כשבוחנים את בחירתו בתקציב עם גרעון גדול יותר,
כשרואים את התנהלותו סביב הרפורמות השונות שהבטיח וכנראה לא יתקיימו בזמן הקרוב
(בנקים, דיור ועוד, שלא לדבר על ענייני הגז)
קשה מאוד שלא לקבל תחושה מוזרה שכזו.
תחושה שעומד מולנו אדם שיודע משהו שאנחנו לא יודעים.
משהו שיאפשר לו לעמוד ביום הדין (כלומר ביום הבחירות) כשהוא מסוגל להסביר מדוע לא הצליח לקיים את הבטחתו.
איך יכול אדם להסביר שקיים את הבטחתו כשהדברים שהבטיח לא התממשו?
הפתרונות הפוליטיים המקובלים בארצנו נמנים על פי רוב על אחד משני סוגי הפתרונות הבאים:
- האשמה - משהו או מישהו מנע ממנו מלקיימם.
- הסחה - משהו או מישהו אחר יתפוש את תשומת-הלב הציבורית.
בשלב הזה, למרות שאפשר לדמיין מציאות שבה כחלון ונתניהו מאשימים זה את זה, סביר יותר להניח שהשניים מניחים שאותה הסחה תשרת את שניהם.
נראה שאותו גורם יוכל לשמש הן כשעיר לעזאזל והן כהסחת הדעת.
מי ?
מי אם לא הפלסטינים?
אבל מה לגבי הבית היהודי? האם אפשר לדבר ברצינות על התפרקות או השתנות הקואליציה זמן כה קצר בסמוך לאחר שנתניהו מבטיח שהרחבת הקואליציה לא תהיה על חשבון מפלגה קיימת ?
בוודאי. לא במקרה נשמעים הקולות במחנה הציוני. לא במקרה מתגברים הרעשים בין בנט לנתניהו.
לא במקרה מתפרסמים הסקרים המתחילים לבשר על כך שאם הבחירות הבאות יתקיימו במועדן, הרצוג ולפיד יהיו מי שהיו ונתניהו ימצא עצמו מתמודד לראשונה זה שנים רבות עם יריב שמסוגל לאיים עליו ברצינות.
האומנם אנחנו שומעים את קולותיהם של צעדים מדיניים קרבים ובאים ?
אולי כן. אולי לא.
אבל אנחנו עתידים לשמוע את הדיבורים על הצעדים האלה בעתיד הקרוב בצורה אינטנסיבית. כזו שאולי תאפשר לדמויות מסויימות במפלגת העבודה להימנע מתבוסה קרובה בבחירות פנימיות. כזו שאולי תאפשר לכל המעורבים האחרים להגיע לבחירות הקרובות סביב אג'נדה שאיננה כלכלית-חברתית.
נוכח המצב הבטחוני הלא-פשוט ברחובות הארץ אפשר היה לחשוש מכך שהתחזקותה של החברה האזרחית הישראלית תיעצר. האם אפשר לקוות שהחשש הזה לא יתקיים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה