‏הצגת רשומות עם תוויות התהליך הפוליטי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות התהליך הפוליטי. הצג את כל הרשומות

31.12.2018

סיום או הפסקה

לפני עשר שנים, ב1/1/2009, נכתב הפוסט הראשון בבלוג הזה.
שתי נקודות מרכזיות היו בו, בפוסט התמציתי משהו ההוא:

  • הצורך בהעמקת השיח הפוליטי הישראלי. שיח שהולך והופך רדוד יותר ויותר עם השנים בצורה שמסכנת את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. 
  • החובה המוטלת על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו - לנסות ולתרום משהו לשינוי המציאות לטובה. 

הבלוג נוצר כמעט שנתיים אחרי שעזבתי את שירות המדינה. עבדתי כמה שנים, באחד ממוקדי קבלת-ההחלטות המרכזיים במדינת ישראל, בתפקיד שאפשר לי ללמוד ולראות כיצד הדברים מתרחשים "מאחורי הקלעים". אחת התובנות המרכזיות מאותה תקופה היתה עד כמה השיח התקשורתי הפוליטי בישראל הוא לא מדוייק, עד כמה התקשורת מוכנה להתרחק מהעובדות אם כדי להשיג כותרות או בגלל בורות או עצלות הכותבים. ובעיקר - עד כמה אין כלי תקשורת אחד המדווח על המציאות בצורה מקיפה, הוגנת ומעוגנת היטב.

אחרי שעזבתי את שירות המדינה, ואחרי שנה של צינון מעיסוק עצמי בפוליטיקה אותה גזרתי על עצמי בשם ההתנהלות הראויה, פתחתי את הבלוג הזה. אחרי עשור של נסיון לתרום את חלקי, הגיע זמני להמשיך הלאה ולנסות לתרום את חלקי לפוליטיקה הישראלית בדרכים אחרות. 

עשר שנות הכתיבה ב"פוליטיקה ישראלית 101" היוו תקופת כתיבה שהיתה מאלפת ומעשירה. חוויתי, כמו כל אזרח ישראלי,  רגעי סיפוק ורגעי תסכול הודות לנפלאות ונפתולי הפוליטיקה הישראלית. וכמו כולנו, קיוויתי, ועודני מקווה, שהפוליטיקה הישראלית תדע לקדם את מדינת ישראל והעם היושב בציון אל עתיד טוב יותר לכולנו.

הבלוג לא יעודכן בזמן הקרוב, אבל אני מקווה שתכניו עדיין יועילו למי שייתקלו בו בדרכם עלי רשת. 

24.12.2018

הולכים לבחירות באפריל 2019

40 ימים לאחר מעשה התפוצצה הפצצה שהטמין אביגדור ליברמן לבנימין נתניהו. זוכרים את ההתפטרות של ליברמן והתנבאויות כל הפרשנים על בחירות קרבות? או שכבר הספקתם לשכוח הודות ל? 

מה קרה לבנימין נתניהו, שלפני 5 שבועות הסביר שזה יהיה חוסר-אחריות ללכת לבחירות ועכשיו הסכים לכך ? הרי רק לפני 4 ימים פוצצה לראשונה מנהרה שחפר חיזבאללה בצפון ישראל והסבירו לנו שמדובר במבצע שעשוי להימשך חודשים

קשה למתבונן ברצף האירועים הזה שלא לחשוד בכך שנתניהו התבונן בזהירות בהתנהלות המערכת המשפטית והגיע למסקנה שהתזמון הזה יהיה המיטבי עבורו. האם זה בגלל שהוא מעריך שהמערכת לא תספיק לגבש עמדה אלא בסמוך מדי לבחירות וכך הוא יגיע לבחירות עצמן כשהוא עדיין בחזקת מי שלא הוגש כנגדו כתב-אישום
אבל אולי אולי זה לא נתניהו עצמו ? אולי אלמנט אחר פועל כאן, בדמות חששן של כל השותפות לקואליציה ממשבר כלכלי עולמי המחייב אותן להקדים ככל האפשר את הריצה אל הקלפי? 
ואולי אולי אולי מה שנאמר לנו הוא מה שקרה בפועל - הקואליציה הזו הגיעה אל הנקודה שבה אי-אפשר היה לדחות יותר הכרעה בסוגיית הגיוס, ולא היה בה (עוד ביולי) ואין בה (גם היום) קונצנזוס אפשרי בעניין ? 
השאלה הזו היא קשה ומורכבת מכפי שאולי נזכה לשמוע, נוכח אוירת הבחירות הממשמשת ובאה. כפי שכתבתי עוד במעבר החוק האומלל הזה בקריאה הראשונה  - החוק בנוסחו הנוכחי עתיד ליפול בבג"ץ מאותם נימוקים של קודמיו. אבל אפילו חוק שלא מבצע את התכלית שלו - הסדר גיוס כמעט שוויוני - אין הקואליציה הזו, הימנית ביותר שראינו כבר שנים הרבה - מסוגלת להעביר ? אם כך, איזה הסדר גיוס חרדים מסוגלת המדינה שלנו לחוקק ? 

ואם גם אחרי הבחירות לא תקום קואליציה שתוכל לחוקק הסדר גיוס חרדים אפקטיבי, אז מה הטעם בבחירות האלה ? 
כלומר, תצביעו למי שתצביעו - חשבו על נושא גיוס החרדים כשאתם בוחרים. נסו לבחור כך שהקואליציה שתקום תוכל למשול במדינה הזו בצורה שסוגיות שנגררות כאן עשרות שנים יגיעו סוף סוף להכרעה. העדר-המשילות הזו, שהיא (אולי אולי אולי) הסיבה האמיתית לקריסת הקואליציה הזו כמעט שנה לפני סוף זמנה, אפיין רבות מדי מממשלות ישראל לאורך השנים. בנימין נתניהו הוא אומנם מנהיג הססן, דפנסיבי, שמעדיף להימנע מהכרעה איפה שרק אפשר, אבל לא כל האחריות עליו. גם העם שמקפיד לבחור שוב ושוב קואליציות שלא מאפשרות הכרעות חדות אחראי למציאות הזו. 

בשולי הדברים, הבה ונביט על חצי הכוס המלאה. הממשלה השלושים וארבע תשלים ארבע שנים מלאות לכהונתה. בעשור האחרון ידעה ישראל יציבות נדירה יחסית. גם הממשלה השלושים ושתיים השלימה 4 שנים. אבל הממשלה ה-34 הגדילה לעשות, כי בניגוד לממשלה ה-32 שנשענה על קואליציות מתחלפות, הממשלה הנוכחית עשתה זאת עם קואליציה אחת, יציבה להפליא. סוג כזה של יציבות לא ראינו כאן. תגידו מה שתגידו על בנימין נתניהו בגירסתו הבוגרת והבשלה, הוא יודע להחזיק בשלטון.  

תשובות לשאלות בשולי הדברים

7.10.2018

האם יש אדם שהוא טלית שכולה תכלת ?

בעקבות אישור המינוי של בראט קאבאנו לביהמ"ש העליון של ארה"ב, קשה שלא לתהות על הציפיות ממועמד ציבורי בדמוקרטיה המודרנית. 

ההאשמות נגד קאבאנו, שעלו בשלב מאוחר להטריד בתהליך בחינת המינוי שלו על ידי הסנאט של ארה"ב, התמקדו במעשים שעשה (לכאורה) בהיותו בתיכון ובקולג'. לא עלתה האשמה אחת לגבי התנהלותו בחיים לאחר מכן. 

ניצב מולכם אדם בן 50 לערך ואתם מתמקדים בהתנהלותו בגילאים 16 - 20? 

עזבו את זה שמדובר במעשים (לכאורה) שאין אפשרות להעמידו לפלילים בגינם (בגלל התיישנות). 
תתמקדו בשאלה הכי פשוטה שיכולה להיות: על בסיס ההאשמות עצמן מצטייר אדם ש-30 השנים האחרונות שלו - אם ההאשמות נכונות - הן 30 שנה של תיקון: 
  • התנהגות נקייה מכל רבב, 
  • מופת לאחרים, 
  • וחזרה בתשובה. 

כלומר, גם אם ההאשמות נכונות - אז מה בדיוק אתם רוצים? 
לפסול אותו, עכשיו, כשהוא יעמוד במקום שבו אף אחד אחר לא יעמוד ? 

עכשיו המשיכו לשאלה הקצת פחות פשוטה: האומנם ייתכן מועמד בחברה דמוקרטית שעוברת תהליכים של הקצנה שלא יימצא מישהו שיהיה משהו נוראי להגיד עליו? 

להשקפתי, תהליך של בחינת מועמד חייב להתמקד בשנים החשובות והרלוונטיות. 
אין רלוונטיות מהותית בשאלת התאמתו לתפקיד של אדם מבוגר בן 50 בדברים שעשה או לא עשה כשהיה נער או בחור צעיר. 

תחשבו קלארנס תומאס ואניטה היל. שם היתה רלוונטיות קרובה. דובר בהתנהלות (לכאורית) של תומאס בתפקיד ציבורי שמילא כלפי עובדות כפופות אליו. עכשיו,כשמדברים על קאבאנו, יש את תקדים תומאס: הרי מועמדותו של תומאס אושרה. הוא שופט עליון כבר שנים ארוכות. וזאת למרות ההתנהלות הלכאורית ההיא. 
כלומר, יש תקדים הקובע שיש רף מסויים של התנהלות שלגביו לכאורה לא מתמקדים. גם אם יש בעיה ברף הזה - זו לא תהווה סיבה לפסילת מועמדות. המועמד איננו טלית שכולה תכלת. אולי הוא נהג בצורה לא נאותה. אבל הוא לא נדרש לשלמות. 

זה לא היה אמור להיות עניין של ניגודים פוליטיים (partisanship). גם פוסט כזה לא אמור להיות כזה. לא דמוקרטים נגד רפובליקנים. לא גברים נגד נשים. זו שאלה פשוטה: 
תאורטית יש בינינו אנשים נקיים לגמרי. 
מעשית, דמוקרטיות חייבות לתפקד. 
הדרישה לשלמות היא מדרון חלקלק שבסופו ייפסל כל מי שלא נראה לך מסיבות, שבסופן, למרבה הצער, ידועות מראש - השתייכותו לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. 

לקריאה נוספת

22.8.2018

הפעם זה לא יהיה צעד סמלי

ההתפתחויות האחרונות בחקירות הסובבות את נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, בדמות -  
מצטרפות להן, במקרה או שלא במקרה, אל  הצהרתו של טראמפ כי ישראל תשלם מחיר מדיני עבור העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. כרגיל בישראל, מעניין לראות כיצד מקורות חדשות מסויימים מנסים להצניע את ההצהרה הזו בעוד מקורות חדשות אחרים מנסים להבליט אותה, אבל איך שלא נביט על זה, אלה 3 האמירות של טראמפ (כפי שערוץ 7, למשל, הביא אותן באומץ):
  • "ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במשא ומתן עם הפלסטינים כי היא זכתה בדבר גדול מאוד - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה והעברת השגרירות"
  • אם אי פעם יהיה שלום עם הפלסטינים, העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל היו מהלכים נכונים - כי הורדנו אותם משולחן המשא ומתן"
  • "במשאים ומתנים בעבר הם מעולם לא הצליחו לפתור את סוגיית ירושלים. עכשיו ישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, כי זה הורד מהשולחן. הפלסטינים יקבלו משהו טוב מאוד, כי עכשיו התור שלהם"
האם טראמפ מתכוון לזה ברצינות ? 

אני סבור שטראמפ - בצדק - מבין שזמנו עלול להיות קצוב בגלל התקדמות החקירות. ולכן אימץ את התפישה שעליו לפעול אינטנסיבית כדי להיות מסוגל להתמודד פוליטית עם הליך ההדחה העשוי/עלול להגיע בהמשך. 
במציאות הנוכחית, נראה שהחזיתות הקלות ביותר לפעולה מחוללת תהודה ציבורית לנשיא שבידיו סמכויות צו נשיאותי - הן בנוגע לתהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ובנוגע לתהליך המו"מ הבינלאומי עם איראן. 
מבין שתי החזיתות, איפה לדעתכם יידרש טראמפ להשקיע פחות משאבים כדי לקדם את יצירת הכותרות מסיחות-הדעת ומגבשות הקואליציות שיתנגדו להדחתו ? 

מרגישים מרומים? בצדק. הרי כל מי שהתבונן בתהליך העברת השגרירות לירושלים הבין שהצעד הסמלי בעיקרו לא ביטל את מעמד הנציגות הפלסטינית במזרח ירושלים. מבחינה מעשית, טראמפ לא סיים את המאבק העתידי על ירושלים. אפילו מבחינה סימלית לא ברור עד כמה הצעד הזה אכן התקבל על דעת מישהו, מלבד טראמפ וישראל. וכעת טראמפ ממשיך במסעו, ולמרבה הצער, כל מי שמביט על הסוגיות המהותיות שנותרו על שולחן המו"מ מאז שתהליך אוסלו נעצר, דה-פקטו, בשנת 2000, מבין שטראמפ הולך לגרום לישראל נזק מדיני מאוד משמעותי. 
כי כל הדברים שנותרו על השולחן, לגישתו של טראמפ, הם מהותיים. 
הפעם זה לא יהיה צעד סמלי. 

3.7.2017

פריימריז בעבודה

מחר ייצאו מתפקדי מפלגת העבודה לבחור להם מנהיג חדשה. אפשר להכביר הרבה מילים על הפריימריז במפלגת העבודה. אפשר גם לצפות שרוב המילים האלה יהיו שבחים. הרי לכאורה, משהו טוב עובר על המפלגה - תראו כמה אנשים מנסים לזכות בהנהגתה:

  1. אבנר בן-זקן 
  2. עומר בר-לב 
  3. אבי גבאי
  4. יצחק הרצוג 
  5. אראל מרגלית 
  6. עמיר פרץ
  7. הוד קרובי

המועמדים הוזכרו על פי סדר אלפביתי.

רגע, ישאלו מי שלא עקבו אחרי הפריימריז - לאן נעלמו עמירם לוין ודינה דיין?  עמירם לוין פרש והעביר את תמיכתו אל אבי גבאי; דינה דיין פרשה והעבירה את תמיכתה אל יצחק הרצוג. כך מ-9 שהתחילו את המירוץ, נשארו רק 7.

יש לציין שמבין הנותרים שניים הם יחסית עלומי-שם: אבנר בן זקן, אקדמאי, יזם ופעיל במפלגת העבודה. והוד קרובי, חבר ותיק במפלגת העבודה, ופעיל חברתי. גם תוך הימנעות משימוש בסקרים כלשהם, קל לשער שסיכוייהם של השניים נמוכים במיוחד.

מבין החמישה הנותרים, שניים מייצגים בעצם את מה שכבר היה. יצחק הרצוג הוא יו"ר העבודה המכהן. לבחור בו - זה לבחור עוד מאותו הדבר. לכאורה, לא משהו הגיוני במיוחד בתרבות הישראלית שאיננה אוהדת כשלונות, נוכח כשלונה של מפלגת העבודה בהחלפת הימין בשלטון. גרוע מכך, מהפרספקטיבה של הרצוג, למפלגת העבודה מסורת ארוכת-שנים של התנערות ממנהיגים שאינם מצליחים לזכות בבחירות. האחרון שקיבל הזדמנות שנייה במפלגה הזו היה שמעון פרס בשנות ה-80'. מאז, הפסד במערכת בחירות פירושו נסיגה, לעתים זמנית, כמו במקרה של אהוד ברק, לעתים תמידית, כמו במקרה של עמרם מצנע. יש כמובן גם חשיבות להתנהלות המועמד עצמו. אחרי הכל, לא כולם יכולים להפגין חוסן אריאל-שרוני נוכח קשיי החיים הפוליטיים ואמונה מתמידה שהגלגל עוד יסתובב. הרצוג , שהפגין הנהגה כלכלית מרשימה והוביל את מפלגת העבודה בחזרה לאיזון כלכלי, מנסה לשכנע לשוב ולתת לו הזדמנות, והפרדוקס הוא שאם יצליח - הוא גם יוכיח, בו זמנית, שאפשר גם אחרת.
המתחרה השני המייצג את העבר הוא כמובן עמיר פרץ, הזכור בתנועתיות בין-מפלגתית מרשימה. האיש כבר הספיק לפרוש פעמיים ממפלגת העבודה. בין 1999 ל-2005 במסגרת מפלגת 'עם אחד' ובין 2012 ל-2016 במסגרת מפלגת 'התנועה'. הוא גם הפגין נכונות מרשימה לשבת בממשלות קואליציה. כולנו זוכרים את כהונתו המורכבת כשר ביטחון בממשלת אולמרט, ואיך נשכח את כהונתו כשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו (בין 2013 ל-2014, עד שהתפטר נוכח אי-קידום התהליך המדיני).
לשניים שורשים עמוקים במפלגה וקל להעריך שהם ישיגו הישגים לא מבוטלים בפריימריז מחר, ובכל זאת, אם אתם הייתם מצביעי מפלגת העבודה, האם הייתם נותנים הזדמנות נוספת נוכח היריבות המצפה למנצח מהצד השני של המפה הפוליטית?

אני לפחות, הייתי מעדיף את אחד המתמודדים המביאים עמם רוח חדשה. ואולי, במקום לתארם, ניתן לכל אחד מהם לדבר בשם עצמו ?
עומר בר-לב:

 אבי גבאי:

 אראל מרגלית:
את מי אתם מעדיפים? 


4.4.2017

מתכנסים לקראת נפילה?

המערכת הפוליטית הישראלית כמרקחה. הולכים ומצטברים סימנים לכך שאנחנו בתקופה של שינוי ממשמש ובא. 
מהבולטים שבין הסימנים:

כולם מצטרפים יחד לכדי אמירה אחת פשוטה וחדה: כולם, כולל ביבי עצמו, חושבים שביבי בדרכו החוצה מהפוליטיקה. 

למה הם חושבים כך ? קשה שלא להתרשם מהצטברות הפרסומים בפרשת נתניהו-מוזס. כמויות העשן אומרות דרשני. 

ובכל זאת, אין להסיק מכאן שהנפילה הממשמשת ובאה של ביבי תתרחש כבר מחר בבוקר. 

לו"ז פוליטי של נפילה כזו הוא תהליך מורכב שמצריך זמן לא-מבוטל. נפתלי בנט כנראה סבור כך. לכן החלטת הממשלה להגביל בניה ביו"ש  לא הביאה אותו לעלות עלי בריקדות (ייתכן שהוא גם מקפיד שלא להפוך לעילה של נתניהו ללכת לבחירות). 

למי שלא זוכר, נזכיר את הלו"ז של אהוד אולמרט בזמנו. הפרשיה העיקרית שהובילה את תהליך נפילתו הפוליטית של אהוד אולמרט היא פרשיית מעטפות הכסף
  • באפריל 2008 התיר היועמ"ש דאז, מני מזוז, לפתוח בחקירה על קבלת כספים שלא כדין מאיש העסקים טלנסקי. 
  • במאי 2008 אולמרט נחקר באזהרה בגין אותה פרשה. 
  • לאחר שטלנסקי נתן עדות מוקדמת התחוללה הסערה הציבורית שהובילה להתחלת תהליך נפילתו בפועל של אולמרט. 
  • אולמרט עצמו הגיש התפטרות (בעקבות מו"מ פוליטי עם שותפות לקואליציה) רק בספטמבר 2008
  • הוא שימש כראש ממשלת מעבר עד לסוף מרץ 2009. 
  • רק באותו חודש הודיע היועמ"ש על כוונה להעמיד את אולמרט לדין, בכפוף לשימוע. 
  • באותה פרשיה, אגב, זוכה אולמרט בערכאה הראשונה, בשנת 2012, והורשע רק בעקבות ראיות חדשות, ב-2015. 

אם הלו"ז של אולמרט מנבא לגבי הלו"ז של נתניהו, הרי שעד דצמבר 2017, נתניהו כבר לא יהיה ראש-ממשלה. האומנם אפשר להסיק מסקנה כזו בצורה נחרצת? בוודאי שלא. אם נראה לכם שתיק 2000 הוא פרשיה סבוכה יותר מענייניו של אולמרט, אתם צודקים. בעיקר מאחר והחשוד הנוסף, ארנון מוזס, הוא אדם רב-עוצמה לא פחות מראש-הממשלה עצמו. 

ובכל זאת, הבחירה של סער וכץ וההיסטריה של נתניהו כולן מעידות על כך שהחודשים הקרובים צפויים להיות תקופת מפתח. 

מבחינת הלו"ז של בנימין נתניהו,  בפרשיית נתניהו-מוזס, שכרגע נראית כסיבוך העיקרי של ראש הממשלי (בניגוד לסיבוך המשני לכאורה בתיק המתנות), הדברים נראים כך: 
כך שאם בכל זאת ננסה ללמוד מענייני אולמרט, 4 החודשים הקרובים צפויים להיות תקופת-מפתח בכל הנוגע לשאלת המשך-כהונתו של נתניהו בצל האפשרות שיועמד לדין. 

האם, כמקובל בפוליטיקה הישראלית, נראה נסיון של נתניהו להסיט את הדיון לעבר נושאים בטחוניים מדיניים? 
האם הוא יבחר לעשות זאת בדרך של מלחמה או של שלום ? 
ימים יגידו. אבל דבר אחד ודאי - יהיה מעניין. 


25.3.2017

אובמהקר יישאר

הפסד משמעותי ראשון לממשל טראמפ - הנסיון לפרק את הaffordable care act (הידוע בכינויו obama care) -נכשל באופן חרוץ. הממשל משך את הצעת החוק, אחרי שהתברר שאין לו רוב בקרב הרפובליקאים. 


כל מי שצופה במסיבת העיתונאים של פול ראיין מבין - הרפובליקאים בבעיה קשה. הנסיון להפנות אצבעות מאשימות כלפי הדמוקרטים או לטעון שהיה כאן נסיון לעזור להם לא יסתיר דבר. תגובות השמחה מהצד הדמוקרטי אומרות את הכל...


ואם יש מישהו שעדיין סבור שמבחינת הרפובליקאים מדובר במכה קטנה בכנף, בואו ניזכר איך זה נראה רק לפני כמה שבועות, כשהחוק הזה הוצג לפני הציבור...


אז מה היה לנו כאן ? הבטחה מרכזית של דונאלד טראמפ לא מומשה. ולפחות כרגע, על פי ההצהרות, היא גם לא תמומש בעתיד הנראה לעין... לאן זה ייקח את הפוליטיקה האמריקאית?

דבר אחד בטוח - משעמם לא יהיה שם.

למרבה הצער שלנו, הישראלים, ככל שממשל טראמפ יתקדם מכשלון לכשלון, כך יגבר הלחץ על ישראל להתקדם להסדר בכל מחיר. למה למרבה הצער, בהתחשב בעמדה שהובעה כאן בבלוג באופן חוזר על כך שישראל צריכה לקחת אחריות כל עוד זה בידיים שלה ולקדם הסדר באיזור? כי עם היכולות הביצועיות הבינוניות שהממשל הזה מפגין בעניינים שאמורים להיות בשליטה מלאה שלו, שם בארה"ב, אפשר רק לדמיין כמה נורא ייראה הפתרון שממשל טראמפ יבשל לנו כאן, במזרח התיכון....

ובכל זאת, החשש שלנו מהצפוי לנו לא צריך להעיב על השמחה שלנו עבור אמריקאים רבים, רבים מאוד, שכשלונו של המהלך הזה של ממשל טראמפ מבטיח להם, לפחות בעתיד הקרוב, חיים עם ביטוח בריאות אפקטיבי.

נתנחם בחצי הכוס המלאה, גם אם היא לא שלנו ?

17.9.2016

הקשר בין דמוקרטיה והישרדות

לא מזמן כתבתי כאן על סוגיית המפתח של הסכסוך הישראלי ערבי והופתעתי לקבל פידבקים מקוראים ושבים מהם אפשר היה להבין שלדידם הפיכתה של מדינת ישראל לעוד דיקטטורה מזרח תיכונית היא לא איום. 

יש אף הסבורים שכך יהיה יותר טוב. 

איך תשכנע את מי שאיבד את הגיונו בתחביר הפשוט של המשילות ? 

האם לא די בכל מה שלמדה האנושות בתהליך הכאוב והארוך של ההתנערות מהמשטרים המלוכניים שעבר העולם המפותח ? (זה הקרוי המערבי) 

האם לא מספיק להתבונן בדרך שבה רוסיה מתקשה להתנער מהמנטליות הצאריסטית ושבה וכושלת שוב ושוב, בלי קשר לאידיאולוגיה, אל תוך משטר אוטוריטרי שאיננו מקדם את רווחת העם הנשלט ? 

האם מבט נוקב בעמים שסביבנו איננו מספיק כדי להבין עד כמה איכות הייצוג של המשטר השולט היא מרכיב מפתח באיכותה של המדינה ? 

המודל הסיני, יש האומרים, הוא מודל עדיף. והם מציגים את הפיתוח והקידמה והשגשוג שהביא המודל האוטוריטטיבי הקפיטליסטי של סין, ומשווים אותו למודל הדמוקרטי המקרטע של הודו. 
ואם זה מספיק טוב לסינים, הם מוסיפים, מדוע שזה לא יתאים גם ליהודים? 

דווקא העם היושב בציון צריך לדעת יותר טוב מזה. 

מבט עצוב בהיסטוריה שלנו מלמד עד כמה רודנות הביאה אותנו, שוב ושוב, אל עברי פי פחת. 
איבדנו כבר שני בתים בגלל הרודנות. הראשון בגלל מלכים לא חכמים. השני בגלל רודנות של קיצוניים. 

האומנם אנחנו צריכים לסכן גם את השלישי בדרך הזו? 
יש לנו, בידיים שלנו, את המשטר שתואר במילותיו בנות האלמוות של וינסטון צ'רצ'יל, כגרוע פחות מכל המשטרים, ובמו ידינו נביא על עצמנו חלופה גרועה יותר ? 

החיים במזרח התיכון, בדור הזה, וגם בדורות הבאים, צפויים להיות מאתגרים וקשים. 
מדינת ישראל היא לא מדינה פשוטה לשליטה ומשילה. 
דמוקרטיה היא המשטר האפקטיבי ביותר בנסיון להבטיח קיומן של חלופות למדיניות בכל רגע נתון. 
קיומן של חלופות, בצד דיון ציבורי אפקטיבי בהן, הם היסוד הדרוש  למשילות טובה. 
הוא לא מספיק, אני מודה. 
צריך גם ביצוע אפקטיבי, ובכך ישראל, כמו כל הדמוקרטיות, נאבקת. 
אבל הדרך האחרת, שלטון רודני שאין בו חלופה שלטונית ודיון בה, תהפוך אותנו למדינה דומה מאוד לשכנותינו. וככל שנהיה דומים להן יותר, כך ייקל לאלה בהן שאינן חפצות בקיומנו, לעלות עלינו ולכלותנו. 

הזכרון ההיסטורי שלנו מספיק טוב כדי לזהות את האמת במה שכתבתי כאן. 
תחשבו על זה. 
ובחרו את הבחירה הפטריוטית.
שמרו על ישראל דמוקרטית. 

24.1.2016

זה כבר מזמן לא קרה לו. האומנם החלום הנורא של נתניהו מתקרב?

העלמם של החשדות לגבי גבי אשכנזי הם התגשמות החלום הנורא של בנימין נתניהו.
כלומר, הם פוטנציאל לאיום פוליטי בסדר גודל כמותו לא ראה כבר זמן רב.
מדוע זה איום כל-כך גדול ?

  • כי בקרבות ראש-בראש מול בטחוניסטים נתניהו מפסיד (ראו אהוד ברק ואריאל שרון). 
  • כי מזרחי בראשות העבודה מטהר אותה מחטאיה בנושא (האמיתיים והמדומיינים) ומציב אותה באותו מישור כמו הליכוד. 
  • כי גבי אשכנזי נהנה מהדבר המוזר הזה שקוראים לו כריזמה, שאותו כל-כך קשה להגדיר אבל שלגביו כולנו נסכים שלבנימין נתניהו יש וליצחק הרצוג אין. 

עד כמה נתניהו מבוהל ?
בינתיים הוא כבר מתנגח באשכנזי בערמומיות פוליטית טיפוסית, ומנסה להציג את ההתנהלות של אשכנזי כבעייתית למרות שהוא עצמו עשה בדיוק את אותם דברים (ולא פעם אחת)

ובהמשך ? מאחר והצפי להשתלטות של אשכנזי על מפלגת העבודה (אם תהיה כזו) הוא כנראה לקראת 2017, אז דרך התמודדות אחת של נתניהו עם האיום הזה, היא בחירות מהירות.

אם זה יקרה, אל תופתעו מזה יותר מדי.
זה כמובן לא בהכרח ימנע מאשכנזי להתארגן לזה.
אבל זה בהחלט יוכל להקשות עליו.
ואם יש משהו שנתניהו הפגין אשפות בו, זה בהצבת קשיים גדולים בפני כל מי שמאיים עליו.

יש לכך עוד נימוק מעניין - בחירות מהירות לא רק ינקו את השולחן, אלא גם ישחררו את בני גנץ מהצינון ויאפשרו לו להצטרף לפוליטיקה.
ואז, במקום לעמוד לבדו מול 'האיום האשכנזי', נתניהו יוכל לשבת מהצד, כראש ממשלה,
 ולהתבונן בדרך שבה גנץ ואשכנזי נלחמים זה בזה, כנראה על ראשות העבודה,
או כל אחד מפלטפורמה פוליטית אחרת.

נימוק שלישי, ולא פחות חשוב להקדמת הבחירות - אם נתניהו ינהל את המשבר הפוליטי שיביא לבחירות נכון, זה יוכל להיות בשבילו נימוק מכריע לשינוי שיטת הממשל, ולמעבר לשיטה נשיאותית, חלום לו נתניהו מפלל מאז ראשית דרכו בפוליטיקה.

הייתכן?

ראיות ראשונות בשטח כבר נראו בדמות מלחמות הסקרים.
ערוץ 2 כבר מסביר לנו שאשכנזי הוא המועמד המוביל מול נתניהו. NRG ממהרים להבהיר שנתניהו אינו מאויים בסקרים. בערוץ 10 מדמיינים מרכז פוליטי חדש. וכולם כמובן לא אומרים את המובן מאליו: הסקירה מייד לאחר הידיעות התקשורתיות על סגירת התיק הן חסרות משמעות. מהבחינה הזו כל הסוקרים כולם עשו לנתניהו טובה גדולה.

אבל אני לא חושב שנתניהו יסתפק בזה.

הרי הבעיה העיקרית של נתניהו היתה ונשארה: החרדה. מרוב חרדה מיריבים אפשריים הוא מתנהל בצורה שנועדה להכחיד כל יריבות. זו הסיבה המרכזית לכך שצמרת הליכוד נראית כפי שהיא נראית.

כשאתה כל-כך חרד, זה לא באמת משנה מה קורה במציאות.
ומהבחינה הזו, החלום הנורא של נתניהו מתגשם כל הזמן.

13.1.2016

האיש שהצליח יותר מדי

קראתי השבוע שהבחירה 'הקשה' מולה היו עתידים חברי הליכוד להתמודד - בין ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לבין פתק לבן-  בוטלה.


הליכוד מעולם לא הדיח ראש ממשלה מכהן (גם לא אריאל שרון ז"לזה היה אריק שהותיר את הליכוד מאחוריו כדי להתניע את  'קדימה'). ומכאן שבניגוד לכל תקוות מתנגדיו הפוליטיים, כל עוד הוא זוכה בבחירות, תפקידו של נתניהו כיו"ר הליכוד מובטח לו. 

אדם עם נסיון פוליטי מרשים ופקחות רבה כשלו יודע זאת היטב. 

ובכל זאת,התמרונים שלו הביאו את יריביו לברוח מההתמודדות מולו.

בדיעבד, מבחינת נתניהו היה עדיף לו משה פייגלין היה נשאר בליכוד.
הרי בלי פריימריז הוא מפסיד המון כסף (זוכרים איך נפתלי בנט לימד את כולנו כמה כסף אפשר לגייס  באמצעות פריימריז ?)

גרוע מזה, המצב הזה של שליטה מוחלטת, ללא עוררין, הוא מצב שמאוד מקשה על שמירת השטח במתח ובלי פעילים נלהבים ורעבים, קשה לנצח בבחירות שמוכרעות על בסיס מספר האנשים שטורחים להגיד אל הקלפי ולשים את הפתק. בבחירות הבאות ספק אם מצביעי הליכוד יטרחו לזרום אל הקלפי אפילו אם באמת יראו להם אוטובוסים. מה הטעם לזרום אם הנצחון מובטח כך או כך ?
אז מה יהיה הפתרון של נתניהו ?

הוא הרי יודע את כל מה שנכתב כאן.
הוא מבין שההצלחה שלו היא האויבת הכי גדולה שלו.
אז מה הוא יעשה עכשיו ?

אנחנו יודעים שהוא נפגש עם כחלון ומקדם איזשהוא איחוד פוליטי 
אנחנו גם יודעים שהרטוריקה של אביגדור ליברמן הולכת ומקצינה
ואנחנו יודעים שיש נושא אחד עליו ליברמן ונתניהו מסכימים: הצורך הישראלי במשטר נשיאותי 
ככה הוא גם ייפטר מרובי ריבלין  וגם יוכל להחזיק בעמדת יתרון בולטת מול יריבים פוטנציאליים שהשמאל עלול להעמיד נגדו אם הכנסת תשלים את ימיה.
אבל האם נתניהו ייקח כזה סיכון ?

הרי אם יש משהו שלמדנו על בנימין לאורך השנים זה שהוא מוכן לעשות הכל כדי להימנע מסיכונים מיותרים. אז מה יעשה האיש שהצליח יותר מדי ?

מפחיד לחשוב על זה.

7.1.2016

בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו


ביקורת נוקבת, אבל כזו שלטעמי  איננה הוגנת. 

מדוע אני סבור כך  ?

בואו נחשוב יחד - איך בוחנים פרלמנט ? מעיפים מבט באינדיקטורים השונים לפעילותו. 
פרלמנט מודרני עוסק בשתי פעילויות: התוויית הכללים לפעילות במדינה (חקיקה) וביקורת )(דיון ציבורי).
אז בואו נבדוק יחד את הכנסת שלנו כשהיא מתקרבת לאט לאט לסוף שנתה הראשונה. 

למשל - במה עוסקות הועדות
 סדר היום של הועדות מלמד על ועדות שעוסקות באינטנסיביות בסוגיות מהותיות 
3 דוגמאות מהשבוע האחרון:
  • מעקב על תכנית פיתוח והעצמת היישובים הדרוזים והצ''רקסיים לשנת 2015 בועדת הכספים
  • בקשה לחוות דעת מבקר המדינה עפ"י סעיף 21 לחוק מבקר המדינה בנושא: פיטורי עובדים וקיצוץ תקצוב מוסדות חינוך בעיריית ירושלים בועדת הכלכלה
  • פניות ציבור בנושא הסעות בחינוך המיוחד בועדה לפניות הציבור 

האם אלה אינם דיונים מהותיים ? 

למשל - החקיקה 
הביקורת בפוסט אומרת: "רצים, רצים בלי להגיע לשום מקום. בכנסת הקודמת העבירו בשנה הראשונה חקיקה מסיבית; כמו חוק גיוס חובה או העלאת אחוז החסימה; הצליחו לחוקק תקציב בזמן; העבירו את חוק הריכוזיות וצמצום התחרות; והתמודדו עם בעיות בשוק הספרים. אך בכנסת ה־20, אוטוטו בת שנה, כמעט כלום לא קורה." 

אם נתעמק בהשוואה לכנסת הקודמת נראה את הנקודות הבאות:

  • נכון, יש הרבה יותר חוקים ממשלתיים מאשר פרטיים, אבל זה תמיד כך בשנה הראשונה לפעולתה של כנסת. לוקח זמן עד שהצעות החוק הפרטיות מוגשות, עוברות את הבירוקרטיה, מונחות על שולחן הכנסת, עוברות את זמן ההמתנה, זוכות להתייחסות ממשלתית, גורלן מוכרע במו"מ ח"כ מול קואליציה וממשלה ומתקדמות בתהליכי החקיקה. מבט על הצעות החוק הפרטיות שהתקדמו בכנסת הזו (איזור באתר הכנסת שמשום מה עובד יותר טוב באינטרנט אקספלורר) :מלמד שפורסמו כבר 15 חוברות כחולות של הצעות חוק (חוברות 598 עד 613 ). חלקן עוסקות בסוגיות חשובות יותר, חלקן בסוגיות חשובות פחות, חלקן שנויות במחלוקת אבל כולן ישפיעו, אם יגיעו לקריאה שניה-שלישית ויאושרו, על חיינו בארץ הזו.


  • האם זו איננה עבודה חקיקה מהותית? 

    בקיצור, קשה שלא להגיע למסקנה שהתיאור של הכנסת העשרים במילים "זו אולי הכנסת הגרועה מכולן. אין יעילות, אין רצון טוב, אין כוונה לעבוד לטובת האזרח הקטן. כנסת מנותקת מהעם" איננו הוגן. 

    אז אפשר להגיד שהכנסת הזו איננה רעה יותר מהכנסות הקודמות. 
    יכול להיות שדווקא בהתחשב בכך שמדובר בכנסת שפועלת עם קואליציה שנהנית מרוב קטן מאוד, 
     אפשר להגיד שהישגיה ופעילותה עד כה מלמדים שהיא טובה יותר מקודמותיה. 

    את המבחן הסופי נוכל להעביר כשהכנסת הזו תתפזר (אם במלוא ימיה, אם כתוצאה ממשבר קואליציוני של אמצע הדרך). 
    עד אז, בואו נהיה הגונים בביקורת שלנו. 

    3.12.2015

    הצעקות של שרת המשפטים מסתירות את סדר העדיפויות האמיתי של הממשלה שלנו

    הכנסת דחתה אתמול את הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון להעלאת קצבאות הנכות לשכר המינימום. בויכוח שהתפרץ בין גילאון לשרת המשפטים, איילת שקד, הוחלפו האשמות כמיטב המסורת בין קואליציה ואופוזיציה.
    אני לא בא לערוך כאן ניתוח משפטי של הויכוח הזה (מהסוג שמראה היטב מי צודק ומי מכסתח"ת). 
    מה שחשוב לי לנסות לעשות כאן, זה לדון בפרטי הסיבה האמיתית (לכאורה) לדיון הזה: השאלה התקציבית.

    החוק המוצע אשר נדחה על ידי הממשלה, נועד להעלות את סכומי קצבת הנכות הכללית מסכום של 2,342 ש"ח לערך לשכר המינימום, העומד עכשיו על 4,650 ₪ (על פי נתוני משרד התמ"ת). 

    על פי דברים שאמר שר הרווחה במליאת הכנסת, הממשלה העריכה את עלות הצעת החוק ב-10 מיליארד ש"ח לערך. הערכותיה של הממשלה בנוגע לעלות התקציבית של הצעות חוק פרטיות ידועות כמנופחות (במכוון) כדי להקל על דחייתן, ובכל זאת, לצורך הדיון, נקבל את ההערכה הממשלתית. 

    ההערכה הזו לא מדברת בעלות שהיא בשמיים. ספק אם העלות היא נימוק המצדיק את הדחיה הזו, בהתחשב בהיקף האוכלוסיה המושפעת (ההערכות מדברים על בין 180,000 ל-220,000 מקבלי קצבאות נכות שהיו מושפעים מהצעת החוק). 

    10 מיליארד ש"ח בשנה הם בסה"כ ב-3% מתקציב 2015 וכ- 2.8%  מתקציב 2016. 
    נשמע לכם הרבה ? 
    הרי כבר ראינו שהמדינה הזו יודעת לארגן תוך היקף כספים כזה בזמן קצר אם מדובר בצרכי-ביטחון. 

    אבל כאן יש הבדל מהותי לעומת תקציבי ביטחון.
    הסוג הזה של ההוצאה הציבורית יחזור למדינה באופן כמעט מיידי (ובוודאי בתוך אותה שנת תקציב).
    למה ? 
    מה אנשים עושים עם קצבאות ? משתמשים בהן כדי לחיות!
    כלומר, כל שקל שמוציאה המדינה לקצבה (בסכומים הנמוכים האלה), יגיע לכלכלת המשק כצריכה פרטית.  
    כלומר, כל שקל שיושקע בקיצבאות בסכומים האלה יהווה תמריץ להגברת הפעילות הכלכלית הכוללת במשק על בסיס הצריכה הפרטית.
    עכשיו בואו נזכור את ההכנסה שהמדינה תזכה לה הודות להכנסות הנוספות ממיסים ישירים ועקיפים כתוצאה מכך... 

    בסין משקיעים בשנים האחרונות מאמצים ניכרים לתמרץ את הכלכלה המקומית ולבססה על צריכה פרטית מקומית.
    מה עושים בישראל ?
    ממשיכים להתכחש לזכות לקיום בכבוד
    ממשיכים להתכחש לפער הנורא בין גובה קיצבאות הקיום שהמדינה החליטה לשלם, לבין יוקר המחיה בפועל במדינה הזו 
    וממשיכים להסתיר מאחורי השיח התקציבי את סדר העדיפויות האמיתי... 

    23.11.2015

    מין תחושה מוזרה כזו של דיאלוגים להרחבת הקואליציה

    כשבוחנים את בחירתו בתקציב עם גרעון גדול יותר,
    כשרואים את התנהלותו סביב הרפורמות השונות שהבטיח וכנראה לא יתקיימו בזמן הקרוב
    (בנקים, דיור ועוד, שלא לדבר על ענייני הגז) 
    קשה מאוד שלא לקבל תחושה מוזרה שכזו. 

    תחושה שעומד מולנו אדם שיודע משהו שאנחנו לא יודעים.
    משהו שיאפשר לו לעמוד ביום הדין (כלומר ביום הבחירות) כשהוא מסוגל להסביר מדוע לא הצליח לקיים את הבטחתו. 

    איך יכול אדם להסביר שקיים את הבטחתו כשהדברים שהבטיח לא התממשו? 
    הפתרונות הפוליטיים המקובלים בארצנו נמנים על פי רוב על אחד משני סוגי הפתרונות הבאים: 
    • האשמה - משהו או מישהו מנע ממנו מלקיימם. 
    • הסחה - משהו או מישהו אחר יתפוש את תשומת-הלב הציבורית. 

    בשלב הזה, למרות שאפשר לדמיין מציאות שבה כחלון ונתניהו מאשימים זה את זה, סביר יותר להניח שהשניים מניחים שאותה הסחה תשרת את שניהם. 

    נראה שאותו גורם יוכל לשמש הן כשעיר לעזאזל והן כהסחת הדעת.
    מי ? 
    מי אם לא הפלסטינים? 

    אבל מה לגבי הבית היהודי? האם אפשר לדבר ברצינות על התפרקות או השתנות הקואליציה זמן כה קצר בסמוך לאחר שנתניהו מבטיח שהרחבת הקואליציה לא תהיה על חשבון מפלגה קיימת

    בוודאי. לא במקרה נשמעים הקולות במחנה הציוני. לא במקרה מתגברים הרעשים בין בנט לנתניהו
    לא במקרה מתפרסמים הסקרים המתחילים לבשר על כך שאם הבחירות הבאות יתקיימו במועדן, הרצוג ולפיד יהיו מי שהיו ונתניהו ימצא עצמו מתמודד לראשונה זה שנים רבות עם יריב שמסוגל לאיים עליו ברצינות.  

    האומנם אנחנו שומעים את קולותיהם של צעדים מדיניים קרבים ובאים ? 
    אולי כן. אולי לא. 
    אבל אנחנו עתידים לשמוע את הדיבורים על הצעדים האלה בעתיד הקרוב בצורה אינטנסיבית. כזו שאולי תאפשר לדמויות מסויימות במפלגת העבודה להימנע מתבוסה קרובה בבחירות פנימיות. כזו שאולי תאפשר לכל המעורבים האחרים להגיע לבחירות הקרובות סביב אג'נדה שאיננה כלכלית-חברתית. 

    נוכח המצב הבטחוני הלא-פשוט ברחובות הארץ אפשר היה לחשוש מכך שהתחזקותה של החברה האזרחית הישראלית תיעצר. האם אפשר לקוות שהחשש הזה לא יתקיים? 

    15.5.2015

    הממשלה ה-34 של מדינת ישראל התחילה למשול

    הממשלה ה-34 זכתה באמון הכנסת. בזמן בו אני כותב פוסט זה נשבעים השרים אמונים ומתיישבים ליד שולחן הממשלה. 

    תהליך ההרכבה של הקואליציה והממשלה לא היה חלק. גם כעת ידוע על כמה סוגיות לא-לגמרי פתורות. גלעד ארדן, מי שהוביל את הפריימריז בליכוד, לא זכה כרגע לתפקיד בממשלה, בשל מחלוקת בינו לבין ראש-הממשלה, נתניהו. צחי הנגבי, המיועד להיות יו"ר הקואליציה ויו"ר ועדת חוץ וביטחון הודיע כי לא הסכים לתפקידים האלה, כי הם אינם עולים בקנה אחד עם הסיכומים בינו לראש-הממשלה, וכי השיחות ביניהם יימשכו. 

    נכון לעכשיו (והדברים צפויים להשתנות בימים ובשבועות הקרובים), אלה האנשים והתפקידים: 

    ממשלת ישראל ה-34: האנשים והתפקידים
    תפקיד
    שם
    מפלגה
    הערות
    ראש הממשלה
     שר החוץ, שר התקשורת, שר הבריאות
    בנימין נתניהו
    הליכוד

    שר האוצר
    משה כחלון
    כולנו

    שר הביטחון
    משה יעלון
    הליכוד

    שר הפנים
    סילבן שלום
    סילבן שלום
    (המשנה לראש הממשלה)
    שר הכלכלה
    והשר לפיתוח הנגב והגליל
    אריה דרעי 
    ש"ס

    שר החינוך
    נפתלי בנט 
    הבית היהודי

    שרת המשפטים
    איילת שקד
    הבית היהודי

    שר הדתות
    דוד אזולאי 
    ש"ס

    שר לביטחון פנים
    ושר התיירות
    יריב לוין
    הליכוד
    (השר המקשר בין הממשלה לכנסת)
    סגן שר הבריאות (במעמד שר)
    יעקב ליצמן 

    יהדות התורה

    שר הרווחה
    חיים כץ 
    הליכוד

    שר הבינוי והשיכון
    יואב גלנט 
    כולנו

    שר התחבורה
    ושר לענייני המודיעין
    ישראל כץ
    הליכוד

    שר החקלאות ופיתוח הכפר
    אורי אריאל 
    הבית היהודי

    שר האנרגיה והתשתיות
    יובל שטייניץ
    הליכוד
    (אחראי על הועדה לאנרגיה אטומית)
    שר להגנת הסביבה
    אבי גבאי  
    כולנו
    (מינוי שר שאיננו ח"כ) 
    שר הקליטה
    והשר לאיומים אסטרטגיים
    זאב אלקין 
    הליכוד

    שרת התרבות והספורט
    מירי רגב 
    הליכוד

    שר המדע, הטכנולוגיה והחלל
    דני דנון 
    הליכוד

    שרה לשוויון מגדרי, לשוויון המיעוטים וקידום הצעירים ושרה לאזרחים הותיקים בישראל
    גילה גמליאל 

    הליכוד

    סגן שר לשיתוף פעולה איזורי
    איוב קרא 
    הליכוד
    (במעמד שר)
    שר ללא תיק (במשרד התקשורת)
    אופיר אקוניס 
    הליכוד

    שר ללא תיק
    בני בגין 
    הליכוד

    סגנית שרת החוץ
    ציפי חוטובלי
    הליכוד
    (כרגע במשרד שבעצם אין לו שר)
    סגן שר האוצר
    יצחק כהן 
    ש"ס

    סגן שר הביטחון
    אלי בן דהן
    הבית היהודי

    סגן שר החינוך,
    סגן שר הכלכלה,
    סגן שר לפיתוח הנגב והגליל

    משולם נהרי
    ש"ס

    סגן שר החינוך
    מאיר פורוש
    יהדות התורה


    הממשלה היא בהחלט ממשלה גדולה. 21 שרים. 2 סגני-שרים במעמד שרים. 5 סגני-שרים.

    אבל הביקורת בנוגע לגודל איננה הוגנת. לא היה כל-כך נעים, לראות את המערכת הפוליטית השבוע. כל מי שהביט על הרכב הכנסת ה-20 ומכיר את ההיסטוריה הקואליציונית הישראלית, ידע שכל ממשלה שהכנסת הזו תוציא מתוכה תהיה ממשלה גדולה. ממשלה שיהיו בה יותר מ-19 חברים.
    וזה לא משנה אם זו תהיה ממשלת ימין או ממשלת שמאל.

    כפי שטענתי בעבר, ונדמה לי שהיום קל יותר לראות זאת, היתה זו בחירתו של משה כחלון שהביאה לכך שהקואליציה שנאלצה לתקן את חוק יסוד:הממשלה היתה קואליציית ימין ולא קואליציית שמאל, או קואליציית-איחוד. החברים מיש עתיד, מהעבודה/המחנה הציוני וממרצ יודעים שאם הם היו מקימים ממשלה הם היו צריכים לעשות בדיוק את אותו התיקון החוקתי, ושבלעדי התיקון החוקתי הזה לא היתה קמה ממשלה בישראל אחרי הבחירות האחרונות, והמדינה היתה שבה והולכת לבחירות.

    הם יודעים זאת ובכל זאת הם לא פועלים יד ביד עם שאר הסיעות בכנסת כדי לתקן את החוקה הישראלית כך שתהיה למדינה שלנו ממשלה ? 

    מה הם חושבים שיקרה אם התיקון הזה לא יעבור ? הרי אם בנימין נתניהו היה נאלץ לשוב אל הנשיא ולוותר על המנדט להרכבת הממשלה, קואליציה בראשות יצחק הרצוג היתה מוצאת עצמה מקדמת את אותם התיקונים החוקתיים בדיוק ! 
    אז איזה צד הוא זה אשר עושה את הכל בשביל התפקיד  ? מי כאן מפגין חוסר-אחריות? ומי מפגין אחריות וממלכתיות? 

    האשמה כמובן איננה כולה של המרכז והשמאל. עיקר האחריות עדיין מוטלת על שכמו של בנימין נתניהו. האיש שבעבר היה מראשי המחנה לשינוי שיטת הממשל, האיש שקידם את הבחירה הישירה לראשות הממשלה והיה הראשון שנבחר במסגרתה, ממשיך לבייש את נעוריו. בממשלה הקודמת האיש "זרם" עם תיקונים שהובילו ישראל ביתנו ויש עתיד. כעת הוא זורם עם תיקונים אחרים. קשה שלא להתרשם מכך שהאיש איננו מונע עוד מערכים ועקרונות כשהוא עוסק בשיטת-המשטר.

    בשם הקמת קואליציה הוא מוכן לעשות כל שינוי חוקתי נדרש - ולו רק שתהיה לו קואליציה. כמה התדרדרנו! אנחנו אפילו כבר לא מדברים על המחירים הנדרשים למען הקמת קואליציה יציבה, אלא רק למען הקמת קואליציה. אנחנו צפויים כמובן לראות מהלכים נוספים שיפחיתו נקודות על ציר הזמן בהן תהיה הקואליציה הרזה הזו פגיעה במיוחד לסחיטה על ידי אחד מכל 61 חבריה. כך למשל, סביר להניח שנראה את חקיקת התקציב ממשיכה להיות אירוע חקיקתי דו-שנתי. זה אולי מאוד נוח מבחינה קואליציונית, אבל העדר הדיון בנושא שהוא אולי החשוב ביותר במדינה קפיטליסטית – תהליך התקצוב – הוא מאפיין נוסף של התדרדרות השיטה המשטרית שלנו. אובדן נוסף של התנהלות דמוקרטית, עליו כולנו נשלם. 

    ובשם המהלכים האלה את התשובה – יציבות קואליציונית אמיתית שתאפשר משילות – לא נקבל. 

    אל תבינו אותי לא נכון. לאופוזיציה יהיה קשה להפיל את הממשלה הזו. התיקון שקבע כי אי-האמון בממשלה חייב להיות קונסטרוקטיבי - בדמות הצגת חלופה של 61 ח"כים, הביא לכך שבלי פיצול משמעותי בסיעות המרכיבות את הקואליציה, לא יהיה רוב לחילופי ממשלה. ומאחר ובתיקוני חקיקה קודמים נקבע שח"כ שפרש מסיעה באופן שאיננו פיצול סיעה, לא יוכל לכהן כשר או כסגן-שר ולא יוכל להתמודד בכנסת הבאה בשורות רשימה שהיתה קיימת בכנסת היוצאת, בלי פיתויים פוליטיים, רק קרע של ממש באחת ממפלגות הקואליציה יפיל אותה, וקרע מהסוג הזה סביר הרבה פחות ממעברו של חתול שחור בין אחת הסיעות לבין ראש-הממשלה. 

    אבל הרבה לפני החזון של של החתולים השחורים העלולים לעבור (דוגמת התהליך המדיני העתיד לבוא בספטמבר, עליו התנבא גם הערב ח"כ אביגדור ליברמן),  עם קואליציה של 61 ח"כים, תידרש משמעת ברזל של כל מרכיבי הקואליציה, כדי שהיא תוכל להתנהל כהלכה. במציאות שבה כל ח"כ עלול להזיכר שהוא בעצם הח"כ ה-61, ודורש - בהקשר הרלוונטי לאותו יום - דרישות מהגורן ומהיקב, קשה מאוד לנהל קואליציה.

    ולמרות שפרישה של יחיד מסיעתו היא מהלך שאין לו עתיד פוליטי, הרי שאותו ח"כ פלוני או ח"כית אלמונית לא יצטרכו לחכות לאירועים הנדירים בהם הקואליציה נזקקת ל-61 קולות בחקיקה חשובה. כל ישיבה לשיחה במזנון עם יצחק הרצוג או יאיר לפיד תספיק כדי להזכיר לנתניהו, פוליטיקאי פרנואיד במיוחד, שלפעמים אנשים נוהגים באי-רציונליות. לעתים הם מונעים מתחושת-נקם או תסכול ואפילו קורה לעתים שהם מונעים מאידיאלוגיה.

    מספיק ח"כ אחד שמחליט לשבור את הכלים, כדי שלראש-הממשלה לא תהיה קואליציה. 

    המציאות הזו, על רקע אופוזיציה מתוסכלת, שקשיי-הרכבת הממשלה רק המחישו לה עד כמה היתה קרובה לגעת בשלטון, שהבהירה כי היא מתכוונת להקשות על הממשלה ככל יכולתה (מסורת ישראלית שבהחלט אפשר להתווכח על מידת התועלת שבה, מהבחינה הציבורית),מבטיחה כנסת סוערת במיוחד בחודשים הקרובים.

    כל זאת, לפני שהזכרנו כי מסביבנו הומה הסער. אבו-מאזן מנהל מתקפה מדינית משלו, וברק אובמה, האיש היושב בבית הלבן, צפוי להפעיל לחצים משלו על מדינת ישראל. החזית המדינית צפויה להציב מראה מאוד לא-פשוטה מול הבית היהודי (על מרכיביה). היא גם עלולה להטיל כמה וכמה חברי-כנסת מהליכוד אל עבר הכרעות אידיאולוגיות מהסוג שנתניהו עצמו מכיר היטב, מהתקופה בה הוא התייצב מול ראש התנועה שלו בנסיון לעצור מהלכים מדיניים להם התנגד. 

    למי שאוהב לחשוב ולכתוב על פוליטיקה, החזון הזה הוא מאוד מבטיח. נראה שיהיה הרבה על מה לכתוב בהקשרים פוליטיים בישראל בחודשים הקרובים.אבל למי שאוהב את מדינת ישראל, החזון הזה הוא מאוד מפחיד. המערכת הדמוקרטית שלנו איננה מסוגלת להעניק משילות לי שניצח בבחירות. הסיבות מורכבות אך התוצאה איננה טובה מספיק.

    ובכל זאת, לסיום, אנסה להיות אופטימי. אינני נמנה על התומכים בקוי-היסוד של הממשלה ה-34. הם אינם מספיק חברתיים לטעמי. אין בהם מספיק ציונות יוצרת לטעמי. אין בהם את החזון לו נזקקת כל-כך המדינה שלנו. אבל מהמקום הזה, של מעט ציפיות, הרבה אתגרים והרבה סיכונים, אפשר גם להביע תקווה.

    נקווה שהממשלה ה-34 תתעלה על הקשיים הטמונים בקואליציה הצרה הזו ותפגין משילות אפקטיבית.
    נקווה שהממשלה ה-34 תוכיח יכולת בלתי-חזויה בניווט עילאי של הספינה בה כולנו נמצאים בין המשברים .
    נקווה שהממשלה ה-34 תפתיע את כולנו במסע מוצלח אל עבר אופק טוב יותר לכל אזרחי-ישראל.

    מי יתן.