אני לא כל-כך אוהב את חבר הכנסת ינון מגל, איני מסכים עם חלק מהאידיאולוגיה שלו ויש לי בעיה גדולה עם הדרך שבה הוא בחר להתנהל פוליטית.
ובכל זאת, כשפרסמו את סיפורה של רחלי רוטנר, אשר בחרה לשתף וידוי אישי של ינון מגל באוזניה
במסיבת הפרידה מתפקידו בואלה, התלבטתי מי כאן הקורבן בעצם.
כי אחרי הכל, כשבוחנים את העובדות, הוא חיכה עד למועד שבו כבר לא יהיה
ממונה עליה ואז בסך הכל שיתף אותה בכך שהוא מאוד נמשך אליה.
אומנם הוא עשה זאת בשפה בוטה, מינית, מחפיצה, אבל מתוך הדרך שבה תואר השיתוף
אפשר להניח שהוא לא חשב לרגע שיש משהו לא-הולם בשפה שבה בחר להתבטא
וקל להבין שמדובר באירוע חד-פעמי.
האומנם אסור לגבר להגיד לאישה שהיא מושכת אותו?
האומנם יש סגנונות שהם פסולים מעיקרם?
האומנם הוגן, ראוי ורצוי לשתף בציבור כל שיחה אינטימית מעברו של מי שנהיה לחבר הכנסת ?
היא כבר מדברת על מעשים שאין דרך אחרת לתארם אלא
כמעשים מגונים והצעות מגונות. כאלה שהציע לה הממונה עליה
בזמן שהיא כפופה לו ולמרות התנגדותה.
בשלב הזה, שבו אנחנו נאלצים להבין שכנראה היו "כמה מקרי 'חוסר טקט' שלו כלפי בנות אחרות"
כמו שכתבה רחלי רוטנר,
אז כבר מתחילה להצטייר תמונה, ואנחנו מתחילים להבין את התפקידים, ולסמן את הקורבנות - ואת עבריין המין.
אבל זו רק תחילתו של הבירור, עד כמה שאפשר לברר משהו בשלב הזה של הדיון הציבורי.
באיזשהוא שלב בעתיד,
הרבה אחרי שוך הקרבות התקשורתיים,
אולי נדע - במובן המשפטי של ידיעה - מי קורבן ומי עבריין ומי לא.
את האמת העובדתית המלאה, אולי לעולם לא נדע.
מדוע? כי בעולם הסובייקטיבי הזה בהחלט ייתכן שח"כ ינון מגל בכלל לא מבין מאיפה זה נפל לו.
הרי הוא הבחור הטוב שמעולם לא הכריח מישהי לעשות משהו.
הוא בכלל לא חשב שהוא מטריד.
והציבור כולו מחכה בכליון-עיניים למתלוננת השלישית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה