרון מרשים לקונפליקט אליו נקלע בין המשמעת הקואליציונית שחייבה אותו להצביע נגד חוקים בהם הוא מאמין לבין צו מצפונו. הפתרון: נמצא לו קיזוז. 

הנה יש כאן איש ציבור שלבו ופיו שווים - מחד הוא מקבל את האחריות הציבורית שבתפקיד ולא מועל במשמעת הקואליציונית, ומאידך הוא לא מאבד את מוסריותו ולא מצביע נגד מה שאינו מאמין בו.

במקום לזכות בשבחים על כך מבקרים אותו אנשים שיודעים או צריכים לדעת שבהעדר תמיכה קואליציונית הצעות החוק האלה לעולם לא יעברו, שבקואליציה הזו יש בעיה קשה לחלק מההצעות בגלל הסיעות הדתיות/חרדיות, ושהדרך היחידה להגיע להישגים במציאות הפוליטית הנוכחית היא בהידברות. 

במקום להידבר ולנסות לשפר את האינטרסים שהם וח"כ אוחנה רואים עין בעין, הם תוקפים אותו.

על מה ?

על כך שהוא מבין שבלי משמעת קואליציונית לא תתכן מערכת פוליטית מתפקדת ?

על כך שהוא התעקש שלא להצביע נגד הצעות החוק בהן כולם תומכים?

האם היה עליו להכשיל את הקואליציה עליה הוא נמנע בהצבעה טרומית רק כדי לראות את ההצעות נכשלות לאחר מכן בתהליך החקיקה בגלל העדר התמיכה הקואליציונית ? 

ובאותה הזדמנות לשלם מחיר השווה להתאבדות פוליטית בקרב הדון-קישוטי הזה ? 

חוסר ההגינות של המבקרים הוא רב יותר מכך: הם יודעים או צריכים לדעת שגם בממשלות עבר בהם היו אנשים שיכלו לקדם את האינטרסים של הקהילה, האיזונים הקואליציוניים מנעו הישגים משמעותיים רבים.

המצב הזה לא השתנה ולא ישתנה כל עוד קואליציות בישראל לא יבטאו עמדה ברורה של ימין או שמאל.

(ולא, הקואליציה הנוכחית היא לא קואליציית ימין כפי שמתארים אותה. היא עוד וריאציה על ימין-מרכז, לא מאוד שונה מוריאציות שמאל-מרכז שראינו כאן עוד בשנות ה-50). 

אז למה הם עושים את זה? מהסיבות הפוליטיות הכי זולות שיש: ניצול הזדמנות להביך יריב פוליטי הגון בשעת מצוקה, כדי לנסות להיראות טובים על חשבונו. 

תרשו לי להבטיח לכם: אם יגיע יום בו הם יהיו בנעליו ובמקומו, במקרה הטוב ביותר הם יעשו בדיוק, אבל בדיוק, כמוהו. במקרים גרועים יותר, הם פשוט יישארו במליאה ויצביעו נגד הצעות החוק, 'בגלל המשמעת הקואליציונית'. 

מין תחושה מוזרה כזו של דיאלוגים להרחבת הקואליציה

כששומעים על הסתירה בין דברי שר האוצר, משה כחלון, לבין הערכות כלכלני האוצר לגבי שנת התקציב 2017, 

כשבוחנים את בחירתו בתקציב עם גרעון גדול יותר,

כשרואים את התנהלותו סביב הרפורמות השונות שהבטיח וכנראה לא יתקיימו בזמן הקרוב

(בנקים, דיור ועוד, שלא לדבר על ענייני הגז) 

קשה מאוד שלא לקבל תחושה מוזרה שכזו. 

תחושה שעומד מולנו אדם שיודע משהו שאנחנו לא יודעים.

משהו שיאפשר לו לעמוד ביום הדין (כלומר ביום הבחירות) כשהוא מסוגל להסביר מדוע לא הצליח לקיים את הבטחתו. 

איך יכול אדם להסביר שקיים את הבטחתו כשהדברים שהבטיח לא התממשו? 

הפתרונות הפוליטיים המקובלים בארצנו נמנים על פי רוב על אחד משני סוגי הפתרונות הבאים: 

• האשמה - משהו או מישהו מנע ממנו מלקיימם. 
• הסחה - משהו או מישהו אחר יתפוש את תשומת-הלב הציבורית. 

בשלב הזה, למרות שאפשר לדמיין מציאות שבה כחלון ונתניהו מאשימים זה את זה, סביר יותר להניח שהשניים מניחים שאותה הסחה תשרת את שניהם. 

נראה שאותו גורם יוכל לשמש הן כשעיר לעזאזל והן כהסחת הדעת.

מי ? 

מי אם לא הפלסטינים? 

אבל מה לגבי הבית היהודי? האם אפשר לדבר ברצינות על התפרקות או השתנות הקואליציה זמן כה קצר בסמוך לאחר שנתניהו מבטיח שהרחבת הקואליציה לא תהיה על חשבון מפלגה קיימת ? 

בוודאי. לא במקרה נשמעים הקולות במחנה הציוני. לא במקרה מתגברים הרעשים בין בנט לנתניהו. 

לא במקרה מתפרסמים הסקרים המתחילים לבשר על כך שאם הבחירות הבאות יתקיימו במועדן, הרצוג ולפיד יהיו מי שהיו ונתניהו ימצא עצמו מתמודד לראשונה זה שנים רבות עם יריב שמסוגל לאיים עליו ברצינות.  

האומנם אנחנו שומעים את קולותיהם של צעדים מדיניים קרבים ובאים ? 

אולי כן. אולי לא. 

אבל אנחנו עתידים לשמוע את הדיבורים על הצעדים האלה בעתיד הקרוב בצורה אינטנסיבית. כזו שאולי תאפשר לדמויות מסויימות במפלגת העבודה להימנע מתבוסה קרובה בבחירות פנימיות. כזו שאולי תאפשר לכל המעורבים האחרים להגיע לבחירות הקרובות סביב אג'נדה שאיננה כלכלית-חברתית. 

נוכח המצב הבטחוני הלא-פשוט ברחובות הארץ אפשר היה לחשוש מכך שהתחזקותה של החברה האזרחית הישראלית תיעצר. האם אפשר לקוות שהחשש הזה לא יתקיים? 

גזר דין אכזרי מאוד לילדים בשנים הקרובות

דה-מארקר עוקב אחרי יישום הרפורמה לחינוך חינם מגיל 3 , ומסכם: "הרשויות המקומיות נמצאות מאז הקיץ האחרון במרוץ נגד השעון - בעוד חודשיים וחצי תתחיל שנת הלימודים הבאה, ועליהן לבנות כמה שיותר גנים כדי לקלוט אלפי ילדים...כבר עכשיו ידוע שלכ-40 אלף ילדים בני 3-4 לא יהיה מקום בגנים החינמיים...

בתל אביב בונים גנים בקומות, בחיפה ממירים בתי כנסת לגנים, ובהרצליה הודיעו להורים שיימצא מקום לכל הילדים, אבל רק אחרי סוכות. למרות זאת, במשרד החינוך גאים במהלך הענק שהובילו בחודשים האחרונים ושעלה על הציפיות - לפי נתוני המשרד, עד תחילת שנת הלימודים ייפתחו כ-866 גנים חדשים, וכ-428 גנים פרטיים נוספים קיבלו רישיון ויוסבו לגנים ציבוריים - כך שלכ-85% מבני 3-4 תימצא מסגרת חינוכית, ובהם כמחצית מ-80 אלף הילדים שהיו עד כה ללא מסגרת חינוכית.... הנתון מעודד מבחינת היכולת של משרד החינוך להשלים את המהלך בשלוש השנים הקרובות - שבסופן ייכנסו בני 3-4 למסגרת חוק חינוך חובה. מה גם שהמשרד הצליח לגייס כ-2,600 גננות חדשות.

הבעיה היא שמערכת הגנים הזאת מסתמנת כאחת הצפופות בעולם. משרד החינוך הציב תקן של 31 תלמידים בכל גן, בדומה למצב בגני הילדים הקיימים, עם סייעת אחת וגננת אחת (בפועל, מספר הילדים הוא 31-35). מערכת החינוך לגילאי הרך בישראל היא כבר כיום אחת הצפופות מבין מדינות OECD, אחרי מקסיקו וטורקיה, עם 22.6 ילדים לכל גננת, לעומת 14.4 בממוצע במדינות OECD. עם זאת, כשבוחנים את היחס בין מספר אנשי הצוות בגן לילדים, מצבנו טוב יותר מהממוצע ב-OECD, עם 11.1 ילדים לאיש צוות לעומת 13.1 במדינות הארגון.... 

באחרונה הודיעו 200 סטודנטיות בשנה השלישית לחינוך לגיל הרך במכללת לווינסקי כי הן מסרבות לקחת חלק ברפורמה בתנאים הנוכחיים. גם פרופ' פנינה קליין, כלת פרס ישראל לחינוך, שכמומחית לגיל הרך היתה חברה בוועדת טרכטנברג, מבקרת את אופן יישום המלצות הוועדה. 'פתיחת מסגרות בלבד, בלי דאגה לאיכות הטיפול הניתן לילדים, היא עצימת עיניים ועלולה לגרום לנזקים התפתחותיים' .... קליין, שב-2008 עמדה בראש ועדה לבחינת איכות החינוך בגיל הרך, שהמליצה לממשלה להגביל את מספר הילדים בני 3-4 בגנים ל-14-16, מוסיפה כי 'כיום, המשמעות של חינוך חינם בגיל 3-4 פירושה הכנסה של כ-35 ילדים לכיתה אחת עם גננת אחת וסייעת אחת. זה לא עומד בדרישות המינימליות של טיפול בילדים בגיל הזה. אנחנו חותמים על גזר דין אכזרי מאוד לילדים בשנים הקרובות .... המחקרים מצביעים על נזקים פוטנציאליים כאשר לא מעניקים לילדים חינוך איכותי כבר בשלבי ההתפתחות המוקדמים, ולכן המצב הנוכחי מדאיג' ".

כשמדברים על כיתות-גן של ילדים בני 5 בהן יש 30+ ילדים עם גננת וסייעת, זה נשמע מזעזע. עכשיו דמיינו לעצמכם ילדים בני 3 באותו המצב. לממשלה כנראה לא ממש משנה איזו מציאות היא יוצרת. הרי נתניהו לא יהיה ראש-הממשלה כשהילדים האלה יהפכו לאזרחים בוגרים. לעומת זאת,  כעת חיה הוא יכול להציג עצמו כמי שהבטיח ופועל לקיים. כמו בסוגיות אחרות (ראו למשל הגישה הממשלתית למבקשי-המקלט או הגישה הממשלתית לשאלת הגרעין האיראני) נראה שהממשל הזה שבוי יותר בדימויים מאשר בעשיה שנועדה להשפיע על המציאות ולשנותה לטובה. 

אבל רק האזרחים יכולים לבחור האם להישבות בדימוי, או להביט למציאות הקרה והאכזרית בעיניים פקוחות. 

ואם הם לא יעשו כן, הילדים שלהם יסבלו. לא הילדים של נתניהו. 

והם לא ידעו שהם תומכי חד"ש

ח"כ אופיר אקוניס הסביר לדה-מארקר שנתניהו לא פוחד מתומכי המחאה החברתית, כי היא מאורגנת על ידי תומכי חד"ש. מפלגת חד"ש, למקרה שאקוניס ונתניהו לא שמו לב, היא מפלגה בת 4 מנדטים. בהפגנה הגדולה האחרונה של הקיץ האחרון השתתפו יותר מ-400,000 אזרחים ברחבי-הארץ. כידוע, קשה מאוד להוציא אזרחים מביתם בישראל.
מתמטיקה פשוטה תעלה שאם חד"ש מסוגלת להוציא מהבית כל-כך הרבה אנשים, בבחירות הקרובות, אם לא ישתנה אחוז ההצבעה וגודל המנדט האפקטיבי בהשוואה לבחירות לכנסת ה-18, היא כנראה תצליח לשכנע מספיק אזרחים לבחור בעדה, ואם אכן תעשה זאת תקבל 14 מנדטים.

האומנם הליכוד איננו חושש מהגדילה המרשימה אותה חוזים נתניהו ואקוניס לחד"ש ? האומנם החברים אקוניס ונתניהו מאמינים שהשינוי העתיד לזעזע את המפה הפוליטית הישראלית לא יפגע בליכוד ?
קשה להאמין.

כשמחברים את המהלך הזה, יחד עם המהלך ההסברתי בו בחר נתניהו להקדים את חג הפסח, קשה שלא לראות את הבחירה האסטרטגית של הליכוד - להסית ולהפריד. אותו נסיון שהתאפיין גם בהסתה כנגד הערבים והחרדים בה בחר נתניהו.
הבעיה באסטרטגיה הזו היא אחת - יש מאחוריה הנחה שהאנשים שיצאו אל המחאה יישבו בקסם המהלך ויאמינו בו.
נתניהו, אותו האיש שבשלהי כהונתו הראשונה חטא באותה האסטרטגיה מוכיח שוב שהוא לא למד.

הבחירה להגיב למחאה אזרחית שמעידה על השקפות שונות הנפוצות בעם אותו הוא נבחר להנהיג בהסתה כנגד המוחים, איננה בחירה של מנהיג. היא בחירה לא חכמה ולא אמיצה. כשמחברים את זה להכרעתו האסטרטגית בכל הנוגע ליחסה של ישראל עם היישות החמאסית בעזה המנוגדת להצהרותיו החוזרות בעבר, לפעולתו הצבועה בכל הנוגע לנסיונם של המתנחלים להרחיב את אחיזתם בחברון, לבקיאותו המוגבלת, בשנתו השלישית כראש הממשלה בקדנציה השניה, למצבו של המיעוט הערבי בישראל, ואת מדיניותו הלא-עקבית בכל הנוגע לאיראן הגרעינית, קל יותר להבין  את הבחירה הזו.

כנראה שהוא לא יכול לבחור אחרת.

ואתם ? 

בחירתו של נתניהו (על 3 שנים לממשלת נתניהו וסרטון אחד)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ערך מסיבת עיתונאים אמש, במלאת 3 שנים לכהונת ממשלתו. אפשר לקרוא את הטקסט המלא של מסיבת העיתונאים באתר משרד ראש-הממשלה. יש גם מצגת (זהירות, קובץ PowerPoint!). מדובר בהתחלה של קמפיין המסוכם בסרטון  "מתחילים שנה רביעית", ואל תטעו - זוהי תחילתה של מערכת-הבחירות של נתניהו.






תאמרו לי - אבל הוא הצהיר מפורשות במסיבת העיתונאים "אני לא מתכוון להקדים את הבחירות, אין לי כוונה כזאת, אני לא מתכוון ליזום את זה. אם מישהו ירצה בחירות, אנחנו לא חוששים מזה, אבל אני לא מתכוון ליזום את זה" , לא ?

כן. הוא הצהיר. ברור שנתניהו קרא כמה דפים בספרו (שטרם נכתב) של יאיר לפיד "איך לנהל מערכת בחירות בלי להיות כפוף להגבלות החוק", וכתלמיד מצטיין הוא כבר מלמד את האחרים. כל זמן שנתניהו לא מודיע על בחירות, הוא יכול להשתמש בכל במה שעומדת לרשותו כראש-ממשלה כדי להבהיר עד כמה ממשלתו השיגה והצליחה. מדובר בקמפיין רב-תכליתי. לא רק שהוא מנסה לקבע בתודעה הישראלית את הישגי הממשלה, אלא שהוא מנסה להקדים את המחאה החברתית של הקיץ ולעקר אותה מתוכנה.

בעוד שכמהלך בחירות אל מול מפלגות אחרות בהחלט אפשר להעריך את המאמץ הערמומי והנאה הזה, כמהלך שנועד להתמודד עם המחאה החברתית, נדמה שעדיין - לשכת ראש הממשלה פשוט לא מבינה את מה שקורה סביבה.

לא שלא מגיע קרדיט לממשלה. מגיע לה - על מהלכים רגולטוריים מאוד אפקטיביים בשוק הסלולר; על שמירת המגמה שהתחילו ממשלות קודמות של הגדלת תקציבים למגזרים הלא-יהודיים; על המשך תכנון תשתיות ותחבורה; ועל מהלכים אחרים.


אבל קשה שלא לראות חלק ממהלכי ההסברה האלה ולא לגחך.
נתניהו מתהדר במהלכים שעוד לא התחילו להשפיע בתחומי הדיור והחינוך, כאילו לא מדובר בממשלה שמלאו כבר 3 שנים לכהונתה. נתניהו מתהדר בשיפור תשתית התחבורה, אבל מביא דוגמאות למהלכים שהתחילו תחת ממשלת שרון וממשלת אולמרט. נתניהו מדבר על ממשלות שחשבו שהן ישיגו צמיחה על ידי הגדלת גרעון, ומשקר פעמיים  -

1. במבט על העשור האחרון לא הייתה ממשלה עם גרעון גדול יותר מאלה שבהן נתניהו היה שר אוצר או ראש-ממשלה. 
2. הגרעון שממשלת ישראל מרשה לעצמה כפוף להשקפות העולם הכלכליות של פקידי האוצר. כתוצאה, תוואי הגרעון הישראלי מנוהל מאז 1985, רוב-רובן של השנים, בקפידה רבה מאוד, וכמעט ללא חריגה. אין שום הבדל בין הממשלות השונות שכיהנו לאורך התקופה הזו. 

אבל זה לא רק מעלה גיחוך. זה גם מכעיס. שקר הגרעון של נתניהו הוא גרוע במיוחד, כי הוא מתעלם מנקודה בסיסית אחת - יש קשר הדוק בין מיסוי וגרעון. כשהמדינה מחוייבת לשני מהלכים - הורדת מיסים ושמירת תוואי גרעון, אין לה ברירה אלא לקצץ בתקציבים. התקציבים שהכי קל לקצץ בהם הם תקציבי הרווחה. אם המדינה היתה מחוייבת למדיניות חברתית הוגנת ולשמירת תוואי גרעון, הפתרון היה פשוט - העלאת מיסים באופן צודק ואחראי. אפשר לעשות את זה. הכלכלנים הכי מוערכים בעולם מציעים את זה.  אפילו בארה"ב מדברים על זה.

אבל נתניהו לא מחוייב למדיניות חברתית הוגנת. הוא מחוייבת לרווחתם של העשירים. 

ומי שהכין את הסרטון עבורו, בחר בקוים עליזים. עליזים מדי עבור מי שאינו עשיר בישראל.

כל מי שהיה טורח להקשיב לרחשי-עמו, היה מבין שרבים - רבים מדי - חשים חוסר-שביעות גובר והולך על רקע הפערים שלא הצטמצמו, על רקע המציאות הישראלית החברתית הלא-פשוטה.

 מצבה הכלכלי של ישראל איתן ? נהדר ! אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרי הודיעה לפני שבוע, על שיעור אבטלה של 6.5% בהתאם לשיטת החישוב החדשה. גם אם מצבה של המדינה שפיר - מה מצבם הכלכלי של המובטלים האלה ? 

מצבה הבטחוני של ישראל שפיר ? נדמה לי שבהקשר הזה יש תושבים בדרום הארץ שיגרסו אחרת, ולא במקרה - רק לפני 3 שבועות הם עוד נדרשו למצוא מסתור מרקטות. 

מצב מערכות הבריאות של ישראל נהדר ? האומנם יש עוד מישהו בישראל שלא יודע שהמחסור באחיות בבתי-החולים הוא הגבוה מכל מדינות ה-OECD ? 

מצב מערכת החינוך הישראלי משתפר ? מישהו באמת מאמין שרפורמת החינוך חינם מגיל 3 תפעל במלואה בספטמבר ? 

ישראל היא מדינה שבה ילדים נתפשו בגניבה כדי שיהיה למשפחתם מצרכים לליל-הסדר; ישראל היא מדינה שבה מחירי האנרגיה והחשמל העולים מהווים בעיה של ממש לעשרות אלפי ישראלים, וכתוצאה רבים ובהם אלפי קשישים עניים לא יכלו להרשות לעצמם לחמם את ביתם בחורף האחרון.

קשה שלא לראות את מהלכי ההסברה האלה ולא לכעוס. דוגמא נהדרת לנתק של הממשלה הם דברי שר הרווחה, משה כחלון, שביקר לקראת הפסח את דרכי פעולת העמותות שמשפילות את הנזקקים כשהן מצלמות אותם לצורך הפקת סרטי גיוס משאבים. ביקר ושכח עובדה בסיסית - לולא אוזלת-ידה של הממשלת וקיצוצי מדיניות-הרווחה, לא היה צריך את העמותות האלה. לולא מדיניות ההפרטה המטורפת שבנימין נתניהו הוא אבירה, לא היה צריך עמותות, ועובדי משרד הרווחה היו פועלים בהתאם להנחיות השר שלהם, ומכבדים את אזרחי המדינה. לולא קיצוץ תקציבי הרווחה, לא היו כל-כך הרבה נזקקים.

ראש הממשלה בחר לפתוח את מערכת-הבחירות שלו במהלך זחוח ומלא שביעות-רצון עצמית. וזה מאוד מצער ומאוד מכעיס.

עם כל הכבוד למאמצי-ההסברה של ראש-הממשלה, כדאי שהוא יהיה ער יותר למהלכים הגדולים המתרחשים במזרח התיכון, ויבין שתהליך דומה קורה כאן - בישראל.

מי שרוצה למצוא תמיכה בגלי המחאה החברתית צריך היה לומר דברים אחרים לגמרי: קשה לחיות בישראל ב-2012. השינויים שנעשו היו רק ההתחלה. אנחנו עוד נהפוך את ישראל למקום שטוב לחיות בו. זו משימתה הלאומית של ממשלה אחראית וחברתית.

נתניהו בחר אחרת.

עכשיו תור האזרחים. קודם כל - להביע את דעתם על בחירתו של נתניהו, וכשיגיע הזמן - לבחור אחרת בעצמם. 

מהפכה ?

קליפ שהחל מסתובב לו ביוטיוב מסכם יפה את המחאה החברתית הישראלית של התקופה האחרונה.

אני אעמוד בפיתוי ואשמור את מה שיש לי להגיד על הקליפ, מה שנאמר בו, ומה שלא, למועד אחר,

ואתן לו לדבר בעצמו -

הדומה והשונה בין איראן לישראל

הרשויות באיראן התכוננו היטב לבחירות הקרבות, מדווחת התקשורת העולמית. כמה עיתונאים, סופרים ובלוגרים נאסרו, והפיקוח על האינטרנט הוגבר מאוד. על פי הדיווחים נראה שהמשטר באיראן הפיק לקחים מהבחירות הקודמות ומ"אביב העמים" הערבי, והוא עושה כל שביכולתו כדי להקדים רפואה למכה. עצוב.

בינתים, בישראל, מחר בבוקר, יובאו למשפט כמה פעילים של המחאה החברתית הישראלית מהקיץ האחרון. על פי התמונות שהועלו לפייסבוק, קשה שלא להתרשם שהאנשים הלא-נכונים יעמדו מחר בבית-המשפט. הסיפור שמספרות התמונות דורש שבמקום הפעילים, יעמדו  שם שוטרים ממשטרת ישראל שעשו שימוש באלימות רבה, והוסיפו חטא על פשע בהאשימם את הפעילים באלימות דומה.

לא זהה, בוודאי, אבל מתחיל להיות דומה. דומה מדי.

מחאה חברתית יכולה להשפיע

לפעמים מחאה חברתית יכולה להשפיע באופן מיידי.
  מחאת האינטרנט נגד חוקי הגנת הקניין הרוחני העלולים "להגן" על חופש הביטוי והשיתוף הצליחה להציג תוצאות מיידיות, כפי שמדגים היטב המיצג הבא של פרו-פבליקה, המראה כיצד השתנו עמדות חברי הקונגרס האמריקאי בעקבות המחאה מרוב תומך להתנגדות, תוך עלייה משמעותית במספר בעלי העמדה המוצהרת בנושא:

(מצוטט ברשות פרו-פבליקה)

סי-אנ-אן מאשרת שאכן חברי קונגרס שהביעו תמיכה מפורשת בחוק הבהירו שהם מסירים את תמיכתם, והודיעו שהם רואים צורך בחקיקה מאוזנת יותר.

[קרדיט נאות: נחשפתי לראשונה למיצג בבוינג-בוינג]

אז מה עושים עכשיו ?

על רקע תהליכי השינוי שעוברת המחאה החברתית, התחושה שהמחאה איבדה מרוחה, והמהלכים של  הקמת תשתית לחיבור בין "הגרעינים היצרניים, המתונים והדמוקרטיים שבכל המגזרים" שמטרתו "התחזקות הציבור מול הממשל",
מהלכים שיש בהם לסמן את תובנותיהם של מובילי קיץ-המחאה על הדרך הארוכה שתידרש במאבק לצדק חברתי, אבל שאולי גם יש בהםלהוסיף לאובדן הרוח של המוחים, באה קריאתם של מולי פלג ונחי אלון על הדברים שאפשר לעשות במצב הנוכחי (הלא-טוב) ואני חושב שכדאי לקרוא את דבריהם ולחשוב עליהם.

חשוב לי להבהיר -
אני לא מסכים עם הבחירה שלהם להתמקד בחלוקות של ימין ושמאל. אני סבור שהקטגוריזציה הזו היא שגויה. לצערי, הערה שלי לפוסט קודם שלהם נערכה באופן שהוציא מההקשר את אי-הסכמתי לגישה הזו, ולכן ארחיב כאן, (בבמה שלגבי תוכנה יש לי שליטה):

• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינה כלכלית בישראל לא הבחין כיצד מאז 1985 ממשלות ימין ושמאל גם יחד מקצצות בחדווה במדינת-הרווחה. ימין ושמאל עשו כן מתוך אמונת-שווא נאו-ליברלית שככל שהמדינה תהיה קטנה יותר הכלכלה תגדל והשפע יתחלק בין הרבים. הם שכחו שכאשר יש הרבה שמנת והמדינה חלשה מכדי לדאוג לחלוקה הוגנת שלה, החזקים לוקחים את הרוב, ומותירים את החלשים עם פחות. 
• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המדיניות כלפי הפלסטינים היושבים ביהודה, שומרון ועזה בוחר לעצום עיניו מלראות כיצד ממשלות ימין וממשלות שמאל בנו והרחיבו את מפעל ההתנחלויות, עצמו עיניהן מלראות את המשמעויות של הכבלים ההולכים וקושרים את העם הפלסטיני והעם היהודי יחד בארץ שבין הנהר לים, והקימו יסודות שהולכים ונהיים מוצקים מיום ליום למדינה הדו-לאומית שקום תקום כאן, אם לא תוקם מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית. 
• מי שמאמין שיש הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המדיניות כלפי החרדים והקצנת שוליהם, בוחר לעצום עיניו מלראות כיצד ממשלות ימין וממשלות שמאל עשו כל שביכולתן למצוא דרכים להעביר כספים ייחודיים, לא להחיל ליבה-חינוכית משותפת לכלל אזרחי ישראל, ולא להתנגש עם שולי הציבור שמביא לכנסת את לשון-המאזניים שמעלה לשלטון פעם את זה ופעם את זה. 

עוד חשוב לי להבהיר -
גם אם ישראל היום נאו-ליברלית מתמיד; גם אם נעשה מאמץ אינטנסיבי מצד הממשל הנוכחי להגביל את חופש הדיבור של שולי הצד השני; גם אם היבטים בציבוריות הישראלית מושפעים באופן בלתי-פרופורציונלי על ידי החרדים המקצינים - לא היתה כאן תבוסה של צד אחד. לא במישור הכלכלי; לא במישור המדיני; לא במישור הדתי-חילוני.
מדובר במאבקים נמשכים שדומים להם ניתן לראות על פני כל כדור הארץ - כל מדינה עם התבניות וההתפתחויות הייחודיות לעברה; אלו הם מאבקים שהתחילו עם קום מדינת ישראל ויימשכו כל זמן שהיא תתקיים; אלו הם מאבקים אופייניים לחברה דמוקרטית פעילה. לעתים כף המאזניים נוטה לכיוון אחד. לעתים היא נוטה לכיוון אחר
(למשל: את אותה לשון על תבוסה יכול היה לכתוב מאמין בארץ ישראל השלמה יום אחרי הסכמי אוסלו. לצערו הוא יכול לכתוב אותה גם היום, וזה לא מקרה שהימין (הקיצוני-מדיני?) הולך והופך אלים יותר כלפי נציגי הממשל הישראלי דווקא בזמן שבו השמאל (הקיצוני?) מדבר על תבוסתו).

אבל מה שעוד יותר חשוב לי להבהיר -
(וזו הנקודה שבה אני מסביר מדוע לדעתי כדאי לקרוא את דברי נחי אלון ומולי פלג ולחשוב עליהם)
הוא שכאשר כף המאזניים נוטה, היא עלולה לצאת משיווי משקל. ישראל היא עדיין דמוקרטיה. העיתונות עדיין חופשית וחופש הביטוי משגשג יותר מאי-פעם על גבי האינטרנט. בתי-המשפט של המדינה עדיין מכריעים על פי עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי. בבחירות עדיין קובעים מי האנשים שיישבו בכנסת, מי האנשים שיקימו את הממשלה, ומי האנשים שיתעמתו עם פקידי-הממשלה וינסו לשנות את היגוי הספינה הישראלית. כשממשל בישראל מפסיד בבחירות, הוא מעביר את השלטון לידי הממשל הנבחר.
היום עדיין אפשר לשנות.
עוד לא מאוחר מדי.

השינוי מתחיל קודם לכל בתודעה.
ובמבחן הזה, המחאה של הקיץ האחרון מקבלת ציון גבוה מאוד.
רבים מאוד הדגימו - ברגליהם - את נכונותם למחות על המצב החברתי. רבים אחרים, גם אם לא השתכנעו, נחשפו לכך שרבה אי-שביעות הרצון.
ככה מתחילות מהפכות. אדם אחד משתף אחרים בנהמת-ליבו.
וביחד הם מתחילים לדבר על זה, ואחרי הדיבור יכול גם להגיע השינוי.
לעתים נדרשות שנים ארוכות. לפעמים אפילו דורות.
אבל התהליך התחיל.

השלב הבא קרב ובא - מפלגות עתידות לנהל בחירות מקדימות בשנה הקרובה. ריחן של בחירות כלליות עולה באוויר. ייתכן מאוד שאתבדה בנבואתי והבחירות הכלליות עדיין רחוקות, אבל נציגי הציבור צריכים לשמוע מאזרחי-העם מה מפריע להם, וככל שהדברים ייאמרו על ידי אזרחים רבים יותר, כך יגבר הסיכוי לשינוי. יכול להיות שרק אחרי שיתחלף הדור הנוכחי של פקידי ממשלה ונבחרי ציבור נתחיל לראות שינוי. אבל כדי שהשינוי הזה יבוא, כולנו צריכים לחשוב על סוג השיח וסוג הערכים שעליהם אנחנו רוצים לחנך את הדור הבא. כולנו גם צריכים לזכור את החוכמה של מהפכנים ותיקים - גם מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד.

דבריהם של נחי אלון ומולי פלג בנושא "למה הובסנו ומה אפשר לעשות" חשובים בעיקר בגלל החלק השני - מה אפשר לעשות.

אפשר יהיה ללכת לקונגרס החברתי אותו מבטיחים מייסדי המחאה החברתית, כדי לוודא שדעה כמו הדעה שלכם תישמע; 

אפשר להתפקד למפלגה הקרובה לעמדותיכם, ולהתעקש על כך שלפחות בהזדמנות אחת, מתמודדים ישמעו מכם עד כמה צדק חברתי במובנו העמוק - מדינת רווחה שתומכת באזרחיה מהעריסה ועד הקבר - חשוב לכם (אפשר לעשות את זה גם באינטרנט וגם באמצעות הדואר; אם כל אזרח בישראל יעשה פעולה אחת כזו, מיליוני הפידבקים יהוו איתות רב-משקל לנבחרים הפוטנציאליים על כך שהגיע הזמן להתמקד מחדש); 

והחשוב ביותר - אפשר להמשיך ולדבר עם כל מי שאתם מכירים, בכל הזדמנות סבירה, על כך שהגיע הזמן לשים את הצדק החברתי בראש מעייניה של מדינת ישראל. 

the rationale of my optimism

In view of the views I express regarding the Arab spring whenever I politely can (including in this blog) , a close personal friend asked me if I share the optimism expressed in the following Economist article, which has been defined by the friend as "highly optimistic".

Truth is I do. I'm probably even more optimistic.

I do not think that the U.S strength or appreciation should be judged by events in Iraq. These are definitely short term events. I believe that most assessments are based on a misinterpretation of the motivations of the Bush administration regarding Iraq. I think that the U.S policy regarding Iraq aimed at Creating a lightning rod that will attract Islamist extremists from the entire world and assist in the effort of protecting the U.S from terror, while at the same time enabling the U.S to take an active role, instead of a passive one, through which it would be able to change the trends taking place in the Arab world. However one judges U.S foreign policy, one cannot deny that thanks to the occupation of Iraq, a democratic wedge has been stuck at the heart of an undemocratic region. Despite its ramshackle state, I believe this wedge has far greater impacts on the conscience of the area's residents than is perceived by most experts, and the U.S coming departure can only assist to these impacts, wherever Iraq's democracy may go.

As to the claim that the West's power over the Arab world is in decline, I feel it is too soon to tell. No one really knows what will be the preferences of the next regime in Egypt or Libya. The first Arab state to hold full elections was Tunisia, and even though the Tunisian elections were clearly resulted with the largest party being an Islamic party, Ennahda, the very diversified new political map of Tunisia means a rather large coalition shall have to be formed, in order for the country to be governed. This, together with the amazing abundance of participating parties in the Tunisian elections, teaches of a great thirst for democracy. If Tunisia is our model, assuming everyone will keep playing by the rules of the democratic game, it is much more probable that the West will gain more power over the emerging democracies, as they will seek to learn from the rich democratic history of the west,  in regards to the constitutional setup, to state institutions and  to the construction of the economy. Later on they will find a lot of value in the West's legal precedents and the way they shed light on the future conflicts which will surely arise, as they arise in any human society. In that process,  the U.S shall probably have a leading role, as an example to learn with, considering its overwhelming success of constructing a robust democracy that can contain the internal pressures of a greatly diversified society.

But being optimistic does not mean being blind to risks. Flourishing Democracies of the type we all wish to the citizens of the Arab countries, as well as to ourselves, require much more than elections, as the citizens of Africa have been learning in the last 50 years.
It is extremely difficult to assess whether all parties in all Arab countries will be obligated to the true requirements of the democratic state.
Thinking of history, there are examples of countries who made the pass from tyranny to democracy at one step, but there are many more examples of countries who took a step back to tyranny, and sometimes flipped between freedom and autocracy several times, before the democratic roots got deep enough to let democracy a firm stand.
While we discuss the democratic future of the Arab world, we should also remember that democracy in the developed world has been stronger in some places more than others. Can one truly talk of democracy in Russia ? Can one confidently foresee the future of democracies in eastern Europe or south America ? And for that matter, other than the truly veteran democracies (of which the most prominent are probably England, France and the United States of America), can anyone seriously claim to assess the state of democracy in the world in 200 years time ?

Two pillars support my optimism:

1. When many states undergo a similar process, that process has a better chance of success. That is the clear lesson of the aftermath of the spring of nations. And this is what we are currently seeing in the Arab world. 
2. We still do not really know how the information revolution will impact revolutions. Theoretically,  there might come a time when Technology may assist the suppression of democracy, as Orwell's 1984 threatens.  Some claim that social networking is the first sign for that time, when privacy shall be a memory of a lost past, and with it the ability to act against anyone who in is power. This may well happen, But currently things are different. At this time, social networks assist people in their grouping and working against tyrants. As long as people will know how to keep the positive side of technology at their side, the incredibly efficient communications technology enables will prevent the silencing of opposition. And as long as the freedom of speech will enable citizens to understand there are many others around who think and feel the same, tyrannies shall be at bay. 

זה מתחיל

כצפוי, הקמפיין להגנת הטייקונים מתחיל. ממש כאילו מדובר בחיות נכחדות או בילדים רעבים באפריקה, מתגייסים פובליציסטים ומביעים התנגדות נחרצת לכל טענה שנשמעה במחאות הצדק החברתי ואפילו לתיקונים שמציעה ועדת טרכטנברג.

"הניחו לטייקונים!" זועק מאמרו של אבי נוב בדה-מארקר. והוא מאיים וטוען מהגורן ומן היקב ומבהיל ומתריע ומסביר כי :

• נקיטת צעדים כנגד הטייקונים תביא לכך שהם יעברו עם כספם לחו"ל וימיטו אסון על עובדים רבים מן השכבות החלשות שיאבדו את עבודתם (כאילו הטייקונים אינם משקיעים כבר כיום כספים רבים בחו"ל, וכאילו לבייב לא עזב כבר, וכאילו עצם העובדה שרבים מדי מן השכבות החלשות מועסקים אצל הטייקונים אינה סיבה למחאה); 
• צעדים כנגדם מנוגדים לפסיקת בג"ץ ולחוזרי מס-הכנסה (כאילו הכנסת, נציגת הריבון, איננה הגורם המוסמך  לחוקק חוקים כרצונו, חוקים אליהם כפוף בג"ץ (כל עוד כללי המשפט החוקתי נשמרים והוא לא מבטלם בגלל אי-חוקתיות) ואליהם כפופה הרשות המבצעת (שעליה נמנית רשות המס);  
• השימוש במבנה אחזקות פירמידלי איננו פוגע בתחרות וביציבות המשקית (באמת צריך להסביר למה ריכוז ושליטה בידי קונצרן אחד פוגע בתחרות ? באמת צריך להסביר כמה too big to fall מסכן את המשק ? ); 
• השימוש בממערכת המס להשגת מטרות חיצוניות למערכת המס (כמו צדק חברתי) יוצרת קשיים רבים (כאילו הכללים אותם באים לתקן לא נועדו לעודד מטרות חיצוניות למערכת המס ? כאילו הפחתות המס האדירות שעשתה ישראל בעשורים האחרונים בשם עידוד הצמיחה הכלכלית (מטרה מיסויית טהורה, כידוע) לא יצרו קשיים רבים לכלל המערכות הציבוריות בישראל שמצאו עצמן מול משאבים ציבוריים מתדלדלים ? כאילו המטרות העצמאיות של מערכת המס חשובות מהמטרות הציבוריות שלה ? כאילו  הטבות מס נובעות מערכים ושיקולים שעומדים לכשעצמם, וקיימים רק בתוך מערכת המס; כאילו אין שום היבט של המיסוי שיש בו כדי לשקף השקפת עולם כלכלית-חברתית; כאילו כל השינויים במערכת המיסים מאז הפיכתה של מדינת ישראל לנאו-ליברלית לא נבעו מהשקפת העולם הנאו-ליברלית, שהיא כידוע איננה סוגיה טהורה של דיני מיסים ? )  
• "...מבקשים לתקן עיוות כלכלי באמצעות עיוות נוסף, שרק מחריף את הבעיה" (למי בדיוק מחריפים את הבעיה ? )

ובאותו עיתון, שלמי צדקי מסביר לכולם את האמת על קפיטליזם במאמר "קפיטליזם, לא מה שחשבתם", כשהוא חוזר ומשנן לנו שבסך הכל הקפיטליזם מבטיח "לקחת פחות מסים מהאזרח תמורת היכולת להגביר את כוח הקניה שלו".

מסביר, ולא מגלה שאין שום קשר בין האמירה הזו, לבין קפיטליזם. זו בסך הכל הגישה הנאו-ליברלית של הקפיטליזם. כל מי שיודע משהו על הקפיטליזם הרי יודע שהוא אומר שצריך לקחת יותר מסים מהאזרח - אם השוק החופשי לא מסוגל לענות ביעילות לצורך חברתי שרק המדינה יכולה לספק. כל קפיטליסט מתחיל הרי יודע שיש שירותים שהשוק החופשי לעולם לא יוכל לייצר, כי אין אינטרס לפרטים להשקיע בו. 

ולמקרה שבכל זאת מישהו התבלבל, בואו נזכיר אמיתות יסוד פשוטות: 

1. הטענה שפחות מסים מביאים ליותר כסף בשכבות החלשות הוכחה כשגויה בעשרות השנים האחרונות: כך למשל, "בין 1947 ל-1979 פריון העבודה בארה"ב עלה ב-119%, ואילו הכנסות החמישון התחתון של האוכלוסייה זינקו ב-122%. ואולם בין 1979 ל-2009 עלה פריון העבודה ב-80%, בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%. " לא מאמינים לי או לבחור שכתב את המאמר שציטטתי הרגע ? תקראו מה שיש לוורן באפט להגיד בסוגיה הזו. 

2. הטענה שהטייקונים מועילים למשק ידועה כלא נכונה אפילו לאוצר הישראלי. תחשבו על זה: אם בכל העולם, תחת הגמוניה נאו-ליברלית, המצב שלהם נהיה יותר טוב, בזמן שהמצב של כל השאר נהיה יותר גרוע, איך אפשר לטעון שהם מועילים ? 

בלי לחקור, קשה לקבוע אם מדובר בלוביסטים, אנשי-מקצוע הסמוכים לשולחן הטייקונים או באזרחים שזו דעתם אותה הם מביעים בנחרצות ובתום-לב. חופש הביטוי נתון כמובן לכולם.

אבל הוא נתון גם לי. וגם לכם.

אל תתנו לבעלי-המאה ולתומכים בהם לשנות את עמדות-הציבור ולהפוך לבעלי-הדעה.

תודעה בתנועה

לפעמים כשאני משוחח עם ידידים ישראליים, אני מופתע לגלות שהם לא מבינים שהעולם משתנה מסביבנו. לא רואים את גודל השעה. המחאה החברתית הישראלית היא לא ייחודית לישראל. רגעים מהפכניים מקבילים בארצות שונות כבר קרו בעבר, אבל נראה שהגלובליזציה בכל זאת מביאה לתיאום גבוה יותר בין הרוח השורה במקומות השונים.

השינוי, כפי שכתבתי בעבר, אולי לא יגיע מייד, אבל השינוי התודעתי מתרחש אל מול עינינו. ברגעים אלה ממש.

הדוגמא של השבוע היא הבחירה שעשו בדה-מארקר לצטט את מאמרו של ג'ורג' מונביוט מהגרדיאן בו הוא מסביר (יש להודות בקיצוניות-מה) את האמת המרה על רובם של עשירי העולם, המאיון העליון:

• "מרבית העשירים של היום הגיעו לשם מכיוון שהצליחו להשתלט על משרות מסוימות. השתלטות זו תלויה פחות בכישרון ובאינטליגנציה ויותר בשילוב של הניצול האכזרי של אחרים, כמו גם המקריות שבלידה, מכיוון שמשרות אלה נתפשות באופן בלתי פרופורציונלי על ידי אנשים שנולדו במקומות מסוימים ולמעמדות מסוימים. "
• "מה שקרה ב-30 השנים האחרונות הוא ההשתלטות של קומץ אנשים על אוצר העולם כולו, בסיוע מדיניות ניאו-ליברלית שנכפתה על המדינות העשירות לראשונה על ידי מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. "
• "בין 1947 ל-1979 פריון העבודה בארה"ב עלה ב-119%, ואילו הכנסות החמישון התחתון של האוכלוסייה זינקו ב-122%. ואולם בין 1979 ל-2009 עלה פריון העבודה ב-80%, בעוד שהכנסות החמישון התחתון ירדו ב-4%. באותה תקופה, הכנסות המאיון העליון זינקו ב-270%. "
• " בבריטניה, הכנסות העשירון התחתון ירדו ב-12% בין 1999 ל-2009. הכנסות העשירון העליון גדלו באותה התקופה ב-37%."
• "הפוקוס הוא עכשיו על העשירים שלא עשו דבר בשביל לזכות בעושר זה - וכל היתר רוצים את הכסף שלנו בחזרה. "       

אפשר לקרוא את המאמר במקור - כאן.

מחאה כריצה למרחקים ארוכים

בניגוד לרושם שאולי קיבלתם, המחאה החברתית הישראלית רק הולכת ומכה שורשים. שמחתי מאוד לקבל את מכתב-חדשות-המחאה מס' 5 מאתר המחאה. אני ממליץ בחום לכל מי שמתעניין, לפחות להצטרף לעדכון השבועי בדואל. בין הנקודות המעניינות של השבוע:

• ראיון מרתק עם אחד מפעילי המחאה הבולטים בישראל, בו אפשר ללמוד בין היתר, על תהליך הקמתו של קואופרטיב מזון כתחליף לרשתות-השיווק הגדולות.
• הודעה על השקתו של הפורטל הישראלי לצדק חברתי. כדאי לשים לב בפורטל, בין היתר, לקמפיין ההתפקדות למפלגות השונות. לכל המפלגות. בשם ההשפעה והמעורבות של האזרחים). שווה לקרוא את ההודעה כי היא מסכמת יפה את שאיפות המחאה החברתית הישראלית - "לשוויון זכויות וחובות; לחופש המידע, חופש ההתארגנות וחופש הפעולה; לאזרחות מעורבת וּפעילה; לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי בישראל - האזרח והחברה (ולא הממון) הם במרכז; לחקיקה השומרת על זכויות האזרחים והעובדים מפני בעלי ההון והבנקים; לזכויות יסוד בסיסיות המגיעות לכל אזרח במדינה - חינוך והשכלה ברמה גבוהה וּבחינם, שרותי בריאות מתפקדים, שרותי רווחה מתפקדים, דיור בר השגה, תחבורה ציבורית יעילה, פיקוח על מוצרי מזון וּצריכה בסיסיים; להורדת הנטל מהמעמד היצרני, הפחתת המיסוי העקיף, העלאת המיסוי על בעלי משכורות הענק ועידוד עסקים קטנים ובינוניים; להחלשת המונופולים ותאגידי הענק וּלשבירת הריכוזיות במשק וקשרי ההון והשלטון". כן כדאי להציץ בiDemos, נסיון מעניין למנוע מבוסס-אינטרנט לשינוי חברתי. 
• דיווח על הטנגו המתפתח בין הכנסת לבין המחאה החברתית. 

וכמובן - המכתב נותן קישור נוח ללוח אירועי-המחאה של השבוע. 

בין עמימות לבירור רעיוני

זאב שטרנהל קורא במאמר בהארץ לשותפים למחאה החברתית להפסיק את העמימות. הוא סבור שהמוחים "חסרים יסוד בעל חשיבות עליונה: אחדות המטרה" והוא סבור שהגיעה הנקודה שבה מארגני המחאה צריכים לקפוץ למים הקרים של הפוליטיקה.

אני חולק על כמה וכמה נקודות במאמרו:

• אני לא מסכים עם הסברה שעצם הדרישה ל'צדק חברתי' היא עמומה. צדק חברתי פניו רבות, וטבעי שיהיו אנשים שירצו שהיבט מסויים יזכה לעדיפות לפני סוגיות אחרות. שאלת המפתח היא האם כולם מבינים שהם בעצם פועלים לטובת מטרה משותפת - רווחה מצרפית גדולה יותר לכלל הפרטים בחברה כשכל פרט נהנה ממנה - או שלא. לטעמי, רוב, אם לא כל מארגני המחאה החברתית מבינים זאת היטב. השאלה היא האם גם מספיק פרטים בחברה הישראלית יקבלו על עצמם את ההשקפה הזו. הדרך להסכמה שכזו, לדעתי, איננה עוברת בהכרח דרך התארגנות פוליטית או התארגנות בתנועה פורמלית. 
• יש בי ספקות רבים כלפי הטענה כי על המתכנסים בכיכרות להחליט אם הם באמת תנועה או אוסף של יחידים. מדוע לא יכולים אינדיבידואלים להתכנס בכל פעם מחדש לטובת סוגיה אחרת ?האם לא יכולים המתכנסים בכיכרות להופיע שם על בסיס השתייכותם לאותה חברה ? לאותו עם ? האומנם דרך ההתארגנות על בסיס תנועה שאפיינה שנים קודמות עדיין הדרך הדומיננטית והיעילה ביותר גם במאה ה-21 ? מאת הרשתות החברתיות והאינטרנט ? 
• יש בי גם ספקות רבים לגבי אמונתו הרבה באפקטיביות ובחיוניות שבהתארגנות כמפלגה. תחשבו רגע על האמירה: "תנועה עממית ספונטנית ולא מאורגנת, שאינה מצטיידת מהר בכלים פוליטיים המאיימים על השלטון, סופה לשקוע, להצטמק ולהתנוון". זאת היא אמירה מאתמול. תביטו על טוניס. תביטו על מצרים. תביטו על סוריה. יש אפשרות שאנחנו ניצבים בפני פתחו של עידן חדש. אולי יתברר ששטרנהל צודק, ובלא מעבר לארגון פוליטי אין למחאות סיכוי. אבל יכול להיות שהאינטרנט מאפשר סוג אחר לגמרי של התנהלות. סוג של השתתפות אינדיבידואלית במאבקים חברתיים שונים, שנראים בעלי טעם. סוג של התארגנות חברתית על-תנועתית. על-מפלגתית. סוג אחר של קשר בין אזרחים לבין נבחריהם. סוג אחר לגמרי של דינמיקה של דיון ציבורי והכרעות ציבוריות. אני יודע שזה נשמע מעט הזוי, אבל אם תחשבו על מידת ההשתתפות של הציבור (בישראל ובכל העולם הדמוקרטי) בבחירות ובדיונים ציבוריים, בהתפקדות למפלגות ובפעולתן השוטפת, קשה שלא להשתחרר מהמחשבה שהמפלגה היא סוג של פלטפורמה פוליטית שאיננה יעילה כבעבר. 
• ועכשיו אתענג על אחד המשפטים התמוהים ביותר בכתבה הזו: "כוח ציבורי גדול אינו יכול להסתפק בעיסוק במאבק סקטוריאלי ובה בעת לקוות להצלחה מעבר לאיסוף פירורים". האומנם ? אני דווקא מכיר מפלגה פוליטית ותיקה למדי (רמז: שמה הוא שתי אותיות, שמזכירות באופן חשוד מונח יהודי), שבעיסוק במאבק סקטוריאלי גרידא הפכה לממליכת-המלכים של ישראל מאז 1990 (כמעט ללא הפסקה). אם תחשבו לרגע על הפוליטיקה של התנועה הזו, תגלו שלא רק שהיא סקטוריאלית, אלא שהיא ישבה בנינוחות (מפתיעה) גם בממשלות ימין וגם בממשלות שמאל. כמעט כאילו כל פוליטיקת הימין-שמאל הישראלית איננה רלוונטית, כשאתה עסוק במאבק שמטרותיו אינן מדיניות. 

אל תבינו אותי לא נכון. הרי בעצמי כתבתי שיכול להיות שלב שבו המעבר לתנועה פוליטית הוא הכרחי. אבל השלב הזה נכון כשיש לכידות רעיונית פנימית עזה. אחרת, התוצאה היא פשוטה - וראו את גורלן של כל מפלגות המרכז הישראלי לדורותיהן. לכידות רעיונית כזו לא מגבשים ברגע ולא בשבוע, ואולי אפילו לא בשנה. זה תהליך ארוך.
מפתיע שדווקא מלומד מכובד כמו פרופ' שטרנהל לא מבין זאת ולא מפגין את הסבלנות הראויה לתהליך שאולי יאפשר לשתיל קטן להפוך לשינוי של ממש.

עוד חשוב לזכור - וזה אולי חשוב יותר מכל דבר אחר - המאבק החברתי הוא לא מאבק לטווח הקצר. אביב העמים של 1848, אולי התקופה ההיסטורית שנדמית כרגע הכי דומה לתקופה הזו, נכשל במבחן הטווח הקצר. כך אולי גם יקרה לאביב הערבי, גם אם נקווה מאוד שלא. אבל בטווח הארוך רוחות האביב של 1848 הן שנושבות תחת כנפי רוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי. המחאה החברתית של 2011 היא מחאה שמחוללת שינויים תודעתיים. יש לכך כבר עדויות. זה השינוי החשוב באמת. כפי שכבר כתבתי בעבר, הויכוח האמיתי כאן הוא לא לטובת ביבי או נגדו. זה ויכוח על תחילתה של דרך שלישית ישראלית.

ישראל נערכת לפעולה צבאית באיראן, ממש בקרוב ? תמהני.

קשה שלא לראות את הפרסומים האחרונים בנוגע להערכות ישראל לפעולה צבאית באיראן. אבל קשה גם שלא להבין מה תכליתם האמיתית. דיווחים מצטברים על גיוס תמיכה בקבינט, על תרגולים של חיל האוויר  ועל ניסויי שיגור עלומים, יחד עם ההבנה הברורה שהתקפה אמיתית באיראן מחייבת את יתרון ההפתעה, מעידים על כך שלא מדובר כאן במהלכים שתכליתם צבאית אלא מדינית. בהתחשב בויכוח הבינלאומי סביב הדו"ח הקרב של סבא"א על המימדים הצבאיים של מפעליה הגרעיניים של איראן, נראה שאין מנוס שמדובר כאן במהלך שתכליתו הגברת הלחץ על סבא"א לא להיכנע ללחצים מצד סין ורוסיה.

העובדה שיש כאן בונוס צדדי לא-רע של הסטת דעת-הקהל הישראלית מהמחאה החברתית, בוודאי לא מדירה שינה מעיניו של ראש-הממשלה. 

לצאת להפגין בשבת, לא נגד ביבי. לטובתו. לטובת כולנו.

יותר מדי אנשים, ביותר מדי הזדמנויות, חוזרים על אמירה שהם מאוד בטוחים בה. שהמחאה החברתית היא "נגד ביבי".

זה עצוב. אפילו מאוד. בעיקר בגלל שזה מאוד לא מדוייק. אבל לא רק.

בנימין נתניהו בהחלט עשה דבר או שניים יוצאים מן הכלל בחייו. הנציח את זכר אחיו ביעילות שמעטים היו מסוגלים לה והוביל מאבק תודעתי רב תהודה כנגד הטרור; היה שגריר אפקטיבי מאוד באו"ם; הפגין כישורים פוליטיים חדים מאוד כשקפץ מעל לדור שלם של פוליטיקאים בליכוד והפך למנהיג התנועה; הצליח לזכות בבחירות שלאחר רצח יצחק רבין, בנסיבות שבהן כנראה כל אחד אחר היה נכנע; עשה קאמבק שלולא אהוד ברק היה נחשב חד-פעמי; היה שר אוצר בתקופה כלכלית קשה ביותר בארץ ובעולם והוביל בנחרצות מדיניות בה האמין; עמד באומץ כנגד ראש-הממשלה בניגוד למהלך פוליטי לו התנגד; הצליח לשקם את הליכוד  ולהוביל אותו שוב לשלטון.

אי-אפשר לקחת את הדברים האלה ממנו.

אבל זה לא מקרה שביבי מיתג את עצמו כ"מר כלכלה", כמוביל ההפרטה, וכמי "שהציל את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון". זו השקפת עולמו. הוא כנראה חושב שהיא באמת נכונה.
למרות שהוא התפשר פה ושם (כמו קצבאות הילדים לחרדים שב2002-2003 קיצץ וב2006 החזיר חלקית);
למרות שהוא נטל לעצמו קרדיט שלא תמיד מגיע לו (ביבי היה אחד משני שרי-האוצר בשנים 2001 - 2004 שהובילו את מהלכי הקיצוץ הדרמטיים נוכח הגרעון בתקציב המדינה שקפץ על ישראל יחד עם המיתון (העולמי, ככל הנראה פרי 'בועת האינטרנט', והמקומי, ככל הנראה פרי האינתיפאדה השניה, זו המכונה 'אל-אקצה): השני הוא סילבן שלום, שאיכשהוא, בתודעה הישראלית, לא זכה לקרדיט המגיע לו);
למרות כל אלה הוא בהחלט הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם הנאו-ליברליזם.

אבל הנאו-ליברליזם נכשל. אל תבינו אותי לא נכון - בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כתאגיד כלכלי הוא הצליח. אבל בכל מה שנוגע להתנהלות המדינה כמכשיר שנועד לאפשר לכל בני האדם שחיים בתוכה הזדמנות הוגנת לרדיפה אחרי האושר, ולא רק למנהליה הבכירים, הנאו-ליברליזם הוא כשלון חרוץ. ההבטחה שהצמיחה והשגשוג של התאגיד תזלוג לכל שכבותיו הוכחה כהבטחת שוא.  יש צמיחה, אבל רק מי שיש לו נהנה ממנה. וגרוע מזה, ככל שיש יותר צמיחה נאו-ליברלית, יש פחות ופחות אנשים שיש להם. מעמד הביניים מצטמק, ואנשים מוצאים עצמם נאלצים לעבוד הרבה יותר קשה - בשביל אותו הדבר - במקרה הטוב.

אל תבינו אותי לא נכון. יש דברים טובים מאוד בנאו-ליברליזם. זו תפישה כלכלית שחשוב מאוד לשמור את הטוב שבה. כדי למנוע מארגוני עובדים להשתלט על צמתים מרכזיים במדינה, ולסחוט את כולנו. כדי לייעל את הפעילות הכלכלית של המערכות שפועלות לטובת כולנו. כדי לשמור על היציבות הכלכלית והשרידות הכלכלית של המשק.

אבל הנאו-ליברליזם הלך רחוק מדי, ומאמיניו צריכים להתעורר, ולהבין שצריך דרך שלישית.

ביבי צריך להתעורר ולהבין זאת.

יהיה הרבה יותר טוב, לכולנו, אם כל הפוליטיקאים במדינה יבינו זאת, והשיח הכלכלי הישראלי יהפוך להיות לשיח כלכלי מאוזן, שנועד להשתמש במנגנונים נאו-ליברליים ובמחשבה נאו-ליברלית, כדי להגשים יעדים של צדק חברתי. אם כולם יבינו שאי-אפשר לסמוך על השוק שיצור צדק חברתי, אבל אפשר לסמוך עליו שיסייע לנו בגיוס המשאבים האלה. אם כולם יבינו שתהליך החזרת המדינה הישראלית למקום צודק יותר הוא ארוך-טווח, אך יסכימו שזהו היעד הראשון במעלה של המדיניות של ישראל.

כדי שביבי יבין זאת ויקבל זאת על עצמו, אי אפשר להסתפק בועדה. אי אפשר להסתפק בכמה תיקונים. יש הכרח שכלל הפוליטיקאים בישראל יבינו שחל שינוי.

נדע שההבנה הזו תגיע, כשנראה פוליטיקאים מובילים שינוי, ולא פקידים. פוליטיקאים שמנהלים משא-ומתן עם מובילי מחאה ורופאים ששובתים, ולא פקידים. כשנשמע את נבחרי-הציבור מדברים בשפה של צדק חברתי ונראה אותם עושים צדק חברתי. נדע זאת כשהתנהלותם תפגין את התובנה שהשינוי הוא הכרחי, והוא דחוף. שהשינוי מצדיק חקיקת חוק תקציב נוסף, כפי שנהגו לעשות בשנות ה-50' וה60', כשהתברר במהלך שנת-התקציב שיש צורך בשינויים דחופים על רקע המציאות הכלכלית-גאופוליטית.

עד שלא נראה מהלכים מהסוג הזה, עד שלא נרגיש שהשינוי החל, נצטרך להמשיך ולמחות.

ואם הפוליטיקאים של הדור הזה - מימין, מרכז ושמאל - לא יהפכו למייצגים של השינוי לו החברה הישראלית זקוקה; לא יהפכו לנציגים אמיתיים (ולא נציגים מכוח היותם אופוזיציה או מכוח רצונם להיות פופולריים); לא יתחילו לפעול ורק ימשיכו לדבר ולדבר ולדבר, הרי שלא יהיה מנוס להביא לבחירתם של אחרים. שיבינו, שיידעו ושיפעלו.

אבל החלפת שלטון היא מלאכה קשה. לעתים היא אורכת עשרות שנים.  זה עשוי להיות הזמן שיידרש לשינוי מהפכני אמיתי בחברה הישראלית. ייתכן שיהיו כשלונות ותקופות בהן תראה המציאות כאילו נכשלה המחאה. אם אכן יתממש החזון הכואב הזה, לרבים השינוי יהיה מאוחר. מאוחר מדי.

לכן, לטובת כולנו, צריך שהשינוי יבוא בזמן הזה. וכדי שהוא יבוא בזמן הזה, צריך שביבי וחבריו להנהגת המדינה יקבלו על עצמם את השינוי באהבה, ברצון ובאמונה.

וכדי שזה יקרה צריך ללכת להפגין. להפגין כדי לשנות את תודעת מנהיגי ישראל. להפגין לטובת העם היושב בציון.

מאהלי תל אביב מפורקים. זו לא נסיגה, אלא התפתחות: ממחאה למאבק

מאהלי תל-אביב מפורקים.
בכל הארץ מנסות העיריות לקדם צעדים דומים.
למרות התנגדות גופי זכויות-אזרח שרוצים להגן על זכות המחאה, חשוב להבין שהשינוי היה צפוי.

הפירוק התחיל בעצם בהודעה של מארגני המחאה עצמם,  על השינויים הצפויים באופן הפעילות .
מדובר במעבר שלב של הפעילות החברתית-אקטיבסטית הזו, שעונה יפה לקריאתו של  נחי אלון: הכרח להבין שלא די במחאה ויש הכרח להערך למאבק:

"הבה ננטוש את המושג המנומס, הנייטרלי ולחלוטין לא מתאים של 'מחאה' ונכריז בקול ברור שאנחנו נאבקים על מנת לגרום לממשלה לשנות את המדיניות, סדרי העדיפויות והמעשים שלה. אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים."

חשוב להבין שמי שאחראי בעיקר למעבר ממחאה למאבק היא הממשלה.
מי שלא הגיב לדרישותיהם של המוחים באוזן קשבת,
מי שניסה להסתתר מאחורי ועדת מומחים שסמכויותיה מוגבלות,
מי שלא רצה לשנות את דעותיו ודבק בערכיו הנאו-ליברליים בקנאות
ייאלץ להתמודד עם מאבק של ממש, ולא רק עם גילויים של מחאה.

ואולי אולי מה שנאמר בזמנו על אריק שרון, יתקיים (בפרפרזה) גם במחאה הזו - מי שלא רצה להיענות לשינויים שיביאו לצדק חברתי, עוד יקבל מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון שתביא את הצדק תחת הנהגתה.

[קרדיט נאות: נתקלתי לראשונה בטקסט היפה של נחי אלון העוסק בחשיבות הדגש על מאבק אצל "דהרמה אקטיביסטית בישראל"]

[עדכון, 10/9/2011:בניגוד לרושם הראשוני,  המאהלים לא מפורקים כל-כך מהר...]

הערה על המחאה החברתית

בימים האחרונים, גיליתי להפתעתי, שרבים מחבריי הקרובים ביותר לא מבינים את המחאה החברתית המתחוללת עלינו לטובה. רבים מדי סבורים שבעצם הכל בסדר. גם אלה שמבינים שהמצב הנוכחי של החברה הישראלית רחוק מלהיות מיטבי, נוטים להפחית בחומרת הבעיות. גרוע מכך, מבין אלה שמבינים שההתדרדרות של החברה הישראלית חייבת להעצר, רבים מדי משוכנעים שהמחאה היא זו שצריכה לתת פתרונות.

אז בואו נחזור על כמה נקודות הבסיסיות:

1. ישראל של 2011 היא מדינה שקשה לחיות בה. אפשר לקרוא כאן תקציר נאה של הסיבות לכך   (יש שם גם הפניות למסמכים רחבים יותר, למיטיבי לכת).
2. המחאה מתמקדת סביב הדרישה שהמדינה תהיה אחרת. זהו החזון. האם יש משהו בחזון הזה שנראה לא הגיוני ? מופרז ? חסר-אחריות ? 
3. במדינה דמוקרטית אין זה תפקידו של האזרח לפתור את הבעיות לפניהן החברה עומדת. תפקידו הוא להתריע עליהן, להתלונן, לזעוק לעזרה, להפגין, ולתמוך בפוליטיקאים שהוא סבור - מסיבות שבאידיאות המיוצגות על ידם או מסיבות שבאופיים -  שהם הנכונים להתמודד עם הבעיות ולהוביל את החברה הדמוקרטית לנתיבים של שפע ורווחה מצרפית מהם ייהנו כל החברים בחברה. רצוי כמובן שכל אזרח שמוטרד מהבעיות יהיה מודע למרחב הפתרונות האפשרי. אפשר לקרוא דיון נאה ומקיף כאן. אבל אסור לשכוח - התפקיד של המחאה הוא לא להציע פתרונות, אלא להגדיר את הבעיות. בשביל הפתרונות יש ממשלה. אחרת, התוצאה היא שאותו מאבק פוליטי בין הצרכים השונים שצריכה ליישב הממשלה, יתנהל בקרב המפגינים, ובמקום מחאה יעילה, נקבל אנרכיה חסרת-מיקוד.
4. מה שהממשלה צריכה לעשות, לפני שהיא מתחילה לשקול פתרונות, הוא לשנות דיסק. כשציבור הבוחרים שלך מבהיר לך מהן הבעיות שמטרידות אותו, אתה צריך להבין שהאידיאולוגיה שלך מחייבת התאמה. הנאו-ליברליזם שנמצא בהגמוניה בישראל מאז 1985 (לפחות), צריך לסגת. אידיאולוגיה מאוזנת יותר, שפויה יותר, צריכה לקבל את השליטה בהגה. מדיניות כלכלית ששואפת למדינת רווחה מאוזנת, ולא לתאגיד מדיני-כלכלי יעיל שרוב-רובם של אזרחיו עניים מרודים. 
5. אם הממשלה ושאר פוליטיקאי ישראל יתקשו בכך, האזרח האחראי אכן ייאלץ להיכנס לפוליטיקה: להתארגן במפלגה, להכין מצע, ולנסות לקבל את אמון העם. אם למישהו יש ספק שיש אפשרות לארגן מצע הגיוני, אחראי, שיש בו פתרונות, הוא מוזמן לנסות ולקרוא הצעות רציניות: למשל בנוגע לדיור.

ולמי שעדיין לא מאמין שזה אפשרי, בואו ניזכר - ככה זה התחיל, אתמול זה הגיע לזה, ותסלחו לי אם אני אקביל את מה שקורה כאן למה שקורה מסביבנו, ואתעקש על כך שזוהי רק ההתחלה. 

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" החברתית ?

אז למה כדאי לצאת מהבית במוצאי-שבת הקרובים ולהשתתף "בצעדת המיליון" ?

קודם כל בואו נבהיר - אם יפגינו יותר מ-400,000 איש ברחובות ישראל במוצאי-שבת הקרובים זו הצלחה מסחררת. קשה מאוד להוציא אנשים מישראל. בוודאי במחאה נמשכת. התואר "הפגנת המיליון" הוא תואר בעייתי, והיה עדיף לבחור תואר נכון יותר כמו "ההפגנה הגדולה של הקיץ" או משהו פחות מחייב אחר.

אבל כדי להוציא מאות-אלפים לרחובות, צריך שיהיו בודדים שיסכימו להשתתף בזרזיף שיהפוך לנהר האדם הזה.

האחריות לשאלה האם את/ה מצטרפ/ת בשבת - היא רק עליך.

לא תהיה הזדמנות טובה יותר להעביר את המסר לפוליטיקאים בישראל שהעם בישראל רוצה שינוי. שום דבר לא מטלטל תודעה של פוליטיקאים יותר טוב מהתובנה שהציבור כולו מעוניין במשהו מספיק כדי לצאת מביתו.

בהתחשב באירועים הממשמשים ובאים בספטמבר, יכול להיות שלא תהיה הזדמנות קרובה להעביר את המסר כמה הנושא החברתי-כלכלי חשוב לך. זו באמת פעם מאותן הפעמים של עכשיו או אולי אף-פעם (לפחות בדור הזה).

אפשר לראות איפה יהיו אירועים בעמוד הפייסבוק של המחאה . למקרה שאין לכם פייסבוק, המוקדים, נכון לזמן פרסום פוסט זה הם -

• אילת - 21:00 צעדה ממתנ"ס שחמון לאום-רשרש.
• הוד השרון - הצעדה תצא ב21:00 ממאהל  "גן הגיבורים"  (צמוד לעירייה)
• חדרה - בשעה 20:30 בפיאצה. 
• חיפה - 20:30 צעדה מכיכר מאירהוף, 21:30 עצרת בשד' בן-גוריון (המושבה הגרמנית).
• ירושלים - 21:00 צעדה מגן הסוס, 22:00 עצרת בכיכר פריז. 
• כפר יהושע - בשדה הצמוד לצומת כפר יהושע (פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך).
• כרמיאל – 20:00 צעדה מהכניסה הראשית בצומת  כביש 85 לעצרת בפארק אופירה.
• מודיעין - נפגשים להפגין במאהל ביציאה ממודיעין לצומת שילת בשעה 21:00 
• מצפה רמון - 21:00 צעדה מרחבת השוק למרכז המסחרי שם תתקיים עצרת (למהלך שותפים היישובים דימונה, ירוחם והמועצה האזורית רמת הנגב) . 
• נהריה - 20:00 צעדה מצומת נהריה על הגעתון, 21:00 עצרת ברחבת העירייה. 
• נס ציונה – 21:00 עצרת ברחבת הקניותר.
• עפולה -  20:30 צעדה מהמאהל במסלול ארלוזרוב - יהושע חנקין - אורנים - חטיבה 9 - גן הרכבת (הבמה הישנה), שם תערך העצרת בשעה 21:00. 
• קלנסווה - תתקיים עצרת בכיכר המחאה. 
• קריית מוצקין - 20:30 צעדה  מהמאהל בכיכר התותח, 21:00 עצרת בצומת צבר.
• קריית שמונה - בשעה 20:30 מהמאהל בצומת נחמיה אל העצרת בפארק הזהב. 
• ראש פינה - 21:00 צעדה מהמאהל לעצרת במגרש הכדורגל. 
• תל-אביב - 20:30 צעדה מכיכר הבימה, 21:30 עצרת בכיכר המדינה.

יש הסעות. אפשר למצוא עוד פרטים וכן שלטים שיסייעו בהפצת הקריאה להצטרף, באתר המרכז את המחאה החברתית החשובה הזו. רוצים להגיע עצמאית אבל לא מכירים הדרך ? העזרו, למשל, בגוגל Maps.

אל תשכח. אל תשכחי. אם ההפגנה תהיה מאכזבת, זו עלולה להיות תחילת הסוף של המאבק הזה לאור אירועי ספטמבר הממשמשים ובאים. האחריות להצלחת המחאה החברתית מוטלת על כתפיו של כל אחד מאיתנו. עכשיו רק נשאר לראות מי באמת מבין מהי אחריות ומעורבות אזרחית - אזרחי ישראל, או שמא הם עדיין צריכים ללמוד שיעור מאחיהם במצרים, טוניס וסוריה ?